משדר מלחמה | מאותו בוקר נוראי של שמחת תורה, הפרשן הצבאי הבכיר מתעד כל יום את מה שהוא לא מבין | עכשיו הריאיון
בשנתיים האחרונות יש לפרשן הצבאי ניר דבורי מנהג שהוא מקפיד עליו: כל ערב לפני השינה הוא משתדל לקרוא על חלל אחד לפחות. ויש לו עוד מנהג: לתעד את כל מה שהוא רואה בשטח ביומן משלו | עכשיו, אחרי שהיומן הופך לספר שכל כולו סימני שאלה, הוא מתיישב לריאיון שבאמצעו יצוצו גם דמעות
צילומים: אריאל אוחנה, פלאש 90, לע"מ, באדיבות המרואיין,
לא שם לב להתרעות. ראש אמ"ן לשעבר, אהרן חליוה
" כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה הגעתי לשיחה עם מפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף ירון פינקלמן. הוא דיבר על תחושת הכישלון שהוא חש, על ההפתעה שהביאה לתוצאה הטרגית הקשה. היה ניכר שהוא מדבר מהלב.
"אחרי כמה דקות של שיחה אמרתי לו בכנות: 'אני כועס עליכם ואני עוד יותר כועס על עצמי. בכל הפגישות, הסיורים והתדרוכים – בסוף האמנתי לכם ותראה מה קרה'. פינקלמן שתק רגע ואז אמר לי משפט שלא אשכח: 'הדבר הכי נורא הוא שגם אנחנו האמנו לעצמנו'".
מי שמספר זאת הוא העיתונאי ניר דבורי, הפרשן הצבאי הבכיר של 'חדשות 12'. בדרך כלל הוא נראה חסין מאוד, אבל כאן, בשיחה בארבע עיניים, הוא מתגלה קצת אחרת. הרבה פחות קשוח.
הוא מדבר על החבר הטוב שנחטף ונרצח בשבי חמאס, חושף את השיחות האישיות עם מקבלי ההחלטות בימים הראשונים ללחימה ותוך כדי הזיכרונות גם מרשה לעצמו, יותר מפעם אחת במהלך הריאיון הזה, לשחרר כמה דמעות. "אין לי עור של פיל. אני חווה מצבים ועובר דברים עם אנשים ובסוף זה משפיע".
את הריאיון הנוכחי אנחנו עורכים לרגל הוצאת ספרו החדש 'משדר מלחמה' (הוצאת 'דביר') – ספר שהוא יומן תיעוד מוקפד של מה שקרה כאן מאז טבח שמחת תורה ועד שנתיים לאחר מכן, בלי פשרות ובלי עיגולי פינות.
"אחד הלקחים שלי", אומר דבורי, "זה יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה. עד עכשיו היו דברים שעוררו אצלי שאלות אבל מטבע הדברים הרבה פעמים הם לא יצאו החוצה. מעכשיו אני יודע שאצטרך לומר אותם בקול.
"באופן טבעי", הוא ממשיך, "בחלוף הזמן אנשים מעגלים את הדברים ונוטים להסתכל עליהם קצת אחרת. אני תיעדתי הכל בזמן אמת ולכן אני רואה בזה חשיבות היסטורית, מה באמת חשבו מקבלי ההחלטות.
"אני יודע שיש דברים שכתבתי ולא יעברו אצל כולם חלק בגרון, אבל אני חושב שהייתי חייב לכתוב את זה כדי שבאמת נוכל ללמוד לתקן".
אגב, מי שהציע לדבורי לכתוב את הספר היה גיא סודרי, העורך הראשי שלו בחברת החדשות. "מייד בתחילת המלחמה הוא אמר לי שאני זה שמדבר כל יום, כפרפרזה למלחמת יום הכיפורים, עם 'דדו, גולדה ודיין', ולכן אני מוכרח לכתוב הכל. ובאמת בכל יום השתדלתי לתעד הכל ביומן. מה שחשוב עכשיו הוא שבאמת נלמד את הלקח".
חשבנו שהם מדמיינים
ימים אחדים לפני הבוקר שבו הכל השתנה הגיע דבורי למוצב נחל עוז, לסיור עם תומר גרינברג הי"ד, מג"ד 13 של גולני שהחזיק עם חייליו את הגזרה.
"הרקע לסיור היה תחושת המתיחות השקטה ששררה בינינו לחמאס. היו אז לא מעט עימותים על הגדר ולא הבנתי איך זה קורה ולמה מאפשרים את זה. בגלל הביקורת הצבא הביא אותי למקום, כדי שאראה בעיניים במה מדובר.
"מלבד תומר גרינברג פגשתי שם לא מעט פרצופים של חיילים רגילים, לכאורה, אבל אלו היו האנשים שבעוד לא הרבה שעות כל המדינה עתידה להכיר. אחר כך יצאנו לסיור על הגדר ואני זוכר את תומר ואותי עומדים שם, משקיפים על המכשול לכיוון עזה. מאחורי גבנו קיבוץ נחל עוז, ו-700 מטר לפנינו – שג'אעייה.
"תומר אומר לי: 'אתה רואה את המכשול הזה? הוא בלתי עביר'. הנהנתי בהסכמה ולא היה לי מושג שאת המקום הזה, בנקודה הזו, יחצו בעוד זמן קצר מאות מחבלי חמאס, לכיוון העוטף".
כשהוא אמר לך אז שמדובר במכשול בלתי עביר, האמנת לו?
"בסך הכל, כן. הוא ניסה לטעת בי ביטחון לפי מה שהוא באמת חשב ואני מודה שהרבה דברים קיבלתי.
"דבר אחד לא קיבלתי והוא שהיינו צריכים לפעול באופן שלא היה מאפשר לפעילי החמאס להגיע לגדר. לצערי אנחנו לא הרחקנו ולא פגענו וזה גרם להם לצבור ביטחון יתר".
ואתה חושב שזה קשור למה שקרה בשמחת תורה?
"אני חושב שזה נתן להם לשחק בנו, להטעות ואז להפתיע. זה לא הדבר היחיד שאפשר את זה, אבל זה אפשר להם ליצור את החלל שבו התרחש השבעה באוקטובר.
"ואם אתה שואל מה באמת גרם לשבעה באוקטובר, אז התחקירים שפורסמו עונים על זה. הם מדברים גם על הכשל המודיעיני, זה של המערכת הצבאית ומה שמסביב, כשלצד זאת יש גם הכשל של הדרג המדיני".
עוד נגיע לדרג המדיני, אבל לפני כן: מבחינת סימני אזהרה, היו דברים שהדליקו אצלך נורה אדומה?
"לאורך השנים האחרונות תושבי העוטף התריעו – גם בפניי – על רעשי חפירות. הם דיווחו, התלוננו, ניסו להסביר לכל מי שאפשר שמשהו לא בסדר וגם אני בדקתי מול הצבא. אבל התשובות שקיבלתי היו שאין מה לדאוג".
הצבא חשב שהם מדמיינים?
"אין לי עור של פיל". ניר דבורי בריאיון לאחיה ביתאן
"כן. הצבא חשב שמדובר בדמיונות שווא והאמונה בקונספציה הייתה חזקה יותר. והקונספציה הזו בסוף גרמה לכך שהרבה דברים לא נבחנו לעומק".
מה אתה חושב על ההתרעות של התצפיתניות? למה המפקדים הבכירים התעלמו מההתרעות הללו?
"בספר אני מספר על שיחה שהייתה לי על כך עם האלוף ירון פינקלמן, בה הוא אמר לי כך: 'זה נרטיב שהתקבע (התרעות התצפיתניות, א"ב) שאין דרך להתמודד איתו, על אף שאינו אמת. אנחנו לא חסרי אחריות. איזו סיבה יש לי לזלזל במשהו כזה?'"
התצפיתניות משקרות?
"פינקלמן אמר עוד שהצבא ניסה להבין אם יש שינויים במגמת האימונים של חמאס, משהו שיכול להסביר שינוי במצב הכוננות שלהם ולא מצאו כלום. הוא אמר: 'חמאס חכם ומוחמד דף הוא איש רציני. הם הרגילו אותנו דרך שגרת האימונים'".
ואז מגיע ליל שמחת תורה.
עלייה במוכנות
בספר מתאר דבורי כי האלוף פינקלמן מקבל מודיעין מהפיקוד על הסימים והסלולרים שנפתחים, ושם מדווחים לו "שיש עלייה במוכנות במערכים ההתקפיים של חמאס".
מה הכוונה של 'עלייה במוכנות'? זה משהו שבאמת אמור להקפיץ את כולם?
"זה לא היה חריג לגמרי", אומר דבורי. "חמאס כבר עשה בעבר בדיקות קשר, אבל הפעם משהו היה שונה. פינקלמן הסביר שבעצם זוהו חוליות ירי של חמאס שזזות בשטח, אבל לא חשבו שמתוכנן משהו בטווח המיידי. חשבו שזו העלאת כוננות לקראת 'אחרי החגים' או שהם מתכננים משהו בהמשך".
בשלוש לפנות בוקר התקיימה שיחת טלפון קריטית ורונן בר, ראש השב"כ דאז, הוער משנתו. "הוא אמר שמייד נעשתה הערכת מצב בתוך הארגון והוא דאג מכל תרחיש שלא יהיה ולכן החליט להחמיר ולהוריד צוות 'טקילה' לדרום, כדי להיות בכוננות".
הוא עשה זאת כי חשש ממה שקרה לבסוף?
"לא. בשיחה איתי הוא אמר שגם בשלב ההוא דובר על איום קטן משמעותית מהמציאות שאליה התעוררנו. שמדובר, אולי, בניסיון חדירה מצד חוליה או שתיים ולא יותר מזה".
ואיפה הרמטכ"ל בסיפור הזה?
"הוא מקבל טלפון על 'משהו לא ברור', והרצי באמת מדבר עם כל מי שצריך, בשב"כ, בפיקוד דרום ובאגף המודיעין. הוא מחליט לשלוח עוד כטב"מים לדרום, שזה אולי דבר טוב אם מדובר בחוליה בודדת אבל מול מה שקרה זה לא ממש מספיק".
בארבע, שעה לאחר מכן, האלוף פינקלמן, שנמצא בדרכו דרומה מחופשה משפחתית באזור יסוד המעלה, יוצר קשר עם אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה שכרגע נמצא במפקדת האוגדה עם בנו הקטן, שישן יחד איתו. הם מדברים על המצב, אבל אף אחד לא רואה בסימנים הקיימים סיכוי לסיכון כלשהו.
"בספר הבאתי מה שאמר לי פינקלמן: חממי היה מפקד אלרמיסט, מישהו שתמיד דאג, תמיד היה מוכן לתרחיש הגרוע ביותר. האם הוא היה חוזר לחדר לישון עם הבן שלו אם היה חושש שמשהו קטן עלול לקרות?"
שעות ספורות לאחר מכן יהיה חממי הקצין הבכיר הראשון שייפול במלחמה. הי"ד.
הביקור האחרון בנחל עוז. דבורי עם סא"ל תומר גרינברג הי"ד, ימים אחדים לפני שמחת תורה
לפי מה ששמעת מהקצינים הללו, סימני אזהרה מהסוג הזה הם ראו כבר בעבר?
"כולם אמרו שהסימנים הללו היו בעבר לא פעם ולא פעמיים ולא קרה כלום".
כאן צריך לציין פרט חשוב: השיחה הדרמטית שהוזכרה קודם לא כללה את כלל הגורמים הרלוונטיים. הרמטכ"ל הלוי לא צירף אליה את מפקד חיל האוויר ואת ראש אמ"ן וזו לא הייתה הערכת מצב מלאה.
גם המידע שהרמטכ"ל נחשף אליו לא היה שלם, מכיוון שחסרו אנשים על הקו ובשל כך, אומר דבורי, "נוצרה תחושה שאנחנו לא בעת חירום. זו טעות וכשל, גם של הרמטכ"ל. לימים נכנס מפקד חיל האויר תומר בר ללשכתו של הרמטכ"ל וכעס עליו מאוד על כך שהותיר אותו מחוץ לשיחה".
לפי כל מה שאנחנו יודעים, ראש הממשלה לא הוער משנתו בלילה הזה. מה זה אומר, לדעתך, על האחריות שלו?
"בסוף אנחנו יודעים בדיעבד שבערוץ של המזכירים הצבאיים המידע אכן הועבר. האם הוא הגיע לנתניהו או לא זה משהו אחר, אבל המידע עבר. לכן גם העובדה הזו צריכה לבוא בחשבון".
אפס מודיעין
אחד הסיפורים המטלטלים והמטרידים שפרסם דבורי בהקשר לכשל שמחת תורה הוא הסיפור הופך הקרביים של הנגדת ו' מיחידה 8200.
"היא התריעה שמשהו מתבשל וביקשה לפגוש את ראש אמ"ן אהרון חליווה ובפגישה איתו דיברה על התרגילים החריגים של חמאס והזהירה שהוא מתכנן מתישהו לפעול נגדנו. אבל חליווה אמר לה: 'אני לא חושב כך, אל תדאגי'".
הנגדת כתבה מסמכים ומיילים שטענו ההפך מההערכות השלוות של אמ"ן ו-8200, כשהדבר הקריטי שהיא כותבת הוא: "אנחנו לא נדע להתריע בזמן אמת אם זה קורה וזו הבעיה המרכזית".
את ראש אמ"ן חליווה, הגיבור הטרגי של הכישלון המודיעיני בשמחת תורה, פגש דבורי לראשונה כאשר היה חייל צעיר. "אני הייתי חייל, חליווה היה מ"פ, והוא מאוד הרשים אותי שם. זה היה בהיתקלות עם מחבלים בלבנון, חליווה תפקד שם באופן ראוי להערכה. לצד הדברים שהערכתי היו, מטבע הדברים, גם כאלו שפחות אהבתי".
במהלך השנתיים האחרונות הביקורת שלך על חליווה הייתה קשה מאוד. כעיתונאי שישב איתו לא מעט לפגישות ותדרוכים, מה זה עשה ליחס שלו כלפיך?
"לא היינו חברים אף פעם, אבל מערכת היחסים בינינו הייתה ארוכה. לא התיידדנו, לא ישבנו סתם לכוס קפה, וככה זה, אגב, גם עם שאר מושאי הסיקור שלי.
"יש לי הערכה, אבל יש גם גבולות. אני ענייני ואמרתי להם בשיחות אישיות לא פעם: 'אני אהיה הגון איתכם, אבל במקרים שצריך – אני לא אהסס לבקר'. והם דווקא מאוד כיבדו את זה".
ומה הייתה התגובה של חליווה לפרסום על ההתעלמות שלו מההתרעה של הנגדת ו'?
"הפרסום על הנגדת ו' מאוד הפריע לו ובאחת הפגישות שלנו לאחר הפרסום הזה הוא צעק עליי בצורה שלא הכרתי".
ענית לו משהו?
"שאלתי אותו: 'אולי תגיד לי איפה החלק שלך בכישלון?'"
ומה התשובה שקיבלת?
"תשובה לשאלה הזו לא קיבלתי".
ועכשיו לשב"כ.
אחת השאלות הכי מטרידות שצצו אחרי שמחת תורה תשפ"ד היא איך, למען השם, לא היה סוכן שטח בודד שידווח על נהירת אלפי המחבלים בעזה לכיוון הגדר? איך פרט מידע פשוט כל כך לא הגיע לאוזני השב"כ, בעל היכולות המודיעיניות האדירות?
"זו השאלה שכתבתי לעצמי מייד אחרי שהתחילו האירועים", אומר דבורי. "איך זה יכול להיות שאף אחד לא הרים טלפון למפעיל הישראלי שלו ואמר: 'אדוני, קורה פה משהו גדול'. איך?"
ויש לך הסבר לזה?
"רונן בר חשף בפניי את האמת המרה. הוא אמר לי מפורשות שלא היו לנו סוכנים ברצועה ובעצם לא היה מודיעין אנושי. ממש לא כלום, אפס.
"גם בצה"ל, כמדיניות, בחרו להסתמך באופן בלעדי על 8200, על האזנות וסייבר ולסמוך על כך שיש לנו חיל אוויר שיוכל לענות לכל איום שרק ייווצר. אבל זו הייתה טעות קשה – המודיעין הטכנולוגי אף פעם לא יוכל להחליף את המודיעין האנושי ואש מהאוויר לא מספיקה להכרעה".
אל הצופה סנוואר
מייד בסיום הריאיון שלנו, שנערך בשעת בוקר מוקדמת באזור רמת גן, יצא דבורי לקריה, לתדרוך עם הרמטכ"ל ובכירים נוספים. בימים אחרים דבורי ירד לשטח, "שם תמיד אפשר למצוא סיפורים טובים".
הרגשת שהעבודה שלך תפסה ממד שונה במלחמה הנוכחית?
"אגיד לך משהו שאני לא מתבייש בו: אחד הדברים שנדרשו מאיתנו במלחמה הוא להפגין אחריות יתרה – מה אומרים ומה לא, וגם מתי ואיך. בעיניי זו אחריות, וככתב ופרשן החלטתי שאני לא אומר הכל".
אתה מתכוון לפרסומים שחשבת שיזיקו בדרך כלשהי למאמץ המלחמתי?
"כן. לאורך השנים ידעתי מקצינים בכירים בצה"ל ובשב"כ שחמאס הרבה פעמים לא יודעים מה קורה כי אין להם מודיעין טוב, אז הם מקשיבים למה שאומרים ב'חדשות 12'".
דבורי מספר עובדה שמופיעה גם בספר: "ביום השני לעסקה הראשונה, בשלהי נובמבר 23', חמאס עיכב את שחרור החטופים והאשים את מדינת ישראל שהיא לא עומדת בהסכם. כך עד חצות לילה העסקה הייתה תקועה.
"בערך אז התקשר אליי גורם בכיר שמעורב במשא ומתן ואמר לי: 'סנוואר נמצא בחאן יונס מתחת לאדמה ואין מי שישקף לו את המציאות. אמרו לו שאחד התנאים שהוא הציב למימוש הפעימה – הכנסת מכליות סולר, שאמורות להגיע לבית חולים בג'באליה – לא בוצע והוא עוצר את הפעימה. סנוואר מקשיב לך', כך אמר לי אותו גורם בכיר, 'ואנחנו צריכים שתאמר בשידור שהמכליות עם הסולר הגיעו ליעדן'.
"אמרתי את הדברים בשידור ובחלוף ארבעים דקות הנשים והילדים יצאו לחופשי. אני לא יודע אם זה היה נכון, אבל יש מצב שסנוואר באמת צפה בנו".
דבורי מספר על רגע דומה אחר בו לדברים שאמר בשידור היו השלכות רחבות על המשך הלחימה: "ב-18 באוקטובר, אחד עשר יום אחרי שמחת תורה, חמאס התחיל להרגיש את טבעת החנק וניסה בכל דרך לעצור את הלחימה. הוא הפיץ תיעודים על תקיפת בית חולים בחאן–יונס בידי חיל האוויר, תקיפה שבה, לפי חמאס, היו מאות הרוגים".
לפיקוד הדרום לא היה מספיק מידע וחיל האוויר לא הכיר פעולה כזאת. "אנחנו בחדשות", אומר דבורי, "ניסינו במשך יותר משעה להבין מה קרה, אבל לא הצלחנו לקבל אף מידע שיסביר את האירוע".
השב"כ שלח סייענים לבית החולים, לוודא אם אכן יש כל כך הרבה נפגעים ואם בכלל מדובר בפצצה ישראלית, ואז, כזכור לכולנו, התברר שמדובר ברקטה שהג'יהאד האסלאמי ירה לכיוון תל אביב אבל התפוצצה בבית החולים.
ברגע שהפרט הזה התגלה, דבורי התבקש לומר את הדברים בשידור. לדבריו: "גורמים בכירים אמרו לי שיש כתבים זרים שלא מאמינים לצה"ל אבל הם מאמינים לי. לשמחתי, הנרטיב שחמאס ניסה לייצר על 'טבח בבית חולים' נגדע והמלחמה נמשכה".
רכילות בקוקפיט
בספר של דבורי, במסגרת פרסום השיחות שערך עם קצינים בכירים במדים, מתגלה פרט שיכול ללמד הרבה על הלך הרוח בחדרים הסגורים של מקבלי ההחלטות: החיכוך בין הדרג המדיני לצבאי היה שם מהרגע הראשון.
"כבר לפני כן, בגלל הסיפור של הנושא המשפטי, היחסים לא היו במיטבם. כולם ראו את זה בנאום של גלנט שקרא 'לעצור את קידום המהפכה', אבל זה רחש ובעבע בלי סוף מתחת לפני השטח. היו גם שרים בכירים בקבינט שהוזמנו לפגישות וסיורים עם קצינים וסירבו להגיע, ועכשיו, אגב, הם מבקרים בלי סוף את המערכת".
ובמלחמה, כאשר המדינה נאבקה בשבע חזיתות, העימותים הללו בין הדרגים השונים הגיעו לשיאים עצובים חדשים. היחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ הגיעו לשפל והאזרח הפשוט רק תלש את השערות.
ממתי ראית את זה צף במהלך המלחמה הנוכחית?
"מהרגע הראשון. אומנם בשיחה שהייתה לי עם נתניהו כמה ימים לאחר הטבח הוא אמר שהפרסומים על מתיחות בינו לבין גלנט שגויים והם עובדים טוב ביחד, אבל אני כבר ידעתי שהיחסים לא משהו וזה היה שם מהרגע הראשון.
"גלנט רמז לי שנתניהו עסוק יותר מדי ביום שאחרי מבחינה פוליטית ומהשיחות עם נתניהו הרגשתי שהוא כועס על צה"ל, שלתחושתו הרס לו את המורשת. הוא תכנן לחתום על הסכמים עם הסעודים ולבצע מהלכים שיציבו אותו במקום אחר בהיסטוריה והצבא – אבל רק הצבא – הרס לו את הכל".
אתה חושב שזה היה יכול להיראות אחרת?
"הגיוני שיהיו חילוקי דעות, אבל זה הגיע למצב שהיו יותר מדי עימותים וחילופי האשמות בין הלשכות השונות. אומר לך בכנות: אם הייתי מחפש את הרכילות, יכולתי להביא מדי יום עוד ועוד ידיעות שהיו מגבירות את עוצמת הלהבות, אבל כישראלי הרגשתי שזה נורא והעדפתי לחסוך מהציבור את הבושה כי גם ככה אין לזה ערך חדשותי גבוה מדי".
דבורי מספר כי במשך השנים מערכת היחסים שלו עם יואב גלנט ידעה עליות ומורדות, אבל "לאחר הנאום שלו, שהתריע מפני ההתפוררות החברתית והשלכותיה – הערכתי אותו יותר מתמיד. הוא היה מוכן לאבד הרבה הון פוליטי, לסיים את תפקידו, רק כדי להגיד את מה שהוא באמת חושב ולא ראיתי מודל כזה אצל אף אחד מהפוליטיקאים.
"כמובן שהיו דברים שגלנט אולי היה יכול להתנהל אחרת מול נתניהו אך מסיבות שלא תמיד ענייניות הוא בחר לתדלק את הסכסוך. זה יצר מורכבות גדולה".
ולפי מה שאתה ראית, היחסים הרעועים הללו הזיקו לניהול המלחמה?
"חד משמעית כן".
אם דיברנו על מערכות יחסים, מן הראוי לציין שגם מערכת היחסים בין דבורי עצמו לראש הממשלה נתניהו ידעה לא מעט עליות ומורדות, בדגש על מורדות.
אחת מהן מתרחשת שנה לאחר פרוץ המלחמה, כאשר כטב"מ פוגע בביתו של ראש הממשלה בקיסריה. הצנזורה לא מאשרת לתקשורת לפרסם את המיקום המדויק והתקשורת אכן שותקת. לאחר כמה ימים נתניהו מאשר את המידע באופן פומבי. דבורי אומר בשידור שנתניהו פרסם מיקום שהצנזורה לא אישרה ונתניהו מתקשר אליו שוצף וזועף.
"העבודה עם ראש הממשלה", אומר דבורי, "כמו תמיד בין עיתונאי למושאי הסיקור שלו, יוצרת לעיתים מתחים מסוימים. זה עולה ויורד, מאוד משתנה".
בספר אתה מחמיא לא פעם לרונן בר על שעמד מול לחצים והתקפות וקצת פחות כותב את זה כלפי נתניהו, למרות שהוא עמד גם מול דרישות של האמריקאים ולחץ ציבורי עצום.
"אני מסכים שגם נתניהו עמד מול לחצים, אבל בספר דיברתי יותר על התקופה הראשונה של המלחמה.
"אגב, צידדתי בעמדת ראש הממשלה לא פעם גם בשידור ואני חושב שאחד המקומות שבהם נתניהו בלט מאוד בשנתיים האחרונות הוא במערכה נגד איראן, שם הוא הפגין יכולת קבלת החלטות אמיצה ומרשימה.
"כמו כן סברתי שנתניהו צודק כאשר השאיר את עזה כזירה עיקרית במהלך התקופה הראשונה למלחמה, מתוך הבנה שצה"ל לא יכול להיות בשתי זירות בו זמנית. זה היה בניגוד לעמדת מערכת הביטחון שנטתה להיכנס גם לצפון, אבל נתניהו עמד בזה על דעתו והוא בהחלט צדק".
בחורף אשתקד התפוצצה לראשונה הפרשה המכונה 'קטאר–גייט', במהלכה הואשם אלי פלדשטיין כי במקביל לעבודתו בלשכת נתניהו עסק בשיפור תדמיתה של קטאר במהלך המו"מ לשחרור חטופים.
מתוקף עבודתו דבורי הכיר היטב את פלדשטיין והוא נמנה עם שלושת העיתונאים שנחקרו במסגרת הפרשה ב'להב 433'.
"כשהסיפור הזה התפוצץ הייתי בהלם נורא", אומר דבורי ל'משפחה'. "היו בינינו יחסי אמון הרבה שנים וכל הזמן האמנתי לו. הוא העביר לי מידע ולא האמנתי שהוא עבד בשביל קטאר".
ואם היית יודע לפני?
"אם הייתי יודע לפני הייתי צריך לפרסם את זה ולפני כן ברור שהייתי מדבר איתו".
יש דיווחים שהוא מסר לך ועכשיו אתה מבין את הרקע להם?
"שאלתי את זה לא פעם, ביני לבין עצמי, מה הייתי יכול לראות ולא ראיתי עד עכשיו?
"זה מאוד מטריד אותי. זה יושב לי על הלב כבר הרבה זמן".
"היו יותר מדי עימותים וחילופי האשמות בין הלשכות". רונן בר ויואב גלנט
אריות אחד–אחד
רבות דובר על אודות השינויים שצה"ל עובר, מתוך הפקת לקחים מאז שמחת תורה, אולם התחושה האמיתית היא שהשינויים הללו לא באמת נעשים. שלמרות שאמרו שמעכשיו יביאו מגוון של דעות סביב שולחן המטכ"ל כדי להיות מוכנים להכל, בסוף זה לא באמת קרה.
אחד האירועים הבולטים בשנתיים האחרונות הוא הדחתם משירות של קצינים בכירים שכל חטאם הוא שחלקו על עמדת המערכת. אחד מהם וכנראה המפורסם מכולם הוא עופר וינטר. "את וינטר אני מכיר עוד מהשירות הסדיר", אומר דבורי. "עשינו את כל הטירונות יחד. הוא חייל ומפקד אמיץ ואני מסתכל עליו בהערכה ומאוד אוהב אותו".
שבועיים אחרי תחילת המלחמה, כאשר התמרון הקרקעי עדיין התמהמה, גילה דבורי שאלוף במיל' יצחק בריק ותא"ל עופר וינטר – שהיה עדיין בשירות – הלכו לנתניהו ואמרו לו כי לא כדאי לתת לצבא לתמרן בעזה. לפי מה שכותב דבורי בספרו, וינטר לא הסתפק בזה אלא פנה לכמה מפקדי אוגדות ואמר להם: "אל תתמרנו".
מה אתה חושב על זה?
"אני חושב שזו פעולה חמורה וניסיון לעקוף את הרמטכ"ל ומובן למה הרמטכ"ל כעס כל כך. זה מוצדק לגמרי.
"אני מעריך מאוד את וינטר, כפי שציינתי, אבל יש דברים שבחר לעשות נכון ויש שלא. אני לא שופט אותו, אני בהחלט חושב שהוא באמת הסתכל על טובת המדינה ותמיד הוא היה כזה, עובדה שלא פעם ולא פעמיים הוא הסכים לסכן את המשך המסלול שלו בשביל להילחם על מה שנכון לדעתו".
ואתה חושב שהצבא הפסיד שהוא כבר לא שם?
"כן, אני חושב שיש מקום גם לקצינים כמוהו. מדובר במישהו שעומד על דעתו ואומר אותה תמיד בצורה מקצועית וזה דבר שיכול לתרום.
"מה שכן, אני לא מסכים עם אלה שאומרים שעכשיו אין בצבא מפקדים אמיצים. תראה את המח"טים והמג"דים, כולם אריות אחד–אחד".
חלל לפני השינה
עוד לא דיברנו על זה, אבל לזכותו של דבורי, עם אנשים טובים נוספים, נזקפת הצלתם של אזרחים רבים, תושבי העוטף, בשמחת תורה.
ביום ההוא דבורי הפך בעל כורחו למעין כתובת של עשרות רבות של אזרחים שלמעשה ביקשו ממנו לשלוח אליהם, באמצעות הקשרים שלו עם גורמים במערכת הביטחון, כוחות חילוץ.
"יש אנשים שלשמחתי הצלחתי לעזור להם והם ניצלו, אך לצערי הרב אני יודע שהיו גם כאלו שלא הצלחתי וזה כואב לי מאוד והולך איתי כל הזמן".
אחד מאלו שדבורי זוכר היטב ולא יכול לשכוח הוא חברו הטוב אלעד קציר הי"ד.
דבורי מדבר ועיניו דומעות באחת: "את אלעד פגשתי פעם ראשונה לפני עשרים שנה, אחרי סיור צבאי שהיה לי באזור הרצועה. סיימנו את הסיור בשעת אחר צהריים מאוחרת וראיתי מרחוק טרקטור נוסע באמצע שדה בקיבוץ ניר עוז. כמי שגדל במושב התעורר בי רצון לעשות סיבוב בטרקטור וכך נפגשתי פעם ראשונה עם מי שנהג בטרקטור – אלעד.
"מאז נוצר בינינו קשר חברי טוב ואני זכיתי להכיר אדם מיוחד עם מידות מיוחדות. הוא נמנה עם האנשים המעטים שהיו מגיעים בכל יום שישי לעצרת שהייתה משפחת גולדין עורכת בגבול הרצועה וזה דבר שהתמידו בו עד שפרצה המלחמה. היה חשוב לו שהסיפור של הדר יישאר על סדר היום וכל פעם הוא נהג לשלוח לי תמונות משם כדי שאפרסם. אני חושב שלאלעד יש חלק מסוים בחזרה של הדר גולדין לקבר ישראל".
והייתה עוד פעם אחת במהלך הריאיון הזה שדבורי דמע. זה היה כשדיבר על סבתו ניצולת השואה שהלכה לעולמה לאחרונה, בגיל 98, ועל הרוח של עם ישראל שמתעוררת מחדש.
"כשהנאצים נכנסו לצ'כיה, סבתא פרומקה הייתה נערה צעירה. היא נלקחה למחנה כפייה, עברה גיהינום עלי אדמות ושם איבדה את כל מה שהיה לה. ההורים, האחים והאחיות, כולם נהרגו. היא עלתה לארץ לבד וכנגד כל הסיכויים הצליחה להקים משפחה לתפארת.
"אני זוכר אותה היטב במלחמת לבנון השנייה. הייתי כבר כתב צבאי מנוסה ובדרך מאחת הגזרות לשידור קפצתי לבקר אותה בביתה, בקיבוץ אילון, שעומד ממש על הגבול. הקטיושות נפלו מסביב בקצב מטורף וכשנכנסתי לבית שלה מצאתי את סבתא יושבת בסלון, מאזינה לחדשות עם כוס תה ביד.
"שאלתי את סבתא אם היא רוצה לבוא אלינו, למרכז, לפחות עד שהמלחמה תסתיים, אבל סבתא לא רצתה. היא רק הרימה את העיניים ואמרה: 'בית לא עוזבים'.
"היא עברה המון בחיים, אבל תמיד הייתה אופטימית. גם כששאלנו אותה על מציאות החיים שלא תמיד היא פשוטה סבתא לא הסכימה לשמוע מילים של ייאוש. 'אחרי כל מה שעברנו', היא אמרה, 'אין לנו את הפריווילגיה ליפול. אנחנו צריכים לחפש את הטוב, להסתכל קדימה ובסוף דברים מסתדרים'".
דבורי הוא לא אחד שמשתף אחרים ברגשות שלו יותר מדי, אבל רגע לפני שאנחנו נפרדים הוא אומר: "בשנתיים האחרונות יש לי מנהג שאני מקפיד עליו. כל ערב לפני השינה אני משתדל לקרוא על חלל אחד לפחות, להבין מיהו וללמוד ממנו מה שאני יכול. נרקמו לי, מכורח המציאות, לא מעט חיבורים עם משפחות שכולות והדבר הזה מאוד תפס אותי. הרבה פעמים הן ביקשו ממני שנזכור את היקרים להן ונהיה חזקים בשבילם.
"למרות כל הקושי", מסיים דבורי, "אנחנו צריכים להמשיך קדימה. לפנינו צעדו דורות של סבים וסבתות ששמרו על ההמשכיות של העם הזה וזה גם התפקיד שלנו לדורות הבאים. אין לנו פריווילגיה שבדור שלנו זה יתפרק. קמנו ממלחמות קשות ועברנו תקופות של פיגועי תופת, אז גם מהשבעה באוקטובר נדע לקום".
