בזמן שכולנו מצפים לרגע העצום, מחכים כבר לשמוע את בשורת הגאולה ולראות את הכהן הגדול מעלה את הנרות במנורת המקדש, יש בינינו אנשים שחיים את הציפייה הזו ברובד נוסף | בני משפחות הלוויים מספרים: כך אנחנו נושאים כבר היום את משמעות התפקיד על ליבנו, ומתכוננים מעכשיו לרגע שבו ניקרא לשרת בבית המקדש | כתבה מלאת צלילים של התרגשות, שפותחת לכולנו את הלב לבקש ביתר שאת על העתיד המואר שמחכה לנו, בעזרת השם | "עוד יישמע קול הנבל"
נסו לדמיין את אחד הרגעים המרגשים ביותר שצפויים לנו, בעזרת השם, בקרוב ממש: ההמון עולה בהר לעבר בית המקדש, זורם בשעריו של משכן השכינה. ובתוך ההמולה בוקעת שירה ענוגה, טהורה, נשגבה. אלו הם הלוויים, צאצאי שבט לוי, שחוזרים לדוכנם, ושרים ומזמרים בבית השם.
קולותיהם, זכים וצלולים, מתמזגים למקהלה אדירה, עולים מעל ראשי ההרים וממלאים את העולם בתפילה.
"וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מחצררים [מַחְצְרִים] בַּחֲצֹצְרוֹת" (דברי הימים ב, ה יב).
אלפי לוויים, לבושים בבגדי לבן צחורים, ניצבים על הדוכן, כלי הנגינה בידיהם. קולותיהם, ענוגים וחזקים כאחד, מתערבבים בצלילי הנבל, הכינור והחצוצרות.
קול השופר העז והחודר חותך את האוויר, הלבבות רועדים מהתרגשות, דמעות של אושר זולגות על הפנים, והנשמה מתמלאת תחושת קדושה. מכל קצוות תבל עולים לירושלים, כדי לחזות בפלא הזה, לשמוע את שירת הלוויים, להתחבר אל מקור החיים.
לצערנו בית המקדש טרם נבנה, ואנו ממשיכים לצפות ולייחל לו, אך יש משפחות שכבר כיום מרגישות קשר וחיבור ישיר לאותם רגעים. אלו הן משפחות הלוויים, שנושאות את מורשת השירה והנגינה מדור לדור.
ערב ימי החנוכה, שבהם כולנו מצפים כל כך לבניין בית המקדש ולחזרת הלוויים לשירם ולזמרם, פנינו לשוחח עם משפחות הנמנות עם צאצאי הלוויים. בחרנו מדגם רחב ומרתק – ממגוון של אזורים, גילים ומגזרים. ביקשנו לשמוע איך משפיעה על המשפחות עובדת היותן משויכות לשבט כה חשוב, היכן המוזיקה באה לידי ביטוי אצלן, וכיצד הן מתכוננות לימים של "קבעו שיר ורננים".
מסורת של לווייה
נפתח בשאלה הבסיסית: איך יודעים מיהו לוי, וכיצד המשפחה יכולה לאמת זאת?
אחת המשפחות הידועות כמשפחת לווייה היא משפחת לנדאו. יאיר לנדאו, תלמיד ישיבה, מספר על שורשיו הענפים: "גם מצד אבא וגם מצד אמא אנו מיוחסים לשבט לוי. מצד אבא אנחנו נמצאים בשושלת של ה'נודע ביהודה' מפראג.
"לא הזדמן לנו להתחקות אחר הדורות במשפחה שנמנו עם הלוויים, אך אבא שלי לעיתים קרובות מפענח את הקשר למשפחה כזאת ואחרת. מין אילן יוחסין".
אלדד לוי, נגן ומוזיקאי שיזם, הקים וניהל את מוזיאון המוזיקה בירושלים, מתמחה בניגוני המקדש והבית השלישי, מספר: "מאז ומעולם ידעתי שאנחנו לוויים, כשם משפחתנו, ועוד יותר מכך – שני ההורים שלי הם משבט לוי, ובארבעת הדורות האחרונים כל המשפחות אצלנו לוויים משני הצדדים – האב והאם. אין לנו שום קרובי משפחה ששם משפחתם אינו לוי.
"השיוך הזה לשבט השפיע עלי באופן אישי, והוביל אותי לעסוק רבות בכלי נגינה עתיקים מתקופת המקדש. בין היתר אני מנגן בכלי עתיק בשם 'פסנתרין מקראי' המופיע בספר דניאל בשמו הידוע 'סנטור'. וישנם מקורות שבהם מצוין שבעתיד לבוא כשיתגלה המשיח, הוא הכלי שדרכו יעוררו הניגונים את עם ישראל לרצות את הגאולה, ובו ינגנו הלוויים בבית המקדש".
"סבא שלי מגיע ממצרים", מספר הזמר שמעון לוי, "אבל במשך השנים כשהתחקינו אחרי השורשים, התוודענו שהם מגיעים עד לחכמי מרוקו, שם היו בני משפחתנו מחוברים מאוד לשירים המסורתיים שלהם ולקדושה. דרך השירה הם גם שמרו על התרבות העיקרית שלהם במרוקו. סבא שלי, שהיה לוי, היה זמר ונהג לשיר בהזדמנויות רבות. בכלל, במשפחתנו גדלנו תמיד על שירה ועל שימור מסורת של שירים.
"אני זוכר", מוסיף לוי, "שבילדותי אבא היה לוקח אותי לטישים, ואני הייתי נמשך לכל מקום שבו נשמעה שירה. אפילו כשהייתי הולך ברחוב ושומע שירה מתוך בתים, הייתי נמשך לשם. אבא, הרב אורן לוי, הוא אדם מוזיקלי מאוד, ואגב, הוא זה שהלחין יחד עם הזמר יאיר אלייצור את הפזמון של השיר המפורסם 'יהיה לי עוד יותר טוב'.
"גם באופן כללי, כל בני המשפחה שלנו התברכו בכישרון מוזיקלי, והאורחים תמיד התפעלו לראות שולחן שבת עם עשרה ילדים, שכולם שרים באופן מאוד יפה ומקצועי".
"אני בא מבית שאינו דתי", מספר אהרן דקל, "ובילדותי כלל לא ידעתי שאני לוי ולא הבנתי את המשמעות של זה. רק אחרי שזכיתי לחזור בתשובה התוודעתי למסורת המשפחתית המיוחדת שלי שמעידה באופן חד משמעי שאנו שייכים לשבט לוי. התברר שיש במשפחה רבים שיודעים על כך, רק שמעולם לא שאלתי, ולכן לא ידעתי. מאז שהתוודעתי לעניין גיליתי סביבי כל כך הרבה בני משפחה בעלי חוש מוזיקלי, והתחלתי להרגיש חיבור לכל מי שמספר לי ששם משפחתו לוי. הרי אנחנו אחים, משויכים לאותו מקור".
"אצלנו אף פעם לא היו שאלות", מעיד נבו לוי. "תמיד ידעתי שאנחנו לוויים, כשם משפחתנו. כשגדלתי אבא שלי שיתף אותי קצת יותר, וסיפר שסבא שלי הגיע מהעיר זאכו שבכורדיסטאן שהייתה ידועה כעיר לוויים שבה התגוררו אנשים שקנו לעצמם שם של תלמידי חכמים גדולים, ממש כפי שנאמר שהלוויים לא יצאו לעבוד אלא יהיו שקועים בלימוד התורה".
מצטרפות למשפחה הקדושה
ואיך מרגישות נשים שמצטרפות למשפחת לווייה?
שירן לוי (אשתו של נבו): "האמת היא שאני נשואה יחסית טרייה, אבל מאוד התחברתי והתרגשתי מהרעיון. תמיד הייתי כזו שחושבת על הגאולה ועל בית המקדש, ופתאום הכל הפך להיות מוחשי. לאחרונה, כשנולד בננו הבכור, זה חיבר אותי בבת אחת להבנה של גודל התפקיד. כן, הילדים שלי יעבדו וישוררו בבית המקדש. זה מאוד מיוחד ומרגש".
"אני נשארתי בתוך שבט לוי", מספרת יפעת לוי המגיעה ממשפחת כהנים ולאחר נישואיה שינתה את התואר ללוי. "השינוי הרעיוני לא היה מורגש, אבל ודאי שזה ריגש והעצים אותי מאוד".
מירי לפאיר, מאמנת אישית ותעסוקתית, מספרת: "במשפחתנו ידוע באופן מוחלט שאנו שייכים לשושלת לוויים, ואף על פי ששם המשפחה עבר כמה גלגולים במשך הדורות והושפע גם מהמדינות שבהן עברה המשפחה – מסורת הלוויים לא השתנתה. מכיוון שאצלנו שם המשפחה אינו 'לוי', כמעט אף אחד סביבי לא ידע שהתחתנתי עם לוי. רק לפני הלידה הראשונה גילה אחי במקרה שבעלי הוא 'לוי' ואז הוא הודיע לי בחגיגיות: 'זה בסדר, את יכולה ללדת בת'. כי הבין שפדיון הבן בכל מקרה לא צפוי להיות".
ואילו רחלי לוי, המוכרת בעיתון 'בתוך המשפחה' כרחלי לביא מהסיפור 'חיפשתי כנפיים', משתפת: "האמת, כשהתחתנתי, היה לי קשה מאוד עם השינוי של שם המשפחה. רחלי לוי היה נשמע לי כמו שרה כהן. משהו אנונימי שלא אומר שום דבר. עד היום, לפעמים כשאני מתקשרת לנשים שלא נמצאות איתי בקשר יום–יומי, אני מתחילה את השיחה בסגנון של: 'מדברת רחלי לוי, נפגשנו פעם ב…' או משהו בסגנון כדי לתת סימן זיהוי. חלק באמת צריכות אותו, וחלק צוחקות עלי ואומרות: 'ברור שאני יודעת מי את…'
"סופרת אחת יעצה לי אחרי החתונה לבחור בשם ספרותי, מתוך הנחה שכשאדם קורא סיפור ונהנה ממנו, הוא מנסה לשמור בזיכרונו את שם הסופר ואחר כך לזכור אותו בפעם הבאה. אבל רחלי לוי אף אחד לא יזכור, אז אולי כדאי לשנות ללביא. הקשבתי לה. למפרע, זה אולי לא היה נחוץ. היום כבר לא מקובל לכתוב בשם עט, אך בכל מקרה אני לא מסתירה את דבר היותי סופרת. כששואלים אותי מדוע בחרתי בשם ספרותי, ואני מספרת את הסיבה, אני מוסיפה שאילו הייתי רוצה להישאר מאחורי הצללים, הייתי פשוט צריכה להישאר עם השם המקורי שלי. הוא אנונימי מספיק…
"עם השנים התחברתי לשם המשפחה מתוך הבנה שגלום בתוכו כוח וסוד מופלא מאוד. כשעולות שאלות בקשר לשם המשפחה שלנו, אנחנו מזכירים לילדים ששם המשפחה 'לוי' הוא מושא לגאווה. שבט לוי לא עבד בפרך במצרים וגם לא השתתף במעשה העגל. יש בכך גם תחושה של חיבור וקשר – אנחנו יודעים בדיוק מאיזה שבט ושושלת מדויקת באנו, פרט שלא כולם יודעים על עצמם".
אות כבוד
הזכות להיות לוויים היא בוודאי גדולה מאוד, במה היא מתבטאת בחיי היום יום?
"אבא שלי ז"ל היה מחובר מאוד לתפקיד הלוי", מספר הרב מנחם רוזנטל, העומד מאחורי פרויקט 'שירת הלוויים'. "הוא היה מפנק את הכהנים באופן מיוחד בזמן נטילת ידיים, במגבת מיוחדת שאימי רקמה עליה 'כהנים עם קדושיך', והיה רגיל לומר שכתוב על הכהנים 'עם קדושיך', ולא ייתכן שהם ישתמשו במגבת שכל הציבור משתמש בה. לכן הוא ייעד להם מגבת עם הרקמה המיוחדת, ואף דאג שהיא תהיה נקייה ורכה. אבא ממש הקפיד על כך וראה בזה 'הידור מצווה'.
"בני הבכור אף הוא מחובר מאוד לתפקיד, והוא מצא הידור אחר – בימים הקרים של החורף הוא מביא לבית הכנסת תרמוס עם מים חמים, מערבב אותם עם מעט מים קרים וכך נוטל לכהנים את ידיהם במים חמימים. בכלל, כילד אני זוכר שאבא היה מספר לנו רבות על שמואל הנביא, שהיה כידוע לוי. הוא היה ממש דמות מופת עבורו".
"להיות לוי שונה מאוד מלהיות כהן", סבורה מירי לפאיר. "אומנם בתוך הבית שלנו, במשפחה הפרטית, יש הזדמנויות שבהן העובדה שאנחנו לוויים באה לידי ביטוי, אבל כלפי חוץ אין כמעט זמנים כאלו. זה לא כמו כהנים שיש להם הלכות שנוגעות אליהם ואיסורים שונים, ולפעמים אפילו בהזמנה לחתונה מציינים על יד שמו של החתן – 'הכהן'. ובכל זאת, אנחנו מציינים זאת לעיתים קרובות מאוד בבית, וממש חיים את זה. זה חלק מהזהות שלנו, סוג של אות כבוד".
"כמשפחה של לוויים – המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהבית שלנו", מספר אלדד לוי. "כל הילדים שלי מנגנים במגוון כלים, ונוסף על כך, עיסוק החיים שלי הוא במוזיקה, ולאורך שנים חקרתי את הניגונים בתוך מערכת סולמות עתיקה בתורת המקאם. כי הרי ידוע שהלוויים ניגנו לאדם בזמן שהקריב קורבן, וידעו כיצד לנגן לכל אחד את החיסרון שלו, ועל ידי כך לגרום לו להשתפכות הנפש – לחרטה, ולעוררו לתשובה. אני בחנתי זאת מהצד המוזיקלי.
"נוסף על כך, כמשפחה של לוויים, אנו מקבלים לא פעם 'מעשר ראשון' מאנשים שיש להם בתי בד או עסק חקלאי אחר, ורוצים לתת מעשר ראשון ולקיים תרומות ומעשרות כראוי. השבוע למשל קיבלתי שמן זית, הפרשתי ממנו תרומת מעשר לכהן, והיתר נשאר אצלי".
"אני לקחתי את החיבה הגדולה למוזיקה לצד המקצועי", מספר שמעון לוי. "זה הוביל אותי להלחין מאות שירים, חלק מהם לזמרים גדולים, וגם לעבוד בימים אלו על אלבום נוסף של שירים ולחנים. ברור לי שהאהבה הגדולה שלי למוזיקה מיוחסת למשפחה. זה משהו שפשוט נטמע בך ואי אפשר למחוק".
"במשפחה של בעלי יש כישרון מדהים לנגינה בכלים שונים", מספרת שירן לוי, ובעלה נבו משלים אותה: "סבא שלי מוזיקאי מוכשר, וגם אבא שלי מסוגל לנגן כמעט בכל כלי. היכולת הזו עברה אלי, ופחות לשאר האחים שבבית. אבל גם להם יש גישה למוזיקה, כי זה סוג של יכולת שניתנה לנו מלמעלה, זו השליחות שלנו".
הילדים של שבט לוי
איך הדבר משפיע על הילדים שלכם? האם גם הם שותפים לתחושות?
מיכל דקל (אשתו של אהרן): "אצלנו הילדים מאוד מחוברים לכך, בפרט הילד השלישי ששמו הפרטי הוא… לוי. לאחרונה סיפרנו לילדים שקיימות 48 ערי לווייה – מתוכן 13 לכהנים ועוד 35 ערים ללוויים. הראיתי להם את רשימת הערים כפי שמופיעות בספר דברי הימים, ומאז בכל פעם שאנו מסתובבים בארץ ומגיעים לאחת הערים הללו, אנחנו ממש מתרגשים מהמחשבה שייתכן שבקרוב היא תהיה העיר שלנו. הבת הקטנה שלנו שיתפה לאחרונה את חברותיה בכך שאנו נמנים עם שבט לוי, ומאז המורה אומרת שהילדות לא גומרות לחקור ולבדוק עם איזה שבט נמנית כל אחת מהן".
"אני אומר לילדים שלי תמיד שמכיוון שעברתי את גיל חמישים, אני כבר מעל גיל העבודה", מספר שרון לוי, "לכן הם יעבדו בעזרת השם בבית המקדש בשמירות ובשערים, ואילו אני בעיקר אזכה לשיר. אבל יש לנו במשפחה דבר אחר שבא לביטוי, והוא סוג של 'תודעת שירות'. הלוי הרי משרת את עם ישראל, וזה דבר שעובר לכולנו בנשמה, אנחנו מבינים שאנחנו חלק מהפורום הזה, שיש לנו תפקיד, ואם רק ניקרא לעשות זאת – מייד נתייצב. כחלק מכך הקמנו סוג של הרכב הכולל שלושה בני משפחה ועוד כמה נגנים נוספים, כולם לוויים כמובן. אנחנו מגיעים לכל מקום שמזמינים אותנו כדי לשיר ולשמח, והכל בהתנדבות, ומתוך תודעת שירות לציבור.
"במהלך השנה שהייתה הזדמן לנו להגיע להרבה הכנסות ספרי תורה לזכרם של חיילים, למשפחות חטופים וכדומה. אנו מרגישים זכות גדולה להיות שותפים לעם ישראל מתוך המקום המיוחד הזה".
"אצלנו הילדים שואבים מהשיוך לשבט לוי הרבה עוצמה ומשמעות", משתף הרב רוזנטל. "כבר מאז שהם היו קטנים הם הבינו שנולדו למשפחת לוויים, ושזה מחייב. יש מהם דרישה אלוקית – להתנהג כלוויים, לעמול רבות בתורה, וגם לשרת את עם ישראל. כיום, ברוך השם, כשכולם בוגרים ובעלי משפחות, הם תורמים רבות בעמל ובמסירות, וכולם עוסקים בחינוך. השירה והמוזיקה הן החוט המקשר בין כולנו, והדבר הטבעי במשפחתנו כשנפגשים יחד, הוא פשוט להתחיל לשיר ולזמר.
"השירים שאנו שרים ומנגנים כולם כמובן קשורים לתפילה ולעבודת השם, שהרי לשם כך נולדנו", מדגיש הרב רוזנטל. "באופן אישי מרגש אותי לחשוב על כך שאנשים רבים עוצרים את עצמם במהלך חייהם ומנסים לברר את הייעוד שלשמו הם באו לעולם. זו באמת שאלה מהותית חשובה, אבל אצלנו הלוויים התשובה היא חדה וברורה: באנו לעולם כדי לעבוד את הקב"ה בבית המקדש, ולהורות תורה. זהו ייעודנו".
מזמור לתודה
הזדמן לכם לחשוב מה יהיה בעתיד, בבניית בית המקדש, ואיך זה ישפיע על חייכם?
אהרן דקל: "ודאי שחשבנו, וברור לנו שזה יהיה מחייב. בוודאי אצטרך להתאמן הרבה על השירים, אולי גם לעבור להתגורר באחת מערי הלוויים. בכלל, הלוי יידרש לנהל עניינים רבים של הקודש, וזה ידרוש ממני רבות. קשה לי לומר שאני מרגיש מוכן, אבל בשנה האחרונה אני חושב על הנושא הזה יותר מבעבר. התחושה שלי היא שעצם ההבנה שיש כהנים ולוויים, מחבר בין כל חלקי העם שלנו, וגורם לנו לצפות יחד לגאולה".
גם נבו ושירן לוי מספרים כי נבו חי כבר כיום חיים של שליחות, כשהוא לומד רבנות ויודע שזה ידרוש משניהם הרבה. "אנחנו בתחילת החיים המשותפים, ומתלבטים הרבה היכן לגור. בכל פעם מחדש אנו משוחחים על כך שברגע שייבנה בית המקדש, זה יהיה שיקול משמעותי, כי כלוויים בוודאי יהיה נוח לנו להתגורר בירושלים, יותר מבערים אחרות. עם זאת, כשהעמקנו בכך הבנו שמלבד החגים, שבהם כל הלוויים יגיעו למקדש, יתחלקו שאר הלוויים ל-24 משמרות, וכל משמרת תעבוד בסך הכל שבועיים בשנה, כך שגם אם לא נגור בירושלים, המשימה לא תהיה כל כך מורכבת".
אלדד לוי: "ילדיי ואני תוהים לא פעם מה יקרה בבוא היום כשהמשיח יתגלה וכולנו נעלה לירושלים. אילו שירים נשיר אז? כחלק מכך אנו מנסים ללמוד מהמקורות אילו שירים ישירו, ובעיקר באילו מנגינות. יש לנו השערות שונות, אך אין אפילו השערה אחת שאני 'סגור' עליה, מלבד שיר אחד שהרב מרדכי אליהו זצוק"ל גילה לי את מנגינתו העתיקה".
רחלי לוי (לביא): "ברוך השם, לילדים שלי יש כישרון מוזיקלי, וכשיש בבית שיח על הציפייה לגאולה ולבניין בית המקדש, תמיד יש ציון לכך שבעזרת השם אחרי שייבנה בית המקדש, אבא והבנים יעבדו בבית המקדש. אנחנו לא יודעים אם הם ישירו או יעבדו בעבודה קדושה אחרת, אבל אנחנו רוצים לקוות ולהאמין שבעזרת השם הם יהיו שם וישמשו בקודש. יש למה לחכות".
מירי לפאיר: "גם בעלי ומשפחתו מאוד מוזיקליים, חלק מהם מנגנים בכלים שונים, וכולם שרים ממש יפה. בני בן החמש מודע לכך שהוא יזכה לשיר בבית המקדש. סיפרנו לו שכאשר ייבנה בית המקדש, ינהגו לחנוך את בני הלוויים כבר מגיל חמש, והוא כל פעם מזכיר את זה – 'אני כבר בן חמש, אני יכול ללמוד לנגן ולשיר'".
יאיר לנדאו: "מזדמן לי לחשוב מדי פעם מה יהיה בעתיד בבניית בית המקדש ומה התפקיד ידרוש. אני גם בעצמי לומד ומתכנן להוציא ספר על ימות המשיח, הגאולה. ספר שיכלול בתוכו את כל הסוגיות הרלוונטיות לנושא".
ואילו הזמר שמעון לוי מספר: "אני מאוד מחובר לבית המקדש ולציפייה לגאולה. האמת היא שמסקרן אותי לדעת מה יקרה לכל השירים הקיימים כיום, האם הם יישארו או ישתנו? ובכלל, אילו סוגי שירים ישירו בבית המקדש? כי הרי ידוע שזו תהיה שירה שהמלאכים יבואו לשמוע אותה. ישנו מדרש מעניין שאומר שלעתיד לבוא יתבטלו כל השירים, חוץ מ'מזמור לתודה', כי פשוט לא נצטרך אותם. אז אולי פשוט נבוא ורק נודה ונודה, כי יש כל כך הרבה על מה". ]
מתכוננים לרגע הגדול
לפעמים נדמה לנו שמחזה של לוויים משוררים את שירי המעלות על הדוכן הוא משהו תאורטי ורחוק. אך מי שהזדמן לאירוע 'שירת הלוויים' שהתרחש בכמה וכמה הזדמנויות בשנים האחרונות, לא יכול היה להישאר אדיש. כ-800 לוויים, ממגוון גילים, מגזרים ואזורים, התקבצו להם יחד במתחם הכותל הדרומי הסמוך לכותל המערבי, לשירה המונית משותפת מפרקי התהילים שנהגו לשיר בבית המקדש.
מאות הלוויים התחלקו לקבוצות שונות לפי קולות, ועמדו בשערי חולדה ההיסטוריים שמהם נכנסו להר הבית בזמן בית המקדש. שם, בהינתן האות, הם פצחו בשירי המעלות ובשירי הלל, בשילוב כלי נגינה – חצוצרות, נבל וכינורות. לחלק מהם זו הייתה הפעם הראשונה שהם שרו יחד את השירים האלו, חלק נמנים עם 'מקהלת הלוויים' שמתאמנת בקביעות אחת לשבועיים, אך המשותף לכולם הוא שהם מיוחסים לשבט לוי. הם לוויים שעוד ישובו לזמר על הדוכן.
אחד האנשים שעומדים מאחורי היוזמה המרגשת של שירת הלוויים הוא הרב מנחם רוזנטל, שמבקש להדגיש: "אנחנו חלילה לא מתכוונים להקדים את הזמן ולקיים את שירת הלוויים העתידית, שתהיה כמובן אך ורק בבית המקדש. אבל אנחנו רוצים להתכונן, כדי שבעזרת השם כשייבנה המקדש בקרוב – נוכל למלא את תפקידינו בהתאם לייעודינו".
אילו תפקידים יש ללוויים?
"מקובל לומר שיש להם שלושה תפקידים שמתחילים באות ש' – שערים, שמירה ושירה, אבל התפקיד העיקרי הוא שירה. מובא במקורות שלוי היה יכול להיכנס לשיר בגיל 25, אך בפועל הוא עמד לשיר על הדוכן רק לאחר חמש שנים של לימוד. נשאלת השאלה: 'מדוע כדי לשיר כשלושים מזמורים יש צורך בחמש שנות לימוד?' התשובה היא שכאשר לוי שר לא די בכך שהוא ישיר נכון ויפה, אלא מן הראוי שכאשר ישיר לפני הקב"ה, יבין בכל מזמור את משמעותו וכוונותיו. כך, כמו שהכהן עושה נחת רוח לבוראו בעבודתו, הלוי יעשה זאת בשירתו. זו בדיוק הסיבה שיש חשיבות כה גדולה להתחיל בלימוד המזמורים כבר כיום, כדי שנהיה מוכנים ומזומנים עם בוא הגאולה. שלא לדבר על דרגתה הגבוהה של השירה שמחברת אותנו אל העולם הרוחני, ואף ידוע שבני הנביאים היו מתנבאים על ידי שירה ונגינה, והלוויים עצמם היו מתנבאים בשיר.
"בשיעורים שאני מוסר אני נוהג לומר ללוויים שלכל מצווה אנחנו מקדישים ימים רבים להכנות, שכן לכולנו ברור שאם לא נטרח בהכנת הסוכה, היא לא תהיה, ואם לא נבחר ארבעה מינים, לא יהיה לנו מה ליטול, וכך הדבר לגבי כל מצווה שצריכה הכנה. ומה עם מצוות השירה בבית המקדש? איך כלוויים נדע לשיר אם מעולם לא התכוננו למצווה הזו? אנחנו חדורי אמונה שההשתדלות שלנו תעורר רחמי שמיים לקרב את גאולתנו ובניין המקדש".
