"אם נפסיק להיגרר למחלוקות, נזכה בקרוב לבניין המקדש", קובע הגאון הגדול רבי אביגדור הלוי נבנצל, רבה של ירושלים העתיקה, שקדן הדור, מי שכבר יותר מחמישים שנה יושב מול מקום המקדש ומייחל לרגע הגדול של הגאולה | בשיחה מיוחדת במעונו בערב תשעה באב, זכו אריה ארליך וישראל א' גרובייס להצצה נדירה אל הלב הגדול שלא מפסיק לייחל באמת | וְהַרְאֵנוּ
חלון אל הגאולה | מול מקום המקדש יושב לו השקדן של הדור ומלמד דרך בעבודה וגעגועים לשכינה. שיחה מרוממת
הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב הוא החלון הפתוח.
"כל עוד אין גאולה – גם התורה לא שלמה". הגר"א נבנצל שליט"א (צילום: אלחנן קוטלר)
החדר עצמו נראה כמו עוד מאות חדרים של גדולי ישראל במהלך הדורות. שולחן, כיסא, מנורה והמון המון ספרים. מכל עבר. הכריכות בלות משימוש ומספרות על התמדה ושקיעות ארוכות שנים. ובחדר הזה יש חלון.
החלון מספר את סיפורה של ההיסטוריה היהודית. כבר חמישים שנה שבעל הבית, בכל פעם שהוא מרים את ראשו מהגמרא, הוא נתקל בנוף הזה ועוקר אנחה. הדבר הראשון שניבט מהחלון הוא חומת העיר העתיקה, עיר דוד שמתחתיה, והר הזיתים זרוע קברי הצדיקים.
חלון אחר בבית משקיף אל המקום אשר אליו נשואות העיניים כבר אלף תשע מאות, חמישים וארבע שנים. הנוף הזה שנשקף מבעד לחלון, היה משאת נפשם של מיליוני יהודים בכל הדורות. הם דמיינו אותו, חלמו עליו, ציירו אותו ובעיקר התאבלו עליו.
בדרך, תוך כדי צעידה בשכונת 'בתי מחסה' האגדית, שנבנתה לפני כמאה וחמישים שנה על ידי 'כולל הולנד ודויטשלנד', אנו נזכרים בסיפור שקרה ממש כאן בשכונה. באחד הימים ההם הגיע לכאן יהודי עשיר מחוץ לארץ. הוא פסע בחצר שאנו הולכים בה עכשיו, ועלה אל ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים.
כשנכנס אותו איש תפנוקים אמריקאי אל הבית וראה את הדלות המשוועת שבה חי רבה של ירושלים, אבדה שלוות רוחו. הכיסאות השבורים, הקירות הקלופים, העוני שזעק מכל פינה – הציקו לו. "ילמדנו רבנו", הוא שאל, "איך ייתכן שהרב של ירושלים חי בתנאים כל כך נוראיים?"
רבי יוסף חיים, הרב החריף שלכל שאלה ידע להשיב בחיוך משועשע, לא חייך הפעם. הוא ביקש מהאמריקאי לקום מהכיסא השבור. הוא לקח אותו אל פינת החדר, אל המקום שבו עמד הנכס העיקרי של הבית – החלון.
החלון היה מנופץ, והנגיד התבלבל לרגע, אך רבה של ירושלים ביקש ממנו לומר: "מה אתה רואה כאן?" הביט היהודי וראה את הנוף הזה, שמשתקף פה מהחלון. את הר הבית שנשקף בשיממונו, ואת השועלים הישמעאליים שמהלכים כאדונים.
"אתה מבין", אמר רבי יוסף חיים, "אם השכינה הקדושה גרה בתנאים שכאלה, אני לא צריך תנאים נוחים יותר".
מרגיש בצער
עכשיו, מאה שנים אחרי, אנחנו עומדים כאן, ברחוב בתי מחסה, צופים אל אותו נוף קדום. הזמן מעורר את הקריאה. אווירה של בין המצרים שוררת בחלל וכמו כדי להמחיש את הכאב הגדול, מאותו מקום להבת שלהבת בוקע עכשיו קול המואזין שיותר משקורא לבני השפחה להתכנס לתפילה, הוא מעורר אותנו, בני הגבירה, למחשבות על מה היה דווה ליבנו.
כדי להרגיע את הצער, שראוי היה להרגיש כל יום, אנו עולים אל חדרו וחלונו של אחד משיירי כנסת הגדולה. רבה של ירושלים העתיקה, הגאון הגדול רבי אביגדור נבנצל שליט"א, שכבר חמישים שנה מתבונן מאותו חלון לעבר אותו חורבן, וכפי שהוא רמז באוזנינו בלי לשים לב לחידוש: אין יום שהוא לא זוכר את החורבן ואינו חש את צער השכינה.
הדיבור לא קל לרב. הגמרא הפתוחה והשיעורים שמצפים לו גם בגיל הגבורות, לא מותירים זמן פנוי. אך בשליחות הציבור אנו זוכים להיכנס, לשאול ולזכות לשמוע מעט תחושות שכל כך חשובות לבני זמננו.
ושוב המבט נזרק אל החלון. והרב, כמו קורא את התחושות. בתמצית.
"מרגישים את צער השכינה", הוא לוחש.
למעלה מחמישים שנה של ישיבה מול מקום המקדש בציפייה אינסופית לגאולה. בשיחה עם כותבי השורות, השבוע (צילום: אלחנן קוטלר)
אפשר לחיות כל יום, כל השנה, בתודעה של גלות השכינה וציפייה לגאולה? אנחנו מבקשים להבין.
והרב, כמו לא מבין את השאלה. "אם רוצים", הוא אומר, "אז כן, אפשר להרגיש את צער השכינה".
אבל עבור רוב האנשים, השגרה משכיחה את החורבן.
המשפט הנכון הזה מכאיב מאוד בחלל החדר. שוב המבט נזרק לחלון. והשאלה מתהפכת. "אבל איך אפשר?!" שואל הרב נבנצל ספק את עצמו ספק אותנו. "האדם הרי זוכר שאין לנו מלך; שאין לנו כהנים שמכפרים עלינו? איך אפשר לא להרגיש?!"
הרב נושא מבט החוצה, לעבר החלון.
"בזמן שבית המקדש היה קיים, היינו טהורים וזכים. הכהנים היו מקריבים תמיד של שחר ומכפרים על כל מה שנעשה בלילה, ואז מקריבים תמיד של 'בין הערביים' ומכפרים על כל המעשים שנעשו בשעות היום. שלא לדבר על יום הכיפורים שאז היה השעיר המשתלח מכפר על כל עוונותינו". ושוב המבט בחלון, כן, ממש שם היה האיש העיתי נושא עימו את השעיר ומשליך את כל עוונותינו אל ארץ גזרה.
"עכשיו", לוחש הרב, "אין לנו כל זה. כשנזכרים בכך, אי אפשר שלא לחוש את צער השכינה".
מ'מיר' אל הכותל
יותר מכל דמות אחרת בדורנו, הגאון הגדול רבי אביגדור יחזקאל הלוי נבנצל, רבה של ירושלים העתיקה זה עשרות שנים, מזוהה עם עיר הקודש והמקדש וחי את החורבן והציפייה לגאולה בכל יום. כמעט מיומה הראשון של ההתיישבות המחודשת בעיר העתיקה, לאחר שחרורה במלחמת 'ששת הימים' בשנת תשכ"ז (1967) – הוא מתגורר כאן. מתגורר, ומצפה לגאולה.
הוא היה אברך צעיר כאשר עזב את מושבו בסמיכות לישיבת מיר הירושלמית שבה למד באותה תקופה, ואף הפסיק לשם כך את החברותא שהייתה לו עם ראש הישיבה מרן רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, כדי להתגורר כאן ליד מקום המקדש.
לא היו לו תוכניות מיוחדות. הוא פשוט הגיע, נכנס אל בית המדרש המאולתר של 'ישיבת הכותל', לקח מהספרייה גמרא מסכת בכורות, והתחיל לשקוד בתורה סמוך ונראה למקום המקדש. כאשר שאלו אותו מה הוא מתכנן, הרב נבנצל לא ממש הבין את השאלה: "הרי מהרה ייבנה המקדש ואני לוי. עליי להיות קרוב למקום העבודה".
ומאז הוא כאן, קרוב למקום העבודה; יושב בישיבה ומרביץ תורה קרוב למקום העבודה; ולא מפסיק לייחל ליום שבו ייכנס לעבודה. מאות פעמים למד עם אלפי תלמידים את הלכות 'בית הבחירה' של הרמב"ם. בקיאותו בכל חלקי התורה כולה ידועה ברחבי עולם הישיבות וכן שקדנותו האגדית (זה שנים הרב מסיים את הש"ס כל חצי שנה). יותר מכל הוא מחבב את העיסוק בהלכות בית הבחירה ואת השקידה ב'סדר קדשים' ובדיני הקורבנות.
התחושה שלא עוזבת כבר חמישים שנה, היא שהנה־הנה זה קורה. תקיעת השופר נשמעת, והוא מזנק ומתייצב בשער. פותח וסוגר עם אחיו בני הלוויים. כל מה שנדרש הוא עוד קצת הכנה, עוד קצת אחדות ועוד קצת תיקון המידות.
עד אז, הכל ארעי.
דור מפולג לשבטים
בבית הזה, שמשקיף אל הר הזיתים, מנהל רבי אביגדור סדר יום שכולל שקדנות בלתי נתפסת. מדובר בהספק של ארבעה עשר דפי גמרא ליום, לצד פעילות של כתיבה ועיסוק בדברי הפוסקים. הארונות התחתיים בספרייתו מאחסנים מאות מחברות מלאות 'חידושים' בכתב יד צפוף.
ועל הכל מרחפות הליכות מדודות ומידות תרומיות. כבר שנים שהוא יושב כך, באותה תנוחה (במשך שנים היה עטור בתפילין כל היום) מזריחה עד שקיעה, גומע מסכת אחר מסכת.
יש שמגדירים אותו גדול השקדנים שבדור. זמנו מדוד עד לחוט השערה. להתקבל אצלו לשיחת חולין הוא יומרה כמעט מופרכת. בנוהג שבעולם ששיחות אצל גדולי ישראל מתפרסמות בעיתון סמוך למועדים וחגים. הפעם בחרנו דווקא במועד העצוב, שעליו נאמר 'קרא עליי מועד', לזכות לשיחה במעונו של ענק התורה שחי את הציפייה לגאולה ולבניין המקדש בכל יום ויום.
אלף תשע מאות חמישים וארבע שנים אחרי החורבן, ונראה שכבר התרגלנו. כבר לא יודעים על מה צריך לבכות ולמה צריך לצפות.
כל שאלה כזו ממש מצעיפה את עיניו הטהורות. הוא לא מצליח להבין איך יהודים שמזדעזעים מכל פרצה בחומת הדת, חיים בשלום עם צער וגלות השכינה.
'על הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו'. מקום המקדש כיום (צילום: פלאש 90)
"תבינו", הוא אומר, "כל התכלית של התורה והמצוות היא בניין המקדש.
"תראו ראיה לדבר: בפרשת משפטים מתואר שמשה רבנו עלה להר סיני וקיבל את התורה. בפרשת כי־תשא מסופר שהוא ירד מהר סיני. ומה יש באמצע? באמצע יש שתי פרשות, תרומה ותצווה, הפרשות שמלמדות איך להקים את המשכן.
"זה הדבר שאותו הוא למד בשמיים. ועל הדבר הזה הפסוק אומר: 'ואתנה לך את לוחות האבן, את התורה ואת המצווה'. המהות של כל התורה היא מלאכת המשכן. השמירה של התורה, של לוחות הברית, היא בתוך המשכן. הקמת המשכן דוחה את כל התורה. אפילו שבת נדחית מפני עבודת הקורבנות. זה היסוד הרוחני שלנו.
"תחשבו שחלילה לא היינו יכולים ללמוד היום. כמה היינו מצטערים. בעצם, היום חסרה לנו תורה".
אבל יש בחסדי שמיים הרבה תורה בעולם!
"צריך להבין מהי תורה. הנביא ירמיהו מקונן: 'מלכה ושריה בגויים אין תורה'. כלומר, מהות החורבן היא העובדה שאין תורה. וכאן נשאלת השאלה שלכם, מה הפשט שאין תורה? הרי אנחנו רואים שברוך השם עולם התורה פורח וישנם עדרים של לומדי תורה, כן ירבו.
"אך ההסבר עמוק יותר. ההסבר שאומנם יש לימוד תורה, אבל אין לנו היום הבהירות של התורה, אין לנו אור התורה. התורה שלנו היום מחולקת למאה תורות. כל יהודי מכלל ישראל הולך בשיטה משלו. זה חושב כמו הגר"א, עמיתו לפי הבעל שם טוב. זה נוהג לפי ה'בית יוסף', ורעהו כמו הרמ"א. גדולי ישראל לגווניהם – אין תורה אחידה".
גם בזמן הבית לא הייתה תורה אחידה.
"בזמן הבית הייתה סנהדרין. ומשם יצאה הוראה לכלל ישראל".
אבל היו מחלוקות בין התנאים.
"זה לא פשוט. חז"ל מספרים שהמחלוקת ההלכתית הראשונה הייתה בנושא של 'סמיכה', כלומר אם מותר לסמוך על קורבן ביום טוב. המחלוקת הזו נמשכה במשך דורות ולא הצליחו למצוא לה פתרון. רואים בחז"ל שזה היה דבר מאוד עצוב".
לפחות בעניין הזה בחדרו של הגר"א נבנצל כבר שנים נעשית הכנה לגאולה. בדור שכולו מפולג לשבטים ומגזרים, הגר"א הוא סמל של אחדות כלל־ישראלית. ההערצה אליו חוצה מגזרים. תלמידיו חובשים את כל סוגי הכיפות והחליפות. הוא חניך 'קול תורה' ופוניבז', תלמידו הגדול והמובהק של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, מחותנו של מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, וגם מוסר שיעורים ב'ישיבת הכותל'.
ואם יש נושא שממש בוער בעצמותיו, הוא נושא המחלוקת. "זה הניסיון של הדור שלנו. רק זה יקרב את הגאולה", הוא לוחש בביטחון.
מירושלים ללבנון
סיפור חייו המופלא של הגאון מתחיל בליל הסדר של שנת תרצ"ה. הרב הוא בן למשפחה של יוצאי אשכנז, שהתחנכה על שיטת 'תורה עם דרך ארץ'. אביו ד"ר יצחק נבנצל ז"ל, היה יו"ר המועצה המייעצת של 'בנק ישראל' (שמו וחתימתו מתנוססים על שטר הלירה הישראלית) ולימים הפך למבקר המדינה.
את בנו הצעיר חינך האב ברוח של תורה עם דרך ארץ, אלא שרצתה ההשגחה העליונה ובגיל הישיבה הוא נשלח לישיבת 'קול תורה', שבאותן שנים הייתה שייכת גם היא ליוצאי גרמניה, אך באווירה ישיבתית יותר.
מי ששינה את חייו היה ראש הישיבה המפורסם, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. עד היום, הגרש"ז אוירבך הוא רבו המובהק. הוא נהג בו כל דיני תלמיד לרב שב'שולחן ערוך' ולא משה ידו מתוך ידו.
תלמידי 'קול תורה' מספרים, שכשרבי אביגדור היה עולה להתברך בביתו של רבי שלמה זלמן בחול המועד, שאלפים היו עולים אז אל ביתו, הייתה לו 'פריבילגיה' מיוחדת. היו אנשים שנהגו, ביציאה מהחדר של פוסק הדור, ללכת לאחור ולא להפנות גב אל רבי שלמה זלמן, כמו שנהוג ביציאה מן הכותל המערבי. רבי שלמה זלמן היה מקפיד על זה. הוא היה מוחה על כך ומבקש שיפסיקו.
"בימינו, הכותל המערבי הוא המקום הקרוב ביותר לשכינה". הגר"א נבנצל בתפילה ליד שריד בית מקדשנו
היה רק אדם אחד שזכה ליחס שונה בתכלית. כשרבי אביגדור היה יוצא מהחדר בהליכה לאחור, פוסק הדור הענוותן ושפל הברך לא הביע התנגדות ולא הניד עפעף כאות מחאה. כששאלו בניו של הגרש"ז את אביהם על כך, נענה ואמר להם: "ומה אעשה ורבי אביגדור הוא היחיד שמתכוון לכך ברצינות?"
השקידה וההתמדה המופלאה החלו כבר באותם ימים. "אחד הזיכרונות הכי בולטים משנות לימודיי בישיבה", אמר לנו לא מכבר ידידו מנוער הגאון רבי ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר, "הוא השקידה של ר' אביגדור. הוא ישב ולמד לילה ויום ללא הפסקה".
בהמשך המשיכו צמד החברים לישיבת פוניבז'. "אבל הרבי העיקרי של החיים", כמו שאומר לנו הגרי"מ לאו, "היה ונשאר רבי שלמה זלמן". כאן נפרדו דרכיהם. רבי אביגדור המשיך לישיבת מיר, שם הפך להיות תלמידו של מרן הגר"ח שמואלביץ, ובהמשך הפך להיות גם בן משפחתו, כאשר נשא את אחייניתו, בתו של רבי חיים זאב פינקל (חז"פ), לאישה.
לימים הוא נסע למסור שיעורים ב'ישיבת פאיד', ישיבת הסדר ששכנה בתוככי שדה תעופה צבאי בעיירה פאיד שבמדבר סיני, בתקופה שצה"ל שלט שם. מספרים שהגר"א נבנצל היה יושב ליד המטוסים, תופס את הטייסים הדתיים שחזרו מגיחה מבצעית, מתיישב איתם ולומד בחברותא, כל אחד באיזו מסכת או סוגיה שליבו חפץ, ואז משלח אותם לדרכם בברכת הדרך, והוא עובר לחברותא הבאה.
גם בימי מלחמת לבנון עזב הגר"א את ביתו ויצא עם הגמרא אל עומק השטח הלבנוני, כדי ללמד לוחמים שרצו לתפוס כמה דקות של לימוד, בגזרה המזרחית, בהפוגה שבין קרב לקרב.
מאז הוא חזר אל החדר הקטן, ולמעט פה ושם יציאות קצרות לשיעורים ולאירועים, בעיקר בתוך תחומי העיר העתיקה, הוא לא מש מהחדר הקטן ומהחלון שמולו. לומד, כותב ומצפה בכיליון עיניים לגאולה שתבוא בעד החלון.
* * *
רצינו לשאול על אחד המנהגים הרווחים בשנים האחרונות: רואים הרבה אנשים שקשה להם להתחבר לצער החורבן, לכן בתשעה באב הם קוראים ומדברים ועוסקים בסיפורי השואה. האם יש בכך היגיון?
"זה בהחלט שייך", פוסק הגר"א. "צריך לדעת, שבסופו של דבר כל הצרות שאירעו לעם ישראל במהלך הדורות הם המשך ישיר של החורבן. החורבן הוא המקור לכל הצרות. התפזרנו בין האומות והכל המשך לזה. ממילא אדם שבוכה על שואת אירופה, בוכה גם על החורבן".
אבל זה לא משקף את זה שבעצם שוכחים את החורבן עצמו?
"אם יודעים ומתבוננים, רואים שכל הצרות החלו רק לאחר שהתפזרנו בין העמים, והכל תוצאה של חורבן הבית. רק מפני חטאינו אז הגענו בכלל לגרמניה ולפולין ונחשבנו כצאן לטבח יובל".
ברכה מרבי אביגדור
אלו שזוכרים טוענים שהאווירה בחדרו ובסביבתו של הגר"א נבנצל מזכירה במעט את האווירה ששררה בסביבת רבו, מרן הגרש"ז אוירבך. התלמיד הפנים את דרכו של הרב, את ענוותנותו, ואפילו את חיוכו ואת נטייתו להשיב בהומור דק ובענווה מופלגת לשאלות הלכתיות סבוכות.
אחד הסיפור המופלאים אירע כחודש אחרי פטירתו של רבי שלמה זלמן. בחול המועד פסח תשנ"ה (1995) הגיע ארצה רבה המפורסם של אנטוורפן הגאון המופלא רבי חיים קרייזווירט זצ"ל. בביקורו הוא טרח לעלות גם אל ביתו של רבי אביגדור נבנצל, שהתפלא לפשר הביקור המפתיע.
ההסבר שאמר רבה של אנטוורפן בפאתוס הידוע שלו, היה מפעים: "אתם בטח יודעים, שמדי חג ומועד הייתי מקיים את מצוות הקבלת פני רבו ברגל אצל מרן פוסק הדור רֶבְּ שְׁלֵיימֶה זַלְמֶן, זכר צדיק וקדוש לברכה, שבירכנו בכל לב. איני יודע מדוע", הטעים הגר"ח, "אך בחג הסוכות אשתקד קינן בתוכי חשש שמא לא נזכה עוד רבות לעלות ולבקר במעונו של פוסק הדור. הרהבתי אפוא עוז ושאלתי את רבי שלמה זלמן: 'יש עוד גדול בדורנו שאפשר לקבל אצלו ברכה?'
"רבי שלמה זלמן, אבי הענוותנים, אמר לי: 'יש אדם גדול בירושלים, שכדאי לקבל ממנו ברכה. קוראים לו רבי אביגדור נבנצל, והוא גר ב'בתי מחסה' בעיר העתיקה'. והנה, חודש ימים אחר פטירתו אני זוכה לקיים את הצוואה מפיו".
מאז, בכל חג, עד סמוך לפטירתו, עלה רבי חיים קרייזווירט זצ"ל למעונו של יבלחט"א הגר"א נבנצל כדי לזכות בברכתו.
"היה מגיע לכאן בכל חג ומועד כדי להביט ברצפת העזרה". הגר"א נבנצל עם רבו, מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל
מסתבר שהוא לא היה היחיד. הרבה פעמים נהג הגרש"ז להפנות את מבקשי ברכתו אל הגר"א נבנצל. בכל פעם כשרבי אביגדור היה שומע מאדם שהוא בא אליו בהפנייתו של מורו ורבו, הוא כמובן היה מזדרז ומברך בחום, ואז מוסיף ומסביר למבקש הברכה: "חז"ל אומרים 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך', כנראה שהרב רוצה שתקבלו ברכת הדיוט למהדרין".
אבל ההתחמקות הזו לא הועילה. מקורבי הבית ב'שערי חסד' מעידים שהיו כמה הזדמנויות שבהן רבי שלמה זלמן עצמו ביקש את ברכת התלמיד המובהק.
בתו של מרן הגרש"ז, הרבנית מלכה ברודיאנסקי, סיפרה פעם, שבערב ראש השנה ראתה את אביה הגדול משוחח בדברי תורה ובענייני היום בטלפון. בסיום השיחה אמר רבי שלמה זלמן לאיש שיחו: "אני מבקש מכם ברכה. אנא, תנו לי ברכה!" אחרי שניות מעטות שמעה אותו מוסיף: "כן. אני מבקש שאתם תברכו אותי".
"רק לאחר שבקשתו של אבא חזרה ונשנתה כמה פעמים, ראיתי כיצד מקשיב הוא בהאזנה נרגשת לאלמוני שהיה מעבר לאפרכסת במשך כדקה תמימה ולאחר מכן הגיב בחום: 'אמן! ושהמברכים יתברכו!'
"כששאלתי את אבא מי היה מעבר לקו, ענה לי: 'רבי אביגדור'.
"התפלאתי. 'אבל אבא, רבי אביגדור הוא הרי תלמיד שלך. מדוע אתה מבקש ממנו ברכה?'
"ואז ענה לי: 'נכון, רבי אביגדור הוא תלמיד שלי, אבל יש לו כוח של ברכות!'"
* * *
האם הרב קיבל עידוד מרבותיו כמו רבי שלמה זלמן זצ"ל, לגור כאן ליד מקום המקדש?
הרב ממהר לשלול שמועות שווא. "לא שמעתי ממנו בעניין. אבל אני בהחלט זוכר שהגרש"ז היה בא לבקר כאן בחול המועד, פסח וסוכות, ובימי התשלומין של שבועות, כדי לראות את רצפת העזרה".
יש עניין לראות את רצפת העזרה?
"רבי שלמה זלמן היה סובר שכן".
הוא היה עושה קריעה?
"לא, כי היה משתדל לראות את מקום המקדש בכל חודש".
ואם רוצה מישהו להבין את עמוק הקשר הזה שבין התלמיד לרב, כדאי לו לקרוא את ההסכמה שכתב מרן הגרש"ז על ספרו הראשון של הגר"א נבנצל 'ביצחק יִקָרֵא' בשנת תשמ"ט. שימו לב לביטויים המפליגים דלהלן:
"אחד מיחידי סגולה, ידיד נפשי, גאון מופלא בתורה ומצוין נפלא במידות טובות ויראת ד' טהורה… כי זה כארבעים שנה שהנני יודעו ומכיר מקרוב את רוב גודלו בבקיאות עצומה בש"ס ופוסקים ושקידתו הנפלאה בתורת ד' יומם ולילה, גם חידושיו ודברי תורה שלו הם תמיד בסברא ישרה ובהשכל ודעת, והם נעימים וערבים מאוד למטיבי דעת… שהקב"ה נותן התורה יהא בעזרו להמשיך תת עוד הרבה תנובת קודש מפרי חכמתו בתבונתו הטובה… ויפוצו מעיינותיו חוצה ורבים ייאותו לאורם".
מעלת הכותל המערבי
עכשיו, כשיושבים אנו בחדרו של אותו 'אחד מיחידי סגולה' שבדור, אנו מבקשים לנצל את הרגעים לזכות הציבור, כדי לדעת את המוטל עלינו בימי אבלות אלו.
מה צריך להרגיש כשנמצאים בירושלים?
חלון למקום המקדש. בית הכנסת בביתו של הרב נבנצל (צילום: אלחנן קוטלר)
הרב, יותר משהוא נאה דורש – הוא מקיים. "צריך להרגיש שזה מקום השכינה, שנמצאים בארמון המלך", הוא אומר ויותר מזה חש, בכל נפשו, רוחו ונשמתו.
ועכשיו, כשאין בית מקדש, יש משהו מיוחד בירושלים?
"מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי", הוא חוזר על דברי חז"ל ומסביר: "השכינה נמצאת כאן".
אנשים היום הולכים להרבה מקומות קדושים. מה המעלה של הכותל המערבי?
"חז"ל במדרש 'שמות רבה' לומדים מהפסוק 'הנה זה עומד אחר כותלנו' ש'לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי'. מה צריך יותר מזה?
"חז"ל גם מספרים ש'שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם', ולכן הכותל לא נחרב בשעת החורבן. יש לנו פה מקום שהתפללו בו דורות של יהודים, אין מקום יותר קדוש מזה. יש כאן השראת השכינה באופן הכי נעלה".
איזו עצה מעשית יש כדי להתחבר לכאב החורבן?
"רק תורה", אומר הרב. "לימוד התורה מזכיר לנו את מה שחסר לנו".
הרב משתתק לכמה רגעים, ואז מוסיף, מנהמת ליבו. "אסור לנו לשכוח למה חרב הבית. הכל בגלל שנאת חינם. זה גם דבר ששייך בזמננו. יש היום פירוד גדול בעם ישראל. למרבה הצער, יש הרבה הרבה מחלוקות ופילוגים גם בתוך יראי השם".
אולי יש בזה צד של 'לשם שמיים'?
"לא!"
אז זו הדרך לזרז את הגאולה?
"כן, זו הדרך. למנוע מחלוקות".
ומה עושים כשכבר יש מחלוקת ואין בידינו אפשרות למנוע אותה?
שוב אפשר להרגיש שהשאלה מכאיבה לרב מאוד. מי כמוהו מכיר את ניסיון הבריחה המתמיד מכל שמץ של מחלוקת, גם כזו שמתחפשת במניעים אידיאולוגיים. "המשימה שלנו", אומר הרב, "היא לא להיגרר אחרי זה".
יש יהודים שסבורים שצריך לעלות להר הבית. מה עונים להם?
"כשיבוא משיח במהרה בימינו וניטהר מטומאת מתים, נעלה להר הבית. היום זה אסור!"
אבל המקילים טוענים שהם יודעים בדיוק היכן מותר לעלות.
"רובם לא יודעים! וגם אלו שיודעים, גורמים לאחרים שלא יודעים להיכשל ולהיכנס למקומות שאסורים גם לפי שיטתם. הרי יש בזה כמה בעיות חמורות.
"ובכלל, אחרי שכל גדולי הדורות אסרו זאת, מי שנכנס היום להר הבית עובר על 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. צריך לזכור שחז"ל אמרו בתוספתא: 'קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה'. כי זו פגיעה ב'מקום קדשו'. מורי רבי שלמה זלמן סבר, שעל האחראים מוטל להציב שומר שישמור ליד הר הבית וימנע יהודים ממכשול".
הרב סבור שכדאי לחדש את הצבת השומר?
"לדעתי כן. מצווה להציל ממכשול".
ושוב, נראה שאפילו העיסוק הזה מקשה על הרב. לא הוא שידבר נגד אנשים אחרים. הוא מעדיף לסיים ולדבר על החלק הטוב שבכלל ישראל. "זו המשימה שיש לדור שלנו. להביא שלום ואחדות", הוא לוחש.
* * *
הגמרא כבר נפתחת. סדר היום התובעני דורש לסיים את השיחה. אך בדרך היציאה אנחנו מבקשים לשאול, רק כדי שנהיה מוכנים:
איזו ברכה נברך כשיבוא משיח?
בת שחוק מרחפת על הפנים היגעות בתורה. "הרבה ברכות", אומר הרב בנהרה עילאה. "דבר ראשון נברך על המשיח 'שחלק מחכמתו ליראיו'; 'שחלק מכבודו ליראיו'; נברך גם 'שהחיינו'; ו'גאל ישראל'. יש אומרים שנברך גם 'חכם הרזים' על המשיח. ובוודאי שנודה לד' עם ברכת 'בונה ירושלים' ו'מקבץ נדחי עמו ישראל'.
"אבל עכשיו עוד לא הגיע הזמן לברך. עכשיו אנחנו צריכים לייחל ולעשות מאמצים כדי שנזכה לכל זה בקרוב".
וכשאנו מבקשים ברכה, עבורנו ועבור כל הקוראים, רבי אביגדור הלוי נבנצל מביט שוב בחלון, ויש לו רק ברכה אחת: "שתזכו לראות בבניינו, במהרה בימינו".
