שוב נותרת חסרת מילים אחרי התפרצות לא מכובדת בעליל של המתבגר? שוב את תוהה מה נכון לעשות ובאיזו צורה יהיה חינוכי להגיב על מעשה–בל–ייעשה של אחד הילדים? שוב את שואלת את עצמך מה אמא שלך הייתה עושה, והאם זה עשוי להתאים גם לילדים שלך? | בדור האחרון שלנו, דור טרום הגאולה, נראה שהחוצפה משגשגת בדרך למשיח. שאלנו נשות מקצוע את השאלות הבוערות בחינוך הילדים, קיבלנו תשובות מפתיעות, מעצבות דרך, מחזקות ומעודדות | שיעור חינוך
לא צריך לנחש שהיא עומדת בפתח, אוטוטו כבר כאן. כל הסימנים מעידים בראש חוצות: אנחנו דור הגאולה. וכמו הדקות החשוכות ביותר של הלילה, רגעים לפני הזריחה, גם הדור היקר כל כך מגלה לנו: המשיח כבר יכול להגיע ולהזריח עלינו שמש גאולה.
כיצד נצליח להתמודד עם אתגרי החינוך העכשוויים? אילו כלים יסייעו לנו לכוון ולנתב את ילדינו לצעוד בדרך המלך? רגע לפני שיישמע קול שופר בארצנו, ארזנו ציוד ייעודי, איגדנו טיפים מעצימים וגיבשנו תמרורים שמובילים אותנו צעד אחר צעד למשימת חיינו: חינוך לדור משיח.
פנינו לגב’ דאברושי הנדל, מנהלת מרכז ‘לגדל בלי להקטין’, בניסיון להבין מה עושים איתו, עם דור המשיח שהחוצפה, ההתפרצויות, הדיבור המתריס נוכחים בו כל כך.
“לפני שנרחיב ונסביר ‘מה עושים’, אני רוצה להפנות זרקור אל הדור, ומכיוון קצת שונה”, היא פותחת. “אותה ירידת הדורות שכולם מדברים עליה, בעיניי היא דווקא ירידה לצורך עלייה.
“הילדים בדור הקודם הורגלו להדחיק רגשות. הבעת רגש שלילי התקבלה בחברה כילדותית, כלא מתוקנת, כטעות עד כדי פשע. התוצאה היא דור שגדל ברובו עם רגשות כלואים בתוכו.
“ההשפעה היא לא רק רגשית ונפשית, היא גם פיזית. היום כבר אין כמעט מי שלא מסכים עם הקביעה שכאב רגשי נרשם בגוף. ואת התוצאות אנחנו רואים במגוון המחלות העצום שמקיף אותנו, שלרפואה אין עבורו באמת מענה.
“והנה מגיע דור שהוא דור אחרון, והוא לא. מסכים. לכלוא. רגשות. כמה צריך להודות על התופעה הזו. לייקר אותה. וכן, כמובן, גם לכוון ולנתב אותה. כי רגש שנותנים לו מקום, מסכים להירגע, ואם נותנים לילד שלנו רשות להרגיש, הוא יצליח לבטא את מה שעולה בצורה מבוקרת.
“ולא, אל תצאי מהכתבה הזו ותבואי לילד שלך בדרישות או בדרשות. ניהול רגשות בריא צריך ללמד. בדיוק כמו לנגן או לקרוא. את לא מבקשת מילדה לנגן יצירה מורכבת לפני שלימדת תווים והסכמת שהיא גם תזייף בדרך.
“היחס שלנו, ההורים, לתופעת ההתפרצות והחוצפה צריך להיות אחר ממה שאנחנו חושבים. האנרגייה שיוצאת החוצה בצורה כל כך לא פוטוגנית ולא נעימה – הייתה שם בפנים. האם היינו רוצים לכלוא אותה? להדחיק אותה? להשאיר אותה עמוק בפנים? אני משוכנעת שכל אחת תסכים איתי שלא.
“בתחילת השנה הנוכחית עברתי תקופה מאוד כאובה – סבלתי מפריצת דיסק שהשביתה אותי לגמרי”, היא משתפת, ומציינת אגב שזו תופעה שאין כמעט ויכוח שהיא תוצאה של כאב רגשי מודחק, ומי שלא הייתה רוצה לחסוך אותו מילדיה שתקום.
“הילד שלי בן החמש וחצי הגיב בעוצמה חזקה מאוד. הוא היה מגיע להתפרצויות זעם קשות שכללו מכות וזריקת חפצים ואפילו נשיכות. לא היה פשוט. הגננת לא יכלה להאמין. בגן הוא מלאך. הילד הכי נוח והכי זורם. היא אמרה לי משפט מכונן: ‘אם הוא ככה בגן, הוא יכול גם בבית’.
“אני מעריכה מאוד את הגננת שהיא אישיות מיוחדת, אבל הפעם לא הסכמתי איתה. ‘אם הוא ככה בגן’, שאלתי אותה, ‘איפה הוא יוציא את מה שיש לו בלב?’
“מה עשיתי? עבדתי איתו. הרשיתי לרגשות שלו להיות ועזרתי לו לנקז אותם בצורה בריאה יותר, רגע לפני שהגיעה ההתפרצות. הצלחנו בעבודה עקבית להפחית מאוד את המשך, העוצמה והתדירות של ההתפרצויות, אבל תודה להשם – לא מיגרנו את התופעה עצמה.
“בכל פעם שבה הוא עדיין מתפרץ – אני מודה להשם על האנרגייה שיוצאת ממנו החוצה. אין לי שום עניין שהיא תישאר שם בפנים”.
מנגישים חינוך לדור
דאברושי מדברת על התפרצות, וכאן נשאלת השאלה:
ומה עם ילדים שמתנהגים בחוצפה, שלא מקשיבים, שמרביצים, שרבים כל היום? גם בכל אלה אפשר לראות דור גאולה?
“בואו נעשה סדר ביחד”, היא מבקשת. “הילדים שלנו מתמודדים עם אין–ספור אתגרים. הם נעלבים ומעליבים ולא מסדרים ולחוצים וכועסים חזק מדי ומקנאים. הם לא רוצים ללכת לישון וגם לא לקום בבוקר, שלא לדבר על להתקלח כל יום. הם מפחדים ומציקים וכל הזמן דורשים…
“אבל אם נתבונן, נגלה שיש כאן חמישה אתגרים בלבד. מדויק יותר: חמש תשתיות בנפש שצריך לחזק כדי לעזור להם להתמודד.
“הראשונה היא תשתית היסודות – הערך העצמי. אם הערך מותנה – הילד מקבל קשה הרבה יותר כל מילה, הוא נלחם על מקום, הוא מציק ותמיד מרגיש מקופח.
“אחרי חיזוק הערך מגיעה התשתית של ניהול הרגשות שאותה הזכרנו בקצרה בשאלה הקודמת. ממנה יגיעו הכעס המתפרץ חזק מדי, העלבון שנמשך שעות ארוכות, הקנאה שממלאת את כל התודעה, הפחד שלא מאפשר לילדה לישון לבד ועוד.
“התשתית השלישית היא תקשורת. לפעמים הילד מתחצף כי הוא ממש התרגז והרגשות השליליים עלו על יכולת הספיגה שלו. ילד כזה לא מחוצף, הוא מוצף.
“לעומתו יהיה ילד שהתרגל לדבר בצורה לא מכובדת. זה ילד שצריך עזרה בתשתית התקשורת. גם הילדה שמתבכיינת זוקקה לעזרה בתקשורת, וגם אלו שמתלוננים כל הזמן. אפילו המריבות בין הילדים (שאצלנו קוראים להן ניהול אי הסכמות) נובעות ממיומנויות תקשורת שצריך ללמד.
“רק כעת מגיעה התשתית של היררכייה. המטרה היא להראות לילד שהסמכות היא כזו שאפשר לסמוך עליה. לצורך כך עלינו לוודא שהוא מפנים היררכייה כתומכת. לא כתוקפנית.
“אין לתת לילד להיות מעל ההורים בשום אופן. זו פגיעה בבריאות הנפש שלו. המשימה שלנו ההורים היא להתמקם מעל הילד, אך במרחק ראייה. כן, בהחלט, הילד זקוק לגבולות, אבל מי אמר שהם צריכים להיות מגדר חשמלית? הגבולות אמורים להיות עשויים מחומר גמיש שניתן להרחבה מעטה אך לא לפריצה.
“ורק כעת, בקודקוד של הפירמידה – תגיע התשתית של ההרגלים היעילים. נכון, הם תופסים את כל סדר היום. מבוקר עד ערב, מצלחת עד גרב. ועדיין – אלו הרגלים. לא הילדים עצמם. וכשאנחנו מקנים הרגלים, צריך להיזהר מאוד לא להקטין את העיק”ר – הערך, היחס, הקשר והרגש.
“אם אני אומרת לילדה שהחדר שלה מבולגן – ‘איך תנהלי בית, תגידי לי, את פשוט מבולגנת בלי תקנה…’ האם לא פגעתי בטעות בכל הרביעייה?
“בואו נסכים שהתנהגות פורצת גדר לא תהפוך להגדרה, ושהילד שלנו נחשב זכאי גם אחרי שהוכחה אשמתו. כשמסתכלים כך על האתגרים, ומצליחים לזהות בכל סיטואציה את התשתית המוחלשת; כשמקפידים לחזק תשתיות בלי לשלם את מחירי האבנים בצנרת; אנחנו ההורים הופכים להיות המלווים של הילדים בדרך.
“זו כבר לא מציאות שבה אנחנו מולם, אלא מציאות שבה ההורים והילד ניצבים מול האתגר. בצורה כזו, האתגרים מחברים בינינו, ולא מרחיקים. אז מהי גאולה, אם לא זה?” היא מסיימת בשאלה נוקבת.
’איך’ במקום ‘מה’
ובכל זאת, מה עושים בפועל כשנתקלים בחוצפה? מה, פשוט מאפשרים אותה כי טוב שהילד יוציא?!
“אני מזמינה את אימהות הדור לערוך לחוצפה טקס שינוי שם. בואי נתחיל לקרוא לה מהיום ’הילד שלי לא מצליח להגיד מה שהוא מרגיש או רוצה בצורה מכובדת’.
“ככל שהשם החדש ארוך יותר, אנחנו מתחילים להבין כמה לא פשוט למלא את המשימה מצד אחד, ומה אנחנו הולכים ללמד את הילד מהצד האחר. נלמד אותו להפריד בין:
מה שהוא רוצה לומר לבין האיך – צורת הדיבור שהוא משתמש בה.
את מה שהוא רוצה לומר, כולל הדברים הכי קשים, אנחנו תמיד רוצים לשמוע.
“הרי לא נרצה שהילד ימשיך לחשוב בשקט את מה שהוא אומר בקול, ורק להשתיק אותו לא באמת יגרום למחשבות האלו ללכת.
“מה שנרצה מאוד ללמד, הוא להביע את אותה הרגשה בצורה מכובדת. וזו מיומנות שאפשר ללמד אבל חשוב יותר לדעת שגם צריך ללמד. אין טעם לצפות שהילד יצליח מעצמו, בלי הכוונה שמכבדת אותו (הכוונה בצורה אחרת פשוט לא מלמדת) – לומר מה שהוא מרגיש בצורה מתוקנת.
“כל אמא שחושבת אחרת ממני תשאל את עצמה אם היא תמיד מצליחה…”
ומה באשר להתבכיינות שהזכרת לפני כן? האם יש דרך לעזור לילדים לבכות פחות על כל דבר שקורה או נדמה שקורה?
“גם פה התערבבו לנו התשתיות”, היא קובעת. “ילדה שמתבכיינת, כלומר מבקשת לקבל משהו בצורה נודניקית ומעצבנת, היא ילדה שצריך ללמד אותה להחליף את ה’איך’.
“כך למשל, ילדה שבוכה שעתיים בגלל ציור קרוע מתמודדת עם ניהול הרגשות. הרגש עצמו של כאב או תסכול הוא לגיטימי לגמרי. הרב וולבה אומר שילד שנשבר לו צעצוע מרגיש כמו אדם שכל סחורתו טבעה בים!
“אם כך, אין כאן בעיה ברגש, אלא במשך הזמן שבו הכאב הזה יוצא החוצה.
“לצורך כך צריך לאשר את הבכי. לתת לה לבכות. להבין אותה מאוד ובוודאי לא ללעוג לה שהיא תינוקת. מראש תאמרי לה שאפשר לבכות ואפילו רצוי. רק שכדאי לבכות פחות זמן. תכינו ציור של סמיילי שעליו חיוך בצד אחד ופה עצוב בצד השני.
“כשמתחילה הדרמה את מניחה לידה את הסמיילי ההפוך, כי כעת מותר לבכות, ואחרי חמש דקות את שואלת אם נראה לה שכבר אפשר להפוך. אם היא מסרבת את מאפשרת לה את הזמן הנוסף ברוחב לב ובשמחה.
“מה קורה לבכי שמאפשרים לו להיות, ואפילו רואים בו מתנה? אני משאירה לקוראות לבדוק בעצמן”.
מדבר שקר
תקשיבו לסיפורה של רחלי, אמא ככל האימהות, המתארת סיטואציה מוכרת: "יום אחד אני שומעת את חברתה של בתי בת השבע שואלת אותה: 'איפה הוא? למה אח שלך אף פעם לא נמצא בבית?'
"הרמתי גבה ולא ממש הבנתי על איזה אח היא מדברת. הרי שני האחים הגדולים כבר מזמן הקימו את ביתם, והאוכלוסייה הביתית העכשווית מורכבת מחבורת בנות, שהקטנה בהן היא בת השבע המדוברת.
"בתי התחמקה באלגנטיות והמשיכה לשחק. הבנתי שמתחת לשיח הקצרצר מסתתר סיפור מוזר. מאוחר יותר ראיתי שהיא כוססת ציפורניים במתח. מהר מאוד התפרץ אשד מלוח.
"'אני כל כך רוצה אח קטן, כמו לחברות שלי, ולכן סיפרתי לה שיש לי אח בן ארבע. היא כבר מחכה לראות אותו, ואני מפחדת שהיא תגלה ששיקרתי! אמא, מה אני עושה?'
"הרגעתי אותה והסברתי שלפעמים מרוב שאנחנו כל כך רוצים, אנחנו מדמיינים, וזה יכול לקרות להרבה ילדות. ראיתי שהאבן שהייתה על ליבה התנפצה, והיא נרדמה בשלווה".
למרבה הצער, סיטואציה מעין זו מקנה לילדים את הטייטל 'שקרן'. מה עושים כשילד משקר שוב ושוב? איך מפרידים בין דמיון עשיר לשקר? לשיחתנו מצטרפת יוכבד פריינד, מנחת הורים ומטפלת רגשית, שעושה סדר בדברים ומעניקה לנו מבט חדש על הנושא.
"תופעות של שקר אנו פוגשים בעיקר סביב גיל שש, שהוא העיתוי הפופולרי לכך. ראשית חשוב להבין שהמילה שקר אין מקומה בלקסיקון. אצלי אישית, כבר בבית הוריי, אם מישהו היה אומר לאימי 'אני מבטיח לך', היא הייתה מבקשת: 'אל תבטיח, אם אתה אומר משהו זה כבר מספיק לי'. היה ברור לנו באופן מוחלט שהילד דובר אמת. המילה שקר לא תקדם אף אחד לשום מקום.
"מה כן עושים כאשר רואים ילד שאומר דברים לא נכונים? יש להבין שלילדים יש עולם דמיון, והם אינם מתכוונים לשקר. לפעמים יש משהו שהם רוצים מאוד, ומבחינתם זה כבר קרה או נמצא אצלם.
"לפעמים הילד אומר שלא עשה מה שעשה, במצב כזה יש להבין שהילד לא היה רוצה לעשות את המעשה. הוא לא ילד רע, וזה לא בא ממקום של רוע. עלינו לדעת שיש לו נשמה טהורה וצלם אלוקים, הוא כנראה רוצה משהו מאוד חזק או מאבד שליטה, והנה תפסו אותו על חם.
"חשוב לזכור שכילד קטן הוא צריך להציל את עצמו ואין כאן כל כוונה לשקר או לעשות מעשה שהוא נגדנו. הוא אפילו לא מודע תמיד לאיסור לשקר.
"אם אנו כאימהות נראה את המעשה באור כזה ונתייחס אליו כטעות, תוך הבנה שהילד לא התכוון והכל בסדר, החוויה תעבור מהר והשקר לא יתקבע. אבל כשנבהלים והראש מריץ סרטים של: הילד לא מחונך, מי יודע מה יצא ממנו ועוד, אז כבר נוצרת בעיה.
"אם נשאל אותו: 'למה אתה משקר?' או נערוך מבצעי התגברות על השקר, הילד שומע 'אתה שקרן'. הוא אולי מנסה לעבוד על עצמו לא להיות שקרן, אבל בראש שלו הוא כבר קיבל את תווית השקרן, ואנו, באופן פרדוקסלי, רק מחזקים את הקביעה, ואז חלילה, הוא לא יהיה מסוגל לצאת מהסטיגמה, אלא יצדיק אותה".
כאן מסירים תוויות
ומה קורה כאשר הילד כבר מזוהה עם תווית כזו? האם אפשר להתנער ממנה?
"לעולם לא מאוחר", מרגיעה יוכבד. "אמא היא העוגן, היא הדמות הכי קרובה לילד, והיא שיכולה להסיר ממנו את התוויות שהוצמדו אליו בכל מקום אפשרי.
"הנוסחה היא אמון. ראשית עליה לעשות עבודה עם עצמה, להאמין שהילד לא שקרן, שהוא מסוגל לדבר אמת, הוא טוב ואיננו מתכוון לעשות מעשים רעים. משם אפשר להמשיך הלאה – להתחיל לתפוס אותו 'על חם' כדובר אמת.
"כך למשל אם הוא יבוא ויספר על מקרה כלשהו שאנו יודעים באופן ודאי שהוא אמיתי, נדע לומר לו: 'אני שמחה שאתה מספר אמת. אתה ילד דובר אמת'.
"אם אנחנו לא בטוחים שמדובר בדבר אמיתי לחלוטין, או שידוע לנו שהוא עיוות משפט או סיטואציה – עדיף להתעלם. כי הילד בוודאי יבדוק אותנו וינסה לבחון את תגובתנו – אם אנו מאמינים לו או חושדים בו.
"מהלך כזה נותן לו כוח לצאת מהסבך, אך יש להתאזר בסבלנות, כי לעיתים עלולים לצוף הרבה שקרים ברקע, ויהיה קשה להתעלם מהם. אך אם נראה מול העיניים את הילד שאנו רוצים שיהיה בעתיד, נקבל את הכוח והכלים להמשיך באתגר".
מחנכים בכבוד
לצערנו, גם בדור השפע שאנו חיים בו, יש ילדים ש'גונבים' פה ושם. איך נכון לטפל בנושא בלי ליצור דרמות ולקבע את הסטיגמה על הילד?
"גם כאן, חשוב להשתמש בדרך של כבוד לילד. אחד הילדים שליוויתי היה 'משיג' כסף מארנקה של אימו, כדי לרכוש חפצים בחנות חדשה ונוצצת שהייתה בשכונתם. כשדיברתי איתו אמרתי: 'בטח החנות החדשה מאוד מגרה אותך'. והוא השיב: 'נכון, צריך להגיד להם שיסגרו את החנות!'
"הסברתי לו שסגירה היא לא אופציה, ותמיד יהיו חנויות מלאות בפריטים שמגרים אותנו, והרבה פעמים אנו רוצים דברים ולא תמיד יכולים לקנות. אפשר לשאול את אמא אם היא מוכנה שנרכוש משהו, לפעמים היא תענה בחיוב, לפעמים לא.
"מבחינת הילד, הוא רואה מול העיניים משהו לא תקין, ולא הוא הבעייתי. עובדה שאיננו יכול להתגבר! בינינו, גם אנחנו כמבוגרים יכולים לעבור ליד חנות גלידה צבעונית ולהרגיש שמתחשק לנו מאוד. אנחנו פשוט עבדנו על כוח האיפוק. הילדים – עדיין לא.
"בדיוק כמו השקר, אם ניבהל מגנבות ונכנה את המציאות בשמות, נהפוך את הילד לכזה. אך אם נבין שהוא התבלבל וקשה לו לשלוט על רגשותיו, שהוא ילד הוגן שלא לוקח בלי רשות, נעזור לו לעבוד על עצמו ונעניק לו כוח.
"לכן, גם בגנבה, ברגע שמתעלמים, התופעה מנמיכה גובה. אם הילד לקח משהו והוא יודע שראינו, ננסה להגיב טכנית, בלי ערבוב של רגשות. אפשר לומר 'בוא נחזיר, זה לא שלנו'. אפשר גם לומר בפשטות 'לוקחים רק ברשות', ולהשתדל להתנסח במשפט חיובי, בלי המילה 'לא', כי התת מודע שלנו מסנן את המילה לא.
"בכל מקרה, ממליצה להמתין ולא להעביר את המסר החינוכי מייד לאחר המעשה. אני קוראת לכלל 'נעשה ונשמע'. לאחר שהילד עושה, יש להמתין עד שנשמיע, כי כשהוא עושה משהו הוא רוצה להצדיק את מה שעשה ולא נעים לו שהוא לא בסדר, ולכן ממילא לא יקשיב לנו.
"לעומת זאת, אם החינוך בא למחרת, בצורת סיפור או דוגמה, הוא יתקבל על ליבו.
"במצב של גנבות, כאשר האם נשארת רגועה ולא מעורבת רגשית היא עוזרת בכך לילד לקבל את האחריות על מעשיו ולצאת מהלופ שנקלע אליו.
"אחד הילדים שהכרתי פעם התארח בבית חברו וגנב סכום גדול מארנק שהיה במגירה של האח הגדול. הנחיתי את האם לפעול בקור רוח, מתוך כבוד ואמונה בילד שהוא לא גנב והוא מסוגל לעבוד על עצמו, תוך השתדלות להתייחס לסיפור כמה שפחות, ופשוט להחזיר טכנית.
"פה גם אימו של החבר שיתפה פעולה ודאגה להוציא את הארנק ממגירת האח, שלא יבחין בסכום החסר, עד שהילד יבוא וישיב את הכסף. הכל נעשה בצורה מכבדת, והילד לא הפך ל'בעייתי'.
"ככלל, חשוב לכבד ילד גם אם עשה לכאורה עוול גדול, ולהבין שהוא בסך הכל טעה. זה מה שנותן לו את הכוח להתגבר, ואם יתרחש מקרה דומה בעתיד, הוא יהיה מסוגל לבוא ולומר: 'לקחתי מחנות ולא שילמתי, איך אני יכול להחזיר?' הוא פשוט ישתף פעולה ונראה כמה הוא רוצה להיות בסדר".
יוכבד מסיימת בתובנה שהחינוך העכשווי אמור להיות מותאם לדור. "אם פעם התגובה הייתה קצרה ומהירה, והגיעה בדמות סטירה וגמרנו, היום הכל השתנה.
"היום, בדור משיח העולם שונה. אנחנו חלשים יותר, והילדים מבולבלים קצת יותר. פעם באמת הורה לא היה יכול לראות את הילד גונב בגלל עשרת הדיברות, היום לצערנו, מה שמניע הוא הבושה. וכשאנו פועלים ממקום רגשי, יש להתאים את התגובה היטב, בשביל שהחינוך יהיה יעיל ואמיתי".
את ראויה לשבח!
כאימהות אנו חותרות למטרה חשובה, אך דאברושי קוראת לנו לשים פוקוס על הדרך.
"אמא אחת מאמנת את בת החמש בתחום ניהול הרגשות כבר תקופה. מדובר בילדה שבכל פעם שמשהו הציק לה הייתה מרביצה מייד וחזק. אחר הצהריים אחד מגיע אל אמא בן השנתיים כשהוא בוכה בהיסטריה. מה קרה? 'שושי צרחה עלי!' הוא היה פשוט מבוהל!
"והאם האלופה הזו מחבקת אותו חזק ותוך כדי היא אומרת לו כשהיא מכוונת לשושי: 'שמת לב ששושי לא השתמשה בידיים??? כל הכבוד לשושי!'
"אין מילים שיצליחו להמחיש את הכוח שאמא יכולה לתת לילדה שטעתה – ולהבהיל את הקטן זו בהחלט טעות – אם היא מצליחה להראות לה את הדרך שכן עשתה עד כה!
"אחרי מעשה אפשר וצריך לומר לה 'אל תדאגי, בסוף את גם תצליחי להראות שאת כועסת בלי להבהיל', אבל את הדרך, את ההתקדמות – אי אפשר לקחת לה, וגם לא כדאי. כי רק אם שמים לב לדרך שעשינו, אנחנו מסוגלים להמשיך אותה".
כוח בדור משיח
אין זה סוד שהרבה מאוד אימהות בדור משיח כבר מרגישות מותשות. לכן לסיום, ביקשנו מדאברושי להעניק להן כוח להמשיך בשליחות ובתפקיד.
“ייתכן שמי שקראה את דבריי עד עכשיו, עלולה לצאת בתחושה שהיא לא בסדר, וזה – ממש לא בסדר. כי אימהות, בדורנו בוודאי, ראויות לכל שבח והערכה. אני מאמינה שהמלאכים בשמיים עומדים משתאים בפני אימהות שבדור.
“אימהות צריכות לדעת שכדי למלא את תפקידן, הן חייבות תחזוק מלא ותמידי. כשאני מדברת על תחזוק אני מתכוונת לתחזוק פיזי, תחזוק רגשי, תחזוק מנטלי ותחזוק רוחני.
“נכון, זו נשמעת כמו עוד משימה שבלתי אפשרי להכניס לסדר היום המתוזז, אבל מה לעשות, אין ברירה. תחשבו שזה כמו רכב משוכלל שאת מטפלת ממש כמו שצריך בכל חלק בו, ורק דבר אחד את לא מכניסה – דלק.
“אנחנו האימהות, המנוע של הבית, ואנחנו צריכה תדלוק יום–יומי. עלינו ממש לראות בזה מצווה או לפחות הכנות למצווה”.
וכיצד מתמודדים מול אורחי הקבע בלב כל אמא – נקיפות המצפון?
“בואו נבין שאין לנו בעיה עם מצפון, יש לנו בעיה עם נקיפות. אם אנחנו זוכרות שאנחנו אנושיות, וטוב להזכיר לעצמנו מדי פעם את העובדה הזו, טעויות הן חלק מהחבילה.
“עלות הטעות היא ענווה, למידה ותיקון. אשמה לא נמצאת בעסק, בכלל. אחריות – בהחלט כן, גם שאלות כמו ‘איך כן’. אבל כל מה שעבר – עבר לידיים של הבורא.
“והוא, הבורא יתברך נמצא כאן, ורואה אותך. רואה את ההתגברויות, את המחשבה שאת משקיעה, הוא גם רואה את ה’אין–כוח’ שאת חווה, והוא שולח לך כוח. את בסופו של דבר מגדלת הרי את הילדים – שלו”. ]
***
רואים אותך, ילד
כיצד מפתחים שיח רגשי בונה ונכון שמתאים לדור העכשווי, הידען, החכם והמעורה בעניינים שונים? רותי בן אדיבה, מטפלת בפסיכודרמה, מרצה ומנחת סדנאות טיפול, מעניקה כלים לשיח איכותי ובונה, ופעילות חובה, שיעצימו את הקשר והחיבור בבית.
"ילדים יודעים היום הרבה יותר מאשר בעבר, וזאת עובדה", היא פותחת ואומרת. "עם זאת, השאלה שאנו כהורים צריכים לשאול היא אם אנחנו שולטים על סינון מקורות הידע שמגיע אליהם, או שהשלמנו עם המציאות מראש והחלטנו לשחרר.
"חשוב לשים לב שגם אם הילד נחשף לחדשות, שמועות, תמונות ועוד, מחוץ לבית המוגן, עדיין נקפיד לעמוד על כך שבבית שלנו תהיה חוויה מוחזקת של אחריות ושליטה על התכנים שנכנסים אליו.
"המסר שמועבר לילד הוא: 'לא כל מה שיש בחוץ – מקומו בביתנו'. כאשר הילדים מזהים את החוסן הזה אצל ההורים זה כבר מציב סולם ערכים ברור ומעניק לילד מצפן פנימי לסינון מידע שאינו מותאם לו.
"מכאן אנו מגיעים לנושא משמעותי: הפערים בין כמויות בלתי נדלות של מידע ליכולת המנטלית והעיבוד הרגשי. אני חייבת לציין שמדובר פה בקושי עצום, שלא קיים רק בקרב ילדים.
"אנחנו חיים בדור שבו כולם יודעים הכל על הכל, וכמעט אין צורך להתאמץ כדי לרכוש ידע אמיתי ולנכס אותו לעצמנו ברמה של הטמעת מסרים ועיבודם.
"עוד בלי להיכנס להתמודדות עם כלי הבינה המלאכותית למיניהם, ניקח לדוגמה את 'אוצר החכמה'. בעבר, כל ספר היה אוצר בלום. כל מאמר שנכתב על ידי אברך או הוגה, העיד על היקף ידיעותיו וכישרונו.
"היום, כדי לעגן תוכן במקורות וכדי לאסוף מידע תורני, די בשורת חיפוש ולחיצה על מקש ה'אנטר', והמחשב עושה את העבודה…
"לכאורה יש פה עונג גדול, הכל בידיים של כולם. למה זה בכל זאת מתסכל ומנמיך אצל כולנו, ולא רק אצל ילדים, את סף הסיבולת?"
לדברי רותי, התשובה היא פשוטה – חוסר סיפוק. אדם לעמל יולד, זוהי מהות החיים. אנו רוצים לעמול ולהיות חתומים על התוצרים. היום, כמעט כל דבר שנעשה לא מפדבק אותנו בכלל.
"נחזור לקושי של הילדים – פעם ילדים שרצו לבנות בית היו צריכים לאסוף גרוטאות ושברי עצים מהרחוב, לצבוע, להדביק, להנדס ומה לא. כל בובה הייתה יצירה שעברה תהליך שלם של תכנון ובנייה.
"והיום? היום יש פליימוביל ובובות יהודיות בשלל גוונים, וילד לא צריך להתאמץ כמעט בשום דבר. ולמי מאיתנו כאימהות יש זמן ללכלוך שמביאה איתה חדוות היצירה? אנחנו מעדיפות לשלם יקר יותר, מאמינות שהילד מקבל עולם ומלואו באוסף המשחקים המגוון שקנינו לו ושהבית יישאר נקי…
"וכאן אני מרגישה צורך להתחנן – הילדים שלנו זקוקים לביטוי היצירתיות שלהם, הם זקוקים למגע עם חומרי הטבע שהקב"ה ברא עבורנו.
"תני לילדים שלך, אמא, שעה בשבוע לאפות, ליצור בחמר, למרוח גואש או אפילו לבנות 'מחנה' עם חברים. דעי שאת מעניקה לילד שלך מתנות אדירות עם נכסים רגשיים וסנסוריים (ויסות חושי ורגשי, פיתוח מיומנויות קש"ר, סיפוק וחוויית הצלחה, עידוד ספונטניות ויצירתיות).
"יקר יותר לפנות זמן לטיפול רגשי או ריפוי בעיסוק מאשר לוותר על חולצה מוכתמת ומכנסיים קרועים. ילד שמוציא את כוחותיו לפועל, יחווה יותר שמחה וסיפוק, וממילא פחות יאתגר מבחינה רגשית – זה ממלא אותו.
"וכמובן, חשוב למצוא זמן שבועי לשיח ספונטני ופניות מקסימלית בחברת הילדים. לפעמים נדמה לנו ששיח רגשי עם הילדים משמעו ללמד את הילד לפתח אוצר מילים רגשי רחב ואנחנו מנסות 'לאמן' אותו על התנסחות רגשית תקינה וורבלית – זה עלול להיות מתיש!
"שחררי וצרי סביבה נעימה ונינוחה, התענייני בפשטות בשלומם של ילדייך, גלי סקרנות לתחומי העניין שלהם ולחוויות היום–יומיות. אל תנצלי כל זמן שיחה להחדרת מסרים חינוכיים וכישורי חברה.
"לפעמים, מרוב הידע שאנו רוכשים, אנחנו מרגישים דחיפות פנימית להעביר אותו לילדינו, ושוטפים אותם בעומס מידע שמכביד על התפתחות טקטית טבעית הנרכשת עם הזמן.
"מה שהקשבה פתוחה וכנה נותנת לילד, לא ייתנו עשר שיחות 'חינוכיות–רגשיות'. הילד רואה, מרגיש ומבין היטב ממה יש לנו קורת רוח, ורוצה בכל ליבו לרצות אותנו. חשוב שהוא ירגיש רצוי, בטוח ומוגן ללא התניות".
