אלמוג בוקר, כתב חדשות 13, הפך בשנים האחרונות לכותל הדמעות של תושבי הדרום. הוא נאבק בשמם על מיגון מוסדות הלימוד, התריע על הביטחון הרופף ביישובים והפך למגן הקדמי של העוטף. אבל שום דבר מזה לא הכין אותו לקריאות המצוקה הנואשות שקיבל בבוקר שמחת תורה מתושבים שנלכדו בתופת ואיש לא היה שם בשבילם | בריאיון מטלטל ליעקב פלבינסקי הוא מספר על הכאוטיקה בשעות הראשונות, השולחנות שהפך כדי לעורר את מקבלי ההחלטות והמחשבות שלא מרפות על האנשים שהתחננו לחילוץ, וכשזה הגיע חלקם כבר לא הגיבו להודעות | וגם: ההחלטה לחשוף את המצוקה האישית כדי לסייע לאחרים
צילום: אלחנן קוטלר
את הבוקר ההוא אלמוג בוקר לא ישכח לעולם. כמו מרבית תושבי המדינה, גם הוא התעורר בשמחת תורה לקול האזעקות שפילחו במפתיע את אווירת החג הרגועה.
המטחים היו כבדים. כתושב קיבוץ זיקים הבין שהפעם מדובר במשהו שונה. לא שגרתי.
הוא נחשב לעיתונאי בולט שמזוהה עם יישובי עוטף עזה. הוא מלווה כל תקרית, ובכל פעם שמשהו קורה בעזה, הוא זה שמשדר משם.
אבל כל מה שחווה עד אותו יום, לרבות המבצעים השונים וההתפרעויות האלימות על הגדר, לא הכין אותו לרגע הדרמטי והמטלטל של אירועי הטבח ביישובים.
במהלך שמחת תורה, בעוד הזירה העזתית שקטה, התארח עם משפחתו במושב תקומה. "כדי להיות בבוקר בבית הכנסת", משחזר אלמוג בוקר בריאיון מיוחד ל'משפחה', "החלטנו לנסוע להורים של אשתי המתגוררים במושב הדתי תקומה. בלילה הייתה התחושה רגועה באופן כללי. לא היה משהו חריג באוויר, ולמעשה בדיוק ההפך: ההרגשה באותם ימים לוותה במשאלות שווא של הסדרה. הייתה הבנה שאחרי תקופות הפרות הסדר על הגדר, אנו נמצאים בימים שאחרי המבול. שישנן הבנות על שקט".
אלא שאז דברים החלו להשתבש. "התעוררנו כמו כולם באזעקות", מתאר בוקר. "ב־6:50 בערך כבר ידעתי שמתרחש אירוע גדול, מתקפה משולבת. לא אגיד שכבר ידעתי את היקף הקטסטרופה, אבל הבנתי שישנה חדירה של מחבלים לכמה יישובים. לאחר כמה דקות הבנתי שמדברים על אירוע משולב, והירי הרקטי משמש למעשה כהסוואה לאירוע הרבה יותר גדול".
באותם רגעים, מעטים האנשים שיודעים על המתרחש באמת ביישובים. גם בעלי מקורות ממשיכים לדווח על "ירי בלתי פוסק של רקטות", אך אינם מעלים על דעתם שהרקטות הן האיום המשני באירוע. בעוד המטחים הכבדים נמשכים, אלמוג בוקר כבר מתחיל להיחשף לתמונה הגדולה. היא הייתה תמונת זוועה איומה. בשעה 7:05 הוא קיבל דיווח ממקור מהימן על חדירה ליישוב נתיב העשרה. "מאותו רגע", הוא אומר, "הכול התפוצץ".
רצף ההתרחשויות מגיע בהפתעה גמורה? לא היית מוכן בכלל לאפשרות של תרחיש כזה?
"מי שחי בעוטף יודע שהסלמות באות גם בלי קשר לאירוע ספציפי. ברור לנו שבצד השני של הגדר יש אויבים שלא צריכים תירוץ כדי לבצע פעולות טרור. לכן אתה לא מופתע לגמרי שיש אירוע, אבל ככל שהדקות עוברות התחלתי להבין מה קורה והייתי מופתע מעוצמת האירועים. אני מבין באותם רגעים שמדובר במשהו אחר לגמרי. בוודאי לא עוד מבצע או סבב נוסף של הסלמה. בכך הם הפתיעו בגדול".
איך למעשה אתה יודע שקורה משהו גדול מעבר לשיגור מסיבי של רקטות?
"האמת, הבנתי את זה מקצין הביטחון של המועצה. הוא ראה בזמן אמת את מצנחי הרחיפה שנוחתים מעל הראש. הוא אמר לי: 'אלמוג, נוחתים עליי מחבלים!' מדובר באדם שאני סומך עליו במאה אחוז. זה בנאדם שאני רואה אותו בעיניים. הוא איש ביטחון ולא סתם אזרח שאולי יכול לדווח מידע שגוי בגלל היסטריה. הוא רואה את המחבלים בעת ההתרחשות. הוא מדווח לי שיש עשרות נפגעים והם מנהלים קרב יריות עם מחבלים. אני יודע שזה מסוג האנשים שמה שהם אומרים – זה מה שקורה".
קצין הביטחון, אגב, נותר בחיים מהמתקפה האכזרית של מחבלי חמאס. הוא השמיע לבוקר לאחר כמה ימים הקלטה של שיחה מזמן אמת. "זו הייתה הקלטה מדהימה", הוא אומר. "הוא והבן שלו יצאו לקרב עם המחבלים, והבן שלו מתקשר אליו אחרי שעה ואומר לו: 'אבא חטפתי כדור בחזה, אני בסדר'. נדהמתי לשמוע באיזה קור רוח הבן שלו אומר את המשפט הזה".
השיחה עם קצין הביטחון התבררה למפרע כחשובה מאוד. "אני חושב שהשיחה הזאת עשתה לי הרבה סדר בראש", אומר בוקר. "לולא היא, הייתי יכול לחשוב שמדובר בשיגור רקטות… מה שקרה אצל כולם. לאחרים ארך הרבה מאוד זמן להבין מה קורה. מאותו רגע אני מקבל הודעות מאנשים. כל ההודעות מהיישובים ניר עוז, בארי, נירים, נחל עוז, כפר עזה. כולם מדווחים שהם תחת התקפה של מחבלים. לאט-לאט התחלתי להבין את היקף האירוע ועוצמתו. זה היה מטלטל".
בשעה 9:30 הוא מתפרק בפעם הראשונה.
"אני בוכה. פשוט בוכה. מתפרק"
באותו זמן הוא מבין שמדובר במאות הרוגים. "אני מבין שאנשים כלואים בבתים שלהם ולא יכולים לצאת החוצה. שהחברים הכי טובים שלי נמצאים במצוקה ואני לא יכול לעשות שום דבר. אף אחד לא בא להציל אותם.
"הדבר היחיד שאני עושה הוא להזרים כוחות. אני מנסה להשתמש בקשרים שלי כדי לשלוח אנשים לעזור, אבל ברוב המקרים או שלא עונים בכלל או שעונים ואומרים שאין לי אפשרות להגיע. בחלק מהמקרים אמרו שיעשו מאמץ וביקשו שאשלח להם מיקום לאן להגיע. כך אני מוצא את עצמי מתחיל לשלוח מיקומים. מנסה למצוא את האיש הנכון במקום הנכון כדי להוציא עוד אחד מהתופת בידיעה שכל שנייה קריטית".
כך, בעוד הכאוס שורר בכל מקום, הוא ממשיך לקבל הודעות נואשות לעזרה ומנסה לסייע. "בשלב מסוים אשתי יוצאת החוצה ואני בוכה. פשוט בוכה. מתפרק. גורמות לכך ההודעות שאני מקבל וההבנה שאני חסר אונים. שאין באמת מה לעשות. שגם אם תעשה משהו, אולי תציל מישהו, אבל אין לך באמת מה לעשות כדי לסייע לכולם. אתה עומד שם ומקבל הודעה מחבר ואז עוד אחד ואחריו נוספים. זה לא נגמר".
ומה קורה באותו זמן בבית שלך בזיקים?
"ליישוב שלי הגיעו מחבלים, חלקם מהים וחלקם דרך הגדר. הבית שלנו ממוקם במרחק של בערך מאה מטרים מהגדר, אבל הגדר ההיקפית היא ארוכה. רק כשהגענו לקיבוץ, כמעט שבועיים אחרי הטבח, קלטתי פתאום שהמחבלים הגיעו לגדר ההיקפית מול הבית. אתה מבין שזה היה רולטה: אחד כן אחד לא, יישוב כן יישוב לא, בתוך היישוב בית כן ובית לא. היה כאן נס גדול ומזל שלא היינו בבית באותו זמן".
כשאתה מתחיל לקבל הודעות מצוקה מאנשים שיש לך איתם היכרות, מה אתה עושה?
"מנסה להבין מהם קודם כול את גודל האירוע ומי צריך יותר עזרה. צריך להפנות כוחות להרבה מאוד אנשים, ולכן אני מנסה להבין מי יותר דחוף. לאחר מכן אני מבקש מהם מיקומים, כדי שהכוחות ידעו לאן להגיע. הדבר השלישי היה לנסות להגיע לגורם המשטרתי או הצה"לי הכי קרוב אליהם כדי לחבר אותם אליו. אני שולח הודעות ולמען האמת אין לי מושג כמה באמת התייחסו אליהן והלכו. אני יודע על מקרים בודדים, בערך ארבעה או חמישה מקרים, שבהם ביקשתי ובאמת הלכו וחילצו אנשים מהבתים".
הם לא עונים כי היו משותקים?
"משותקים וגם מוצפים. בעיקר מוצפים בפניות כמו אלה שאני שלחתי. הם קיבלו הודעות מכל מקום. לכן, אני לא יודע לומר לך כמה באמת הם יכלו להתייחס להודעה או מיקום ספציפי. האמת היא שגם לא התעסקתי עם זה. לא שלחתי למישהו מיקום והתחלתי לשאול אותו כל 10 דקות אם טופל או לא. המשכתי הלאה כי זה היה טירוף. קיבלתי אז יותר מ־300 הודעות".
הצלת חיים
בתוך תחושת חוסר האונים והכאוס הנורא, הבליחו הבזקים של אור. בחלק מהמקרים מאמציו נשאו פרי והצילו חיים של אנשים. "מישהי שלחה לי הודעות ולא יכולתי לענות לה. היא התקשרה ולא עניתי. היא התקשרה שוב ועניתי לה. היא סיפרה על שני הילדים שלה שהיו ברעים וביקשתי ממנה שתשלח מיקום. שלחתי את המיקום שלהם לחבר טוב בצבא וכך מבחינתי הסתיים הסיפור. לפני שבועיים עשו עליה כתבה, ומתברר שההודעה ששלחתי הגיעה לאדם הנכון ואכן הצילו אותם. עשו חיבור בינינו והיא סיפרה את הסיפור, שאני לא זכרתי אותו בכלל. לא זכרתי כלום. רק אחרי שסיפרה את כל ההתרחשות וחזרתי להודעות ההן, קלטתי במה מדובר".
זה לא היה המקרה היחיד. "כל יום אני לומד דברים חדשים", הוא אומר ובפעם הראשונה אני מזהה חיוך קטן. "הילדים שלי טסו לחו"ל לפני שבועיים. לקחו אותם במסגרת הניסיון לתמוך בתושבי העוטף. כשחזרתי מללוות אותם, רצה אליי תושבת קיבוץ כפר עזה ואמרה לי: 'אלמוג, תודה לך. תודה רבה'. תהיתי על מה, והיא אמרה: 'אתה הצלת את הקיבוץ'. אמרתי לה: 'תקשיבי, אגיד לך את האמת, ניסיתי לחזור בהודעות למי עזרתי ועד כמה שזכור לי לכפר עזה בקושי הספקתי לענות. אולי לאדם אחד או שניים שהייתי איתם בקשר'. אחד מהם, אגב, הוא שמעון אלקבץ שהבת שלו נרצחה. הוא גם תושב כפר עזה. בכל אופן, אמרתי לה: תודה, אבל זה לא אני".
תושבת כפר עזה התעקשה. "היא אמרה שמנהלת הקהילה סיפרה שהצבא לא יצר קשר ואני עזרתי. אמרתי לה שאין מצב, אני זוכר שלא היה דבר כזה. נפרדתי ממנה ועליתי לרכב. תוך כדי נסיעה, הזיכרונות החלו לצוץ פתאום. נזכרתי שהתקשרתי למישהו. אחרי חיפוש הגעתי למשהו שפרסמתי באותו זמן. כתבתי שם משהו בסגנון: 'מנהלת הקהילה בקיבוץ כפר עזה חייבת עזרה ועכשיו. הצבא לא יוצר איתה קשר. תגיעו לשם ותוציאו אותם'. אחרי שמצאתי את זה, ראיתי באמת התכתבות שלי איתה. אחריה אני רואה התכתבות עם בחור מהחטיבה שרואה את הפרסום וכותב לי לתת לו איש קשר כדי שיוכל ללכת אליו עם הכוח. העברתי לו איש קשר והם הלכו אליה. הוציאו את האנשים והצילו את חייהם".
לדבריו, הוא הבין שלכל דבר הייתה משמעות. "זה לא שהצבא עד הרגע ההוא שפרסמתי ישב ולא הגיע לכפר עזה. הם הגיעו, אבל לפעמים החיבור הקטן הזה עושה את ההבדל. המיקום שנשלח בזמן אמת ומוביל אליו את הכוחות. ההודעות שכתבנו, לא רק אני, גרמו לכך שדברים יתחילו לזוז לא רק ביום הספציפי הזה. גם מקבלי ההחלטות מגיבים מהר מאוד ומצליחים לשנות מציאות באותו רגע. לכן אני חושב שהשימוש בכלי הזה הציל חיים של הרבה אנשים, גם פיזית וגם בימים שלאחר מכן בהיבט של הטיפול בעוטף – למצוא בתים לאנשים, הסיפור של ההעברה לבתי מלון והעלאת מודעות למצוקות. זה עובד".
אבל משנה את המציאות. אתה נאלץ להתמודד גם עם הרבה פייק שנאמר בשמך.
"פעם היינו מחכים עם סיפור טוב לשמונה בערב. היום אתה לא יכול לחכות. האירועים קורים עכשיו והכל הופך להיות פריים טיים. לגבי הפייק, אין מה לעשות. אתמול בבוקר קיבלתי טלפון ממישהו שאמר לי: 'אלמוג, לא מתאים לך. למה אתה מפרסם רשימה של החטופים שישוחררו בערב?' מסתבר שזה רץ עם חתימה שלי בסוף. פרסמתי מייד שזה פייק. אני מאוד מקפיד על זה. גם כשידעתי את מי עומדים לשחרר, היה ברור שאסור לזה להתפרסם. צריך לגלות אחריות".
איזו תחושה יש לך על שהצלחת להביא להצלת חיים של אנשים במהלך הטבח?
"זה קצת החיה את הנפש כי הייתי גמור. ממש גמור נפשית. למרבה הצער לא הכול נגמר בהצלת חיים. בין השאר הייתי גמור בגלל שלא הצלחתי לעזור יותר".
וכאן הוא נחשף באופן אישי. למרות שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא בוחר לחשוף את ההתמודדות האישית שלו, הדברים נכנסים עמוק לנפש. המטרה היא להעלות את המודעות לטיפולי נפש. וכן, הוא לא מצניע את העובדה שהלך לטיפול ואף פרסם זאת באופן ציבורי, כדי לגרום לאנשים לקבל את המענה שהם זקוקים לו. "הייתי מטופל חרדה עוד לפי כן", הוא משתף בגילוי לב. "לפני חמש שנים, בעקבות האירועים בעוטף שהחלו בגלל ההחלטה של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, נוצר כאוס על הגדר עם התפרעויות מדי יום שישי. הייתי רואה את זה וגם שומע. בעיקר שומע מקיבוץ זיקים. הייתי עם הכוחות על הגדר כל יום שישי ומשדר משם".
בעקבות אותם אירועים שהשפיעו עליו, הוא ניגש לטיפול שסייע לו. "בשלב מסוים הרגשתי שהנפש החלימה והפסקתי את הטיפולים. עכשיו, ביום השני של המלחמה, כבר הרגשתי שאני חייב לחדש את הטיפול. חשבתי שאעשה את זה כבר אחרי המלחמה, אבל התקפי החרדה היו מטורפים והחלטתי אחרי שבוע ימים לחזור לטיפולים. ככל שאתה מדבר יותר על מה שקרה, אתה מבין שזה מה שישב עליך. אתה יודע, אנחנו כל הזמן מעבירים ביקורת על מקבלי ההחלטות שלא עושים מספיק ופתאום אתה קולט שזה היה בידיים שלך. אומנם לא התפקיד שלך, אבל היה בידיים שלך. התחושה שלי הייתה שלא הצלחתי לעשות כלום. עם הזמן, ככל שאני נחשף לסיפורים, קיימת ההבנה שכן עשיתי משהו. היה חוסר אונים, אבל בין לבין היו הבזקים של אור. עם זאת, אני שואל את עצמי לא פעם, ויודע שזה לא רציונלי לשאול את זה, אם לא הייתי צריך לזרוק את המצלמה לפח ולעסוק רק בהצלת חיים. אני מבין שיכול להיות שכן, אבל יודע שהפעילות התקשורתית והדיווחים גם הם עשו משהו".
שיתפת בגלוי את ההתמודדות הרגשית שלך וזה יצר הרבה שיח חיובי. מה הוביל אותך לשתף במשהו אישי כל-כך?
"כשהגעתי בפעם הראשונה לטיפול, פגשה אותי אחת המטפלות שם ואמרה שהיא לא מבינה איך יש הרבה אנשים כמוני או ילדים, בעיקר בנים, שמתביישים לבוא לטיפול בטענה שהם 'לא צריכים'. יש להם אגו. לא אמרתי לה כלום באותו רגע, אבל אחרי שיצאתי החלטתי לפרסם את הסיפור האישי שלי כדי לגרום לאנשים להבין שזו לא בושה ללכת לטיפול. שהצורך הזה קיים אצל כל אחד. שזה יציל את החיים שלהם כי אנשים יכולים להתרסק אם לא יטפלו בעצמם, בטח כאלה שראו מראות קשים. רק כדי להמחיש: נסעתי ביום השלישי למלחמה ממושב תקומה לשדרות. נסעתי על כביש וראיתי רכבים זרוקים וגם הרוגים. תחשוב מה אנשים ראו בזמן אמת ביום הראשון… מי שנחשף למראות הללו לא אמור להתבייש לקבל טיפול שיעזור לו. אני חושב שהייתה חשיבות לומר שזו לא בושה ומי שצריך לקבל טיפול – שיקבל".
הכתובת הייתה על הקיר
כתושב העוטף יש לו מבט מפוכח על האופן שבו צריך להתייחס לגורמי הטרור. דיווחיו המקצועיים מתובלים ברגש אנושי עמוק. עם סט הכלים הזה הוא מצליח לגעת בהרבה אנשים ולשבות את ליבם גם כשמדובר בדיווחים יבשים. במהלך המפגש עימו, קל לזהות שהוא עשוי מחומר אחר. גם כשאני מנסה לשאול אותו על המדיניות השגויה כלפי חמאס, הוא מזהה מייד את המוקש ומנטרל אותו. "התפיסה שלי אומרת לעסוק באשמה רק ביום שאחרי", הוא אומר נחרצות. "עכשיו צריכים להתעסק רק בהחזרת החטופים והשמדת חמאס. כרגע אני לא מחפש אשמים".
בעיניך כתושב עוטף עזה, מה לדעתך המדיניות הנכונה שהיה צריך להפעיל נגד חמאס?
"אמרתי את דעתי לאורך הרבה מאוד שנים, והיא לא השתנתה. צעקתי את זה בקול גם בשידורים וזעקתי בכל פלטפורמה אפשרית. לדעתי, אם אתה רוצה לנצח את הטרור – צריך להשמיד את הראשים שלו. לפני המתקפה אמרתי שצריך לחסל את יחיא סינוואר. אחרי הירי לשומרון מהשטחים, אמרתי שמה שקורה שם זה מה שקרה בעוטף. אם נדע לפגוע במי ששיגר או חשב לשגר את הרקטה, זה יהיה נחמד. אבל אם אתה רוצה לעצור את זה – תוכל רק על ידי השמדת ראשי הטרור. זה כולל את כולם מיחיא סינוואר וזיאד נח'אלה ועד איסמעיל הנייה. כל מי שקשור לטרור ונחשב לראש הנחש.
"לצערי המדיניות הייתה לא רק לא לחסל אותם, אלא לשמור עליהם. הם היו חסינים. קח לדוגמה את שני המבצעים האחרונים שהיו גם בתקופת ממשלת בנט-לפיד וגם בתקופת נתניהו: הם היו רק נגד הג'יהאד האסלאמי. שמרנו על חמאס. שמרנו על סינוואר ה'מתון'. הארכי-מחבל הנאצי הזה הוא זה שרצח במו ידיו מי ששיתף פעולה עם מדינת ישראל ועל זה ישב בכלא. גם לאחר מכן, לאורך כל השנים, הוא זה שעמד מאחורי ההסתה. ערב אחד הוא עמד וצעק: 'צאו עם גרזנים' – ואחרי יומיים יצא מחבל עם גרזן ורצח אנשים בתוך שטח המדינה. זה היה הרגע שמדינת ישראל הייתה חייבת לסמן אותו באיקס ולהוריד אותו. אני מאמין שאם היינו הולכים לשם, לא היינו מגיעים לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היום".
ולאורך כל השנים הללו אתה לא קונה את כל הדיבורים על הסדרה אפשרית עם חמאס?
"לא קונה את זה לאורך כל הדרך. היה לי ברור שהם מנסים למשוך זמן. כשאנחנו רואים מישהו מתכונן למשהו כל-כך הרבה זמן, אנחנו יודעים שהוא לא מתכונן סתם. הוא מתכונן לרגע האמת. הוא רוצה להגיע למשהו בסופו של דבר. כתושבי העוטף ראינו ושמענו את הקולות כל יום. היו ניסויים רקטיים לים. למה הם התאמנו על שיגור רקטות? מאיזו סיבה הם ביצעו תרגילים של חטיפה וחדירה ליישובים? מה גרם לפיצוצים שם? היה ברור שזה יגיע. אז בכנות, אני מודה שלא חשבתי על ממדים כאלה, אבל הייתי בטוח שיגיע הרגע שינסו להפתיע אותנו. אגב, הייתי בטוח שזה יקרה כבר ביום כיפור. הייתה לי תחושה חזקה שיעשו אז פעילות מפתיעה".
אתה מזהה מגמה של התפכחות מניסיונות של הבנות והסדרה? עושה רושם שישנם אנשים שעדיין חיים באשליה הזאת.
"חד משמעית. ואתה שומע את זה מאנשים שהיו הכי בעד הסדרה וחיים משותפים. היום הם מבינים שאי אפשר. שזה לא יכול לקרות. שנים אני אומר להשמיד את חמאס. כך גם אמרתי בימים הראשונים של המלחמה, אבל בנקודה מסוימת אני חושב שאביחי ברודץ, שאשתו וילדיו נחטפו והוא קיבל אותם חזרה רק השבוע, גרם לי לשנות משהו בתפיסה. הוא גרם לי להבין שקודם כול חשובה ההחזרה של החטופים, ורק אחרי זה ההשמדה של חמאס. היציאה שלו באותו יום שישי שבו הוא עמד בחוץ עם שלט, היה הרגע שבו אמרתי שמשתנה הסדר. אני שמח שבעקבות הצעדה גם הממשלה הבינה שמטרת העל היא קודם כול להחזיר את החטופים הביתה. אבל ביום שזה נגמר והבאנו את כולם – מוכרחים להשמיד את חמאס. לא להשאיר שם אף אחד. אם הם יישארו שם – תושבי העוטף לא יחזרו. זה או אנחנו או הם. אני גם לא אחזור. איך אני יכול להביא את הילדים למקום שמצידו השני עומדים אנשים שרק רוצים לשחוט אותם?"
ומה שאתה אומר תקף מבחינתך גם לחיזבללה בצפון?
"זה מאוד פשוט: אם אתה מכיל את האירוע של העוטף, למעשה אתה מסמן אור ירוק לחיזבללה לעשות אותו דבר ביישובי הצפון. אני פחות בקיא במה שקורה בצפון, אבל חושב שלמדנו את הלקח מחמאס. אתה לא יכול להחזיר אותם ליישובים עד שתטפל בצפון ותנקה אותו מהאיום. אגב, בהקשר הזה אני מקבל את הגישה שצריך לסיים עם העוטף קודם כול. צריך לדעת להשתמש נכון בכוחות שלך. לאחר מכן חייבים לתת מענה לאיום שחיזבללה מציב מהצפון".
לדעתך הרשות הפלסטינית צריכה לשלוט ברצועה ביום שאחרי?
"אני לא רואה אותם מצליחים לשלוט ביו"ש, אז איך הם יצליחו לשלוט על עזה? אם זה יותר טוב מחמאס? נראה לי שכל דבר יותר טוב מחמאס, אבל בהנחה שאין חמאס ומשמידים אותו – אני רוצה רצועת ביטחון שלנו ששולטים בה ודרכה ייתנו מענה לכל איום. עם אלה ששולטים ביו"ש לא נהיה במקום שונה בהרבה".
לסיום, כשהעלית את הנושא של הטיפול בחמאס באוזני גורמים בכירים, נתקלת בקיר?
"התפיסה של הדרג המדיני הייתה שאי אפשר אחרת. כל מה שצריך מבחינתם היה ליצור שקט לכמה שיותר זמן. מבחינתם לא הייתה על הפרק השמדה של חמאס כי טענו שיקבלו במקומו משהו גרוע יותר. הם אמרו את זה בשיחות מפורשות מאחורי הקלעים. הם דגלו ב'לקנות' את חמאס תרתי משמע. קנינו שקט גם בכסף. אף אחד לא דיבר על השמדה של חמאס, ולהפך. אמרו שזה הכי גרוע. היום הם מבינים שטעו. הם גם אומרים את זה. יש מהם שאומרים אחרי המתקפה בשמחת תורה שלא יוכלו לחיות במדינה שלא תעשה את הדרוש ותשמיד את חמאס".
