טובים השניים

אלי קליין ואיצי ברי, צמד המלחינים הכי מבוקשים במוזיקה החסידית, מדברים על ההצלחות, ההחמצות והעננים הקודרים של שנת הקורונה האבודה. מיוחד ל'שבת שירה'

המוזיקה החסידית איבדה שנה בקורונה.

זו שנה של יצירה שירדה לטמיון.

אמן בלי קהל הוא מלך בלי עם

זה קרה לפני שנה בדיוק, אבל מבחינת מה שעבר מאז על האנושות – זה נדמה כנצח.

על הבמה המרכזית, שעוטרה במיצגים ויזואליים מתקדמים, ניצבו עשרות נגנים ואמנים שביצעו בהרמוניה את אחת היצירות המבטיחות של השנה. אלפי אנשים שגדשו באותה עת את יציעי אולם 'מנורה מבטחים', נשאו מבטים לעבר הבמה המוארת והתפעמו מהקשתות שעלו וירדו בו-זמנית על גבי מיתרי הכינורות.

במרכז הבמה, למרגלות המדרגות המעוצבות, עמד בעל המנגן החסידי ר' מוטי שטיינמץ והנעים בקולו עם השיר שכבש את השירה החסידית – 'בזכות התורה'. האורות המסנוורים ריצדו על פניו, הלחן הסוחף כמו התנגן מאליו. האווירה באולם הענק הייתה מחושמלת.

אירוע סיום הש"ס העולמי של ארגון 'דרשו', היה אחד האירועים ההמוניים האחרונים לפני שנגיף הקורונה שינה את סדרי העולם. ההפקה המוזיקלית הייתה יוצאת דופן אפילו לעידן של טרום קורונה. על ההרכב הופקד המנצח ר' משה מרדכי (מונה) רוזנבלום – המעבד המיתולוגי שנמנה על מעצביו הבלתי מעורערים של פס הקול של המוזיקה החסידית. מאז אותו אירוע, המנגינה לא פסקה. 'בזכות התורה' הפך לנכס צאן ברזל; חלק מרפרטואר עשיר של לחנים מהאולפן של צמד המלחינים ר' אלי קליין ור' איצי ברי.

כיום, במבט לאחור, הם מבינים שהכל היה יכול להיות שונה. "השיר 'בזכות התורה' שכב אצל יידל ורדיגר במשך תקופה", משחזר ל'משפחה' המלחין והמעבד אלי קליין. "הוא פשוט היה מונח אצלו, והמתין לאלבום הבא שיֵצא. ככה זה עם שירים.

"כשהתחילו לדבר איתנו על שיר לאירוע סיום הש"ס – הבנו שאין יותר מתאים מהלחן של 'בזכות התורה'. כשהתחילו הדיבורים על האירוע, פנה המפיק שלום וגשל ליידל, כדי שיאפשר לנו לקחת את הלחן ולהביא אותו לסיום הש"ס.

"זה היה מסוג הלחנים שכשיצרנו אותם – כבר הבנו שהם מיועדים למשהו גדול. איצי ואני ישבנו על הלחן, ובעיני רוחנו ראינו שיר שיכבוש המוני לבבות. יידל כמובן הבין את הפוטנציאל של השיר באירוע גדול, וכך הפך 'בזכות התורה' לאחת היצירות המוזיקליות הבולטות של התקופה האחרונה".

• • •

אלי קליין ואיצי ברי הם צמד המפיקים המבוקש ביותר כנראה במוזיקה החסידית של ימינו. הם לא משתפים אותנו בנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה, זאת מהסיבה הפשוטה ש'מאחורי הקלעים' זה הם עצמם. כשאומרים 'מאחורי הקלעים' – מתכוונים אליהם. הם לא ניצבים מאחורי המיקרופון ומלהיבים את הקהל, אבל הם אלה שמאפשרים למנגנים הגדולים לעשות את זה. הם לא האמנים שעומדים בקדמת הבמה – אך הם יוצרים אותם וחתומים על הצלחתם.

הפעילות המוזיקלית המשותפת שלהם נרקמה בין כתליה של ישיבת 'קול תורה'. למרות שאיצי ברי נולד לתוך משפחה מוזיקלית, המלחין, המעבד, המנצח והמפיק, לא ניגן באף כלי נגינה עד גיל שש-עשרה, והיה כבר בחור בר-מצווה כאשר נודע לו לראשונה על תרומתו האדירה של אביו למוזיקה החסידית.

אביו, למקרה שתהיתם, הוא 'סוקי' מהצוות 'סוקי ודינג': זהו קיצור שמו של המלחין והמעבד הוותיק, הרב יששכר ברי, שלחניו ליוו כמה מהאמנים המבוקשים ביותר בארבעת העשורים האחרונים. "אבא שלי הוא גאון מוזיקלי", אומר ברי. "מעבר לכתיבת חלק מהשירים הישנים הטובים ביותר – שירים כמו 'כי עין בעין' ו'ק-לי חיש גואלי' – הוא ביצע רבים מן העיבודים לאלבומיהם הראשונים של מרדכי בן-דוד ואברהם פריד, והלחין גם לא מעט פתיחים שאותם רבים יודעים לשיר היום גם מתוך שינה.

"בשנות ילדותי ברחוב סורוצקין בירושלים, לא ידעתי בכלל על המוזיקה הזו שאבא שלי עוסק בה", מספר ברי. "למעלה מעשרים שנה. המשרה הרשמית שלו הייתה משגיח בישיבת 'אור דוד'. היום הוא המנהל הרוחני בישיבת 'אמרי בינה'. כילדים, זה כל מה שידענו על אבא. ידעתי שהוא מנגן בפסנתר, אבל לא היה לי מושג על כך שהוא מעבד מפורסם. הוא מעולם לא דיבר על כך. הוא היה מלחין שירים בלילות, וב'בין הזמנים' היה טס לארה"ב להקליט אותם וזהו".

בבחרותו, גברה התעניינותו של איצי במוזיקה, והוא התחיל להתנסות בנגינה על פסנתר. "כולם אמרו לי שזה מאוחר מדי להתחיל, אבל נדבקתי בחיידק הזה", הוא נזכר. "ישבתי שעות והתאמנתי. אחותי הגדולה לימדה אותי את האקורדים הבסיסיים, מהו A מינור ו-D מינור, וגם אבא שלי לימד אותי קצת. אבל אז יצאתי לישיבה, ונראה היה שהתחביב החדש שלי עומד להיגנז. לפחות לעת עתה".

כשהיה איצי בן 17, הוא נכנס ללמוד בישיבת 'קול תורה'. אך אם הוא חשב שהתחביב שלו נגוז מן העולם – התברר שרק אז הוא התחיל. בישיבה הוא הפך לחברותא של פלא מוזיקלי צעיר בשם אלי קליין, והיתר היסטוריה. מאז הם צועדים יד ביד.

מפגש ב'קול תורה'

לעומת איצי ברי – אלי קליין בא ממשפחה ללא כל רקע מוזיקלי מקצועי, גם היא מרחוב סורוצקין, ממש פסיעות בודדות מביתו של איצי. למרות שאימו היטיבה לנגן על פסנתר, המוזיקה מעולם לא תפסה מקום מרכזי בבית. אפילו לא שולי. למעשה, בעוד הוא בילה שעות במחיצת אורגנית ה'יאמהה' שלו, אימו סברה כי הוא עשוי להיות מוכשר יותר בציור. על מוזיקה היא לא חשבה.

אבל למרות שלא ייעדו לו עתיד מוזיקלי, קליין היה נחוש לדבוק בעולם המוזיקלי. כשהוא התחנן להוריו לרכוש עבורו אורגנית טובה יותר, החליט אביו, הרב שלום קליין, להתייעץ עם הגאון רבי אברהם דוב (ר' בערל) אויערבך זצ"ל, אחיו של מרן הגרש"ז ורבה של בקעה, שהיה שכן שלהם.

הרב אמר לרב קליין שכל עוד בנו שומר על סדר עדיפויות נכון – קודם לימוד תורה, ורק אחר כך המוזיקה – יכולים ההורים למלא את בקשתו. אלי הקפיד מאוד על חלקו בהסכם, ומאז כבר לא הייתה דרך חזרה. הצלילים, ההרמוניה והמלודיה – שבו אותו בקסמם.

החיבור ביניהם התרחש מאוחר יותר. "למדתי אצל אביו של אלי בישיבה הקטנה 'שערי תורה'", מספר איצי. "ידעתי שלרב שלום קליין יש בן מוכשר מאוד במוזיקה, אבל לא היה לי שום קשר איתו באותם ימים. ב'קול תורה' פגשתי את הבן הזה ומהר מאוד קבענו ללמוד יחד. לאלי היו אורגנית וגיטרה בחדרו שבפנימייה, אך גם מקום שמור בכותל המזרח של בית המדרש. ב'בין הסדרים' דיברנו גם על מוזיקה, האזנו לאלבומים חדשים שיצאו וניתחנו את השירים שבהם. לאלי, מצידו, היה רפרטואר עשיר של שירים שהוא הלחין מאז היותו ילד קטן".

התפנית הגדולה קרתה ביום אחד, ששניהם יודעים להצביע עליו. באחת ההזדמנויות רכש אלי קליין ציוד הקלטה ממוחשב, שבו, לדבריו, הכל קורה. "כל הערוצים היו בו. הבנו עד כמה המערכת הזו מדהימה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק איך משתמשים בה. מעולם לא הלכנו לקורסי סאונד, אבל בצעדים איטיים התחלנו ללמוד איך להפעיל את המערכת. זה היה למעשה הרגע שחרץ את עתידנו המוזיקלי".

אלי הספיק להיכנס לרצף של הלחנת שירים והקלטתם על המערכת החדשה שלו. "רק רציתי למצוא 'בית' לשירים שלי, לכן הקלטתי אותם במערכת שרכשתי. לאחר מכן התחלתי לתהות למה לא לשלוח אותם לאמנים שונים, לראות מה יקרה"… התהייה הפכה למעשה, וכך נוצרו שירים קלאסיים כמו 'ברכת הבנים', ו'זכור ברית'. הלחן האחרון התפרסם בין היתר דרך שירת הנשמה של מוטי שטיינמץ.

• • •

פגשנו אותם לשיחה משותפת כשנגיף הקורונה מכה שוב בעוצמה חסרת תקדים. המוטציה החדשה, אולי אפילו יותר מאחת, כבר מסתובבת ומעיבה על החיסונים שנוטעים תקווה לניצחון. הראיון עצמו נדחה מפעם לפעם בשל 'אילוצי קורונה' שונים, הסגרים והבידודים שנכפו. לא פשוט להצליח לחולל מפגש עם כמה אנשים בתקופה הזאת. כשאחד בדיוק השתחרר מבידוד, השני רק נכנס אליו. אבל לבסוף זה קרה.

כשבחוץ שרר קור מקפיא, האולפן הביתי של צמד המלחינים המבוקשים – שידר חמימות. משהו בתאורה ובאלמנטים האקוסטיים הופך אותו למסקרן במיוחד. זה לא האולפן הרגיל שממוקם במקומות מבודדי רעש, עם שכבות של דלתות ומחיצות זכוכית עבות. באולפן של אלי ואיצי – הכל ביתי יותר. גם אמני הזמר, שבימים אלה פחות פוקדים אותו בשל המגבלות, נהנים מהתחושה הביתית.

כשהשניים נוטלים לידיהם את כלי הנגינה, הזמן כמו עומד מלכת. איצי ברי מאצבע בקלילות על קלידי הפסנתר ואלי קליין פורט ברגש על מיתרי הגיטרה, יחד הם פורצים בשירת 'בזכות התורה' שסוחפת את החושים.

מלחין דה-פקטו

אלי ואיצי השתתקו כשהעלינו בפניהם את האלבום החדש של הנגיד ר' שלמה יהודה רכניץ, 'שיר 3'. באלבום הזה הם הפיקו ועיבדו כמה מהשירים הבולטים, לצד אמנים נוספים ומעבדים ידועים. "ההיכרות שלנו עם ר' שלמה יהודה", אומר איצי ברי, "הייתה דרך המפיק דוד פדידה. הוא לקח אותנו כדי לעשות לו כמה שירים באלבום 'שיר 1', ולאחר מכן באלבום 'שיר 2'. ישבנו איתו המון כשהיה בארץ. הוא היה מנגן לנו את מה שיצא לו, והקפיד מאוד על כל תו. הוא יכול להתקשר במיוחד כדי לשנות תו אחד בשיר".

ברי מגלה שאחד השירים – 'לך אמר ליבי' שמבצע מוטי שטיינמץ – הוא למעשה שיר שהולחן על ידי רכניץ לפני שנים רבות. "ר' שלמה יהודה", מגלה ברי, "מעורב מאוד בכל שלב בהפקה. על האלבום הנוכחי הוא עובד הרבה זמן, כאשר חלק מהשירים, כמו למשל 'לך אמר ליבי' – הוא הלחין לפני 30 שנה, עוד כשהיה בחור צעיר.

"אני חושב שזה השיר הראשון שהוא הלחין, ועכשיו הוא החליט שהגיע הזמן להוציא אותו לאור. השיר הזה הספיק לעבור שלושה עיבודים: הוא היה אצל אמנים אחרים שביצעו אותו, אבל ר' שלמה יהודה החליט שהם צריכים לבצע שירים אחרים והעביר את השיר הזה למוטי שטיינמץ.

"בשלבים הסופיים של האלבום, בגלל כל ה'מצב', התנהלנו בעיקר בשלט רחוק: אנחנו שומעים את הלחן שהוא שולח, והוא מתקשר כדי להגיד מה הוא רוצה ואנחנו שולחים בחזרה. עכשיו זה עולם אחר".

כשברי מדבר על המפיק דוד פדידה, הוא נזכר ברגעים הראשונים שהביאו להם את הפריצה הגדולה לעולם השירה החסידית. פדידה, שהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל המוזיקלי של הצמד, התרשם מאוד מהאלבום הראשון שהם היו חלק ממנו, ביוזמתו. מיד לאחר העבודה המשותפת הראשונה איתם, הוא הציע לצמד העולה פרויקט חדש – כתיבת שיר באנגלית.

הדרך שנסללה עבורם הייתה מפתיעה, והם עטו על ההזדמנות. עם זאת, לאחר שדוד פדידה פתח להם את הדלת והעביר אליהם פרויקטים נוספים, הם הבינו שהם יכולים לצאת לדרך עצמאית. הם רצו ליצור 'בית' של מוזיקה הכולל הלחנה, כתיבה, עיבודים, מיקסים וניצוח. את הכל הם עושים ביחד. משלימים אחד את השני.

"ברמה הטכנית", הם אומרים, "כל אחד מאיתנו יכול לבצע כל שיר לבד. אחרי כברת דרך שצעדנו יחד – כל אחד יכול למלא תפקיד שלם, אבל השלם תמיד גדול יותר מסך חלקיו. באמת אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר לבד. ביחד אנחנו יוצרים משהו גדול יותר ממה שכל אחד היה עושה בנפרד. זו השלמה הדדית, בדיוק כמו לימוד בחברותא".

בתחילה, החלוקה ביניהם הייתה ברורה. תחום ההלחנה היה שייך לאלי, איצי התמקד יותר בעיבודים. כל אחד מה שהוא היה טוב בו. "מעולם לא עלה בדעתי שאני יודע להלחין", מודה איצי. "אבל אלי ממש דחף אותי. הוא אמר לי: 'ברור שאתה יודע להלחין – מה אתה חושב שאתה עושה בכתיבת התווים עבור העיבודים של כל אחד מהכלים? אתה מלחין להם'. האמת היא, שזה כמו שהיה אצל אבא שלי: הוא מעולם לא ראה את עצמו כמלחין, אבל בפועל הוא מלחין תווים של תזמורות שלמות בראש שלו".

ובכל זאת, איצי טוען שהוא נהנה מהאולפן מאחורי הקלעים, בעוד אלי נהנה להגיע גם אל הבמה. אלי מנגן הרבה באירועים וכך הוא יוצא מעט מבעד למעטה הקשיח שמגונן על תעשיית 'מאחורי הקלעים' של המלחינים ואנשי העיבוד. הוא מוציא את החלקים החבויים החוצה.

בחירה של אמן

המוזיקה של הצמד אלי קליין ואיצי ברי, שונה. היא אינה דומה למוזיקה שמתחילה לחדור לז'אנר החסידי. השנים האחרונות מציבות פיתויים רבים שקשה לעמוד מולם. סגנונות מוזיקה חדשים חודרים לעולם השמרני, ותחום המוזיקה הטהור עובר טלטלה משמעותית.

הדילמה קשה: מצד אחד מורגש הצורך ליצור מוזיקה חדשנית שעושה שימוש באמצעים אלקטרוניים, כדי לא לאבד את הקהל הצמא לסגנונות חדשים, אבל מאידך – חריגה משמעותית מהשמרנות החסידית עשויה להיות צורמת מדי. בדיוק כמו לזייף במוזיקה. ומכך, הם חוששים מאוד. הצמד קליין וברי, כך נראה, הצליחו לזהות את האיזון המדויק שמרכיב את המוזיקה החסידית העכשווית.

הם מאמינים שלא חייבים מקום מפואר ומשוכלל כדי להפיק מוזיקה מעולה. למען האמת, הם גם מוכיחים את זה כמעט מדי יום. מארבע האמות החמימות והמזמינות האלה שבשכונת הר-נוף הירושלמית, יצא אלבומו האחרון של מרדכי בן דוד 'צעקה', אלבומיו של נפתלי קמפה, וכן שירים ידועים כמו 'בזכות התורה' ו'אורך ימים', שהולחנו לרגל סיום הש"ס. לצד אלה, עשרות אלבומים מוכרים ושירים ידועים יצאו מאותם מטרים רבועים בדירה של ברי.

הם עבדו עם מרדכי בן-דוד, אברהם פריד וכל השמות המוכרים בעולם הנגינה החסידי. הם אלה שעיצבו מאחורי הקלעים את המוזיקה של האמנים הגדולים בלחניהם ועיבודיהם. האמנים, במקרה הזה, הם רק המגישים. אלה שפוגשים בקהל וזוכים להוקרתו. עם זאת, המגיש הוא זה שיוצר את השיר והופך אותו למה שהוא.

"החכמה של אמנים גדולים כמו בן-דוד ופריד", אומר איצי, "היא שהם יודעים לבחור לחנים שאחרים לא יודעים. הדוגמה הטובה ביותר היא השיר 'יעלה' מהאלבום האחרון של מרדכי בן-דוד".

השיר 'יעלה', שמבוצע באלבומו האחרון של ורדיגר, הוא לחן, איך לא – של אלי קליין. השיר הפך בתוך זמן קצר לאחד השירים המרגשים שתפסו את הציבור. הוא אפילו מושר בבתי כנסת בתפילות הימים הנוראים.

"אחרי שהשיר הזה זכה להצלחה גדולה ונגע בהרבה מאוד אנשים", אומר ברי, "פנו לאלי אמנים ששאלו מדוע הוא לא שולח להם שירים טובים כמו 'יעלה'. אלי אמר להם שהוא לא שלח להם שירים כמו 'יעלה', זאת משום שהוא שלח להם את 'יעלה' עצמו… הם פשוט לא רצו אותו. הוא שיגר את השיר הזה לכמה אמנים ואף אחד לא ענה, חוץ ממרדכי בן-דוד שידע לזהות. הוא זכה בנכס הזה".

אלי מאשר שכך אכן אירע. "זה לא רק שבן-דוד יודע לבחור שירים כאלה – כנראה שרוב האמנים גם לא היו מצליחים לגעת עם זה בציבור כמו שמרדכי הצליח. מרדכי בן-דוד הצליח לגעת עם זה בכל-כך הרבה אנשים. שלחתי שירים לאנשים והם היו בהלם שזה מה ששלחתי להם. הם שומעים פתאום את מרדכי בן-דוד ואת בני פרידמן שרים את הלחנים שהם ויתרו עליהם, ומבינים מה החמיצו. אבל בסוף – לא משנה כמה הלחן יהיה טוב – החיבור אליו תלוי בהגשה של האמן. הוא זה שהופך אותו לשיר שנצרב בתודעה".

לרגש בכל דרך

כבר כמה שנים טובות שרבים בעולם המוזיקלי הדינמי מנסים לפענח את סוד הקסם של הצמד הזה. בעידן הנוכחי, כישרון לבד לא יכול להספיק. יהיו שיאמרו, שהסוד טמון בצורה שבה הם קשובים לדור הצעיר. האינסטינקט החד שלהם מזהה מראש אֵילו שירים יתפסו ואלו לא יתפסו את המאזינים. אחרים אולי יצביעו על היכולת שלהם למזג בין הסטנדרט המקצועי הגבוה לבין השירות האישי, האדיב והזורם לאמנים. מעבר לכך, יש גם את היושרה שהם מצליחים לשמור עליה בעולם שיכול להיות אפל מאוד. למרות השמות הגדולים והסיכונים הגבוהים שאיתם הם עובדים, הם היו ונותרו בני תורה הנאמנים להשקפת עולמם.

לאיצי ישנה תפיסה שונה, פרקטית יותר: "כשאנשים שואלים אותי: 'מה אתם הבאתם לשוק המוזיקה?' – אני חושב שהעניין הוא בליווי מלא של כל התהליך. אנחנו מלווים את האמן מתהליך בחירת השיר המתאים ועד ההפקה הסופית".

יהיו 'מבינים' במוזיקה שיטענו כי למרות שהשירים של איצי ואלי הם שירים איכותיים – חלק מהמוזיקה שהם מפיקים באולפן שלהם אינה מוזיקה אמיתית, משום שהם משתמשים בכלים שהקול שלהם מופק על ידי מחשב.

אלי, מוזיקאי מילדות, מתנגד להגדרה הזו. "אנחנו לא בוחרים במחשב במקום כלים חיים", הוא אומר. "המטרה שלנו היא לרגש בכל מחיר; לפעמים, שימוש באמצעים אלקטרוניים כדי להפיק מוזיקה עכשווית, זה נכון ומעניין. זה לא שנוותר על האפשרות להביא כנר או גיטריסט לאולפן, אבל יש לנו עוד כלים בקלמר שנשלפים בהתאם. בסופו של דבר, מה שחשוב הוא שהמאזין ישמע את התוצר הסופי המדהים, ושהמוזיקה תיגע בנשמתו".

דבר נוסף שמייחד את הפעילות שלהם הוא האולפן הביתי הקטן. "זה מקום מאוד אישי", מסביר איצי. "בלי רעשי רקע. אנחנו קרובים לאמנים, מרגישים אותם בעת הביצוע. זו תחושה אחרת. כשעבדנו על אלבום של ר' שלמה כהן, ללא ספק האמן החסידי הטוב בארץ – נתקלנו במקרה שהמחיש את החשיבות של הקרבה לאמן. ר' שלמה הוא אמן ענק, בכל פעם שהוא מתייצב מול מיקרופון – הוא מצליח לגעת במקומות העמוקים ביותר.

"ערב אחד, אחרי שירה שלו בבני ברק, קבענו להיפגש באולפן. אבל כשהוא עמד כאן מול הרמקול – הוא אמר לנו: 'אני פשוט לא מסוגל לשיר הערב. אני גמור. אני אחזור אליכם ביום אחר'. הוא ידע שלא יוכל לתת למאזינים את מה שהוא באמת רוצה לתת להם. אם הוא היה באולפן קר ולא ביתי, אולי הוא לא היה פתוח כל כך, וגם אנחנו לא היינו מזהים את המורכבות. בסופו של דבר, כשהוא חזר אלינו בפעם הבאה – בתוך דקות פרצה ממנו שירת הזהב הידועה שלו".

שנת הקורונה האבודה

אם יש משהו שתפס את עולם המוזיקה לא מוכן – זה ללא ספק נגיף הקורונה. בעוד ענפים רבים דווקא חוו עדנה בעידן הנגיף – אחד התחומים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר, הוא ענף אמנות הזמר. אין חתונות המוניות, לא שירה פומבית וגם לא קומזיצים. אם לא די בכך, אמנים גם לא מוציאים אלבומים חדשים לאור. יש לכך סיבה פשוטה וכואבת: אנשים לא מוציאים כסף על מותרות, לכן אלבומים פחות נמכרים.

"אפשר לומר", מגדיר אלי קליין, "שהמוזיקה החסידית הפסידה שנה. שנה של יצירה ירדה לטמיון. אני רואה גם את החומר המוזיקלי שמתקבל באולפני השידורים בתקופה הנוכחית. מאז האלבום 'געוואלדיג' של ליפא שמלצר, ואולי קצת לפניו עם האלבום של נפתלי קמפה, לא יצאו שום אלבומים משמעותיים. עם זאת, צריך לראות גם אחרי הקורונה מה קורה. אולי אחרי כמה וחתונות עם השירים מהאלבומים האלה, הם יכולים 'לחזור' לרשימת ההשמעה הציבורית. אי אפשר לדעת כלום בנקודת הזמן הזאת".

באופן אישי, חודשי הקורונה היו אתגר משמעותי מאוד עבור האמנים. "דבר ראשון יש פחות עבודה", אומר אלי. "אנשים לא כל כך מייצרים חומר כי אין לְמַה לייצר אותם. יש הזדמנות לאמנים חדשים שניצלו את זה, אבל בגדול זו מכה קשה למוזיקה החסידית. אמן בלי קהל – הוא כמלך בלא עם. גם מי שיש לו חומרים ממש טובים – ממתין איתם לאחרי הקורונה. לתקופה של ודאות. אף אחד לא רוצה להשקיע באלבום רק כדי לגלות לפתע שההגבלות לא הוסרו ואין דרך לממש את השירים בחתונות ואירועים".

איצי ברי רואה את הדברים באור דומה. "אי אפשר להרגיש את הקהל. גם כשזה באמצעים וירטואליים – זה לעולם לא יהיה תחליף של אינטראקציה עם קהל. מה שיש עכשיו בארץ – אלה רק אירועים מצומצמים. לא בדיוק המקום לאמן להביע את עצמו ולהתחבר לקהל. אז נכון שעובדים על דברים עתידיים, אבל אין הרבה מצב רוח לעשות וליצור. גם לאמנים יש פחות חשק עכשיו, והעובדה שיש פחות כסף כדי לקדם – משפיעה על הענף. אתה ב'מצב קורונה', על כל המשתמע מכך. גם לנו אין חשק. גם השירים שאנחנו כותבים 'למגירה' – הם אחרים. קצת יותר נוגים ושקטים. הכל מתאים לתקופה".

חלקים גדולים מתחום המוזיקה החסידית בארצות-הברית כבר התעוררו, וחלקם מעולם לא הוגבלו. אין עבודה נרחבת שמגיעה אליכם מעבר לים?

"הייתה לנו המון עבודה מארצות הברית", מסכים ברי. "זה בהחלט גדל בתקופה הזאת. דברים שיצאו לחנוכה האחרון – הם דברים שעבדנו עליהם מאוד חזק לאורך התקופה. רוב האלבום של 'יידיש נחת' זו עבודה של התקופה האחרונה, שיצאה לפני ימים ספורים. המלחין האגדי יוסי גרין החליט להוציא את האלבום הזה דווקא בגלל התקופה, כי אנשים זקוקים לזה. היו דברים שהגיעו דווקא בגלל התקופה הזאת, כמו השיר 'מנע מגפה' של גדעון לוין. אחרי שנים שלא הוציא דברים חדשים, הוא החליט להתעורר כדי לחזק את הציבור בתקופה המורכבת".

אלי קליין מסכים. "הוצאנו את 'כי אני השם רופאך'. ממש בתחילת הקורונה הייתי בבידוד, לאחר שחזרתי מחו"ל, והיה אז סגר של חודש שלם. הייתה אז גם חרדה חזקה מהקורונה, בימים שלפני פסח. יצא לי שיר שמבטא את כל הדבר הזה. הקורונה פגעה באזור מסוים במוזיקה, אבל גם הביעה דברים חדשים שלא היו מתרחשים בלעדיה. הלחץ להוציא להיטי חתונות קצת פחת, אבל מצד שני – יש יותר ביקוש למוזיקה של בית. הכל רגוע יותר".

שיר שתלוי במזל

הם מגלים שהיו גם לא מעט תוכניות לאלבומים חדשים, אך הן נדחו לתקופות יציבות יותר. "יש כמה אמנים מהארץ שאנחנו באמצע לעבוד איתם על אלבומים", מגלה ברי. "חלקם אמרו שהזיזו את מועד ההוצאה לאור. אלבום היה אמור לצאת בחנוכה, כרגע לא יודעים מתי בדיוק הוא יצֵא. הלחץ פתאום ירד. זה פחות אינטנסיבי. זה לא שאין עבודה, אבל כלום לא בוער. הקצב הוא הדבר העיקרי שהשתנה מאוד".

אתם מדברים על הלחץ שקיים בתקופות רגילות, בניגוד לתקופת הקורונה. הלחץ לא פוגע באיכות התוצר?

"כשמושיבים אותך לעשות משהו ואתה יודע כבר בדמיון איך זה ייראה", מסביר ברי, "לרוב זה מצליח. אבל אין ספק – קורה שנתקעים. הכתיבה תלויה במשתנים רבים ובעיקר במצב רוח. זה מקצוע שתמיד מרגישים שלא אתה עושה את מה שאתה עושה. יש יד עליונה שמלווה אותך. אחרי כל הצלחה גדולה אני מרגיש שהגענו לשיא. שלא נצליח יותר. אנחנו מתיישבים להלחין משהו, ולא יודעים איך לייצר את ה'בזכות התורה' הבא. אבל הנחמה היא שאמרנו את זה גם לפני 'ברכת הבנים', וכך אחרי כל להיט גדול".

התחושות הללו, כך מסתבר, מוכרות היטב לאמנים. "מה שמרגיע אותנו", אומר אלי, "הוא שמרדכי בן-דוד אמר כבר אחרי האלבום 'רק שבת אחת' שיצא לפני שלושים וחמש שנה – שמכאן אין לאן להתקדם. המציאות הוכיחה אחרת עם אלבומים כמו 'משיח', 'אין עוד מלבדו', 'אנחנו מאמינים' ונוספים שבאו אחריהם. זה פשוט קורה בסייעתא דשמיא".

כמלחינים, אתם יודעים כבר בהתחלה מה עומד להיות 'הדבר הבא' שיכבוש את הציבור? או שאתם מוצאים את עצמכם מופתעים מהאופן שבו שיר 'תופס' בציבור?

"יש ויש. לגבי 'ואפילו בהסתרה', למשל, ידענו שהוא יהיה להיט. דיברנו על זה מראש. לא בכל שיר אפשר לדעת, תמיד יש הפתעות, אבל עם הזמן לומדים להבין לפי האמן איך יוצא השיר ולשער את מידת ההצלחה שלו. בסוף זה שילוב של עיתוי, פלטפורמה ואמן. האמן, ברוב המקרים, קריטי יותר מהלחן עצמו. הריגוש הוא תוצאה של שילוב. אותו שיר מצוין שיבוצע בידי אמן שלא יתאים – לא ידבר לאף אחד".

ויש גם כישלון עם שירים? לחנים שמאוד האמנתם בהם ופשוט שוכבים באלבומים נשכחים שאיש לא מתעניין בהם?

"זה קורה המון", הם משיבים במקהלה הרמונית. "בכל-כך הרבה שירים זה קורה, יותר מאלה שמצליחים. לא הייתי מקדיש זמן ופותח פסנתר אם לא הייתי חושב שהשירים הללו יהיו הדבר הבא, אבל זה פשוט לא בשליטתך". לדעתם, ישנם שירים שאם אמן אחר ישיר אותם בזמן הנכון – יש להם סיכוי מעולה להיות להיטים כפי שמצופה מהם.

כדי להמחיש על מה הם מדברים, אלי קליין משתמש באחד השירים הקרובים לליבו. "השיר שלי 'שבתי לירושלים', ששר שרולי ורדיגר, הוא שיר מאוד יפה, מלודי ומרגש – שמשום מה לא דיבר לכל עם ישראל. יכולנו לחשוב שהוא יהיה 'ואפילו בהסתרה' הבא, אבל הוא לא תפס. זה עניין של סייעתא דשמיא, אבל אולי גם שירים כאלו עוד יכולים לקבל את המקום והביטוי שלהם יום אחד. הזדמנויות תמיד יכולות לשנות את התמונה".

ניגון מתוך צרה

אחד האמנים שהם מלווים מהרגע הראשון – הוא נפתלי קמפה. הוא היה כמה שיעורים מתחתם בישיבת 'קול תורה', אך בסוף הם הפכו לשלישייה במפגשי הנגינה הליליים. "הוא תמיד מזכיר לנו, שכאשר הוא עוד היה בחור צעיר בשיעור א', שרק התחיל ללמוד לפרוט על הגיטרה – כבר היה לנו שם של המוזיקאים של הישיבה", מספר איצי. "הייתי בחדר הסמוך, ושמעתי אותו מנסה למצוא את האקורדים המתאימים לשיר שהוא שר, וזה קצת 'גירד' לי באוזן, אז צעקתי לו את האקורדים הנכונים. הוא יצא מהחדר וראה שזה אנחנו, והוא קצת התבייש, למרות שהוא גם ראה בכך מחמאה.

"החברות גלשה לאולפן, וכך, כל הפקת האבום שלו נעשתה ב'נעלי בית' – באופן ממש בלתי-פורמלי. בסך הכל, ניסינו לתפוס את האווירה הקומזיצית, הבלתי-רשמית. אם לומר את האמת, לא חשבנו שזה יצליח כל-כך, אבל המציאות הוכיחה שהוא אחד האמנים המבוקשים היום. הוא ממש נוגע בלבבות. מתוך ספסלי הישיבה הוא פרץ לכל קצוות תבל".

אבל אם יש אירוע ששניהם מצביעים עליו כרגעי הפסגה שלהם, זה יהיה בלי ספק היום שהחלו לעבוד עם מרדכי בן-דוד על אלבומו האחרון. ב'צעקה' – האלבום האחרון של מי שהם מכנים 'מלך המוזיקה החסידית' – אלי ואיצי הלחינו כל אחד כמה מהשירים, והם גם ביצעו בו את רוב העיבודים. מכל האולפנים, המעבדים והמפיקים שעמדו לרשותו, העובדה שמרדכי בן-דוד בחר בהם – סימנה עבור אלי ואיצי את הפסגה. מאז הם לא ירדו ממנה.

לראשונה פגשו את מרדכי בן-דוד בליל הושענא-רבה של תשע"ו, בסוכתו של הנגיד ר' שלמה יהודה רכניץ הצופה על העיר העתיקה. היה זה מוצאי שבת, שעות ספורות לאחר מתקפת הטרור בה נדקר למוות האברך מחסידות ברסלב ר' אהרן בניטה הי"ד בשער שכם, בדרכו לכותל עם רעייתו ושני ילדיו הפעוטים. באותו אירוע נרצח גם ר' נחמיה לביא הי"ד, תושב העיר העתיקה שניסה להציל את בני המשפחה. רק יומיים קודם, באחד מלילות חול המועד, נרצחו ר' איתם הנקין ורעייתו הי"ד בירי מתוך רכב חולף בכבישי השומרון, בשעה שהיו בנסיעה עם ארבעת ילדיהם הקטנים.

"כולם היו אז לחוצים, חרדים ושבורים מאוד", משחזר אלי. "ניגשתי לר' מרדכי ואמרתי לו שאני רוצה לנגן לו שיר שהלחנתי. היה זה השיר 'נקום נקמת דם עבדיך השפוך'. השעה הקשה הייתה בְּשֵׁלָה לשיר הזה, ור' מרדכי אהב אותו". הם הפיקו את השיר עבורו אחרי החג, ושבועיים אחר כך הוא יצא כסינגל.

לחן עם 'חידוש'

ובחזרה לאירועי סיום הש"ס לפני שנה.

אם איצי ואלי חשבו שהם הגיעו לשיא עם האלבום של מרדכי בן דוד – מהר מאוד סובבה אותם ההשגחה העליונה להבין שהפסגה נמצאת בכיוון אחר. מארגני סיום הש"ס המרכזי של 'דרשו' ביקשו מהם להלחין שני שירים עבור אירועי סיום הש"ס העולמיים, אותם ישירו מוטי שטיינמץ, אהרל'ה סמט וזאנוויל ויינברגר. היום, 'בזכות התורה' (לחן משותף של השניים) ו'אורך ימים' (לחנו של איצי) הפכו לסמלי עולם התורה. "ברגע שהיו לנו המילים לשיר 'בזכות התורה' – ידענו שיש בידינו אוצר יקר מפז", אומר אלי. "אם רק לא נקלקל אותו עם לחן חלש – ידענו שהשיר הזה יכבוש את הלב של כולם".

"השיר הזה", אומר ברי, "נועד עבור יהודים שחיים את התורה, לומדים אותה ותומכים בה. המטרה של השיר הזה היא לחזק את עולם התורה. שירים רבים מדברים על תפילה ועל תורה, אבל לא רבים מדברים על כבוד התורה. זה היה מדהים – מרן הגר"ח קניבסקי נכנס כשהשיר שלנו התנגן, וראשי הישיבות רקדו לצלילי השיר שלנו. אי אפשר לשאוף ליותר מזה. זה היה השיא האמיתי".

כי בעומק הדברים – שם נמצאים הלבבות שלהם. "מבחינתנו", הם אומרים, "אנחנו עדיין שני הבחורים מ'קול תורה' שנפגשים ב'בין הסדרים' ומלחינים שירים בשקט".

"לו היית שואל אותי לפני עשר שנים מה אני אהיה בשלב הזה בחיי – הייתי עונה לך שכנראה אהיה 'משיב' בישיבה", מודה איצי. "כשהתחלתי לנגן בפסנתר, כבחור, אימי שאלה את אבי אם כדאי לשלוח אותי לשיעורי פסנתר. אבא שלי הלך לשאול את אחד מגדולי הדור שאליו היינו מקושרים. הוא חזר ואמר: 'לא כדאי לדחוף לזה. אם זה יקרה – זה יקרה; אבל התפקיד שלכם הוא לתת לו את האפשרות לשבת וללמוד. אם המוזיקה באמת נמצאת בתוכו – היא כבר תפרוץ החוצה מעצמה".

כך אכן קרה.

• • •

לסיום, שאלנו, איך מלחינים שיר?

"החלק החשוב ביותר בהלחנה הוא החידוש", הם אומרים. "כשאתה בא להלחין שיר – השאלה הגדולה שאתה אמור לשאול את עצמך היא מה הלחן בא לחדש. מה הוא רוצה לומר. אם מנסים רק 'להלביש' מוזיקה שונה על אותן מילים מוכרות – זה לא נותן את האפקט הרצוי ללחן איכותי. תמיד צריך סיפור חדש. להתחבר למילים ואז להרכיב עליהם את המעטפת המוזיקלית.

"האתגר הוא להוציא מאותו משפט שכולם מכירים – משהו אחר. שונה. מיוחד. לחדד את המסר של המשפט – כפי שהוא לא היה מוכר מעולם. זה אומר שקודם מקדישים מחשבה על המילים, מתחברים אליהן, ורק אז עוברים למנגינה".

וכשמוצאים את המילים המתאימות, הפסנתר נפתח והתווים מתנגנים על הקלידים – הנגינה שבוקעת מהם יכולה לבקוע רקיעים, להבקיע לבבות ולהפוך לחלק מפס-קול היסטורי שיעצב את הנגינה החסידית לדורות – – –