נועה מתתיהו כהן הייתה רק בת שבע עשרה כשאימה נפטרה בפתאומיות, משאירה אחריה ילדה שבורה – אבל דווקא מתוך השבר הזה היא התחזקה • מרים פישביין היטלטלה בין ארצות ומשפחות, ובאופן לגמרי לא שגרתי מצאה כך את דרכה הביתה • אצל נדיה קטנוב זה התחיל ברגע של הבנה, אצל רֶבֶּקה זה היה תהליך של בחירה, אריאלה בר שאלה שאלות ולא ויתרה, ולירן גולן הזדעזעה מההתחזקות של אחותה אך מצאה את עצמה מתחזקת בעקבותיה • שש נשים, שישה סיפורים, תשובה אחת
הסיפורים שלהן תמיד מתחילים בשאלות. בהרגשה שמשהו חסר להן. משהו ריק בלב.
אחר כך הם פונים לנתיבים שונים, כל אחת והמסלול שלה, אבל כל הדרכים מובילות אל אותו היעד.
ומעל כל הדרכים כולן מרחפת רוח אלוקים, מאירה אותן בגילויי השגחה פרטית מופלאה, מחבקת, אוהבת.
שש נשים מאפשרות לנו לעקוב אחרי המסלול שלהן, להתרגש איתן יחד מהדרך שלהן הביתה.
"בחרתי מחדש"
מספרת: רֶבֶּקה ל', מודיעין עילית
רֶבֶּקה נולדה למשפחה חרדית 'מיינסטרימית' במודיעין עילית. אבא אברך רציני ואחים שהולכים בתלם.
אבל רבקה הייתה אחרת. היא חיפשה תמיד תלמים משלה, שאותם תחרוש בעצמה בארץ לא זרועה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי מחוברת לגמרי לכל מה שלמדתי בבית הספר, לאווירה בבית. הרגשתי שכופים עלי ללכת בדרך שחונכתי עליה, ורציתי לחיות ללא מגבלות. בגיל שלוש עשרה כבר הודעתי להוריי שאני לא רוצה ללכת בדרך שלהם.
"חשוב לי להדגיש שאבא שלי הוא אברך שאוהב ללמוד ונהנה מכל רגע. ההורים שלי אוהבים ומסורים, ולא הייתה לי כל סיבה למרוד בהם ובכל מה שקרוב ויקר לליבם. הוריי הם בעלי תשובה נפלאים, שבנו בית נהדר".
זו לא הייתה החלטה שהגיעה מהבנה, בגיל כה צעיר. ברקע הייתה הפרעת קשב וריכוז, עם ההליכה על הקצה שמאפיינת אותה, ותחושה של דחייה חברתית בבית הספר. מתוך תסכול וקושי, רבקה ניסתה למצוא את עצמה במקומות נוספים מחוץ למסגרת הלימודית.
"אחרי שפתחתי את הנושא בפני הוריי, והם הבינו איפה אני עומדת, הם הדגישו בפניי שבורא עולם נתן לי בחירה חופשית, ואי אפשר לקחת אותה ממני, במיוחד אחרי גיל שתים עשרה. אבי הזכיר לי שאזכור שיהיה עלי לתת דין וחשבון לפני הקב"ה על כל מעשיי, אבל הדגיש ש'גם אם הדרך שלך לא תהיה מקובלת עלי, אני תמיד אעמוד מאחורייך ואתמוך בך'.
"באותה תקופה נסגר בית הספר שלמדתי בו, וחיפשתי מקום לימודים אחר. לא התאים לי בית ספר חילוני, חלילה. למזלי, אחת השכנות שהכירה אותי הציעה לי להצטרף לבית ספר לבנות חרדיות שמחפשות את עצמן.
"הצוות במוסד היה חרדי, אבל הבנות כבר לא. גם אני כבר הייתי במדרון… מתוך מטרה ברורה התחלתי לשנות את לבושי ואורחותיי, עד שבגיל שמונה עשרה התגייסתי. רציתי לשבור את המוסכמה שבמודיעין עילית אין שום בת שהתגייסה. אף על פי שהוריי מעולם לא סילקו אותי מביתם, הצבא נתן לי דירה בפתח תקווה, ובה התגוררתי בתקופת השירות וגם שנה אחריה.
"לאורך כל התקופה הזו, כשהתדרדרתי בצורה נוראה, ידעתי היטב בלב שיום אחד עוד אחזור בתשובה. בליבי ידעתי שרק התורה היא האמת לאמיתה, אבל אני רציתי לחוות הכל, ללמוד רק מהטעויות של עצמי. פרצתי את כל הגבולות, אבל הנשמה שלי הייתה מחוברת תמיד.
"כשראיתי יהודי צועד בשבת בבוקר לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית, משהו בליבי נצבט. הרגשתי געגועים לדרך שעזבתי. לא הייתי מסוגלת שלא להתפלל, בשום מצב שבו הייתי. אולי זה כוחו של הרגל, או שמא הנשמה שלי הרגישה שהיא זקוקה למזון משלה?
"לקראת השחרור התחלתי להגיע לבית הוריי במודיעין עילית, במדים כמובן. זה המקום לציין את הרגישות של הוריי. הם מעולם לא נתנו לי להרגיש שאני דחויה. אמא שלי הסתובבה איתי בעיר כשאני במדים. חשבתי שהיא מתביישת בגללי, אבל כששאלתי אותה היא השיבה בתמיהה: האם השכנה יותר חשובה לי מהבת שלי?
"הוריי כמובן הציבו לי תנאים, בין היתר – לא להוציא את המכשיר החכם שהיה ברשותי ליד הילדים, ולא לחלל שבת בביתם. במקביל, גם אני החלטתי לשמור שבת מתוך בחירה. התחלתי להרגיש שנחמד לי להיות עם המשפחה, ולחוות את השבת באווירה האותנטית של ימי ילדותי. פתאום שמתי לב שעברו עלי עוד שבת ועוד שבת ששמרתי. אחרי ארבע שבתות רצופות, ההרגל חזר להיות לדרך חיים.
"באותה תקופה, אחותי הציעה לי להצטרף לסמינר של 'ערכים'. זה היה בדיוק במקום. במשך חודשים ארוכים אחרי הסמינר, ההרצאות ששמעתי חלחלו לתוכי. הרגשתי שאני מתחברת בצורה חזקה ושורשית, לראשונה בחיי, ליסודות היהדות.
"כשנה מאז שהתחלתי שוב לשמור שבת, חזרתי להתלבש בצניעות. באותה תקופה הרגשתי כיצד מתקיים בי מאמר חז"ל 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'. בתחילה השינוי היה קטן, עד כדי כך ששאלתי את אבי אם זה אכן משנה משהו, והוא אמר שהלבוש הזה, גם אם אינו עונה על כל כללי ההלכה, לפחות משייך אותי למגזר שומרי המצוות, כך שזה עדיף בהחלט.
"בהמשך הלך הלבוש ונעשה מעודן ומותאם יותר ויותר לכללי ההלכה, עד שמצאתי את עצמי מודדת חצאית באורך ראוי, כשאני לא מאמינה שהגעתי לשלב כזה, שאני אוהבת את המראה החדש שלי.
"חשוב לי להדגיש שבשונה מההתדרדרות שהייתה מהירה ממש, העלייה הייתה הרבה יותר איטית, מתוך בחירה. באותה תקופה הייתה לי חברה, בת למשפחה חילונית, שהייתה אתאיסטית גמורה. שתינו התחלנו לחזור בתשובה באותה תקופה, אבל היא קיבלה עליה דברים רבים בבת אחת, והתוצאה העגומה הייתה שהיא נשברה ונפלה. אני רציתי להמשיך לעלות, ולכן הקבלות שלי היו מדודות ואיטיות.
"מפנה משמעותי בחיי אירע לפני כשנה. עברתי תאונת דרכים ברכב חדש שרכשתי. ידעתי שמדובר ביד השם, שהתאונה הזו היא תמרור אזהרה עבורי.
"אני מאמינה בכל ליבי שבורא העולם נמצא בכל הפרטים הקטנים והגדולים של החיים של כל אחד מאיתנו, וידעתי שהוא רוצה ממני משהו בתאונה הזו. המאורע הזה העמיק את הקשר ביני לבין הקב"ה, וזה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים.
"במקביל, הוספתי להשתפר בתחום הצניעות, וברוך השם, אני ממשיכה כל העת להתקדם.
"באותה תקופה, אחותי הצליחה לשכנע אותי ללכת לשיעורי תורה באופן קבוע. התחלתי להגיע למדרשיית 'שלהבת' ברחוב בר אילן, מדרשייה לבנות חרדיות מגיל שבע עשרה עד שלושים. שמעתי הרצאות של רבנים שונים. אני נהנית מאוד לשמוע על יסודות ההשקפה, ובעצמי חוקרת ומתעניינת. מרגישה שאני חווה לראשונה חוויות רוחניות אמיתיות, שאין דומה להן בכל מנעמי תבל".
כיום רבקה בת עשרים ושתיים. היא עובדת בקונדיטוריה ובשיווק דיגיטלי. הפרעת הקשב והריכוז שלה התמתנה מאוד לאחר עבודה עצמית אינטנסיבית, אבל לדבריה – רק המנוע והשאיפות השתנו, בעוד האופי והרצון לבדוק כל העת את הגבולות נותרו כשהיו. רק שכעת הם מכוונים למקום אחר. זה כשנה וחצי היא שוב מתגוררת בבית הוריה, ומתרגלת מחדש לחיים של תורה ומצוות.
"ככל שאני מתקרבת חזרה, ותוך כדי שאני גדלה ומתבגרת", היא ממשיכה ואומרת, "אני מעריכה ומעריצה את הוריי ואת כל המשפחה שלי. אפילו שעזבתי הכל, הם המשיכו להתייחס אלי בצורה הכי יפה שבעולם.
"מטבע הדברים, היה להם קשה מאוד לקבל את הדרך שבחרתי, אבל הם סיפרו לי כיצד ישבו עם עצמם והבינו שהתפקיד שלהם הוא לחנך את בתם בצורה הטובה והמושלמת ביותר, אבל את התוצאה הם לא יכולים לקבוע. הם נזקקו למנות גדושות מאוד של אמונה, סבלנות ואורך רוח כדי להבין שכנראה נגזר עלי משמים לעבור את המסלול הזה, והתפקיד שלהם כרגע הוא להתפלל עלי, דבר שעשו בכל הכוח, ולתת לי הרגשה טובה שאני רצויה ואהובה למרות מה שעשיתי ואיך שנראיתי.
"הם אמרו לי כל הזמן, ובעיקר פעלו לפי אותו העיקרון – שמה שאעשה, לעולם הם לא יסגרו בעדי את הדלת. אין לי ספק שלו הם היו נגררים אחרי הרגשות הקשים שגאו בליבם ופועלים על פיהם, לא הייתי היום בדרך חזרה. ראיתי את זה לצערי אצל חברות שמשפחותיהן סגרו בפניהן את הדלת, והן התדרדרו למקומות נוראיים. אבל אני לא יכולה לדון את המשפחות שלהן…
"כשאני חושבת על כך, אפשר לראות זאת כמשל לאהבה העצומה של ריבון העולמים אלינו, גם כאשר התרחקנו, אשמנו ובגדנו. אנחנו צריכים לזכור תמיד את האהבה הזו, כדי שנוכל גם אנחנו לאהוב אותו.
"אגב, ההתרחקות שלי לא פגעה בשידוכים של האחים שלי. הכל נקבע משמים, והוריי זכו בזכות האמונה התמימה שלהם.
"כמובן, היצר אורב לי בפינה, אבל למדתי להכיר אותי. אני שמחה בכל התחזקות שלי, ולא משווה את עצמי כרגע לחרדיות אחרות בגילי, שקרובות יותר ממני לקב"ה. אם אני משווה את עצמי למשהו, זה למה שהייתי אתמול, בשבוע שעבר ולפני שנה. לא לאחרים.
"אין ספק שהסיפור שלי לא שגרתי. מצאתי את דרכי לבורא העולם לבדי, מתוך עבודה עצמית. אשמח מאוד להיות לעזר לכל אחת שמבקשת לנצל את ניסיון החיים שלי כדי להתקרב יותר להקב"ה".
"דווקא מתוך השבר הגדול, התחזקתי"
מספרת: נועה מתתיהו-כהן, באר שבע
נועה מתתיהו-כהן גדלה בבית מסורתי ישראלי טיפוסי, עם ערבוב מצער של קודש וחול. אבל כנגד כל הסיכויים, היא מצאה בעצמה את הדרך לבוראה.
הדרך הייתה מפותלת, אבל הכיוון ברור, עוצמתי וטהור. כיום נועה נמצאת במקום יציב, והיא מאושרת.
"תמיד התעניינתי בשאלה מי הוא בורא העולם. לא הייתי מחוברת בכלל לתורה הקדושה או לשמירת המצוות, אבל את הקב"ה רציתי להכיר. בבית הספר החילוני שבו למדתי, ואפילו בבית, לא קיבלתי את ההזדמנות לכך.
"המפנה הגיע בגיל שש עשרה. חברה טובה משכה אותי לשיעור תורה בבאר שבע. עד אותו היום, מעולם לא הייתי בשיעור תורה. לא ידעתי מה זה ועל מה זה, ולא היה לי חשק ללכת למקום זר ולא מוכר.
"חברתי ביקשה ממני מספר פעמים להצטרף, ובכל פעם סירבתי בנימוס בתירוץ אחר. אבל פעם אחת היא התאמצה כל כך לשכנע אותי, והוסיפה שיש גם הסעה לשיעור, והסכמתי.
"להפתעתי, השיעור היה מרתק ממש. מעולם קודם לכן לא נחשפתי לתכנים כאלו. הרגשתי שאני ממש מתחברת, ומאז התחלתי ללכת לשיעורים הללו בקביעות.
"במקביל, התחלתי להתחזק גם בשמירת המצוות, ובעיקר בשמירת השבת ובצניעות. אני זוכרת כיצד הייתי פעם בשבת בחוף הים, פתאום הרגשתי שאני לא מבינה מה אני עושה כאן ביום כזה ומיהרתי להסתלק מהמקום.
"אבל לא היה לי בסיס חזק כנראה. זו לא הייתה קבלה ברורה שקיבלתי עלי, כך שלאחר תקופה הפסקתי וחזרתי לסדר חיי הרגיל. הייתה גם תקופה שהתחלתי להתפלל, אבל גם התפילה לא הייתה קבועה וסדירה, אלא בצורה מזדמנת.
"כנראה, בורא עולם רצה אותי קרובה יותר אליו, יציבה וחזקה יותר בדרך התשובה, והוא שלח לי ניסיון – שאף על פי שהיה יכול להוריד אותי, היה עבורי בבחינת 'נס להתנוסס': אימי היקרה, שהייתה אישה צעירה ובריאה כבת חמישים, נפטרה בפתאומיות.
"הייתי אז בת שבע עשרה בסך הכל. נערה צעירה, כמעט ילדה, שאיבדה בבת אחת את הדמות הכי אהובה ויקרה, חשובה ומשמעותית בחייה, ובצורה פתאומית כל כך. מעניין, שדווקא הפתאומיות הזו קירבה אותי לקב"ה. דווקא מתוך החושך הגדול, הבנתי שאני חייבת להשתנות לטובה.
"עוד ב'שבעה' החלטתי לשוב ולהתחזק. קיבלתי עלי שמירת שבת, והפעם ברצינות גמורה. התחלתי ללכת לשיעורי התורה של הרב חגי אסרף, ולשיעורי התורה של אחיו התאום הרב דוד. החלטתי שלפחות לשיעורי תורה אני הולכת בחצאית, לעילוי נשמתה של אימי היקרה.
"במקביל, התחלתי להכיר את המדרשה של הרבנית שושנה ביטון-בצרי בבאר שבע – 'בנין רחל'. התחלתי להגיע לשם בקביעות לשיעורים בנושא הבית היהודי.
"תקופה קצרה לאחר מכן, כשהייתי בכיתה י"ב, כבר התחלתי להתפלל ולהתקדם בתחומים נוספים – הלבוש נעשה צנוע יותר, והתרחקתי מחיי החברה החילונית. הרגשתי שמועדון או מסיבה בשבת לא מתאימים לי יותר. כבר היה לי תחליף – המדרשה של הרבנית בצרי, שעודדה אותי כל הדרך והייתה לי כאם ממש.
"התחנה הבאה שלי הייתה במדרשיית 'נווה אור' שבבאר יעקב, בהנהלתה של הרבנית מלי אלפסי, שמלווה אותי בכל צעד ושעל. עוד לפני שהגעתי אליה קיבלתי עלי להתלבש בצניעות באופן שעונה על כל גדרי ההלכה, אבל בבאר יעקב התחזקתי הרבה יותר.
"קשה מאוד לדעת שאני בעלת תשובה. היום, בגיל עשרים ואחת, אני אפילו מוסרת שיעורים לבנות שנמצאות שם, בנות אקסטרניות שבאות רק לשיעורים.
"כשאני מתבוננת על מהלך חיי בארבע השנים האחרונות, אני עומדת נפעמת מגודל ההשגחה האלוקית שזכיתי בה. אני מרגישה כיצד הקב"ה שלף אותי ממשפחתי, מהחברה שלי, מהסביבה שלי, וקירב אותי אליו באהבה אין קץ.
"לכאורה, התהליך שלי לא מובן גם בדור של בעלי תשובה: חזרתי בתשובה לבדי, בדרך שסללתי בעשר אצבעותיי, מתוך דמעות וקושי, בלי חברות שעשו את הדרך איתי, ומתוך התנגדות עזה של בני משפחתי. אבי, אחי ואחותי מתנגדים מאוד לדרך שלי. הם לא מקבלים את המראה שלי, את העובדה שבחרתי להיות חרדית. אני מתגוררת כיום מחוץ לבית, אבל כשאני מגיעה הביתה לחגים אני סופגת המון ביזיונות.
"חסרה לי כל כך דמותה של אימי האוהבת. אבל גם את הכוח לעמוד מול כל הצער והכאב הזה קיבלתי כמתנת חינם מאבי היתומים.
"הנחמה הגדולה שלי היא שהקב"ה מסייע בידי כל העת. אני מתקרבת אליו צעד אחר צעד, בהתמדה ובעקביות. למדתי במהלך השנים את הסוד, איך לעבוד את בוראי בדרך נעימה, מקרבת, כזו שלא תגרום ללחץ מיותר אצל קרובי משפחתי. לא תמיד זה עוזר, אבל אני מנסה, יחד עם הנחישות לעשות מה שנכון, ולא מה שאחרים רוצים שאעשה.
"עדיין המלאכה רבה. אני רוצה לעבוד על המידות שלי ביסודיות רבה, אני רוצה להתקדם בעבודת השם, וכמובן להקים בית משלי, בית של תורה.
"בתחום המקצועי אני שואפת להתחיל ללמוד טיפול רגשי וייעוץ. דבר אחד בטוח – את מה שהקב"ה העניק לי, את המתנה ששמה קרבת אלוקים, אף אחד לא יוכל לקחת ממני".
"התגיירתי לחינם, וחזרתי לחיים יהודיים"
מספרת: מרים פישביין, חיפה
"נולדתי וגדלתי בעיר קישינב בירת מולדובה, רוסיה", כך מתחילה מרים פישביין את סיפורה. "המשפחה הייתה ציונית, לא דתית. סבי וסבתי מצד אבי היו יראי שמים, אבל הקומוניזם לא אפשר להם להיות יהודים כלפי חוץ.
"אבי היה פעיל יהודי מוכר, ואף שימש יועץ לענייני יהודים של ראש ממשלת מולדובה. התפקיד שלו הוביל אותו ללמוד היסטוריה יהודית ותנ"ך, אבל לא מעבר לכך. גם אימי הייתה עם לב יהודי חם, ובשעתו למדה יהדות במחתרת.
"כשהייתי בת חמש, הוריי פירקו את החבילה. הם לא הצליחו להגיע להכרעה אצל מי אגדל, ולכן בית המשפט החליט שאגור אצל סבתי מצד אבי.
"אימי איבדה שליטה על העניין והפסקנו להתראות. היו לה שתי בנות מנישואין ראשונים, ושלושתן עלו ארצה במבצע מיוחד בתחילת שנות התשעים, בתקווה שאולי בארץ תצליח להיפגש איתי.
"באותה תקופה נישא אבי לאישה גויה, ובשל העובדה שהוא תכנן לעלות ארצה והיה זקוק להסכמתה של אימי שכאמור כבר עזבה את רוסיה, החליט לכתוב אותי במסמכים כבתה של אשתו השנייה.
"כעבור שלוש שנים – סבי, סבתי, אבי ורעייתו, וגם אנוכי, עלינו לארץ מכוח חוק השבות. התגוררנו בשכונה במרכז הארץ. זו הייתה שכונה עם רוב ברור לבני עדות המזרח. היה בה משהו מסורתי, מחבק ונעים.
"רעייתו של אבי, שהוקסמה מארץ הקודש ומהחיים בה, החליטה שהיא רוצה להיות יהודייה. היא הלכה לאולפן ללימודי יהדות טרם גיור, ואז נאמר לה שגם אני, בתה לכאורה, צריכה ללמוד באותו אולפן כדי להתגייר.
"במקביל ללימודים שלנו, גם אבי התחיל להתחזק. מדובר בתנאי של מכוני הגיור, לפיו בני הזוג של המועמדים לגיור חייבים אף הם לקיים מצוות, אם הם יהודים אך אינם שומרי מצוות. כך התחיל אבי ללכת שלוש פעמים ביום לבית הכנסת, והבית כולו עבר תהליך של התחזקות.
"לפני הליך הגיור אמר לי אחד הדיינים את המשפט המדהים הבא: 'ראיתי בחיי הרבה גויים שהתגיירו, אבל את נראית לי לא שייכת לכאן'. לא יכולתי לומר לו שהוא צודק, שהמסמכים שלי מזויפים ואני באמת יהודייה, בת לאב ולאם יהודים.
"אני זוכרת את עצמי אז, ילדה בת שתים עשרה שחושבת איך אוכל להינשא לכהן, אם אני גיורת. בבית צחקו על הדאגות שלי, אבל אני הרגשתי שאני חייבת להוכיח שאני יהודייה.
"כחלק מתהליך הגיור הוצרכתי לעבור למסגרת דתית. עברנו לקריית עקרון והשתלבתי באולפנה. אהבתי את הצוות, החברות, התפילות והאווירה החמה והמלוכדת. עברתי חוויה מתקנת לאלימות השוררת במערכת החינוך החילונית.
"לא ידעתי כלום על היהדות, ובבית הספר הצמידו לי חונכת שלימדה אותי אפילו כתב רש"י. הכרתי לראשונה את היהדות והתורה. יתר בני המשפחה צעדו לאט יותר, אך הרגשתי באותה העת שלא משנה מה יקרה לי, אני הולכת עם בורא עולם.
"בסוף כיתה י"ב, הרב של האולפנה הציע לבנות עזרה, אם יש בעיות בגיור של ההורים. התעלמתי מהדברים הללו, מכיוון שלא פתחתי מעולם את הסיפור המשפחתי בפני זרים. למפרע הבנתי שהוא קרא לכולן כדי לדבר איתי, אבל אז עדיין לא הייתי בשלה.
"נרשמתי למכללה בבית וגן. התחלתי לקבל הצעות שידוכים, אבל פעם אחרי פעם התברר שהמוצעים הם כהנים. כהן, כהנוביץ, שפירא, כגן או כהנא. ידעתי שאני יהודייה, ורק הרישום לא מאפשר לי לשמוע הצעה כזו. היה לי קשה מאוד.
"התקשרתי לרבנים שונים לספר להם את השתלשלות הדברים, שאני יהודייה כשרה מלידה ולא גרת צדק, אבל כל עוד לא הייתה לי תעודת הלידה המקורית, אף אחד לא יכול היה לסייע לי. הייתי בת עשרים, רציתי להקים בית בישראל, אבל לא הייתה לי אופציה עם ההצעות הספציפיות.
"אבי, שראה בצערי, הבטיח לי לחפש בבוידם את תעודת הלידה המקורית שלי. בינתיים קיבלתי הודעה על דבר דואר רשום והלכתי להביא אותו. צעדתי לסניף הדואר, ובדרך בכיתי והתפללתי לבורא העולם שיאיר את עיניי.
"בהשגחה פרטית שאין לה הסבר, הדואר הרשום היה מכתב שהתקבל מאחותי למחצה, ובו תצלום של תעודת הלידה שלי (!) בתוספת בקשה ליצור קשר איתי.
"כמעט התעלפתי. קלטתי שאם שולחים לי מסמכים, אולי זה אומר שאמא שלי נפטרה. לא היה לי כוח לחשוב על כך, אבל התפעמתי, בעיקר מהעובדה שהקב"ה המציא לי בצורה פלאית כל כך בדיוק את מה שהייתי זקוקה לו.
"לפני שחזרתי הביתה ניגשתי לשכנה וביקשתי ממנה ליצור קשר עם האחות ששלחה את המסמכים וצירפה את מספר הנייד שלה למכתב. מתברר ששמה אידה, ואימי בחיים, ברוך השם, וגרה לידה. אימי, סיפרה אידה, ניסתה ליצור עימי קשר שנתיים קודם לכן, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. זו הייתה הרגשה נפלאה של השגחה פרטית.
"נפגשנו בכותל המערבי, אחותי ואני. זה היה מפגש מרגש. הסברתי לה עד כמה המסמכים ששלחה חשובים לי. יצרתי קשר עם מנהל האולפנה, סיפרתי לו על המידע החדש, הוא ליווה אותי לבית הדין, ובאותו היום שינו את אילן היוחסין ושינו לי את המעמד מגיורת ליהודייה.
"הלכתי לשם עם אימי, ובשל הדמיון המדהים בינינו ותעודת הלידה המקורית לא היה צורך בשום הוכחה נוספת.
"באותה תקופה אבי התגרש שוב. במקביל, התחלתי שידוכים ברצינות כיהודייה כשרה, אבל היה לי חסם לא ברור.
"יום אחד הגעתי לכינוס של חסידות אשלג, שם פגשתי חברה שהציעה לי שידוך – אלמן שרעייתו נפטרה שנה קודם לכן. הייתי אז בת עשרים וחמש. היססתי מאוד, אבל ביררתי עליו ושמעתי דברים נפלאים ממש על יושרה, מידות טובות, ובעיקר על כך שהוא חזר בתשובה בעקבות מחלתה של רעייתו ולמד אצל הרב אליהו פייבלזון בישיבת 'פתחי עולם'.
"הוא הגיע ממשפחה מבוססת, וכאשר שמע על החששות שלי להקים בית בשל הנישואין הכושלים שראיתי בבית הוריי, הוא הרגיע אותי שהוא יודע מהם חיי נישואין טובים והוא מוכן ללמד אותי.
"כיום אנחנו גרים בחיפה, לאחר שנות שליחות באירופה. אני יועצת חינוכית, עובדת עם נוער בסיכון ומאמנת (קואצ'רית) של נשים. אני אוהבת במיוחד לקבל בנות שמתקשות לקבל החלטה לפני השלב המכריע של הקמת הבית. למדתי לזהות חסמים, ויש לי הצלחות גדולות דווקא בשל הניסיון שעברתי.
"אני מספרת לאחרות את סיפור חיי, את הדרך המופלאה שבה השם קירב אותי אליו, ומעודדת אותן מניסיוני: השם נמצא עם כל אחת מבנותיו".
"זו התורה שיודעת מה עובר על נפש האדם"
מספרת: אריאלה בר, לשם
"נולדתי במיאמי, ארה"ב, לאם ישראלית יורדת. כשהייתי בת שמונה אבי נפטר, ואימי ושלושת ילדיה, בהם אני, חזרנו ארצה.
"גדלתי בגוש עציון וקיבלנו חינוך דתי לאומי. כשהייתי בת שתים עשרה הפסקתי כליל לשמור מצוות. זו תופעה שקיימת לעיתים בציבור זה. במקרה שלי, אני מרגישה שזה הגיע מחוסר מענה על השאלות שהציפו אותי.
"שמעתי מרבנים שבדור שלנו האמונה הפשוטה כבר לא מספיקה. זה לא כמו בדור ההורים שלנו. הטכנולוגיה והפיתויים מחייבים רמה גבוהה יותר של אמונה והשקפה.
"היצר גם הוא עשה את שלו, וניסיתי למצוא סיבות ל'למה לא'. נשארתי עם ערכים מסוימים, אבל מבחינת היהדות עזבתי הכל. עברתי לתל אביב ולרמת גן, שם עבדתי במפעל כלשהו, ושם גם פגשתי את בעלי לעתיד. נישאנו כשהייתי בת עשרים ושש.
"בהמשך הגיעה תקופה שבה לא עבדתי, והיה לי פנאי לחפש תשובות על השאלות שהציקו לי תמיד. יום אחד קראתי ספר שעסק בתפילה וביסודות אחרים ביהדות. הרגשתי שאני מחמיצה משהו כשאני מתכחשת לאמונת אבותיי.
"יצא לי לראות סרטון של הרב שמחה כהן. בלעתי כל מילה, והרגשתי שיש בדברים הללו תשובות על כל השאלות שלי. אמרתי לעצמי: 'תראי, את לא היחידה שעוברת את מסע ייסורי הנפש הללו'. ואז תפסתי: זו התורה הקדושה שיודעת מה עובר על נפש האדם.
"מאז התחלתי לשמוע שיעורי תורה רבים. מכרה הציעה לי לראות את הסיפור האישי של הרב יצחק פנגר. הסרטון גרם לי להתעוררות תשובה חזקה, הבנתי שהחמצתי המון זמן. התחלתי לבכות, לבקש סליחה מבורא עולם. היו לי עדיין התלבטויות רבות וביקשתי מהשם, במילים פשוטות, שיאיר את עיניי.
"באחת השבתות החורפיות עמדתי ליד החלון והתחננתי להקב"ה במילותיי, שאני רוצה להתקרב, להרגיש אותו. באמת.
"מאותו היום ראיתי הארת פנים על כל צעד ושעל. התחזקתי בשמירת מצוות. זה היה תהליך איטי, מכיוון שבעלי הגיע מבית רחוק מאוד מאוד, אפילו עד כדי אכילת דבר אחר ושנאה תהומית לחרדים.
"בעלי ראה את הסרטונים שראיתי אני בנושא היהדות, וזה עניין אותו מאוד. תוך כדי הוא אמר לי: 'זה באמת נכון', או 'לא ידעתי'. הוא התחיל לשאול אותי שאלות. בתחילה היו לי תשובות מהידע שכבר צברתי. בהמשך הלכתי לבדוק וחזרתי עם תשובות, וכך גם אני קיבלתי מענה, החכמתי והעמקתי.
"בשלב הזה בעלי שיתף את הוריו במה שאנחנו עוברים. הם הגיבו בזעזוע והזהירו אותו שלא יעז לחזור בתשובה. שנים רבות הוא היה בין הפטיש לסדן, בין העולם שנפתח לפניו לבין החינוך שקיבל בבית, אבל אני הבהרתי לו שאני רוצה לשמור מצוות.
"הייתה פעם שהלכתי לרב מבני ברק, ובחדר ההמתנה פגשתי אישה מדהימה. התפתחה בינינו שיחה. אמרתי לה שאני לא יודעת איך לקרב את בעלי, והיא הציעה לי להביא אותו לסמינר 'ערכים'. ביררתי במה זה כרוך, וכאשר שמעתי את הסכום אמרתי שאין סיכוי שהוא יסכים לשלם אותו. היא שאלה: 'בחינם הוא יסכים?' ואז אמרה שהיא מכירה מישהי שאולי תעזור לי.
"נתתי לה את המספר שלי. אחרי כמה ימים התקשרה מישהי מ'ערכים' והודיעה לי שעלינו לשלם רק 200 שקלים, אחרי שכבר שילמו עבורנו את כל היתר. עד היום אני לא יודעת מי שילם, אין לי מושג למי אני צריכה להודות.
"החלטתי שאני אעשה הכל כדי שבעלי יבוא איתי לסמינר. אחרי מאמצים רבים, הצלחתי, ברוך השם. נסענו. בעלי נכנס לכל ההרצאות יחד איתי. אחרי כל הרצאה הוא אמר לי שיש לו שאלות, ואני הצעתי לו לגשת לרבנים ולדבר איתם.
"הסמינריון חיזק אותי מאוד. בסופו נרשמתי לחברותא טלפונית. בתחילה זה היה טכני, עניינו אותי יותר המחשבה והעמקות, אבל לא הלכות. בכל פעם שהמתנדבת התקשרה ולא עניתי לה, היא יכלה להבין שאני לא מעוניינת.
"בתקופה הזו הייתי בתקופה של ניסיונות שבאה אחרי האור שגיליתי והיו לי נפילות. אבל אחרי כל נפילה אמרתי לעצמי שאני חייבת להמשיך. גם אם אני לא מצליחה להתפלל או לקיים מצוות, אשמע שיעורי תורה. זה החזיק אותי. אמרתי לעצמי: 'את יודעת את האמת, שזה ניסיון. למה את נופלת?'
"בעלי התחבר פחות. הוא היה אז בשלב ההכחשה, ידע את האמת אבל פחד להאמין בה כדי שלא יהיה מחויב. היו לי ניסיונות קשים סביב ההתנהגות שלו. היו גם התלבטויות רבות.
"אני היום שומרת את כל המצוות. בכל פעם התחזקתי בעוד משהו. התקדמתי לאט אבל בטוח. התחלתי לכסות את הראש, להקפיד בצניעות. דווקא בקיץ קיבלתי עלי עוד ועוד התחזקות בתחום הזה, כדי להראות שאני עושה את זה בשביל הקב"ה. הייתי מתפללת המון, רואה בכל דבר השגחה פרטית ומשתפת בכך את בעלי.
"בסופו של דבר בעלי התחזק בעקבותיי. הוא יודע את האמת, מוכן להודות בה, רוצה להיות במקום טוב יותר.
ושנינו ממשיכים לעבוד".
"ירדתי בטעות בתחנה אחרת, ושם מצאתי את הדרך"
מספרת: לירן גולן, בני ברק
"נולדתי ברעננה להורים שומרי מצוות ממוצא תימני. אבי נולד במעברה, וכל חייו שאף להעניק לחמש בנותיו את החינוך וההשכלה הטובים ביותר. הבית שלנו היה כמו מרבית הבתים של חברותיי – שומרים מצוות, אבל לא מקפידים על קלה כבחמורה. למדתי בתיכון בעיר, הייתי בתנועת הנוער של 'בני עקיבא', אבל תמיד הרגשתי שזה לא מספיק. שהחיים שלנו מעורבבים בטוב ורע.
"הייתי הבכורה, ובשלב כלשהו האחות השלישית התחילה אף היא להרגיש בצמא לחיים רוחניים יותר. הייתה לה סדרת שאלות שהיא הפנתה לאבי ז"ל, אבל הוא לא ידע לענות לה. הוא שמח מאוד שהיא רוצה להתחזק, והודיע לה שכאשר היא תמצא תשובות היא מוזמנת לחזור אליו. גם הוא רוצה לדעת את האמת. היא פנתה למורות מבית הספר, לרבנים מבית הכנסת, ולא מצאה מענה.
"היא המשיכה להתקדם והגיעה למדרשיית 'נווה ירושלים' בשכונת הר נוף, משם היא התקשרה לאבי ואמרה לו במילים הללו: 'מצאתי את האמת, והיא אצל החרדים'.
"אבי שמח מאוד לשמע הדברים. הוא היה אדם ששאף תמיד לאמת, ורצה בכל מאודו שבנותיו תהיינה מאושרות. הוא הסכים שאחותי תעבור למדרשייה, אבל התנה זאת בכך שתמשיך ללמוד, כשהוא מוכן לממן לה מורה פרטית.
"אנחנו, האחיות, קיבלנו את הדברים בזעזוע. חונכנו על ברכיה של הציונות הדתית-לייט, היינו נגועות בשנאה לחרדים.
"הייתי אז בת עשרים ואחת, אחרי שירות צבאי שעשיתי כמורה חיילת שמלמדת יהדות, האופציה היחידה שאבי הסכים לה. הגעתי ל'נווה ירושלים' כדי להציל את אחותי. היא ביקשה ממני לשמוע שיעור אחד בלבד.
"שמעתי, ונכוויתי. הרגשתי שזה מה שאני מחפשת כל השנים. חזרתי הביתה נפעמת והתקשרתי לגוף כלשהו כדי לברר על שיעורי התורה בעיר. הם שלחו אותי לשיעורים מעורבים שהועברו על ידי אנשים הרחוקים מתורת אמת, ולמרות ההשכלה הדלה שלי ביהדות, הבנתי שזה לא זה.
"הישועה האמיתית שלי הגיעה מטעות בתחנת האוטובוס. סיפור שכולו השגחה פרטית נפלאה:
"מגיל שבע עשרה היה לי רכב, כמו למרבית חברותיי לכיתה. אבל באותו היום הרכב היה מקולקל. נסעתי עם אימי לקניות ברמת השרון, וחזרנו באוטובוס עם שקיות עמוסות. בשל העובדה שכמעט לא נסענו באוטובוסים, שכחנו לרדת בתחנה הסמוכה לבית, וירדנו בתחנה שלאחריה. בדיוק אז פגשנו מכרה של אימי, הרבנית שיין, שהזמינה אותנו לבית הכנסת הסמוך, שם התקיים שיעור לרגל יארצייט של צדיק.
"ניצלתי את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכי, וסיפרתי לה שאני מחפשת שיעור תורה אמיתי, רציני וקבוע. עיניה של הרבנית אורו. היא סיפרה על שיעור שנוסד בימים אלו ממש בביתה של הרבנית שושנה פקטר, שאותו מעביר הרב שמואל מרזל זצ"ל, מי שהקים לימים את מדרשת 'נתיב בינה' בירושלים.
"בסלון של הרבנית פקטר הבנתי שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי. הלב שלי נפתח. עם הזמן קהל המשתתפות גדל מאוד, עד שנוצר צורך לעבור לגג הבית. בשלב הבא פתחה הרבנית מדרשייה, ואני עברתי אליה בשמחה רבה. התחלתי להתחזק, להקפיד על לבוש צנוע, תפילות ושמירת מצוות ברצינות, כמו שהיהדות האמיתית מחייבת.
"למדתי אז בבית הספר לאמנות בתל אביב, אבל תוך כדי שאני מתחזקת בדרכי לבורא העולם, הבנתי שהמקום לא מתאים לי. באותה תקופה התחילו גם שלוש האחיות שהיו בבית להתחזק בעקבותינו, וגם הוריי התחילו להקפיד על קלה כבחמורה. הבית כולו שינה את צביונו מקצה אל קצה.
"כאשר נפתחה מדרשת 'נתיב בינה', עברתי ללמוד בה תוך כדי שאני לומדת תואר בחינוך ובתרפיה באמנות. כבר הייתי חרדית לכל דבר, ובגיל עשרים וחמש הקמתי את ביתי עם בעל תשובה.
"אחרי מספר שנים נפטר אבי ממחלה קשה, בגיל צעיר יחסית. באחד השבועות האחרונים לחייו ניהלנו שיחה אישית, מלב אל לב, שבמהלכה גילה לי שהוא מאושר, ממש כך, לעזוב את העולם כשהוא מותיר אחריו חמש בנות שנשואות כולן לאברכים תלמידי חכמים.
"עברתי לבני ברק. יש לי שמונה בנים, הלומדים בתלמודי תורה. האם הייתי מאמינה אילו מישהו היה מספר לי פעם, שילדה שגדלה ברעננה יכולה לזכות לאושר כזה?"
"הרגשתי ששמירת השבת יוצרת הווי משפחתי מדהים"
מספרת: נדיה קטנוב, חולון
"הצעד הראשון שלי בדרכי אל בורא עולם התחיל לפני שתים עשרה שנים בדיוק, ביום הולדתי השלושים. זה היה בליל ראש השנה, שחל באותה שנה בליל שבת קודש. באותו ערב ראש השנה הגעתי לעזור לאימי לבשל ולהתכונן לקראת החג, וקצת לפני התקדש החג חזרתי הביתה להתארגן.
"בעלי הודיע לי שהוא רכש מקום בבית הכנסת, ולכן הוא מתכוון להצטרף אלינו רק אחרי התפילה. היה לשנינו ברור שהוא מתכוון לנסוע לבית הוריי, מכיוון שהמרחק ברגל היה רב, כשעה הליכה מביתנו שבשכונת בן גוריון בחולון לבית הוריי שברמת שרת הנמצאת בקצה השני של העיר. אמרתי לו שזה נראה לא מתאים לנסוע אחרי תפילה בבית הכנסת, והוא סבר וקיבל.
"נסעתי להוריי לפני כניסת החג, כשאני מתכוננת לכך שבעלי יגיע באיחור של שעה. בפועל, הוא עשה את המרחק הזה בזמן קצר ממש, ובאותו הלילה הודיע לי שהוא מפסיק לנסוע בשבת.
"כך זה נמשך חצי שנה, עד פסח. הייתי נוסעת להוריי לפני שבת וחוזרת ברכב עם שני הילדים, ובעלי היה מתעקש לצעוד ברגל. גם במזג אוויר קר וגשום, תמיד הסערה התחילה ברגע שהוא הגיע הביתה.
"לקראת פסח החלטתי שאני יכולה ורוצה להצטרף אליו בשמירת שבת. נסעתי להוריי לפני שבת, וחזרנו ביחד עם הקטנים ברגל. הילדים היו אז בגן ובכיתה ב' והתקשו לצעוד במשך שעה. כדי להתמודד עם הקושי, חיפשתי כל השבוע סיפורים וחוויות כדי לדבר עליהם בדרך.
"פתאום הרגשתי שההקפדה על שמירת השבת יוצרת הווי משפחתי שלא היה קודם. עוד לא ידעתי ולא יישמתי הרבה, הילדים עדיין למדו במסגרות חילוניות, אבל השבת שקיבלנו עלינו, כהארה שמימית, הייתה הצעד הראשון.
"אחרי מספר חודשים כאלה, התקשרה אלינו גיסתי והזמינה אותנו להצטרף אליהם לסמינר. אותה גיסה, אחותו של בעלי, נישאה לאדם שומר מצוות והתחילה להתקרב ליהדות. ברגע הראשון נרתעתי. לא ידעתי מה יעשו הילדים, עם מי ישחקו ואיך יעבירו שלושה ימים. גיסתי הרגיעה אותי והסבירה שידאגו שם להפעלות מיוחדות לילדים ולשמרטפיות צמודות, עם מלאי מרשים של ממתקים, סיפורים וחוויות.
"השתכנעתי, ונרשמנו. לפני הסמינר החלטתי לרכוש בגדים צנועים וכיסוי ראש. נהנינו מאוד מההרצאות ומהשיעורים, והילדים שלנו נהנו לא פחות מהפעילות. הם היו מגיעים לגיחות קצרות בידיים מלאות ממתקים ועיניים בורקות מאושר, ומצאו בקלות רבה חברים חדשים.
"קצת לפני הסימפוזיון שסיכם את הסמינר, הרבנים הציעו למשתתפים לקבל עליהם כיסוי ראש, ציצית וכיפה. הם הבטיחו שיתפללו לישועתם של אלו שיבקשו להתחזק, ואני נזכרתי בשני הבנים שלי. הייתה להם בעיה בכליות, עם חשד לבעיה גנטית. תקופה ממושכת המתנו לתור לגנטיקאי. נוסף על כך, רצינו מאוד ילדים נוספים.
"כששמעתי על ההצעה, קיבלתי עלי כיסוי ראש. בעלי קיבל עליו ציצית, כשהוא מבטיח להוסיף את הכיפה בעוד שבועות ספורים, לקראת ראש השנה.
"חזרנו הביתה, מרוגשים עד עומק ליבנו. החוויה הייתה מטלטלת, והרגשנו שעשינו מהפך. ביום ראשון בשבע בבוקר מתקשרת הגנטיקאית, זו שניסיתי לקבוע אליה תור במשך שנה וחצי, ללא הצלחה. היא הודיע לי על תור פנוי באותו היום בשעה עשר בבוקר. זו הייתה השגחה פרטית ברורה כל כך, שמייד נזכרתי בכיסוי הראש שקיבלתי עלי.
"נרתעתי מלחבוש אותו ולצאת בו החוצה, אבל בעלי עודד אותי מאוד.
"התברר ששני הילדים סובלים מבעיה גנטית נדירה, שרק 15 אלף בני אדם ברחבי העולם סובלים ממנה. המשמעות שלה היא הפרעה בשמיעה ובראייה בגיל הבחרות. גם אני הופניתי לטיפולים מיוחדים כדי שהבעיה לא תישנה אצל הילדים הבאים, טיפולים יקרים שאפשר לבצע אותם רק במספר מצומצם של בתי חולים בארץ.
"שבנו הביתה וקיבלנו עלינו להתחזק יותר ויותר. התחלנו בחיים של שמירת המצוות במלואן, העברנו את הילדים למוסדות חרדיים, ובמקביל התחלתי לארגן שיעורי תורה למשפחות רבות, ובעקבותיהם הן התקרבו ליהדות.
"הישועה שלנו הגיעה אחרי זמן לא רב: נולדו לנו שני בנים בריאים לחלוטין, ללא הבעיה הגנטית, אף שלא עשינו שום טיפולים. גם שני הבנים הגדולים יותר לא סובלים משום השלכה של הבעיה הגנטית שלהם, והם בריאים ושלמים. אנחנו מאושרים בישועות הללו, אבל מרגישים בכל הלב שהדבר הטוב ביותר שקרה לנו היה עצם ההתקרבות שלנו לבורא העולם".
תודה מיוחדת לרבנית שושנה פקטר ממדרשיית 'שלהבת' ולרב שמואל רוטנר מ'ערכים' על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.
