ואנחנו תפילה

כמה שמות שאת לא מכירה, נמצאים בסידור התפילה שלך? כמה יהודים ששמעת שהם זקוקים לרפואה או לישועה את מכירה רק בשמם ושם אימם ומרגישה קרובה ומתפללת? | נשים צדקניות שפותחות שערי תפילה בפני יהודיות אחרות, מספרות על קשר של מילים קדושות, שקושרות נפש אחת לרעותה. על אכפתיות מיוחדת שבוקעת רקיעים | תפילה זכה

פעם-פעם השם הטוב הפגיש אותי עם אישה מקסימה, יהודייה מעיר אחרת. דיברנו מעט מן המעט, הלב נפתח. הרבה. אחר כך נפרדנו. לא ממש. כי מדי פעם, כשמלך עולם רוצה לשמח אותי, הוא שולח לי דרישת שלום ממנה, וזו תמיד דרישת השלום הכי מתוקה, הכי חמה שאישה זוכה לקבל.

"בינה, בוקר טוב. רק רציתי להגיד לך שהייתי אתמול בכותל, התפללתי עלייך".

"בינה, מקווה שהכל בסדר. לפני יומיים נזכרתי בך, והחלטתי לומר עלייך שני פרקי תהילים".

"בינה, חושבת עלייך. וגם מתפללת. היית ב'מנחה' שלי היום".

ככה אומר המייל שלה. מגיע פתאום. באמצע יום בהיר, ובלי קשר לכלום. כשאני עונה, נרגשת, היא לא מבינה מה אני עושה עסק. יהודייה, לא? ואיזה חוט חזק יותר יכול לקשור אותנו זו לזו מתפילה?

ורק בזכותה כשאני רואה נשים צדקניות, נשים זרות לי, אני מהרהרת בנו, תפילות הולכות ברחוב, אישה ליד אישה ליד אישה. מבינה שאין באמת נפש זרה בעולם הזה אם יש בו תפילות. הלא בכל זמן שהוא תפילות עולות לשמיים. מתישהו הן ודאי נפגשות באמצע הדרך, נשזרות זו בזו.

לפעמים זה קורה גם בעולם הזה, על פני האדמה. תפילות יוצאות לדרך, נפגשות. קושרות נפש אחת לרעותה. כמה רחוק, ככה קרוב.

"בניי, חייכם אין קרוב לפני המקום כליבו של אדם" (זוהר חדש, מדרש רות, ד"ה רבי נחמי')

"קרוב השם לנשברי לב"
(תהילים לד, יט)

אמילי נגר, אדריכלית ובעלת הסטודיו לעיצוב העסק, זכתה לשמח, לשמוח בעצמה:

"כשהייתי בשידוכים, נסעתי לציון של רשב"י הקדוש כדי להתפלל על הזיווג שלי, בעיקר אבל לא רק.

הרבה מחברותיי כבר התארסו והתחתנו. ברוך השם, הייתי עדיין צעירה, אבל הרגשתי צורך להתפלל בציון ולבקש שהזיווג שלי יבוא בקלות, ושיהיה תלמיד חכם, בעל מידות טובות, וביחד נזכה להקים בית נאמן בישראל. הוצעו לי כל מיני שידוכים בתקופה ההיא, אבל אף אחד מהם לא התאים לי. שדכניות לחצו עלי להסכים, וזה היה מתיש. זו הסיבה שנסעתי. הרגשתי שאני צריכה חיבור ישיר לריבונו של עולם והחלטתי לנסוע לציון של רשב"י, מקום מסוגל לישועות. רציתי להתפלל לבד, בלי שום מניעות, רק השם ואני ותפילה בינינו.

כשהתפללתי, השם נתן בליבי את המילים 'השם, בבקשה, תאיר לי את הדרך, שאבחר את הבחירה הנכונה והמתאימה לי לתכלית האמת'. לא ידעתי אז שלבעלי קוראים יאיר… בכל פעם מדהימה אותי התובנה כמה כדאי וצריך להשתמש במילים הנכונות בתפילה. כשחילקתי את ההזמנות לחברותיי, והן ראו את שם החתן, הן לא התפלאו. הרי בכל פעם שבירכו אותי 'בקרוב אצלך', הייתי מתקנת 'שהשם יאיר את דרכי לזיווג הנכון והאמיתי שלי'.

אחרי התפילה קראתי תהילים. לידי ישבה בחורה מבוגרת, פניה סיפרו שהיא בדרך הרבה זמן. הייתי כמה שעות בציון, קראתי את כל ספר התהילים, וכשסיימתי, שאלתי את הבחורה לשמה, ואיפה היא גרה, שאלות סתמיות, 'סיפתח' לשיחה איתה כי הדמעות שלה קרעו את ליבי.

היא סיפרה את מה שניחשתי, שהיא ממתינה לזיווג שלה הרבה שנים. ניסיתי לחזק אותה. ישבנו בחצר הציון ודיברנו על אמונה וביטחון. בזמן שדיברנו חלף לידנו מקבץ נדבות. נתנו לו כמה מטבעות. הוא בירך אותנו. ביקשתי ממנו שיברך אותה שעוד החודש תזכה לזיווג הגון ותזמין אותי לחתונה. הוא בירך, ענינו אמן מכל הלב. הוא אמר לי: 'גם את תזכי בקרוב, אל תדאגי'. אמרתי: 'בעזרת השם. קודם היא…'

כאשר נפרדנו, אמרתי לה כדי לעודד: 'תראי שתוך חודש את מתקשרת לבשר לי שהתארסת'. היא חייכה.

כל אותו חודש לא הפסקתי להתפלל עליה. ובכל הזדמנות ביקשתי גם מאחרים שיתפללו עליה. ממש רציתי בשבילה. היא בחורה טובה ואיכותית כל כך, והרגשתי שמגיע לה חתן צדיק.

לפני שתם החודש, היא התקשרה לבשר לי שהתארסה, בשעה טובה. הייתי המומה מהנס ומהתזמון האלוקי.

החתונה נקבעה בדרום הרחוק, סוג של 'סוף העולם'. גרתי אז במרכז הארץ אבל אמרתי בליבי שאני חייבת להגיע. לא ידעתי איך אני נוסעת וכיצד אני חוזרת. הכלה סיפרה שיש מוזמנים נוספים מהעיר שלי. סמכתי על בורא עולם שידאג לי לטרמפ בדרך חזור והפסקתי לדאוג. ובאמת, היה לי טרמפ עם דודה של הכלה שהביאה אותי עד הבית!

התכוננתי לחתונה כאילו זו החברה הכי טובה שלי. במשך כמה ימים אספתי אביזרים שמיועדים לשמח כלות מגמ"חים שונים, חלק מהם גם הכנתי בעצמי כמו סוכריות עטופות בצלופנים וביצים ממולאות בנצנצים. ידעתי שכל חברותיה כבר התחתנו ואין נערות צעירות שתרקודנה בהתלהבות סמינרית. מחנות למוצרי חשמל אספתי קופסת קרטון ענקית, עטפתי אותו בנייר חגיגי, מילאתי בבלוני הליום וקשרתי בסרטים. ככה קיבצתי רעיונות ודברים שיוכלו לשמח במשך ערב שלם, בעזרת השם.

ביקשתי רשות מהבוס לקחת חצי יום חופש ביום החתונה כדי שאוכל לצאת מוקדם. ידעתי שכמה שעות נסיעה לפניי. הוא הסכים, ברוך השם. היום המאושר הגיע. נסחבתי עם כל הציוד לעבודה, ומשם נסעתי באוטובוס לדרום. נראה לי שמילאתי את כל הבגאז' של האוטובוס. אין לי מושג מנין לקחתי את הכוח לעשות הכל ולשאת הכל.

באחת התחנות ירדתי ונסחבתי עם הכל לנקודת איסוף, שם היה אמור לעבור אוטובוס מיוחד לאורחים. היה פער של כמה דקות בין האוטובוסים וניצלתי אותו כדי לרוץ לכספומט ולמשוך סכום כסף שרציתי לתת לה במתנה. בכוונה לא לקחתי איתי מזומן בבוקר, כשיצאתי לעבודה. פחדתי שהוא יאבד בין כל החבילות ותכננתי מראש להוציא אותו בדרך לאולם. פתאום הגיע האוטובוס השני. רצתי אליו כדי להעמיס את החבילות וכדי לאותת שאני פה, ומרוב מהירות שכחתי את הכסף בכספומט. נזכרתי אחרי דקה, רצתי לכספומט בחזרה כדי לאסוף את הכסף, והוא נעלם. מישהו לקח אותו, כנראה. זה היה סכום גבוה מהסכום שמקובל לתת. רציתי לעזור גם בזירה הזאת…

התפללתי שהכסף שנעלם יהיה פדיון נפש, וכפרת עוונות.

כשהגעתי לאולם, הכלה שמחה איתי כל כך, ואני שמחתי איתה. הפעלתי את הנשים שהיו באולם בזכות כל הדברים שסחבתי, והיה שמח מאוד, ברוך השם.

אישה מבוגרת עמדה בצד וצפתה בי. היא שאלה מישהי מהמשפחה מה הקשר שלי לכלה. כנראה מצא חן בעיניה הקשר. היא ניגשה אלי בסוף האירוע, לחצה את ידי, אמרה לי: 'יישר כוח על כל מה שעשית. זה היה ממש מחמם לב'. היא שאלה אם אני מאורסת, השבתי שלא, והיא אמרה: 'יש לי שידוך בשבילך'. היא ביקשה את הטלפונים של אימי ורב הקהילה שלנו.

האישה המקסימה הזאת היא הסבתא הצדיקה של בעלי שהחליטה לשדך אותי עם הנכד היקר שלה. משם השידוך רקם עור וגידים וכמה חודשים אחר כך נישאנו בשעה טובה ומוצלחת. מיותר לספר שהקשר שלנו הוא קרוב וחזק. היא גם שדכנית, גם סבתא אהובה. ברוך השם, זכיתי.

זה המקום להודות לאימי, שתהיה בריאה. מאז ומעולם היא חינכה אותנו לחסד, והמילים ששגורות על פיה תמיד הן: 'את תיתני, מה שאת יכולה, כמה שאת יכולה, לילדים של השם, והשם ייתן לך, כי את ילדה שלו'. אמא הבהירה לנו שחסד הוא לא תנאי. אנחנו לא נותנים כדי לקבל, אבל התורה הקדושה מלמדת אותנו – 'כל המשמח את שלי, אני משמח את שלו'. חסד הוא כמו קופת חיסכון בשמיים, הרווח כולו שלנו. בבא, בוודאי. לפעמים גם בזה".

"לילה ליום ישימו אור קרוב מפני חושך"
(איוב, יז, יב)

איילה, עוסקת בתחום המחשוב, אמא לעשרה, בלי עין הרע, עשתה אחד ועוד אחת:

"עברנו תקופה קשה מאוד עם הבכורה שלנו. היא הייתה בת שלוש אז, לקחה ברצינות את גיל המרי. לא הקשיבה לשום מילה שאמרנו. גם בגן היא הפגינה תוקפנות שגרמה לגננות להתלונן. וכבונוס, היא לא הצליחה להיגמל, וגם זה החמיר את המצב. הייתי ממש מיואשת. התייעצתי עם אמא שלי, עם חברות, עם שכנות. הלכתי למטפלת רגשית ומנחת הורים. כולם אמרו שנעשה כך, נעשה אחרת. בפועל, שום דבר לא עזר. הרגשתי אמא נוראית, ורק התפללתי שהשם יכוון אותי בתוך גן המבוכה הזה.

בליל שישי אחד התקשרה קולגה מהעבודה, סיפרה שהיא מארגנת ארבעים הפרשות חלה לזכות אחיה וגיסתה, שייפקדו בזרע של קיימא. תשע שנים הם מחכים. שאלה אם אסכים להצטרף. התחלתי לומר לה שאנחנו מתארחים אצל ההורים השבת, להתנצל שלא התכוונתי לאפות השבוע. תוך כדי דיבור חזרתי בי, אמרתי: 'את יודעת מה, אני מצטרפת'. הטלפון שלה היה המענה לתפילותיי, תזכורת מה אני צריכה לעשות. כל הזמן התפללתי שהשם יכוון אותי איך לחנך את הבת שלנו, שכחתי שאני יכולה להתפלל שהיא תתנהג למופת, ולא אצטרך לחנך…

בזמן שהתפחתי בצק, אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'אני מתפללת על בת שלך שתזכה לגדל בנים ובני בנים. בבקשה, תזכה גם אותי לגדל. שלא אטעה, חס וחלילה, בתור אמא'.

התפחתי ובכיתי. זו הייתה תפילה שלא אשכח. לא הרגשתי שמלאכים יורדים מהשמיים, לוקחים אותה, מחליפים בנס. הבת שלנו המשיכה לאתגר אותנו, אבל בבת אחת הוקל לי. שמתי את הכאב בידיים של אבא גדול וסמכתי עליו.

כמה חודשים אחר כך סיפרה לי הקולגה, בסוד, שאחיה וגיסתה נפקדו. ורק אז הבנתי שגם אצלנו העניינים נרגעו. אני לא יודעת לשים את האצבע על התאריך המדויק. אבל ברוך השם, הילדה נגמלה, חזרה להיות המתוקה שהייתה תמיד. התרגשתי. חשבתי שזכיתי לראות בחוש איך כל המתפלל על חברו נענה תחילה. לא ידעתי שזה עדיין לא הסוף הטוב.

אחרי שנתיים עברנו דירה לעיר אחרת. נולדו לנו ילדים נוספים, ברוך השם. הבכורה נכנסה לבית הספר, הקטן התחיל גן חיידר. חזר הביתה כל צהריים, מאושר ומלא סיפורים על יענקי, חבר חדש שהכיר בגן. עברו שבועיים והוא לא נרגע מיענקי. אחרי הצהריים אחד יענקי בא אלינו, ילד עדין, מיוחד במינו. כל כך נהניתי לעקוב אחריו. מי שהביאה אותו וגם ליוותה הביתה הייתה הבכורה, כי אמא של יענקי אמרה שאין לה עם מי לשלוח, יענקי הוא הגדול שלה וגם הוא עדיין קטן. אז הבכורה הצדיקה שלנו התנדבה להביא אותו וגם להחזיר.

בערב אמא של יענקי התקשרה להודות לנו על הביקור, הוסיפה מילים חמות על הבכורה שלנו, איזו עדינה. החזרתי לה כגמולה הטוב והחמאתי על הילד המחונך שלה. היא אמרה: 'זה ילד של תפילות. חיכינו לו תשע שנים'. המשכנו לדבר, על המשפחה, על העבודה. ופתאום גיליתי שהיא גיסה של הקולגה שלי. עברה בי צמרמורת. אמרתי: 'אני מוכרחה לספר לך סיפור'.

סיפרתי לה על הפרשת החלה, ועל התפילות שהתפללתי עליה ועלי, שנזכה לגדל. שתינו דמענו. אני חושבת שרק באותו יום הפנמתי כמה עוצמה יש בתפילה שבוקעת מן הלב, ומה קורה לתפילות כאלה כשהן נפגשות בדרך לשמיים. כמו פיצוץ אטומי, במובן הטוב של המילה. משנות את המציאות ממש".

"הילילו כי קרוב יום השם"
(ישעיה, יג, ו)

הילה אלשייך, מנהלת המותג בול עץ, חצתה ים כדי לקרוע ים:

"למדתי בכיתה שמיהרה לשמוח… בנות התחילו להתארס ולהתחתן בכיתה י"ב, חלק מהן התארסו והתחתנו בכיתה י"ג. בכיתה י"ד כל מי שטרם התארסה השתייכה לקבוצת 'המאחרות'. יש מחזורים בסמינר שבהם המצב שונה, אצלנו הלחץ הורגש מאוד. נשמע מצחיק, להילחץ כך בגיל תשע עשרה. בכל אופן, בכולן בער הרצון להתארס לפני תום הלימודים בסמינר ולצאת ישר מהחממה לבית הפרטי שלנו. אצלנו בסמינר מקובל שהרבה בנות טסות לליז'ענסק כדי להתפלל על שידוך הגון ולא רק. כשהיינו בכיתה י"ד חברה ובת דודה הודיעו שהן טסות, והחלטתי שאני מצטרפת.

סיפרתי לחברות שאני טסה, והצעתי להעביר לי שמות לתפילה. בשנה האחרונה של הסמינר שתי הכיתות במחזור מתאחדות, ככה יצא שקיבלתי כמעט שישים שמות לתפילה. העברתי דף בין הבנות, וכולן כתבו את עצמן.

מישהי סיפרה לי שהיא הייתה בציון, הבטיחה שתקיים סעודת הודיה ובה תגיד 'נשמת כל חי' והיא באמת נושעה מיד. כשהגעתי לציון של רבי אלימלך, הבטחתי גם כן. עמדתי עם הדף והזכרתי שישים שמות, זה אחרי זה, לישועה גדולה. כמובן, התפללתי גם על עצמי, אבל זכרתי את כולן.

ביקרנו בכמה ציונים קדושים, ובכל אחד מהם עמדתי עם הדף והזכרתי שם-שם, בכוונה.

תקופה קצרה אחרי שחזרתי ארצה, זכיתי שיתקיים בי 'כל המתפלל על חברו' והתארסתי. בדיוק אז הכיתה ארגנה שבת גיבוש. ובשבת סיפרתי להן, איך עצרתי בכל ציון, והזכרתי אותן. הן התרגשו, וקיבלנו עלינו להמשיך ולהתפלל זו על זו, כי כשבנות מתאחדות יחד להתפלל זו על זו, יש לתפילות הללו כוח עצום בשמיים.

ראינו את זה בחוש, ברוך השם. שנה אחרי סיום הלימודים רוב הכיתה הייתה מאורסת או נשואה. נשארו רק שתי חברות שחיכו לישועה, וגם הן נשואות היום, ברוך השם. לצערי, היום זו תופעה נדירה שכיתה נושעת מהר כל כך. אני לא מייחסת לעצמי ולתפילותיי שום כוח, רק מתרגשת עוד פעם לספר על תפילות, ואיך הן מחברות אותנו, בניסיון, ובעיקר בשמחות".

"קרוב השם לכל קוראיו,
לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים, קמה, יח)

שרה נייהוז, קופירייטרית, קיבלה ד"ש חם מתפילה אנונימית:

"לפני שנתיים נולד הקטן שלי. ביום שנולד הגעתי למיון יולדות, חיכיתי ליד דלפק האחיות, כשהבחנתי פתאום בתכונה חריגה בחדר הסמוך לדלפק. רופאים ואחיות נכנסו ויצאו. אחד מהרופאים לקח מהדלפק טופס הסכמה לניתוח והאוויר רטט מלחץ. הייתי בעצמי במתח בגלל הלידה המתקרבת, ריחמתי על היולדת ההיא שלא הכרתי ופחדתי עליה. כשאישה מבוגרת יצאה מהחדר, פניתי אליה באופן ספונטני. שאלתי מה שם היולדת שבחדר כדי שאוכל להתפלל עליה. היא סיפרה שזו בתה ונתנה לי את השם לתפילה. היה לה שם פרטי נדיר, ומלמלתי אותו מספר פעמים בשעות הבאות.

ברוך השם, אחרי כמה שעות זכיתי ללדת בן בריא, בקלות ובשלום. כשהתאוששתי, חשבתי על האישה ההיא. לא ידעתי מה בדיוק קרה שם ואיך הסיפור הסתיים. ובכנות, קצת הסמקתי מהזיכרון של עצמי, ניגשת לאישה זרה, מבקשת את השם של הבת שלה ברגעים קשים כל כך. הרגשתי מטופשת אבל הזכרתי לעצמי שהייתי במצב שלא שואלים עליו שאלות, ובסך הכל התנהגתי ככה כי דאגתי, הפעילות סביבה הייתה קדחתנית ומייראת… קיוויתי מאוד שהכל הסתדר לטובה, ושהיא מאושרת כעת.

אחרי כמה ימים נסעתי לבית החלמה. כשחזרתי מהברית לבית ההחלמה, ראיתי שהכניסו לחדר שלי יולדת חדשה. חייכנו זו לזו בשלום מנומס. בערב היא גלגלה שתי עריסות לחדר והבחנתי בשם שהופיע עליהן. נדיר. ובבת אחת הבנתי שזו היא, כנראה.

העזתי, וסיפרתי לה שהתפללתי עליה. היא התרגשה מאוד, אמרה לי שאמא שלה עדכנה שאחת היולדות מתפללת עליה, וזה שימח אותה כל כך בתוך כל ה'טרפת' שהייתה סביבה. יש להם ארבעה ילדים בבית, ולפני שבוע נולדו תאומות בניתוח חירום. לאם ולתינוקות שלום, ברוך השם.

התרגשתי לפגוש אותה. מעבר לשמחה בבשורות הטובות, גם התחושה הלא נעימה שלי קיבלה מענה. מעין דרישת שלום משמיים ותזכורת שתפילות הן תמיד דבר בעיתו ובזמנו".

"כי קרוב אליך הדבר מאוד,
בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, ל, יד)

ציפי שולמן, עורכת מולטימדיה, זוכה להתענג על הפרי אחרי שלושים שנה:

"הסיפור הזה מתחיל לפני שלושים פלוס שנים, אני לא אגלה את גילי המדויק. רק אגיד שלמדתי אז בכיתה ה', ותלמידה מז' נכנסה וכתבה על הלוח שם לתפילה. משה חיים בן שרה לאה. זה היה מקובל אצלנו, בנות הסתובבו וכתבו שמות לתפילה, ואנחנו אמרנו אותם ב'רפאנו'. חברה שישבה לצידי הכירה את השם, סיפרה שהוא בן של חבר של אבא שלה, ילד בן שש שנפצע בתאונת דרכים מחרידה. אחרי שבוע גם המורה סיפרה על משה חיים. דודה שלו, המסורה והאכפתית, התקשרה לכל בתי הספר ותלמודי התורה שבעיר והתחננה בדמעות שיקרעו את הדין לרפואתו. הוא התנדנד אז בין חיים ומוות, והרופאים כבר התחילו לרמוז למשפחה שכדאי להיפרד…

מאוד נגע לליבי הכאב של משה חיים הקטן. התפללתי עליו בכל הכוונה שילדה בת אחת עשרה יכולה להכניס ב'רפאנו', וגם בבית אמרתי עליו שלושה פרקי תהילים, כל יום. אני זוכרת שחציתי את הכביש בכל בוקר, בדרך לבית הספר, ורגע לפני מעבר חצייה חשבתי עליו והתפללתי בלי מילים שהוא יחלים.

לא היו אז קווי נייעס להתעדכן מה שלום אנשים שהתפללנו עליהם, ולפעמים יכולנו להתפלל על שם שוב ושוב, בלי לדעת מה איתו, באמונה תמימה שהתפילות מגיעות למקום הנכון ופועלות את פעולתן.

אחרי כמעט שנה של תפילות החברה עדכנה פתאום שמשה חיים עבר לשיקום. התרגשתי. המשכתי להתפלל עליו, שהשיקום יהיה קל ומהיר, אבל הלהט של התפילות גווע עם הזמן. ולצערי, לא חסרים זקוקים לישועה בעם ישראל. משה חיים עזב את ראשי ואת ליבי, פינה מקום לתפילה חדשה.

שנים עברו, עליתי לסמינר, למדתי מקצוע, גמרתי את הסמינר, התחלתי לעבוד, אחרי כמה שנים הלכתי ללמוד מקצוע עוד פעם. ברוך השם, דרך החיים.

לפני כמה חודשים הרחבנו את העסק, בחסד הבורא עלינו. קיבלנו כמה פרויקטים גדולים, והבנתי שאני לא יכולה להיות גם המנהלת של העסק, גם העורכת בפועל וגם המזכירה. שכרתי מזכירה נהדרת, בחורה צעירה, מוכשרת. נמרצת במינון המדויק והלא מעיק. היא מתנה משמיים, ואני אומרת לה את זה כל הזמן. לילה לבן אחד, בזמן ששתינו נשארנו ערות בגלל לקוח בחו"ל, התחלנו לדבר. היא הזכירה את אבא שלה, יהודי מיוחד שלא נותן לחיים לשבור אותו גם כשהם קשים. 'אבא שלי הוא פייטר', כך היא אמרה. 'מגיל שש הוא רגיל להילחם'. התעניינתי למה, והיא סיפרה שהוא עבר תאונת דרכים קשה, התנדנד בין חיים למוות.

עוד לפני שהיא אמרה את השם, הבנתי שזה הוא. אני לא יודעת להסביר איך. הלב הרגיש, כנראה. צעקתי, המומה: 'אבא שלך הוא משה חיים בן שרה לאה?' היא אישרה, מופתעת.

לא ידעתי איך להגיב, אם לצחוק או לבכות. זה היה מדהים ומרגש עד דמעות ממש. במשך כמעט שנה אני שמה את כל הלב בתפילותיי על ילד קטן. ולרגע לא שיערתי שיום יבוא ואחד מפירותיה של התפילה יעבוד אצלי.

לפעמים,  כשאני מבקשת מהמזכירה המקסימה שלי לעשות משהו, היא אומרת בבדיחות: 'איך אני יכולה לסרב? אולי רק בזכות התפילות שלך באתי לעולם…' ושתינו צוחקות. אין דבר משמח יותר, מרגש יותר, ממבט קרוב על תפילה שנושאת פרי. במקרה שלי הפרי דפק בדלת, והייתה לי הבינה היתרה לומר: 'ברוך הבא'…"

"שלום שלום לרחוק ולקרוב"
(ישעיהו, נז, יט)

שלומית חזן, מייסדת 'ריסטרט להצלחה', מומחית לשילוב אישי עסקי ומשפחתי:

"את המילים הבאות כתבה אימי מורתי, הגברת אסתר קרמר תחי', ואני מתרגשת להגיש לקוראים את לשון הזהב ואת הלב ששמה בין המילים:

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. על פני מרחביו של האוקיינוס האטלנטי עשתה את דרכה אנייה עצומת ממדים השייכת לצי המלכותי הבריטי, כשהיא נושאת על גבה חמשת אלפים חיילים בריטיים…

ליד מעקה האונייה ניסה להצטנע חייל בריטי צעיר בעל מדי תותחן בשם משה, שכונה בלועזית בשם מוריס. הוא הוציא מתוך נרתיק זוג תפילין, והניח אותן על ראשו וזרועו. לאחר מכן הוציא סידור קטן והתחיל להתרכז בתפילה חרישית בליבה של אותה מהומה.

באותה עת חלף על הסיפון חייל יהודי נוסף – שלום (סול) קרמר –  שהינו הרוקח האחראי על חדר התרופות שבמרפאת הספינה. עיניו נחו על החייל עטור התפילין ללא חת, גם כשהוא מוקף גויים שמביטים בו בתימהון, שבמקרה הטוב חושבים שהוא טיפוס מוזר, ובמקרה הפחות טוב סוברים שיצא מדעתו.

כשהתותחן הצעיר סיים את תפילתו, פנה אליו רוקח האונייה: 'אני מניח שלא נעים לך להניח תפילין לעיני כל הנוכרים האלה. אני אחראי על חדר התרופות, ואשמח לאפשר לך להשתמש בחדרון הקטן העומד לרשותי בכל בוקר לתפילת שחרית. גם אני עושה כך'. החייל הצעיר קיבל את הצעתו בתודה. על הקשר שהתרקם ביניהם אספר עוד בהמשך.

שבע שנים שירת מוריס בצבא הבריטי. תוצאת לוואי חיובית של השירות הצבאי שלו במזרח התיכון הייתה מציאת בת זוגו – ורה (שוורצל) לבית פלדמן בחיפה: אחד מהקורסים הצבאיים שעבר במהלך המלחמה, וכלל הדרכה ללוחמה ימית, התקיים בנמל עכו. עם סיום האימון קיבלו משתתפי הקורס חופשה קצרה, ומכיוון שהתאריך היה ערב חג השבועות, החליט מוריס להעביר את ימי החופשה בחיפה, בבית מלון, בין יהודים.

בתפילת שחרית בבית כנסת על הר הכרמל שבו התפלל, כיבדו אותו הגבאים בעליה לתורה, כנהוג לגבי אורחים. הקצין במדים בעל המבטא הבריטי הכבד שהיה בקי בברכות ובקריאה עורר את תשומת ליבם של בני משפחת פלדמן שהתפללו באותו מניין, והם הזמינוהו להצטרף לסעודת החג. כך פגש את אשתו לעתיד. בנוגע לאותה סעודה הוא היה רגיל להתבטא: 'הגעתי לארוחת בוקר ונשארתי כל ימי חיי'.

ומה היה סופו של המפגש בין שני החיילים הבריטיים – התותחן והרוקח – על סיפון נושאת הגייסות?

מטבע הדברים, שני החיילים היהודיים הפכו לידידים קרובים. כשעגנה האונייה לחניית ביניים בחוף הדרומי של דרום אפריקה, חיכו לחיילים המתגעגעים למשפחותיהם מברקים ומכתבים במשרד הדואר. שני החברים באו יחדיו לאסוף את דברי הדואר שהגיעו עבורם. לשלום-סול הרוקח חיכה מברק מרגש מאשתו:  'ברצוני להודיעך שנולד לנו בן לפני … ימים. הברית התקיימה בזמנה. פדיון הבן  יתקיים, בעזרת השם, על פי הוראות בית הדין'. חברו של האב הטרי – משה (מוריס) – שעמד לצידו בעת קבלת המברק השתתף מקרב לבו בשמחתו. אותו הבן הילוד היה לא אחר מאשר בעלי לעתיד, הר' שלמה זלמן קרמר הי"ו. (אביה של שלומית חזן. ב"מ)

עברו כעשרים שנה. למרות המרחק הגיאוגרפי נשארו החברים בקשר: משה-מוריס גר עם משפחתו בירושלים ואילו שלום-סול גידל את משפחתו באנגליה (בערוב ימיו הוא ואשתו רכשו גם הם דירה לגור בה בירושלים).  הבן שנולד בעת הפלגתו של הרוקח על האונייה למד בישיבות באנגליה, אך נפשו חפצה לעסוק בתורת ישראל בארץ ישראל, והוא עלה ארצה בגפו והתחיל ללמוד בישיבת מיר שבירושלים. כשהוריו הגיעו לירושלים לבקרו, נכנסו גם לבית ידידיהם, משה-מוריס וורה חן. בני הזוג קרמר סיפרו שבנם לומד בעיר. כמכניסי אורחים מן הדרגה הראשונה הזמינו מארחיהם הירושלמים את בנם של הזוג לסעודת ליל השבת הקרובה.  בראשה של דודה ורה, בעלת המחשבה המהירה והיוזמתית, צץ רעיון: הבחור, שעדיין לא הכירה אותו, בוודאי יתאים לאחייניתה הלומדת בירושלים. גם האחיינית הוזמנה לסעודת ליל שבת, ויש להודות שהרעיון הצליח ונשא פירות! גם על מקרה זה שנינו יכולים לומר: 'באתי לסעודה ונשארתי לחיים'.

לאחר אירוסיו של בן חברו עם אחייניתו התבטא דודי מוריס בהומור האנגלי האופייני לו: 'זו הפעם היחידה שעשיתי שידוך בין חתן וכלה שעדיין לא נולדו'…

עד כאן מילותיה של אימי היקרה. ובנימה אישית, מדהים לעקוב אחרי המכנה המשותף בין השידוכים. השידוך בין מוריס וורה קרה בזכות תפילה, וגם השידוך של הוריי שיחיו נוצר בעקבות תפילה בין הגלים. אולי ללמדנו שלא בשמיים היא, גם אם לשם היא מגיעה…" ]