כל כמה זמן עלינו לצרוך חדשות? איך מתווכים את המציאות לילדים וכיצד נזהרים לא לשקוע בפחדים מיותרים? | ר' חזקי שטיימנץ ור' אוריאל בלמס עושים סדר בבלגן הרגשי שתוקף את כולנו ומספקים הסברים וטיפים שכל אחד צריך לדעת | פאנל מלחמה
"אבטח ולא אפחד", נאמרות מילות ההבדלה, אבל הן בועטות ולא מרפות.
השפתיים נחשקות. לא באמת יש לנו מושג מה אירע היום, שכן כבר בעת שצלצלו הטלפונים בבית הכנסת ואנשים החלו להיפרד מילדיהם, המוח החליט לא להתעדכן. אבל כעת, אחרי צאת השבת, היה מספיק לשמוע שברי משפטים כדי להבין את עומק השבר. חברים סיפרו שהם מסתובבים ברחוב כדי לא להתפרק לעיני ילדיהם. וכנראה שלא תמיד זה עובד.
המראות שלא מרפים. זירת הנפילה ברחוב רבי אלעזר המודעי בביתר עילית (צילום: פלאש 90)
שכן ב"ליהודים הייתה אורה ושמחה", אי אפשר היה יותר.
ובבת אחת זה התפוצץ. בכי מר ונשבר. לב סוער ומרוסק על עמנו שנזרק באחת לכל הפחדים הכי קמאיים. והילדים מביטים המומים. זו פעם ראשונה שהם רואים דבר כזה – למעט אחד שכבר 'תפס' את אבא ככה בהקפות – והלב גם לא מנסה לעצור. מותר. וצריך. לבכות. על. אחינו ואחיותינו. הקדושים. הי"ד.
ומה עושים עכשיו? איך מתווכים את זה לילדים? וזה לא רק 'אירוע' נורא ככל שיהיה שהיה ונגמר, ועכשיו יש לנו זירה נפשית להתמודד עימה, כמו למשל באסון מירון. זהו פתחו של מצב חדש שאנחנו לא מכירים, עוד יותר לא כהורים.
מ ל ח מ ה אמיתית.
מצב שבו אתה רוצה לדעת הכל מהכל. ובניגוד להתנהלות בשמחת תורה, כאן אתה מגלה את עומק הטעות. איך המרדף אחרי החדשות מפורר אותך לאט לאט.
ואז פנינו לשני יהודים יקרים מאוד, שלאורך כל ימות השנה מתעסקים ברגישות בדבר היקר לנו כל כך – הנפש. לשניהם אמרתי רק משפט אחד: "צריכים אתכם. שוב".
זהירות:
חדשות בארבע שעות
הראשון הוא ר' חזקי שטיינמץ, פסיכולוג חינוכי ומרצה, שחלק ניכר מזמנו נמצא במערכות החינוך ובתלמודי התורה לגווניהם וכדובר מספר שפות, בהן גם אידיש, השפעתו רבה מאוד ויומנו מחולק בין שעות טיפול, אבחון, ייעוץ וסדנאות. שיחות רבות קיימנו, אבל 'כזו', הייתה רק אז, במוצאי מירון, כשהוא עצמו איבד את אחד מבני משפחתו.
בין שיחות עם צוותי רפואה הלומים בבאר שבע לבין גיחה מהירה לדיבור עם תושבים חרדים, שראו מול עיניהם פגיעת טיל ישירה; בין שיחות הדרכה עם אנשי חינוך לטיפול בכאלה שנראה שנפשם עלולה להיפגע מאוד, אנחנו מוצאים בקושי זמן לשיחה החשובה הזו. בשעות ובימים שלאחריה שוב הוא יהיה שם בחזית, מגיש רפואה לפצועי הנפש ומפעם לפעם עוצר לנשום בעצמו.
"איך אנחנו מסבירים לעצמנו את מה שקרה?" אני שואל אותו בדיוק באותן מילים שהשתמשתי לפני כשנתיים, אבל הפעם הסיטואציה אחרת. וגם התשובה.
"להסביר?" הוא תמה על עצם השאלה. "לא חושב שבאמת אפשר להבין את זה עכשיו. הניסיון לעשות את זה בשלב הזה, הוא טראומתי ומחליש".
הוא שם לב שאני לא מרוכז. "יש לי חבר בבארי", אני מסביר לו. "אין לך מושג מה הוא רואה עכשיו. שואה".
בשלב הזה הוא נותן לי עצת זהב: "תפסיק לשמוע עדכונים. חדשות הן אשליה. אתה כאילו חושב שבשליטה הזו תרד חוסר הוודאות, אבל זה פשוט לא נכון. הכל הרי מתעדכן כל הזמן. יש רגע אחד של לחץ גדול, כי יש התרעה או משהו קורה ומלחיץ את כולם, ושנייה אחרי זה תפסו את המחבל או שמתברר שההתרעה לא הייתה מדויקת. עכשיו תגיד לי מה הועיל לך ללוות את זה? הקורטיזול, המופרש בשעת לחץ, רק מלחיץ עוד יותר וגורם להיות עצבניים וחלשים.
"אז הנה עצה ראשונה: למנן את צריכת החדשות. להתעדכן במה שצריך לדעת פעם-פעמיים ביום, לא יותר"
ואז הוא מחייך. "העצה שלי על חדשות לא תקפה לראשי ממשלה ומקבלי החלטות", הוא מסייג. "רובנו לא כאלה". והוא מתכוון לכך. המחשבה השכלית שידיעת כל הפרטים לא קריטית למערכה, היא משמעותית. אל תפגעו בנפש שלכם לחינם. ביצענו בדיקה של יממה, שבה הבחנו בין אחד שהתעדכן און ליין לבין אחד שהתעדכן רק כל ארבע שעות. יותר מחצי מהחדשות היו מרגיעות יותר כשנשמעו במרוכז. מה תורם הלחץ של 'חשש חדירה נוספת בניר עם' אם תוכל לשמוע אותו עם ה'חזל"ש' (חזרה לשגרה) שבא אחרי שעה קלה? זה שלא התעדכן מיידית, חסך לעצמו מתח כואב ומחליש.
מוזר לכתוב את זה בבמה שמהותה היא בין השאר לדבר על חדשות, אבל תנסו להפחית עם אקטואליה בימים הללו. זה לא קל, בהחלט. אבל זה שווה את זה. אתם תרכשו לעצמכם שעות נוספות של רוגע בכל פעם שתחליטו לעשות משהו מועיל במקום לצרוך עוד ידיעות.
ומה אומרים לילדים?
"הילדים כלל לא אמורים להיות חשופים לחדשות באופן ישיר, אבל חשוב לא להסתיר מהם מידע. להסביר להם שאכן אנחנו במערכה לא פשוטה ויש גם חללים. תלוי כמובן מי הילד ומה הגיל. אבל הכי חשוב הוא לא להניח שם את המיקוד. אם הם שואלים – לתת תשובה לא מסתירה, כי ברגע שהם יבינו שמסתירים מהם, הדמיון שלהם עלול לעלות על המציאות. מה שצריך לעשות הוא להתמקד בתקווה. יהיה בסדר בעזרת השם. עם ישראל עבר דברים וגם הפעם יהיה בסדר. נכון, לא לכולם זה 'בסדר' במובן הפשוט של המילה, אבל ככל שאפשר נביע אופטימיות, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים".
בעיניו לא מדובר רק במשהו שייתן לנו אפשרות לעבור את זה בבית בקלות יותר, לא רק טיפ להרגעה, אלא הרבה מעבר לזה. מדובר במשהו משמעותי לכוח שלנו כעם לעבור את הזוועה המתמשכת הזו.
החיבוק שמנצח. שטיינמץ
"כשיש חוסן בעורף", הוא מסביר, "זה נותן כוח גם לחיילים, לכל אלו שנמצאים בחזית. אחרי שהבנו שחשוב לסנן אינפורמציה ולא להרוס אותנו, צריך לזכור שאנחנו חזקים בזכות האמונה שלנו, בזכות ה'ביחד'. להיות יותר אופטימיים, להשתמש במילים טובות, באמונה, בתקווה. כן, יהיה בסדר בעזרת השם. כי כל המילים המחלישות והמאיימות מחלישות אותנו, וזה בדיוק מה שהאויב מנסה לעשות לנו. אלה ברכב ובסוסים, ואנחנו, אנחנו בשם השם, באמונה, בחסד, בתורה. הם עושים רע, אנחנו עושים טוב. אנחנו ננצח".
מורכבות:
סנדוויץ' של אמונה
הדרך היא, על פי גורמי המקצוע, להתחזק על ידי טוב. יותר להיות ביחד, יותר לחבק, לעשות אווירה טובה בבית, לחשוב על הזולת כמה שיותר. אולי אפילו לעשות פרויקטים שונים של עזרה לזולת. לשלוח למישהו מילות עידוד או משהו טוב, להכין חבילה לחיילים.
"מבחינה מחקרית", אומר שטיינמץ, "ברגע שיש יותר חיוביות, יותר אהבה, חסד, כוח התנדבות, זה מעלה את רמת הסרוטונין בדם, וכך גם את האוקסיטוצין ('הורמון החיבוקים') נגד הקורטיזול". בקיצור, עזבו את המונחים המקצועיים, לא באמת משנה לנו מה עושה כל אחד מהם. המשמעות היא להיות חיובי בימים האלה. זה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות. תרתי משמע.
עכשיו כולנו מבינים שאלו מילים יפות. המציאות קצת פחות. כולם בבית, יש יותר לחץ ויש מתח. אנחנו מתוחים כולנו כמו קפיץ שהגזימו איתו. ברגע אחד אפשר להתדרדר לשליליות ולביקורתיות. מי שעלול לחטוף את הלחץ שלנו הם הקרובים לנו ביותר, בני הזוג והילדים. עכשיו הזמן לקחת נשימה עמוקה ולעשות את מה שמוטל עלינו: סנדוויץ' של אמונה ותקווה, כלשונו של ר' חזקי. להיות בעלי עין טובה, חזקים וחיוביים.
רגע לפני שאתם מציעים בסרקזם לפסיכולוג הנכבד לבוא ולעשות בייביסיטר לילדים בממ"ד ולהתמודד בעצמו עם השדונים התזזיתיים שרשומים בספח של תעודת הזהות, חשוב גם לדעת את זה: "בתקופה כזו של מתח ומשבר, מאוד אופייני ונורמלי שהילדים יהיו יותר לחוצים, שיהיו להם מריבות ועצבנות, שהם יהיו רגישים יותר או תלותיים. יש כאלה שדברים שהם כבר נגמלו מהם שוב חוזרים ויש רגרסיה, כמו הרטבות או גמגום. כל ילד מגיב אחרת. יש כאלה ששותקים יותר, יש כאלה שצוחקים יותר. תבינו, במצב לא נורמלי התגובות האלה נורמליות מאוד".
ובכל זאת, יש דרך לנסות להבין מה היה?
"הרצון להבין הוא ניסיון לסדר את העולם, שתהיה לנו שליטה. משם אנחנו שואלים: 'איך?' קשה לנו להיות במצב של חוסר שליטה. הוא מפחיד. אם אני אבין הכל, יהיה בסדר, אני אדע מה גרם ואיך אפשר למנוע. והשאלות תישאלנה, אבל לא עכשיו. לא בטוח שיש לנו כעת בכלל כלים ואפשרות לחשוב על זה, לא בטוח שזה הזמן".
מה עובר לנו בנפש?
"חוסר שליטה, חוסר אונים, פחד גדול. אם יש מכרים או קרובים שנפגעו, זה תוספת כאב עצום. אבל בכל מקרה אנחנו כואבים כל כך את עם ישראל. עכשיו, כל אחד מגיב בצורה אחרת, וכמו שאמרנו, כל תגובה נורמלית. כל מה שיעזור להתמודד לגיטימי. וכן, אם עוד קצת מידע מרגיע אותך, קח אותו. אבל בלי הגזמה ובידיעה שכרגע זה לא ייתן לך כלום. הרבה יותר מועיל לדבר על הרגשות".
או לישון לפעמים. אבל מה עושים כשלא נרדמים?
"גם זה נורמלי. עם הזמן נסתגל. שוב, בזמן שהמתח גבוה הכללים אחרים. אבל אם יש לך ספק, תתייעץ. חשוב שלכל אחד תהיה כתובת להתייעץ. אם נראה לכם שמשהו אצל הילדים חורג מהתגובה הנורמלית במצב לא נורמלי, פשוט תשאלו. יש כיום לאן לפנות".
האמונה שמעניקה חוסן. מתפללים בירושלים למען יושבי ארץ הקודש (צילום: שלומי טרייכטר)
כשתיעוד נוראי מפריע לישון זה עדיין נורמלי?
"לא ראיתי אפילו תיעוד אחד כזה. גם אם אתם מאוד סקרנים, תוותרו. הצפייה בדברים האלה יכולה לבדה לגרום לטראומה. תחסכו את זה מעצמכם. זה לא מביא תועלת, רק חולשה ונזק".
לבכות אתה מרשה?
"הנה זה בא (מחייך). יש משפט באנגלית שאומר שבנים לא בוכים, אבל גברים כן. זה כמובן הכי נורמלי, וזה מה שצריך לעשות. לא להכחיש כאב. אנחנו במצב לא פשוט. לא סותר לבכות ולהישאר עם תקווה, לבכות ולומר תהילים, לכוון את זה למשהו מועיל רוחנית. והכי חשוב, לא להיות לבד. תרימו טלפונים לחברים, בני משפחה, תעשו לימוד בזום או בטלפון, תנסו להמשיך שגרה".
אתה מאלו שיכולים לתת תמצות בלי ראשי תיבות מקוריים?
"ננסה. לשמור על שגרה וסדר יום, כמו זמני ארוחות, שינה, לימוד וניהול בית רגיל; לתרגל מצב של התגוננות וכניסה למקום מוגן; לעשות פעילות גופנית שתשמור על מצב רוח טוב; להיות חברתי בזום או בטלפון או עם שכנים וקרובים; להרגיש משפחתיות בתוך הבית; ומעל לכל, להקשיב לילדים, לדייק דברים לא ברורים, להביע הבנה ונרמול של התגובות".
ואם נדמה לכם שהכל קצת מורכב, הוא מציע להביט על מאורעות הימים האחרונים, ללמוד איך גם במקרים הקשים אנשים גילו כוחות נפש גדולים מאוד להציל את עצמם. זה מעורר השתאות והתפעלות. היכולת של האדם היא עצומה.
"נעבור את זה ביחד", הוא מסכם, "על כל משמעויות המשפט הזה".
ואם תהיתם אם היה קל לנהל את השיחה הזו בקלילות מעושה, התשובה היא: לא. אבל כן, זה בדיוק מה שצריך לעשות.
עצירה:
זה לא חידלון
השיחה הבאה מחזירה אותנו ישירות ללילה הקשה ההוא של ל"ג בעומר, שבו לראשונה הורגלנו במחזות מאוד לא פשוטים ובמספרים גבוהים. ובדיוק כך גם היום, הוא מגיע היישר מן התופת. ביום יום, ר' אוריאל בלמס הוא יועץ חינוכי המושך ידו בשירה, מרצה מומחה למצבי חירום, מדריך מטעם משרד החינוך בנושאים אלו ומנהל 'יחידת חוסן' של 'איחוד הצלה', האחראית על מתן סיוע נפשי ראשוני באירועי חירום.
הוא האיש ששם לב לא רק לפצוע אלא לכל אלו שסביבו. הוא זה שייגש גם לעובדת הזרה, שהייתה עם הקשישה, וישאל אותה לשלומה ולנפשה. ובין מריחת צורי על פצעי החובשים מהדרום לשיחה מקוונת עם רבבת ילדים שהוא משדר מ…רכבו, בין נסיעה לנסיעה, הוא מוצא זמן להרגיע את קוראינו.
"היה לנו הלם ועכשיו כביכול התאפסנו על עצמנו, מפוקסים יותר. אבל זה הרגע שבו אנחנו מפתחים גם שגרת מלחמה, מתח מתמיד שגם אליו נתרגל בסוף".
זו שורת הפתיחה שלו. מעין אבחון קצר של מצב הנפש הלאומי.
סיפורי גבורה. שוטר אמיץ עם כוחות אדירים שלא ויתר על חייו ועל חיי חבריו יחד עם שטיינמץ
בוא נדבר על המתח הזה.
"אנחנו אפילו לא שמים לב כמה המתח גבוה", הוא מפרט. "נניח שבשמחת תורה היינו במתח ברמה שתיים מתוך עשר, בטוב, בריקודים. ואז, בבת אחת, קפצנו לתשע. עכשיו התשע הזה לא פוסק, כי החדשות זורמות והאינפורמציה זורמת, ואם המפלס שלנו מתחיל לרדת, נכנסת עוד ידיעה וזה שומר על הקו הגבוה של המתח".
אז מה עושים?
"אני כבר יודע שאתה הולך לשאול על הילדים. אז בוא נתחיל בזה שכדי לעזור לאחרים צריך קודם לעזור לעצמנו, לדעת לזהות מה מתרחש אצלנו, איפה זה פוגש אותנו. האם אנחנו באפיית יתר?!"
'אפיית יתר' הוא המונח שהוא משתמש בו לתאר את המוח והגוף שלא עוצרים לרגע. רק לפני שעות ספורות הוא ישב עם חובשים שהיו הראשונים להיכנס לזוועה. חלק מהם לא ישן יותר מיומיים(!) מתוך מחשבה שעצירה היא חידלון. כביכול, אם לא ייתנו מעבר לכוחותיהם – זו בעיה. "זו הגנה", מסביר בלמס. "אבל הם לא מבינים שהם שוחקים את עצמם".
כך, לדבריו, גם צריכת החדשות. יש משהו ממכר בחדשות ובתחושה שאתה יודע הכל. אבל לא, האמירה שזה מרגיע – היא רק תירוץ. "זה כמו עישון", הוא מדמה זאת. "אתה אומר שזה מרגיע אותך אבל בסוף נכנס ללופ של עישון בלי הפסקה. אנחנו לא רוצים להיות באי ודאות, אבל בגלל זה אתה ממס עוגנים שקיימים בך, ברמה הכי בסיסית. כמו למשל לאכול פחות. פגשתי מתנדב שאמר לי שכבר שעות ארוכות הוא מחפש מה לאכול. אמרתי לו שיש ממש לידו שולחן מלא. אבל הוא הזניח את עצמו. ברור שמבוגר כזה לא יוכל לעזור לילד".
אז מה עושים?
"דבר ראשון, לדעת שאנחנו נמצאים בשגרת חירום. הנקודה הזו של לזהות על עצמנו היא דבר ראשון. לדעת שנמצאים בשגרת חירום ולהבין מה היא דורשת ממני. כמו למשל להמשיך בפרנסה וכדומה. ואחרי שאני מזהה את המקום שלי, אני מתחיל להכין משאבים פיזיים, משפחה, עורף חברתי".
'להכין'?
"לעשות מיפוי לעצמי. להגיד: אוקיי, יש לי חברים, אני אפגוש אותם בסביבה הקרובה. זה ממש כמו להתחבר למטען". הדמיון בין המטען הנפשי למטען הפיזי הוא לא רק בפעולה של הכנסת הכוח, אלא גם ביחס שלנו אל הסיטואציה.
"בשגרה רגילה אתה צריך שהסלולרי שלך יהיה מוטען בקרוב למאה אחוזים. אבל בימים האחרונים, כשהסוללה מתרוקנת, שמחתי מאוד גם לראות 31 אחוזי הטענה. מה קרה לי? ביום רגיל ב־31 אחוז אני אצא מדעתי. אבל עכשיו אני יודע ש־31 זה כבר טוב יותר מ־6 אחוז בבטרייה. וזו הנקודה: לקבל שעכשיו 31 אחוז זה הרבה. וכמו שבמציאות אם אין מטען אני מוריד שימוש בכל מה שלא צריך במכשיר, כך גם כאן. לנהל את עצמנו בצורה נכונה בשגרת חירום. לעשות את מה שנכון, לחשוב רציונלית מה לעשות".
אם תרצו, אלה האותיות ש' וע' בראשי התיבות – כן, אין ברירה – של 'מודל מעש"ה', שהם וגופים רשמיים אחרים, אימצו בטיפול במצבי חירום. מחויבות (להעניק מחויבות לנפגע, כמו הצהרה שאתם לא עוזבים אותו), עידוד לפעולה ("לך תאסוף את… ותוודא כך וכך", במקום 'שב תירגע"), שאלות יוצרות מחשבה (התנהלות שכלית. "כמה אנשים היו סביבך ומי הם היו?" במקום: "אוי, באמת מפחיד עכשיו. נכון אתה מפחד?" ושלל דברים המציפים רגש) והבניית אירוע (במקרים שבהם אפשר אכן לסכם את האירוע)".
השיטה לחשוב רציונלית מה לעשות ומה לא, ניהול עצמי שבו אני יודע איך לפעול נכון, יוצרים תחושה מקילה אפילו בזמן קשה ביותר.
לפעול:
לא להיתקע בנקודה
לפני השיחה שלנו ר' אוריאל ישב עם נפגע חרדה שקיבל בשורת איוב. "תפתח רגע את הטלפון", הוא ציווה עליו, והלה בקול חלוש ויד רועדת הושיט את מכשירו ואמר בלי כוח: "אני אגיד לך את הקוד, תפתח אתה". בלמס התעקש שלא, שהוא עצמו עם כל החרדה יעשה את הפעולה הזו.
ואכן, החרד הלזה החל אט אט להתאושש. ברגע שעשה את הפעולה הפיזית הזו, הבין שהוא לא צריך ולא יכול לשקוע. "הנטייה היא להגיד: 'שב, תנוח, תשתה מים'", אומר ר' אוריאל, "אבל בסטרס צריך לעשות משהו אקטיבי ולא משנה מה. האקטיביות הזו מנכיחה את המסוגלות שלנו. אנ
לא להיתקע במנהרה. במלמס (צילום: מנחם קאליש)
י לא חסר אונים ואני לא בחידלון".
הדברים הללו הם כלשונו 'טיפים בסיסיים מלמעלה', כי אפשר לדבר עליהם בהרחבה רבה יותר, כמובן.
הדבר הבא הוא 'ראיית המנהרה'. לא להיות תקועים באותה נקודה. לקום מלחמה, לדבר מלחמה ולישון מלחמה. זה הורג ומקרקע. לא כל החיים צריכים להיות סביב המצב החדש. למשל, וכאן כותב השורות זוכה לנזיפה, אם היינו פותחים את השיחה בדברים שמעניינים את שנינו, ורק אז עוברים לשוחח על המלחמה, זה היה הדבר הנכון. בפועל, שנייה וחצי לתחילת השיחה שקענו היטב בסטרס המלחמתי. "חוץ מהמלחמה יש עוד דברים שקורים", הוא מסביר. "העץ שנמצא מולי ממשיך לצמוח".
דברים רבים ממשיכים. הילדים שרוצים לחזור ללימודים – או שלא – קניות שצריך לעשות, חברים שעורכים שמחות, ועוד ועוד. אסור לנו לעצור אותם ולהקפיא הכל עד תום המצב הנוכחי. והילדים, אגב, מבינים הכל. הם קולטים תגובות ומבטים, האם התחלנו להתלחש מאחורי גבם? האם אנו משדרים לחץ? למענם עלינו לדאוג להיות טעונים בסוללת הנפש גם בחירום, מדויק יותר, בשגרת חירום.
"רגילים לקפה? אל תוותרו. מקווה, התבודדות, אל תוותרו. הדבר הזה הוא במידה מסוימת לתפוס חבל משני קצוות. צריך להמשיך בשגרה אבל לדעת שיש סדרי עדיפויות אחרים. כמו לעשות עדכון גרסה לעצמנו, אבל אחרי העדכון לטווח הקרוב, מוכרחים לשתול לנו מנוחה. אם למשל אתה רגיל לעשות הליכה, תמצא תחליף שאפשר לעשות בבית, אבל תמצא".
שגרת חירום, היא שגרה. עד מתי?
"צריכים לזכור שגם השגרה הזו, בדיוק כמו שתקופת החגים עברה, והחורף יעבור, כך גם זה יעבור יום אחד. הכל זמני. לא דמיון. זו לא נחמת שוטים, זה אמיתי. המצב אולי לא תמיד יסתיים כמו שתמיד רצינו, אבל הוא יסתיים. נקודה".
ההתנהלות הזו מעבירה שדר של אופטימיות ותקווה לילדים. ככל שאנחנו נמקד את הפוקוס בחוסן הנפשי שלנו, כך הדברים ישודרו גם אליהם. "לא להתכחש למציאות. יש מצב נוראי, דברים כן עצרו. אבל בדיוק כמו שלא מתכחשים למציאות, כך גם צריך לא להציף או לנפח אותה.
"אם הילדים, למשל, מבקשים לצאת לגינה, בשום אופן התגובה לא צריכה להיות: 'אל תדברו על לצאת לגינה, אתם מבינים מה קורה בחוץ?! אתם שפויים?'
"היי, אתה, לילד יש הצורך הזה. גם אם אני כמבוגר מוכן לוותר על החירות שלי, אין לי שום זכות לוותר על חירות הילד".
איך באמת מדברים איתם על זה?
"אינפורמציה מדויקת", הוא אומר. "לא לשקר. לומר להם שהמצב מתוח וצריכים הרבה תפילה ורחמי שמיים. אין צורך לתת להם פיקנטריה צהובה, אבל כן לתת תחושה של עדכון. ילדים שמצויים מאוד בחדשות ומבקשים להתעדכן, אני נוהג לשאול 'מה אתה יודע?' 'מה שמעת?' אני
לא לתת לטיל לחדור אל הנפש. ערי הדרום מופגזות (צילום: פלאש 90)
לא אוסיף לו מילה חדשה אלא אשתמש במידע שהוא נתן לי. שוב, לא מספק לו אינפורמציה אלא רק שומע. אם למשל הוא מדבר על פחד, אנסה לרדת לשורשי העניין. 'איפה זה תופס אותך?' אם יגיד שזה בעצם כאב, אחזק את זה. המצב אכן כאוב. אם יסביר שזה פחד פשוט, אניח את הכדור אצלו. זה באמת מפחיד, אבל גם אתה פחדת בעבר. כל ילד פוחד, פעם בשל נפילה מהאופניים ופעם כי עבר לידו כלב אימתני.
"אנסה להבין ממנו איך התמודד בסיטואציות האלה. הפחד הוא רק סימפטום. בשורש זה יכול להיות הבעת סולידריות וזה יכול להיות רגש. 'אני מפחד עליך אבא'. במקרה הזה, לפני שמספקים תשובות, צריך לגרות אותו שיגיד איך הוא חושב שיכול להתמודד.
"ואחרי הכל, לנרמל את עצמנו.
"הבורא יצר לנו מנגנון מיוחד בגוף. כשאנו בפעילות גופנית, הגוף משאיר רק את האיברים החיוניים פועלים. לב, כליות, ריאה. הם צריכים לספק הרבה דם למאמץ הפיזי. לכן בעת ריצה, הנשימות שלנו שונות. נושמים מהר יותר, כי יש מאמץ שכרוך במחזוריות הדם. במצב שגרה אנחנו מסדירים נשימה והגוף מכין את עצמו כמעט אוטומטית לנשימות של לשבת על ספה.
"כך גם בסטרס, בלחץ. הגוף מזהה חרדה וכמו בפעילות גופנית נועל את כל מה שלא צריך, כמו מעיים, זרימת דם לכפות האצבעות, יובש רב. הגוף עושה סדרי עדיפויות. לכן, כשאנחנו במצב לחץ יש דרך לעקוף את המערכת האוטומטית ולעזור לגוף לחזור לרוגע באופן מכני.
"איך? באמצעות תרגילי נשימה. להחזיק אוויר כמה שניות בפנים, ולהוציא לאט. עם ילדים אפשר להגיע לתוצאה זו על ידי בועות סבון – לבקש ממנו לעשות את הבועה הגדולה ביותר. עכשיו אין לו ברירה, אלא לנשוף באיטיות".
גם הוא, כמו ר' חזקי, מתרה מפני צריכת תיעודים וידיעות מיותרים. "יש יותר מדי דברים לא טובים ששומעים", הוא מסביר. "אם ניקח מזה יותר מדי, אנחנו פוגעים בעצמנו. אם אתם שומעים אנשים מדברים, תעבירו נושא או תסגרו אוזניים. ככה פשוט".
וכשהוא מבקש להיות רווי באופטימיות שתיתן חמצן להתמודד הלאה ותשמש עוגן לילדינו, מישהו בא עם בשורה מסעירה.
לשמוע או לא לשמוע?
הלב אומר שכן, המוח אומר שלא. במקרה הזה, הוא זה שינצח בהגנה על הנפש. עכשיו הזמן לקחת אחריות ולנהל את הסיטואציה. האם הנפש הנשרטת שלנו תצליח לשרוד?
זה פשוט תלוי בנו.
