אילנה הגיעה עד לאחד המקומות הנידחים בדנמרק, כדי לשמוע שם מהפילוסוף הידוע שכל התשובות לשאלותיה נמצאות במקום שממנו היא הגיעה | תפארת הגר חשבה שהיא הגיעה למקום נהדר, ונדהמה לראות שבמעוז החברה הגבוהה באמריקה אין כלום ממה שחשבה למצוא. את מה שרצתה, היא מצאה לבסוף בבית | תמר הייתה בת תשע עשרה כשהתחילה להבין שיש בעולם דברים שהם מעבר לחומר, אבל את האמת היא גילתה רק אחרי שהרחיקה לתאילנד וממנה לאוסטרליה | ערב אלול הן מזכירות לכולנו שגם במקומות הכי רחוקים מחכה לנו אהבתו של אבא, ולפעמים דווקא משם זורחת לנו התשובה | ממעמקים
הן עברו מסע שלם של נפש בתוך עולם רועש שלא הדהד להן את הקול של עצמן. האוצר היה בבית, קרוב קרוב, אך בשביל למצוא אותו נאלצו להרחיק נדוד. עכשיו הן מספרות לנו על הנדודים ועל האוצר, ועל הדרך שהן עשו עד אליו.
ערב אלול, יצאנו לשמוע את סיפוריהן של שלוש נשים יהודיות מדהימות, שהתעוררו במקומות רחוקים מאוד מהקדושה, וזכו לאור גדול של תשובה. אפשר גם לראות כאן את הסיפור של כל אחת במקומות הרחוקים והחשוכים שבחייה, המקומות שאנחנו לפעמים אפילו מתביישות להודות שהם נמצאים בנו, ולהבין שגם שם נמצא השם יתברך.
“ואציעה שאול הנך”, גם בשאול – אבא נמצא. מחכה לנו, קורא לנו, אוהב אותנו. ברגע שנבחר להרים אליו עיניים, נקבל עזרה. אם רק ניתן לגעגוע ולרצון לפתוח פתח קטן, בורא העולם יפתח לנו פתח גדול, ואורו יזרח עלינו.
גם אם רחקת עד מאוד,
דעי לך, עוד לא מאוחר,
לקום בבוקרו של יום
ולומר “הנני”.
תגלית בדנמרק
ארבעים שנה לאחור, הייתה אילנה לוי מכפר נחום נערה שלא מצאה לעצמה מקום בעולם. היא שוטטה במרחבים הירוקים בלי שום תוכנית מסודרת, בלי שום תחושת זהות.
“אבל מה יצא ממך?” היו גוערים בה אבא ואמא, המורים וגם האחים ואחיות. והיא רק משכה כתפיים. הקושי הרגשי עלה על גדותיו וחסם לה את הלב.
‘אני רוצה קשר, שייכות’, היא לא ידעה להשיב להם, ‘ועד שאמצא אותם, לא אמצא את עצמי’.
אבל בורא עולם סלל לה את המסלול המדויק עד אליו. סיפר לה שהיא בת מלך אהובה ושייכת.
כשאילנה מספרת על הילדות שלה, יש שם כאב אבל גם געגוע.
“הייתה לי ילדות אקולוגית. גדלתי בכפר, שוטטתי בשדות וקטפתי פרחים. אלא שבתוך הבית המצב היה מורכב. קשיי הקיום גרמו למתחים רבים, המריבות בין האחים היו תכופות, ולאיש לא היה פנאי אליי בתוך חיי ההישרדות הללו. אחיי הסתדרו במארג המשפחתי למרות הקושי, אבל אני הייתי ילדה עם רגישות גבוהה, וקמלתי.
“כשהייתי בת עשר, אמא החליטה לשלוח אותי לגור אצל סבתא. שלא תהיה לבד. בבת אחת התנתקתי מחברת הילדים שאיתם גדלתי, ונכנסתי לבית ספר יוקרתי. ילדת כפר שהגיעה לעיר. לא הצלחתי להשתלב בשום אופן. המנטליות השונה עם הקשיים הרגשיים, היו מתכון לכישלון”.
בגיל חמש עשרה עברה אילנה לפנימייה חקלאית. ‘הפעם תשקיעי בלימודים’, ביקשו ההורים. “אבל לי”, מספרת אילנה, “לא היה ראש ללימודים בכלל”.
עם הגיל – גדל התרגיל. אילנה התחמקה מלהגיע הביתה לשבתות החופשה, ופשוט התנתקה מהבית. “לא רציתי לחזור לשם. הרגשתי לא רצויה. המתח, הלחץ… לא עמדתי בזה. כל פעם בתירוץ אחר הייתי בוחרת ללכת לחברה אחרת”.
כששמעו ההורים שאילנה לא מצליחה בפנימייה, החזירו אותה הביתה. “התחלתי לעבוד במכולת של אבא. ניסו לשלוח אותי ללמוד מזכירות – אך גם בזה לא הצלחתי. המוח שלי, כך נראה, היה חסום בפני למידה”.
אילנה גדלה, וגם הרצון שלה לברוח מהקשיים שסגרו עליה – הלך וגדל. היא רצתה למצוא מקום שבו תרגיש טוב, תחוש אהובה. בגיל שמונה עשרה היא עזבה את הכפר. היעד: לברוח. הכי רחוק שיש.
“מהפרוטות שחסכתי בזמן הקצר שעבדתי, קניתי כרטיס טיסה וברחתי לאירופה, שם הייתי ארבעה חודשים. ההורים שלי ‘נשרפו’ מזה. הייתי הבת הסוררת והמורדת”, נאנחת אילנה. “גם כשחזרתי לארץ, לא הצלחתי לחזור הביתה. עברתי לגור בתל אביב”.
אילנה כבר גדולה. בת עשרים וקצת. היא לא מסתכלת על הבית שהשאירה מאחור. דווקא בתל אביב היא מוצאת מקום שמדבר על מה שמעֵבֶר.
“זה משך אותי, הרגשתי שייכות לרוחניות. זה עדיין לא הדבר האמיתי, אבל התחיל לעורר בי משהו. התחלתי להתעניין בעולם שמעבר לכאן ולעכשיו. בתכונות בני האדם. קראתי ספרי פסיכולוגיה וספרי מודעות. אבל נפשי לא נרגעה. היו לי המון שאלות על משמעות. לא ידעתי מה אני רוצה”.
ואז הגיע אליה מידע על פילוסוף גדול בדנמרק. פילוסוף עמקן שיודע להבין לנבכי הנפש.
“’בדנמרק תמצאי את מה שאת מחפשת’, שכנעו אותי חברות. ‘יש שם פילוסוף שנותן מענה לצעירים. תלכי אליו, תשאלי את כל השאלות, תראי שהפעם יהיו לו תשובות. שווה לך, מגיעים אליו מכל העולם’. החלטתי לנסוע, מה יש לי להפסיד?”
שוב אילנה חוסכת. שוב היא מגייסת כוחות גוף ונפש. אולי שם בארץ תעלות המים וטירות הענק תמצא את אשר נפשה מחפשת?
“הדרך לדנמרק הייתה קשה. הגעתי לקופנהגן, עיר הבירה, והדרך אל הפילוסוף עוד הייתה ארוכה. הוא מתגורר אי שם באחד הפרברים של דנמרק. ואני לבדי… עם פתק שבו רשומה הכתובת”.
אילנה פוסעת בדרכים לא כבושות, מטפסת על סלעים. אחרי הליכה מפרכת, היא מגיעה.
“עמדתי מולו, מול האדם שחשבתי שהוא הידען ביותר בעולם. ‘מאיפה את?’ הוא חקר. ‘אני ישראלית’, הודיתי באשמה. להפתעתי, עיניו אורו, ובמקום לייעץ לי איך לחיות את חיי, הוא התחיל לספר לי על ההיסטוריה של עם ישראל. הייתי המומה. גוי שיודע את ההיסטוריה של עם ישראל יותר ממני! ובכלל, באתי לשמוע דברים חדשים על עצמי, ופתאום שיעור תנ”ך!
“’למה באת לכאן?’ שאל הגוי בגערה. ‘את יהודייה, לכי תקראי את התנ”ך! התנ”ך הוא שלכם, לא שלנו. אתם העם שאלוקים בחר בו. אנחנו סתם חקיינים שלכם. מה יש לך לחפש כאן בין כל האנשים? את לא אותו הדבר’.
“זה היה רגע מטלטל. לפתע הרגשתי שאני לא סתם אילנה, אני מיוחדת. יהודייה. מעולם לא הרגשתי יהודייה כמו באותו הרגע.
“’אבל למה אתה לא מתגייר?’ הקשיתי. ‘אני שומר שבע מצוות בני נוח’, הוא אמר, ‘אני גוי טוב, וזה מספיק לי’”.
שלושה שבועות נשארה אילנה בדנמרק. ניסתה בכל זאת לשאול, לא לותר. אבל בכל פעם היא קיבלה את אותה התשובה: יש לך תנ”ך. שם מסתתרות כל התשובות עבורך. את הבת של בורא עולם!
לארץ חזרה אילנה מובסת, לכאורה. אבל עיניה היו מוארות. בת של הקב”ה חזרה מהגלות.
“’תוכלי לתת לי תנ”ך?’ ביקשתי מאמא של חברה שלא הבינה מה עבר עלי. היא הוציאה עבורי ספר תנ”ך מהמדף והפנתה אותי לרב השכונה. באתי ויריתי בפניו את כל השאלות. מה התכלית, למה ישנים, למה קמים, למה אנחנו חיים, ולא הסתפקתי בזה. ביקשתי לדעת מה קורה אחרי המוות. האם יש המשך? כל נושא אחר בעולם לא עניין אותי. רק דיבורים כאלה רציתי לשמוע.
“התחלתי להתארח בשבתות אצל משפחה בני ברקית שאליה הפנה אותי הרב, משפחה שפתחה לי את הלב. התחלתי לנסות לשמור שבת. הרגשתי שדברי התורה מדברים בדיוק אלי. זה היה השלב שבו הייתי מוכנה להיכנס למדרשת ‘נווה ירושלים’. החלפתי הופעה, עזבתי את אורחות החיים הישנים”.
זה לא נגמר שם, זה רק התחיל. ארך עוד זמן עד הריפוי המלא. אבל היום, ארבעים שנה אחרי, אילנה יכולה לחייך חיוך רגוע. היא זכתה להשלים עם הוריה, לכבד אותם באמת ולסעוד אותם עד הרגעים האחרונים. היא זכתה להשלים עם עצמה, על היש והאין, לעשות את הכי טוב שהיא יכולה. היום, כשכבר יש לה נכדים גדולים, היא יכולה להתרווח ולהגיד: כל הפיתולים במסע היו שווים בשביל להתקרב אליו יתברך.
והיא עדיין ממשיכה למצוא אותו, בכל יום מחדש.
התעוררות באמריקה
תפארת הגר טויסטר נולדה בקיבוץ גלאון של השומר הצעיר בתש”ך. ילדה קטנה בלב אידאולוגיה מנוכרת, שבטוחה שחיי השיתוף הקיבוצי הם פסגת האנושות.
“הוריי”, היא מספרת, “האמינו שיש אפשרות לשלום אמיתי בין העמים. לאחותי הגדולה קראו שרה על שם סבתא, ולי קראו הגר בגלל האידאולוגיה. הגר הייתה שפחת שרה ואימו של ישמעאל. כמה מתאים לקרוא לבת השנייה על שמה… כך ינציחו את אחוות העמים והשוויוניות.
“אחרי שחזרתי בתשובה”, היא מדלגת רגע קדימה בסיפורה, “הוסיפו לשמי, בהתייעצות רבנית כמובן, את השם ‘תפארת’, אחת מתוך עשרת הספירות הקדושות שמסמלת מיזוג של החסד והדין”.
אף על פי שהייתה בטוחה שחיי הקיבוץ הם הבחירה הטובה ביותר, באה המציאות וטפחה על פניה.
“האופוריה של הקיבוץ נסדקה כשהגעתי לגיל ההתבגרות, אז הגיעו מתנדבים מבחוץ והם הרסו את התרבות שמייסדי הקיבוץ ניסו לשמר. הנוער התפרק מערכיו, למבוגרים לא הייתה מילה, וגם שיטת הלימוד של ‘בית ספר פתוח’ – ללא מבחנים וללא תחרותיות – לא הוכיחה את עצמה.
“בקיבוץ, קריירה הייתה מילה שלילית. הייתה שם רוטציה בין החברים. אם עבדת כמה שנים באותו מקצוע – מעבירים אותך למקצוע אחר, כדי שלא יהיה מונופול לאף אחד, אפילו לא לבעל מכולת. אבל לאט לאט אנשים התחילו להתמרמר על העוולות שנעשו להם בחסות האידאולוגיה הקיבוצית, ורבים החלו לעזוב”.
כשנמאסה על תפארת השהייה בבית הילדים היא עברה להתגורר אצל אימה, שעזבה את הקיבוץ לטובת חיים רגילים בתל אביב. כשנכנסה לתיכון לאומנויות, היא התוודעה לעולם חדש שבו ההישגיות והתחרותיות הן העניין. “הפער הגדול בין שיטת הלימוד בקיבוץ לבין צורת הלימוד בעיר, היה קשה לי מאוד. הרגשתי כמו עבד לציונים. בלי שום ערכים מעבר”.
וכך התחילה תחושת הריקנות למלא את הלב. הרעיון הקיבוצי נשבר מול עיניה של תפארת, והאלטרנטיבה שהעיר הגדולה סיפקה לא מילאה אותה. היא הסתובבה בעולם עם משבר זהות שהחריף מיום ליום. הדת, מבחינתה באותם ימים, לא באה בחשבון, היא תמיד נתפסה בדעתה כמשהו מיושן שלא קשור אליה בשום אופן. גם כשפגשה באנשים דתיים – הגישה שלה הייתה מתנשאת. אך הייתה פעם אחת קצת אחרת.
“בקורס הדרכת טיולים שעברתי, פגשתי בעלת תשובה. פתחתי איתה בשיחה. חשבתי שאני יכולה ‘להאיר’ את עיניה, להוציא אותה מהעולם החשוך שאליו נכנסה מרצון.
“’את רוצה ללבן דברים? בשמחה, בואי נפתח ונדבר על זה’, היא נענתה לי ברצון. וכך היינו פותחות נושאים טעונים מכל הכיוונים, כשהיא בכישרון רב מנטרלת את העוקץ. לאט לאט התחלתי לקלוט שכל חיי ספגתי שטיפות מוח. אומנם מבחינה פוליטית לא השתניתי, אבל בחומת ההשקפה שלי נסדקו סדקים ראשונים. החברה בעלת התשובה ועוד בנות דתיות היו לוקחות אותי להתארח איתן בשבתות אצל רבנים”.
תפארת שמעה, התחילה להבין, אבל הלב עדיין היה רחוק וסגור. “אמרו לי: ‘תתחילי לקיים מצוות וכבר תרגישי כמה זה טוב. לא תוכלי להרגיש את הטעם עד שלא תאכלי מהפרי המתוק’. אבל לא הצלחתי לקבל את זה. המשכתי לשוטט בעולם, לא יודעת לאן פניי מועדות”.
לאחר נישואיה לדורון טויסטר, צ’לן מבטיח, הם עזבו למערב ארצות הברית, לאוני’ אינדיאנה, ושם קיבלו הלם תרבותי.
“זו הייתה החברה הגבוהה, לכאורה. אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית. אך דווקא לכן היה הזעזוע שלנו כה גדול. הריקבון החברתי שגילינו היה מוחשי. הכל היה סביב האגו והקריירה. במגמת המוזיקה האנשים היו במקום מוסרי נמוך מאוד. הם חיו חיים ריקים שאין בהם משפחה או ערכים, אלא רק קידום מקצועי. בעלי, שראה את צורת החיים הגרועה הזו, התפכח. גם אני גיליתי שאני הופכת ליותר ויותר ימנית בדעותיי, אחרי שראיתי בעיניי שלמרות כל מה שחשבתי עד אז – הסטודנטים המוסלמים לא ביקשו שלום. שום דיבור על דו קיום לא התקבל על ליבם ולא הזיז אותם מעמדתם, הם המשיכו להפגין נגד ישראל. התמימות שלי נשברה אז לחלוטין”.
השינוי, באותה עת, היה במגרש הפוליטי. מבחינה דתית תפארת המשיכה לדשדש במקום, אבל כל הזמן התבשלה מבפנים. “היה לי רדאר לגילוי יהודים. זיהיתי אותם, הרגשתי את ההבדל בין יהודי לגוי”, היא מספרת.
ברקע המשבר הערכי, הייתה לבני הזוג גם התמודדות פרטית משלהם. הם רצו להפוך להורים, והחלום בושש מלהפוך למציאות.
“הרגשתי שאין לי ברכה בחיים”, משתפת תפארת בכנות. “על רקע תחושת החיסרון הזו, חיפשתי לקיים איזושהי מצווה. משהו קל שיתאים לי, שיכניס טעם לחיי. חשבתי שאולי אתחיל להדליק נרות שבת.
“הרב שאת שמו הכרתי במסגרת הפעילות באוני’ היה קונסרבטיבי. לא הבנתי אז מה ההבדל. פניתי אליו ושאלתי מתי מדליקים נרות. תשובתו הייתה: `whenever you feel` (מתי שאת מרגישה)… אפילו לי הייתה התשובה הזו נשמעת תמוהה, כי עוד מהארץ ידעתי שיש זמן להדלקת נרות.
“ואם לא די בבלבול הפנימי שחוויתי, עברתי באותה עת אובדן מכאיב של החלום שכמעט והתממש. כבר כמעט היינו הורים… האובדן הזה השפיע עליי בצורה קשה. התחלתי לשקוע. כל התקוות, הציפיות, המשאלות – הכל נגוז, והתקשיתי להתמודד עם הכאב.
“אבל דווקא במקום הזה נולד בי רצון בוער: הרגשתי שאני רוצה רק דבר אחד, לשמור תורה ומצוות. הכל. וכמו שצריך. הרגשתי שאין לי יותר לאן לברוח, עמדתי פנים אל פנים מול ההבנה שהעולם הוא לא הפקר. יש בורא, יש תכלית, וצריך לחיות כאן כמו שהוא ציווה.
“במקום שבו פגשתי את סוף החיים, חיפשתי להם לפתע משמעות. התעוררה בי מחשבה שאמרה שאת התינוקת שנולדה ללא רוח חיים, אני רוצה שיקברו בקבורה יהודית. הגעתי לרב חב”די צעיר, הרב אבי גרוסבאום, שהיה מגיע לעיתים לקמפוס לעשות מבצעים, ביקשתי ממנו שיעזור לי בכך. והוא, במסירות, התעסק בקבורה. בזכותו התינוקת שלנו נטמנה בבית העלמין היהודי”.
ההתחזקות המשיכה, צעד אחרי צעד. “את הלימודים סיימנו תוך כדי שאנחנו מקבלים עלינו שמירת שבת ומתחזקים עוד ועוד. בעלי הצ’לן קיבל הצעת עבודה מפתה בדרום אפריקה, אבל כשהבנו שהמשרה תכלול עבודה בשבת – ביטלנו הכל וחזרנו לארץ. מאוחר יותר ראינו איך השבת שמרה עלינו: כעבור חצי שנה התחילו מהומות מקומיות, והראנד (המטבע המקומי באפריקה) ירד לשליש מערכו. התוכנית המקורית שלנו הייתה לחסוך כסף במהלך שהותנו במקום, אבל אילו היינו נוסעים לשם היינו יוצאים בלי כלום. החבר שסידר לדורון את הצעת העבודה יצא חסר כל. אנחנו ניצלנו בזכות השבת”.
הזוג טויסטר חזר לארץ ישראל, וכעבור תקופה לא ארוכה, בניגוד לכל התחזיות הקודרות – הם זכו למתת אלוקית מרגשת ומפעימה: בן נולד להם.
“זאת הייתה התרגשות שאי אפשר לתאר”, מספרת תפארת. “השם זיכה אותנו להיות הורים אחרי שנים של ציפייה. ישי שלנו נולד, בחסדי השם, בריא ושלם”.
המשפחה התרגשה איתם, אך שידרה שדר מסויג. “’מספיק, קיבלתם מה שרציתם, עכשיו אפשר להפסיק בהצגה’, אמרו לי, כשהם מתכוונים אל הדת. עד כה לא העזו לומר לי כלום אחרי מה שעברתי. עכשיו כבר הרשו לעצמם להביע את דעתם. אך בניגוד לדעתם, אני רק התחזקתי יותר. אם עד עכשיו חזרתי בתשובה מיראה, עתה זכיתי לתשובה מאהבה”, משתפת תפארת בתפנית הגדולה.
“חשוב לי לציין שסבתי שומרת המצוות הייתה פשוט מאושרת. זה פייס אותה על כל השנים הקשות שעברה. היא באה ממשפחה של חסידי בעלז, ניצולה יחידה מתוך המשפחה שנספתה כולה בשואה הארורה. גם את בתה לא הצליחה סבתא להציל. כל חייה ביכתה את הצטרפותו של אבי לקיבוץ השומר הצעיר. סבתא נשארה נאמנה לבורא עולם, ואלי הייתה קשורה בקשר מיוחד. היא אמרה שאני דומה לאותה הבת שנספתה. גם אני בתוכי הרגשתי קשר לא ברור לאותה ילדה שלא הכרתי. עכשיו, כשישי נולד, הוא היה רפואה לכל המשפחה”.
ישי הקטן היה רק הפתיח למשפחה הגדולה והמאושרת שבאה אחריו, ברוך השם. “אחרי ישי הגיעה נחמה, הבת שניחמה אותנו על מות אחותה הגדולה, ואחריה הגיעו לעולם עוד שישה ילדים בריאים ושלמים בחסדי שמיים מרובים!”
היום תפארת היא מורה לאומנות ומעבירה סדנאות מטעם ‘לב חב”ד’ עם בתה, שליחת חב”ד בבית החולים ‘שיבא’, לנשים שנמצאות במצבים רפואיים מורכבים. היא מרגישה שליחות לחזק אותן, לספר להן את סיפורה האישי ולהפיח תקווה. נוסף על כך היא מעבירה שיעור חסידות בקיבוץ נַעַן. ממנה, יוצאת קיבוץ בעצמה, הן מקבלות יותר.
כשפיסות המסע מצטרפות לשיר הודיה לבורא עולמים, תפארת מלמדת כל אישה: “השם נמצא איתך בכל מקום. קומי, התרוממי!”
שכל ישר בתאילנד
תמר גלייברסון גדלה במושב במרכז הארץ להורים שעלו מקנדה, באווירה שמאלנית. שום שיח תורני לא היה שם, להפך, היו לא מעט דיבורי ה’אנטי’. “היינו מצטטים משפטי שנאה כלפי חרדים, סתם כי זה היה באופנה”, היא מודה. “התקשורת שטפה את המוח של כולנו. אם היינו שומעים על שחקן או מפורסם שחזר בתשובה היה ברור לנו שקרה לו משהו, כי למישהו נורמטיבי בעל נפש בריאה זה הרי לא יכול לקרות…”
אבל לפעמים, דווקא החושך הגדול ביותר – יכול לסייע לטוב להתגלות.
בגיל תשע עשרה ניהלה תמר תיאטרון יצירתי, ולצורך תכנון המופעים נחשפה לתכנים רוחניים–קוסמיים שהיו אז טרנדיים. “ובשבילי”, היא אומרת, “זאת הייתה הפגישה הראשונה עם עולם שמספר על משהו שמעבר”.
הלימוד החדש משך את תמר בעבותות. “הרגשתי שעולם חדש נפתח לי, והרגשתי צורך, כמו צעירים רבים, לטוס לחו”ל ולחפש את עצמי במזרח הרחוק”.
היא התחילה במסע חיפוש ושיטוט בין תאילנד, נפאל, הודו ואוסטרליה, ופגשה אנשי דת בודהיסטים. הם נראו לה מרוממים מעם עם הגלימות, המדיטציה וההמהומים. כשהם התפעלו מהבקיאות שרכשה בעולם ה’רוח’ – היא הופתעה. הרי הם הנעלים, המרוממים. ממה הם מתפעלים? “בחורה צעירה מדברת על דברים גבוהים שנדרשו לנו שנים להשיג”, הם טענו, סיפרו לה שיש סביבה הילה של אור.
העולם מולה הסתעף, הסתבך. אבל מעבר לכל הטומאה שהקיפה אותה שם, פתאום היא נפגשה בשמיים. היא הרגישה שיש מישהו ששומר עליה מלמעלה, מציל אותה שלא תיבלע בתוהו ובוהו מסביב. פתאום זה היה לה מוחשי, ומשהו בתוכה התחיל לזוז. לנבוע.
בורא עולם לא עוזב. כשיש רצון – הוא שולח חבל. כזה חבל היא קיבלה בתאילנד.
“כשהגעתי לתאילנד, השתתפתי בסדנת מדיטציה של אדם מבוגר מישראל. הוא ישב על שפת הים בפוזת מדיטציה והדריך קבוצות. כבר בהתחלה הוא קלט שיש בקבוצה כמה ישראלים. הוא עצמו היה בתוך חיפוש רוחני אחר היהדות, ובמהלך הסדנה שהתנהלה באנגלית שזר עבורנו משפטים בעברית על האמונה, על התורה, על האלוקים. הדיבורים שלו נכנסו עמוק לתוך הלב שלי. פתאום רציתי להכיר את השם שברא שמיים וארץ! אחרי הסדנה שלו הסכמתי לראשונה להיכנס לבית חב”ד, לא רק בשביל לראות את המסלול לטיול הבא בספרי המסלולים שהיו מונחים שם דרך קבע, אלא בשביל לדעת את המסלול האמיתי של חיי”, מספרת תמר.
בתאילנד הפגיש אותה מסובב כל הסיבות עם הרב יחזקאל סופר שליט”א, שבדיוק הגיע למקום, והעביר לקבוצת המטיילים שהתקבצה סדנה מרתקת של שלושה ימים. הסדנה הייתה שכלית לגמרי. לא היו בה דיבורי רגש וצלצולים, רק אמת עמוקה של התורה. אפילו השם שלה היה פשוט: “אמיתות התורה מול השקר של האסלאם והנצרות”. ודווקא השכל הישר שבה את ליבה של תמר. הראה לה את הדרך הנכונה, חשף את האמת ואת השקר סביבה.
“אחרי שלושה ימים של לימוד אינטנסיבי הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי. אני לא יכולה להמשיך בשגרת חיי כאילו כלום. אם התורה היא אמת – אני מחויבת לה. הלכתי לרב וביקשתי שיכוון אותי למצווה אחת. שתהיה גם לי אחיזה בעולם האמיתי. הרב הורה לי להדליק נרות שבת, הסביר איך, וזה בדיוק מה שעשיתי”.
למרות ההתעוררות היחסית, ביקשה תמר להמשיך להסתובב. היא מיצתה את תאילנד ורצתה להמשיך לאוסטרליה. הרב ביקש ממנה למסור מכתב לשליח באוסטרליה, ותמר הכניסה את המעטפה לתוך התיק, כיתפה על גבה והמשיכה הלאה. לא היה לה מושג מה כתוב במכתב.
“לאחר מכן התברר שהרב כתב לשליחים באוסטרליה שלא יוותרו עלי. אבל האמת? לא היה צורך לעמול כדי למשוך אותי לתורה, הלב שלי כבר היה חם לגמרי, מוכן ומזומן להתקרב לבורא עולם. באוסטרליה זה פרץ, שם לימדו אותי המון, הטעינו אותי ברוחניות”.
תמר הייתה צמאה ללמוד. רצתה לקיים. חיפשה את בורא העולם. סוף סוף עלתה על הנתיב הנכון. כל שיטות המזרח נפלו שדודות לרגליה. היא בעטה בהן לעולמים. נכנסה לתהליך מתוק של התקרבות והיכרות עם הזהות היהודית. כל בעל תשובה עובר את התהליך הזה, אבל כשאתה נמצא רחוק כל כך מהארץ – הוא מהדהד יותר.
כשהיא חזרה לארץ באורות של תחילת התשובה, זה רק צבר תאוצה. תמר שבה הביתה, ומהבית שבמושב היא המשיכה את המסע לבורא העולם. אחרי חצי שנה, המסע הפך להיות בשניים: היא נישאה לבעל תשובה שעבר מסע דומה.
היום תמר מטפלת בשיטת הגשטאלט היהודי ועוזרת לנשים להתקרב לעצמן ולקב”ה, ויחד עם בעלה עוסקת גם בקירוב רחוקים.
כי מכל מקום יכולה נשמה יהודית להתעורר, לשמוע את קריאתו של מלך העולם הממתין לה, ולהתחיל במסע שלה אליו.
