בעוד הלבבות מתפוצצים מתקווה וציפייה – הם התייצבו לריאיון אחרון עם 'משפחה', לסיכום המאבק בן השנתיים | חגי אנגרסט, דני מירן, אופיר ברסלבסקי ומישל אילוז מדברים עם שלומי גיל על השנתיים המייסרות בחייהם: רגעי הייאוש, התקווה שלא הרפתה, האחדות המרגשת בעם ישראל והדריכות בשעות האחרונות לקראת החזרה הביתה | משמחת תורה תשפ"ד לשמחת תורה תשפ"ו – סיכום מסע מטלטל
צילומים: לע"מ, פלאש 90, דוברות הכנסת ומשרד הבטחון, הקרן למורשת הכותל, דובר צה"ל, מוטי קסטל
הגשם מילא את רחובות תל אביב.
לא יאומן. אופיר ברסלבסקי עם בנו רום שחזר מהשבי
גשם שוטף בעיצומו של חג הסוכות הוא לא דבר שבשגרה. אלפים, מכל רחבי הארץ, עשו את דרכם אל 'כיכר החטופים' בלב העיר, שם התכנסו בני משפחות החטופים.
בני המשפחות הגיעו לכאן באופן ספונטני. גם אלפי אזרחים מרחבי הארץ עשו את דרכם במהלך כל הלילה אל הכיכר. ההתרגשות חצתה מחנות. רבים–רבים ששמעו על העסקה שנחתמה, מצאו עצמם בדרכם אל הכיכר שבה שהו רבות ממשפחות החטופים בשנים האחרונות, הכיכר שהפכה לסמל.
כשעלה הבוקר הגיע הגשם. הוא שטף את העיר, את הכיכר, את המשפחות ואת האלפים המכונסים כאן. אבל להמונים שפקדו את הכיכר הגשם כלל לא הפריע. להיפך. הוא בא בדיוק בזמן, משל ביקש לנקות את הכיכר מהאווירה הקודרת ששלטה בה בשנתיים האחרונות.
הגשם הזה ירד במשך שעה ארוכה כמים קרים על נפש עייפה. עייפה עד מאוד. ארבעת האבות שאת מסעם ליווינו בחודשים האחרונים, לא ידעו את נפשם. ברגעים האלה הם התקשו למצוא את המילים. הם עברו שנתיים איומות ונוראות בהם התקשו לאחוז באמונה שיום יבוא ויזכו לחבק את ילדיהם.
אבל הם התעקשו והאמונה הייתה חזקה מכל. הם נאחזו בה בכל הכוח. ועכשיו, כאשר הבנים שלהם בדרך לקראת חזרתם סוף–סוף הביתה, קירות הלב כמעט מתפוצצים מהתרגשות.
מונולוג של אבא
"אין מילים לתאר את מה שהלב שלי חווה עכשיו", אמר לי חגי אנגרסט, אביו של מתן, במוצאי השבת האחרונה, שתי יממות לפני שחרורו הצפוי של מתן. "כמה תפילות, כמה בקשות, כמה אחדות. היה דגש גדול על אמונה יהודית. פקדנו את קברי הצדיקים, את בתי הרבנים, התפללנו וביקשנו. מחינו ופעלנו ואני מודה שאיני מוצא את המילים כדי לתאר את מה שהלב שלי מרגיש עכשיו".
לצידו ניצב אופיר ברסלבסקי, אביו של רום. חודשים קשים מאוד עברו עליו. הקושי רק התגבר ללא נשוא מאז שהמרצחים מרצועת עזה שחררו לאוויר העולם את התיעוד בו נראה רום כשהוא במצב גסיסה. "היו ימים בהם שקעתי לתוך חור שחור של ייאוש", הוא אומר. "אף אחד לא יוכל להבין יוכל מה עובר על אבא שרואה את הבן שלו גוסס למוות ואינו מסוגל לעשות כלום למענו. עכשיו, ברוך השם, אני לראשונה רואה את האור".
דמעות בעיינים. דני מירן עם בנו עמרי שחזר מהשבי
נמצא איתנו כאן גם דני מירן, המבוגר מבין ההורים, אביו של עמרי. דני כבר ראה פעם אחת את בנו ברשימת השבים. עמרי אמור היה להשתחרר בשלב השני של העסקה שיצאה לפועל לפני כמעט שנה. אלא שהשחרור לא הגיע, ודני, שזקנו הארוך הפך לאחד מסמלי המאבק להשבת הבנים – לא הרים ידיים. הוא המשיך להאמין, לקוות וגם להתפלל.
"עמרי שלי חוזר! עמרי שלי סוף–סוף חוזר!" הוא אומר בדמעות שחונקים את גרונו. "כמה כאב ידענו עד לרגע הזה. אני מייחל כל–כך לרגע בו הילדים של עמרי יקבלו סוף סוף את אבא שלהם בחזרה, שאני אוכל כבר לחבק את הבן שלי חזק–חזק ולהבטיח שלא ידע עוד סבל".
אחרון חביב בארבעת האבות שניצבים איתנו לריאיון האחרון לפני השחרור – הוא מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל. גיא נרצח בשבי חמאס ומישל קיבל את הידיעה על מותו של בנו חמישים ושישה יום לאחר שמחת תורה לפני שנתיים. אילוז, איש חכם עם לב ענק, מחבק את אחיו למאבק, האבות האחרים. "אקבל לקבורה את גיא שלי, האהוב שלי, הבן המיוחד כל–כך שלי. התפללתי להגיע לרגע בו אזכה לקבור את גיא בקבר ישראל, שיהיה לי קבר לבוא ולבכות בו, להתייחד עם זכרו, לומר עליו קדיש.
"הלב מתפוצץ משמחה לראות את אופיר, חגי ודני שיזכו לחבק שוב את הבנים שלהם. אני לא אזכה – אבל זה לא מוריד מהשמחה שלי על שובם של החיים. זה לא ייגמר עד שכולם יחזרו – חיים וחללים, כולם–כולם, עד החטוף האחרון".
כוח של תפילה
בחודשים האחרונים ליוויתי מטעם 'משפחה' את ארבעת האבות האלו במאבקם הבלתי פוסק להשבת הבנים. יחד היינו בכותל המערבי בסליחות ראשונות ואחרונות, בביקורים אצל גדולי ישראל, ב'כיכר החטופים' ובמחאות השבועיות שהתקיימו ברחבי הארץ.
אין–ספור רגעים מיוחדים נרשמו במהלך החודשים הללו, בהן זכיתי לעמוד מקרוב אחרי האבות הללו, גיבורים של ממש, שהתעקשו שלא להתייאש והמשיכו בכל ליבם להאמין שיבוא היום ויזכו שוב לחבק את בניהם.
בתחילת הקיץ הגיע ה'ראשון לציון', הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, לבקר את משפחות החטופים במטה המשפחות בתל אביב. בפגישה הזו ישב מישל אילוז מול הרב, כשדמעות זולגות מעיניו. הוא דיבר שם על גיא, על האובדן ועל הכאב וביקש מעומק הלב שהרב יברך אותו ויפעל בכל כוחו כדי שגיא יגיע לקבר ישראל.
היו אלו רגעים שנצרבו עמוק בלב כל המשתתפים. הגר"ד יוסף חיבק את האב השכול, בכה איתו יחד והבטיח שיפעל בכל כוחו כדי שאילוז יזכה להביא את בנו לקבר ישראל.
"עברנו מסע ארוך מאד", הוא מספר ל'משפחה' השבוע. "מסע של טלטלות, מסע להשיב את הבנים שלנו. נשאנו תפילה לבורא עולם שייתן לנו את הכוחות להמשיך ולפעול כדי שכל אחד ואחד ממי שנגרר באותו היום לעזה ישוב לחיק משפחתו, החיים לשיקום והחללים לקבר ישראל".
דני מירן: "בליל סליחות הראשון (למנהג עדות המזרח, ש"ג), בראש חודש אלול, עמדנו על במת התפילה בכותל המערבי, כשמאה אלף יהודים ניצבים לפנינו. יחד נשאנו תפילה מעומק הלב להשבתם במהרה של כולם. כשרב הכותל, רבי שמואל רבינוביץ׳, אמר את התפילה להשבת החטופים, כשציבור הרבבות ענה 'אמן' וזעק מכל הלב לשחרורם הקרב, ידעתי שאנחנו מסוגלים לקרוע שערי שמיים.
"החיזוק שקיבלנו מעם ישראל, מכל חלקיו, היה אדיר. ואין לי ספק שבחיבור הזה בנינו, בין כל החלקים בעם הזה, היה את הכוח שהביא בסופו של דבר לשובם של הילדים שלנו. העם, ורק העם, היה המנוע האדיר מאחורי הזעקה שלנו להביא את כולם הביתה, ללא יוצא מן הכלל.
"אספר עוד משהו. באותו הערב בכותל המערבי ניצבו יחד איתנו משפחות רבות, ביניהם היו גם הבנות של אילן וייס הי"ד, שהוחזק על ידי חמאס בעזה, ואלי שתיווי, אביו של עידן הי"ד, שגם את גופו החזיקו המרצחים.
"ימים ספורים לאחר התפילה, השיב צה"ל את אילן ואת עידן לארץ. הם זכו להגיע לקבר ישראל. היה לי ברור שהתפילות שלנו לא ישובו ריקם וגם עמרי שלי יחזור הביתה".
שנתיים ללא שינה
היינו כחולמים. חגי אנגרסט עם בנו מתן שחזר מהשבי
אופיר ברסלבסקי, שידע ימים קשים מאד עם פרסום התיעוד של בנו רום מהשבי בעזה, הצליח השבוע, לראשונה, לחייך. "הלילות היו נוראיים", הוא אומר. "כבר שנתיים שאני לא יכול לישון. איך אפשר לישון שהילד שלי שם, במנהרות הארורות האלה, בידיים של היצורים הכי שפלים בטבע?
"ואז הגיע התיעוד הנורא הזה. היו רגעים שחשבתי שזה אבוד. הבן שלי נראה גוסס והרופאים שצפו בו העריכו שנותרו לו ימים ספורים. אלו רגעים שאי אפשר בכלל להתחיל ולהסביר מה הרגשתי: כאב שלא חשתי בכל שנות חיי, כאב בלתי נסבל, רגעים שאי אפשר להתמודד איתם.
"ועכשיו רום חוזר, בעזרת השם. אני אוכל את עצמי כל הזמן שאולי לא עשיתי די, אולי לא פעלתי די, אבל עשיתי כל שיכולתי. צעקתי והתפללתי, מחיתי וזעקתי. עכשיו אני רק רוצה לחבק אותו, להרגיש אותו, לדעת שהוא פה, שהוא חי, שהוא חוזר אלי".
חגי אנגרסט מוסיף ל'משפחה': "בשנתיים האלה הצעקה שלנו, ההורים ובני המשפחות, הרקיעה שחקים. לפני חודשים ספורים זכיתי להגיע לקברו של הצדיק רבי ישעי'לה מקרעסטיר. מררנו בבכי אצל הצדיק שישפיע לפני בורא העולם שיוציא את הבנים שלנו מהחושך הגדול לאור גדול.
"התפילות הללו, האמונה הבלתי פוסקת וגם המאבק העיקש שלנו, בחסדי שמיים, הביא לרגע הגדול הזה. עכשיו אנחנו ניצבים רגע לפני היציאה לרעים, שם נתכנס כולנו, בני המשפחות, כדי לקבל את הילדים שלנו ולחבק אותם, לראשונה מזה שנתיים ימים".
לחזור לחיים נורמליים
סיפורם של ארבעת הבנים הנמצאים בשבי החמאס הפך בשנתיים האחרונות לשגור על פיהם של האבות. מתן אנגרסט נחטף מהטנק בזמן שהגן בגופו על תושבי עוטף–עזה. תיעוד שלו שפרסם חמאס לימד שהוא במצב פיזי קשה. גיא אילוז נחטף מאזור רעים. שבועות לאחר מכן הודיע צה"ל למשפחתו כי הוא נרצח בשבי.
עמרי מירן נחטף מביתו שבנחל–עוז, תוך שהוא מגן על אשתו ועל שני ילדיו הקטנים. הם נותרו בבית בזמן שהוא נגרר לרצועת עזה. רום ברסלובסקי נחטף גם הוא מאזור רֵעים ומוחזק בשבי חמאס, כאשר שני אותות חיים הגיעו ממנו – באחרון שבהם הוא נראה במצב נוראי, רזה מאד, מה שלימד על כך שסבל מהרעבה מכוונת בשבי.
"הפכנו לשותפים למאבק, לתקווה, לאמונה", אומר חגי אנגרסט. "מאז אותו הבוקר אנחנו שותפים לצרה. אנשים מכל מיני מקומות הפכו פתאום לבעלי גורל אחיד. אף אחד לא מכין אותך לאירוע נוראי כזה. מי בכלל חלם שיכול להיות דבר כזה?"
דני מירן: "אבל מרגע שבו הבנו שאנחנו חייבים להיאבק כדי לצעוק את צעקת הילדים שלנו שיושבים ונמקים במנהרות עזה, איחדנו כוחות. כל אחד בדרכו פעל כדי להבטיח שהילדים שלנו לא נשארים שם, שלא שוכחים אותם".
אופיר ברסלבסקי: "במאבק יש עליות ומורדות. אני נאבקתי בדרכים השקטות שלי, עד שראיתי את התיעוד של רום. מאז, לא יכלתי לשתוק. הבן שלי גסס למוות. יש אבא שמסוגל לשבת בבית ולהמתין שיעשו משהו?
"ברור לכל בר–דעת שהחובה שלנו היא לצעוק. אנחנו רק מכים על חטא שלא צעקנו מספיק, שלא עשינו מספיק".
שב הבייתה. אלון אהל על המסוק בדרך לבית החולים
מישל אילוז: "בסופו של דבר, המחאה שלנו והפעילות שלנו הביאה לכך שנשיא ארה"ב היה זה שנכנס לפעולה רצינית ועשה הכל למען השבת הילדים שלנו. אתה שואל אם זה כואב לי? כן. זה אמור היה להגיע כיוזמה של ממשלת ישראל, לא טראמפ. לא יודע איזה זכויות יש לטראמפ, אבל הוא זכה במצווה הגדולה ביותר: פדיון שבויים".
בלילה שבו הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על החרפת התמרון הקרקעי ברצועה וכיבוש רצועת עזה, יצאו ההורים למאבק האחרון מבחינתם. "הרגשנו שזה להיות או לחדול", אומר אופיר ברסלבסקי. "ידענו שאם התמרון יימשך כמצופה, הילדים שלנו ימותו שם. נרצחו שם חטופים בשבי והגורל של הילדים שלנו היה תלוי בתמרון הזה".
חגי אנגרסט: "הצעקה שלנו באה מהמקום הנקי ביותר, הטהור ביותר. אנחנו רוצים את הילדים שלנו בחזרה בבית. לא שום דבר אחר. זה בא יחד עם הדרישה לסיום המלחמה כי כולם מבינים שזה בא ביחד. אז יצאנו ומחינו וצעקנו ועשינו כל שביכולתנו. זו הזכות והחובה שלנו".
מישל אילוז: "היה לי ברור שאם התמרון הזה נמשך, התוצאות הן אסון. חיילים נופלים מדי יום, החטופים החיים ימותו ואת החללים לא נמצא לעולם. לא הייתי מוכן להשלים עם מציאות שהבן שלי יהיה רון ארד, חלל שמקום קבורתו לא נודע".
דני מירן: "נאחזנו בתקווה שהתמרון הזה ייעצר ואנחנו מודים לד׳ שבא הנשיא האמריקני ותפס את כל הצדדים וממש כפה עליהם את ההסכם. אבל עכשיו זה באמת היסטוריה. אנחנו רוצים לקבל את הילדים, לחבק אותם ולהשיב אותם, לאט–לאט, למסלול החיים הנורמלי".
בראש השנה ייכתבון
בידיים של בורא עולם. בר קופרשטיין ואביו
התפנית החלה בראש השנה. אז החלו המשפחות לקבל את העדכונים על המרחש בשיחות הקדחתניות שהתקיימו בוושינגטון. הנשיא האמריקני דונלד טראמפ החליט לשים את כל כובד משקלו לקידום עסקה שתשיב את החטופים הביתה ותסיים את המלחמה.
"הדברים התחילו לזוז כשטראמפ נכנס לעובי הקורה", אומר ברסלבסקי. "היו לנו שיחות עם השליח המיוחד סטיב וויטקוף. הרגשנו שהלב שלו חם לעניין והוא גם סיפר שהנשיא מאוד רוצה להחזיר לנו את הילדים".
המשפחות נדדו לירושלים. מול ביתו של ראש הממשלה נתניהו הוקם מאהל, שבו גם התקיימו תפילות ראש השנה. "כשנתניהו נסע לוושינגטון, בערב יום הכיפורים, הבנו שייתכן ומשהו באמת קורה", אומר אנגרסט. "התפללנו וקיווינו שבראש השנה הזה ייגזר על הילדים שלנו חיים טובים".
בערב חג הסוכות הוקמה בירושלים סוכת המשפחות, גם כן מול ביתו של נתניהו. בני המשפחות ישבו בסוכה שהוקמה בלב שכונת רחביה, כשהם כוססים ציפורניים, חרדים מהבאות. "אלו היו ימים מורטי עצבים", אומר אילוז. "אנחנו ניזונים מהדיווחים השונים ובכל פעם מגיע דיווח כזה או אחר. הפחד הגדול הוא להתאכזב, אבל האמונה והתקווה לא נפסקה לרגע".
דני מירן: "לצערי הרב כבר חוויתי פעם אחת אכזבה נוראית, כאשר שלב ב' של העסקה הקודמת לא יצא אל הפועל. כאבתי מאוד, אבל הבטחתי לעצמי שלא אתייאש לעולם. גם בימים שלפני חתימת העסקה הנוכחית, חששתי מאד. זה טבעי. האדם חושש לפתח תקוות ואז להתאכזב. כל שנותר לנו הוא להתפלל שהקב"ה ינחה את הנשיא האמריקני בדרך הנכונה – הדרך שתשיב לנו את הילדים הביתה".
וכשהגיע הרגע, בלילה שבין רביעי לחמישי בשבוע שעבר, בו הודיעו כל הצדדים על אישור העסקה – בני המשפחות לא ידעו נפשם מרוב אושר. הם רצו ל'כיכר החטופים', המקום שבשנתיים הללו הפך עבורם לבית. יחד איתם הגיעו עשרות בני משפחות, שורדי שבי והמוני בית ישראל שלא ידעו את נפשם מרוב שמחה.
"עם ישראל מגיע לכאן לשמוח איתנו, כי זה בדי–אן–איי של העם הנפלא הזה", תיאר חגי אנגרסט את התחושות באותו הלילה. "ראינו בתחילת המלחמה איך כל העם הזה מתגייס כדי לסייע, לחיילים, לפצועים וגם לחטופים. במשך שנתיים אנחנו מקבלים חיבוק ענק מכל חלקי העם, מכל מקום.
"בלילה הזה עם ישראל פשוט הגיע לכאן בלי שום הודעה, כי הוא רצה לחבק אותנו, לומר לנו שאנחנו לא לבד, שכל העם איתנו. כל העם כאב איתנו את הכאב הנורא וכל העם רוצה עכשיו לשמוח איתנו בשמחה הגדולה".
ועם השמחה הגדולה, בא גם החשש. "ההסכם קובע את שחרורם של עשרים החטופים החיים ואת שחרור עשרים ושמונה החללים", אמר לנו השבוע רובי חן, אביו של איתי חן הי"ד, שנפל בשמחת תורה והוא עדיין מוחזק בשבי חמאס. "החשש הגדול שלנו שחמאס לא יחזיר חלק מהחללים.
"המאבק שלנו לא תם ולא ייגמר עד שכולם יחזרו – החיים לשיקום ולמשפחותיהם והחללים לקבר ישראל. מגיע לנו לקבור את הילדים שלנו, את היקרים לנו, שיהיה לנו חלקת קבר שעליה נוכל לומר קדיש, לבכות ולזכור את הנפלאים שלנו שנפלו על הגנת העם הזה. זו החובה העליונה שלנו, כעם ישראל: להשיב את החיים ולדאוג שהחללים יזכו להגיע לקבר ישראל".
במוצאי השבת האחרונה, במהלך העצרת שהתקיימה ב'כיכר החטופים', ביקש רובי חן להוסיף קריאה אישית לציבור החרדי: "בעוד כמה ימים יגיעו לכאן ארונות החללים. יתקיימו הלוויות ענק ברחבי הארץ. אני מבקש מכם, אחיי החרדים: בואו איתנו, בואו ללוות את הילדים שלנו בדרכם האחרונה. בואו ותשתתפו איתנו בהלוויות. זה חשוב לי, זה חשוב למשפחות. זה חשוב למען החיבור של העם הזה, שיהיה מאוחד ברגעים הקשים האלה".
המונולוג של בן–עמי
במהלך השבוע האחרון הגיע המתח לשיא. מאז יצאה ההודעה על חתימת ההסכם, המשפחות לא ידעו את נפשם מרוב אושר, אך גם חשש גדול ליווה אותן. כך היה גם בליל שבת קודש, אז התכנסו עשרות בני משפחה לסעודת שבת בסוכה שהוקמה בכיכר.
כמיטב המסורת, הקידוש נעשה ברוב עם. בלב ציבור ענק שהגיע לתמוך במשפחות, התייצב שורד השבי אוהד בן–עמי. בן עמי, תושב הקיבוץ בארי, נחטף מביתו ושהה בשבי חמאס כמעט חמש מאות ימים.
"אלו ימים מרגשים מאד", הוא מתאר בפנינו. "הלב מתרחב עם הידיעה שכולם חוזרים. אבל אנחנו חייבים להאמין שכולם, עד האחרון, שבים למשפחותיהם, והחללים מגיעים לקבורה. אל לנו לעצור עד שהאחרון יגיע אלינו".
בן–עמי היה מהמתפללים הוותיקים של בית הכנסת בקיבוץ בארי. בימים נוראיים הוא היה ממארגני המניין בבית הכנסת, יחד עם יוסי שרעבי הי"ד, שעדיין מוחזק בידי חמאס בעזה. "לאמונה יש כוח גדול ועצום", הוא אומר. "בלי אמונה, אי אפשר לשרוד. כל אחד בדרכו שלו. עכשיו אנחנו סוף–סוף יכולים לנשום כאשר אנחנו מרגישים שזה מתקרב, שהנה, הם שבים אלינו. והלוואי שזה יהיה מהר, בלי שום עיכובים ומניעות".
אחרי הקידוש המרגש מתכנסות המשפחות סביב שולחנות ערוכים בכל טוב. בזמן הסעודה הם משתפים ביניהם את החוויות מהימים האחרונים. "המתח בשיאו, אבל אנחנו רואים את האור", אומר לי חגי אנגרסט. "אנחנו כבר לא יכולים לספור את השעות עד לרגע בו נחבק את מתן שלנו.
"זה לא רק אנחנו, המשפחות. בשנתיים האלה הכרנו אלפי אנשים שעבורם מתן וכל חטוף אחר, הוא בן משפחה ממש. הם חיים אותנו, נושמים אותנו, כואבים יחד איתנו ושמחים גם כן כאשר הם מרגישים שהילדים שלנו שבים. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש.
"השבוע זכיתי להיכנס לחדרו של האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא. זכינו להתברך. אחר כך זכינו להיכנס למעונו של הצדיק רבי דוב קוק בטבריה. הברכות מחזקות אותנו והחיבוק שאנחנו מקבלים מגדולי ישראל הוא משהו שאנחנו לא מפסיקים להודות עליו.
"שוב ושוב שמענו מגדולי ישראל, מהצדיקים, את העניין הזה שהקב"ה שם לנו משימה בתקופה הזו: לפעול למען הילדים שלנו ולפעול שעם ישראל כולו יתקרב ויהיה כאיש אחד. האחדות הזו בינינו היא הכוח שמביא את הילדים שלנו בחזרה הביתה. רק ביחד, רק כאיש אחד. רק כך הילדים שלנו חוזרים, כשאנחנו כולנו מאוחדים סביב המצווה החשובה הזו של פדיון שבויים".
התפילין של מתן
השם יקום דמם. ארונותיהם של יוסי שרעבי, דניאל פרץ, גיא אילוז וביפין ג'ושי ששבו ארצה
בין המשתתפים בסעודה אנחנו פוגשים את גב' עינב צנגאוקר, אימו של מתן. היא הפכה זה מכבר לסמל המחאה להשבת בנה, מחאה שהייתה לא פעם חריפה במיוחד. דיבורה חד מאוד אך ליבה רחב וחם. וכשהיא מדברת על מתן, הדמעות לא מפסיקות לרדת. "הבן שלי שב, סוף סוף", היא אומרת. "השבוע הוצאתי את הבגדים שלו מהארון, התחלתי להכין את הבית לקראתו.
"מצאתי גם את התפילין שלו שנותרו מאחור, בבית ממנו נחטף בניר–עוז. שמרתי אותן יחד עם שאר החפצים שלו. השבוע ניקיתי אותן, שיהיו מוכנות עבורו. כל רצוני הוא לחבק את מתן שלי, להתחיל איתו את המסע שלו ושל כולנו לשיקום מהמלחמה הזאת.
"המאבק שלי היה עבורו ורק עבורו. כשזכיתי להיות בכותל המערבי בסליחות של ערב ראש השנה, כתבתי בפתק שהטמנתי בכותל תפילה אישית לבורא עולם: "תפילה אחת לי אליך: לשובם של 48 החטופים והחטופה אל אדמת ארץ ישראל ולשובם של חיילי צה"ל לשלום לביתם. עם ישראל חי".
'שמע ישראל' במנהרת התופת
במוצאי השבת התכנסו בני המשפחות בחדר המשפחות בכיכר והמתינו לסטיב ויטקוף, נציגו של טראמפ למו"מ. הוא ישב איתם במשך דקות ארוכות, שמע את כאבן והבטיח שזה מתקרב, שהוא לא ירפה עד שיושלם ההסכם שעליו חתם חמאס עם מדינת ישראל.
בחוץ המתין למשפחות שורד השבי קית' סיגל. הוא היה נרגש מאד. "אני כל–כך מחכה לרגע לראות את היקרים שהשארתי שם אחרי חוזרים הביתה", אמר לי. "את גלי וזיווי ברמן, את עמרי מירן וכמובן מתן אנגרסט. התחזקנו ביחד, חיזקנו זה את זה שם ועכשיו אני כל–כך מחכה לבוא ולחבק אותם כאן".
סיגל נחטף מביתו בכפר עזה יחד עם רעייתו אביבה. היא שוחררה אחרי 51 יום בעסקה הראשונה שכללה בעיקר נשים וילדים. הוא שרד לא פחות מ-433 ימים בשבי ושוחרר בעסקה השניה. "עברתי שם דברים קשים, העבירו אותו בין שלושים ושלוש מקומות שונים", הוא אומר, "אבל האמונה החזיקה אותי.
"באופן אבסורדי, למדתי שם ברכות שונות שהייתי מברך", הוא מספר בחיוך. "בחלק מהמקומות שבהם הייתי, נתנו לי לצפות בערוצים שונים, חלק בעברית. שם שמעתי אנשים מברכים על האוכל והתחלתי לברך גם כן.
"בכל יום שהייתי שם אמרתי 'שמע ישראל' ודווקא במקום הכי נורא הזה התקרבתי מאד לקדוש ברוך הוא. המסע שלי עדיין נמשך ואני עדיין מתקרב בזכות ניצוץ האמונה הזה שניצת שם. בשלב מסוים הם גם ניסו לאסלם אותי וזה גרם לי עוד יותר לרצות להתקרב ליהדות, למסורת שלנו, של עם ישראל.
"כולנו עוברים מסע שבמסגרתו אנחנו מתפללים להשתקם. גם השבים יצטרכו עוד לעבור את הליכי השיקום. אבל זה השלב הבא. אנחנו מתפללים ומקווים לראות אותם כאן, מהר, את כולם, החיים והחללים כאחד. רק אחר כך יתחיל מסע השיקום וגם שם נהיה צריכים הרבה אמונה והרבה חיזוק של עם ישראל".
מזמור לתודה
שבת אחים. הנשיא הרצוג עם האחים השבים גלי וזיו ברמן
בשעות שלפני השחרור המרגש, בני המשפחות עשו את דרכם לאזור קיבוץ רֵעים, שם הם התכוננו לפגוש את היקרים להם. יש בכך סגירת מעגל מרגשת: שנתיים בדיוק לאחר שנחטפו במקום הזה בדיוק – הם סוגרים מעגל וחוזרים הביתה.
הדמעות חונקות אותם. הם נוסעים לשם בגפם, ללא מלווים. רק הורים ואחים רשאים להתלוות.
רגע לפני שהם יוצאים, הם מסכמים את המסע הזה, הארוך והקשה, שעברו. הם מלאי תודה, נאחזים בתקווה ומזכירים כי לא ינוחו ולא ישקטו עד שהאחרון יובא בחזרה לארץ, מי לביתו, למשפחתו ולשיקום חייו, ומי – לגודל הצער – לקבר ישראל.
חגי אנגרסט: "אני מבקש לנצל את הבמה של עיתון 'משפחה' כדי לומר תודה לכל העם הנפלא הזה. הקב"ה הטיל עלינו משימה ואני מקווה שעכשיו המעגל נסגר, אבל המשימה לא תהיה שלמה עד שישובו כולם, החיים והחללים כאחד".
מישל אילוז: "אני יודע שאקבל את גיא שלי בארון, ועם כל הצער, זו כרגע התקווה שלי, שבני יוחזר אלי. גיא האהוב שלי, שיזכה לקבר ישראל. אמשיך לפעול עד שכולם כולם ישובו ובטוחני שעם ישראל כולו יהיה איתנו גם במאבק הזה, החשוב כל–כך".
דני מירן: "בשנתיים האלו זכינו לחיבוק ענק. החיבוק הזה החזיק אותנו בחיים. גזרתי על עצמי שלא אוריד את הזקן שלי עד שעמרי יחזור והצעד הזה הפך לסמל שסייע למאבק התודעתי".
ועכשיו תגלח את הזקן?
דני מחייך. "בימים האחרונים החלטתי שאני לא אוריד את הזקן גם אחרי שיחזור, כי הזקן הזה הפך לסמל. בכל מקום. אני מחכה כל–כך לרגע שבו אחבק את עמרי ומיד אחר–כך, מלבד השיקום הפרטי שלנו, נמשיך לפעול בכל הכוח למען השבת כולם, ללא יוצא מן הכלל".
אופיר ברסלבסקי: "אני נרגש מאד, בקושי יכול למצוא את המילים. אני לא יודע מה מצבו של רום, כי הרבה מאד זמן לא קיבלנו שום עדכון על מצבו, אבל אלו כבר בעיות שנתמודד איתן אחרי שהוא יחזור אלינו.
"עכשיו, כל מה שאני רוצה הוא לחבק אותו. וכמובן, לומר תודה לעם הזה, על כל חלקיו וגווניו. פגשנו בשנתיים האלה כל–כך הרבה אנשים טובים, מכל חלקי העם, מכל הארץ, דתיים, חרדים וכל עם ישראל. כולם–כולם עם לב רחב כל–כך, משתתפים איתנו בצער, ועכשיו, בעזרת השם, גם בשמחה.
"כפי שאמרו חבריי היקרים לי כל–כך: זה ייגמר רק כאשר החטוף האחרון ישוב. אם אלו החיים שנצטרך לסייע להם בשיקום אחרי מה שעברו שם, אצל הרשעים הארורים האלה, ואם אלו החללים, שיזכו לקבר ישראל, למקום שבו נוכל לבוא ולומר קדיש ולזכור את הגיבורים שנפלו על הגנת העם הזה, העם היקר והנפלא הזה".
וארבעתם פוצחים, באופן ספונטני, באמירת 'מזמור לתודה הריעו להשם כל הארץ'. והשיב לב אבות
