ההורים שלהם עזבו את מנעמי העולם כדי להסתופף בצל השכינה. הם שינו שפה ותרבות, החליפו לבוש וחזות, ועשו הכל כדי להיטמע בקהילות החרדיות הכי נבדלות >>> החברה, שחיבקה אותם בתהליכי החזרה – הפגינה יחס מנוכר בכניסה למוסדות, בבית הכנסת ובקהילה# >>> ואז, כשהילדים התבגרו, החלו לצוץ בעיות הזהות, וקשיי ההיטמעות החלו להוביל במקרים רבים להתפרקות >>> אנו יוצאים בסדרה חדשה: בעיית הדור השני לבעלי התשובה – האתגרים, הסיבות והדרך לפתרון
בין השחור ללבן | היחס המנוכר מהסביבה החרדית והדרישות התובעניות מצד ההורים, מביאים צעירים מהדור השני לבעלי התשובה לשוקת שבורה. תחקיר אמיץ
מוטי שורש (במקור: שרגא) הוא בחור בן שלושים שעובד בעבודות בניין ואינסטלציה מזדמנות. שם המשפחה שהוא עיברת לעצמו הוא מעניין, לנוכח העובדה שהוא דווקא התרחק מכל שורש שההורים שלו חיפשו לייצר עבורו, עבורם.
גם יהודה יעקובוביץ', שמקפיד לחבוש קסקט, יודע שהוא שובר את ליבם של ההורים שלו, שחיפשו את האמת הגדולה, הרגישו שמצאו את האור, והבן שלהם ניפץ את הכל. "הם לא ראו כמה לא רוצים אותנו שם?" הוא מטיח. אז לא. הם לא ראו. אפופי אור.
אם נצרף לכתבה הזו גם את הנערה אורית כהן שמתראיינת לכתבה – נקבל תת־מגזר שלם, דור שני לחוזרים בתשובה, שהאדמה, שמעולם לא הייתה יציבה מדי, רועדת מתחת לרגליו.
ההורים שלהם הגיעו מרחוק. "אבא שלי הגיע מקיבוץ בצפון כבחור. שנתיים אחרי החזרה בתשובה הוא התחתן עם אמא שלי, גם היא חזרה בתשובה, ותוך שנה נולדתי אני, ואחריי עוד תשעה אחים ואחיות", מספר יעקובוביץ'. ההורים של מוטי גם הם התחזקו וניסו להיטמע עמוק בתוך הקהילה עשור לפני שהוא נולד.
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש כיום 267,000 חוזרים בתשובה. יהיה מי שיכנה זאת – 'מגזר נולד'. המגזר הזה, מלא אור מחד, אור שמשפיע על רבים מקרב החרדים 'הרגילים' ומעורר אותם שיפסיקו ממצוות האנשים מלומדה שלהם. לראות יהודי מתרגש בכל 'קדיש' מחדש, מכל תפילת שבת, מכל ספירת העומר. אור וחיוּת עילאיים ממש.
ועדיין, יש לציין, המגזר הזה סובל ממצוקות רבות ושונות. החל מקשיים כלכליים בסיסיים, וכמובן קונפליקטים משפחתיים. גם מבחינתה של קהילת היעד שפתחה את זרועותיה לאמץ אותם – נצפות התמודדויות קשות מנשוא: "לקבל אותנו? בטח", אומר אורית באירוניה. "את השמים אבא שלי ניסה להוריד שיקבלו אותי לסמינר, וכשאחים שלי התחילו שידוכים – הראו לו טוב מאוד איך מקבלים ורוצים אותו".
את המרירות של כהן ניתן לשמוע אצל רבים ורבות מבנות הדור השני. את האכזבה מהסביבה ואת התסכול מהדרך שלא הותאמה להם. מצידו השני של המתרס יהיה מי שיטען שאין מנוס מלעבור את תהליכי הזהות שהם עוברים, ושזו מתגבשת בצורה קצת אחרת, שצריך לתת עליה את הדעת בצורה מותאמת.
רק לפעמים הם יכולים להיראות חיצונית כמתריסים ומטיחים. פוגעים בהרבה ממה שקדוש ויקר לנו, ועוד יותר מכך – בבסיס הכי עמוק של ההורים שלהם. אבל אם נקשיב להם רגע בשקט, נשמע סיפור של בלבול, כאב וכמיהה. לרבים נוספים מהם יהיה סיפור של דיוק, של אמת מחוץ לקופסה, של חיבור עמוק, של שיבה אוהבת וללא פשרות לאלוקים שבשמים, גם אם זה הרחק מרחוב רבי עקיבא שבבני ברק או החומה השלישית שבירושלים.
לחץ בשולחן שבת
יעקב, בן 28, הוא יהודי מאמין, שומר שבת וכשרות, בן שני לחוזרים בתשובה. "אני לא מוכן שיתלו את העובדה שאני לא כמו ההורים שלי בחיצוניות, בגלל הקלישאות של 'טראומות' ו'פגיעות'. ההורים שלי אהבו אותי ואוהבים אותי, אני מתארח אצלם בשבתות ומנהל עם אמא שלי שיחות ארוכות לתוך הלילה על כל הנושאים בעולם. הם לא מסתירים את העובדה שהם בצער גדול ממני, והם בהחלט מבקשים שכשאגיע לחתונה של האחים הצעירים שלי – אשתדל לכבד אותם גם מבחינה חיצונית. אז מה בכל זאת קרה לי? אני חושב שכמו שהם חיפשו, גם אני חיפשתי, וכמו שלהם לא הייתה מנוחה, גם לי אין מנוחה".
מוטי שורש, לעומתו, כן מספר על תחושה של חנק: "הייתי יושב בשולחן שבת, ואבא שלי עם העיניים עלי. שרק לא אזיז בטעות את הקליפות של הגרעינים, אולי זה מוקצה, הוא לא בטוח, שרק לא אברור את הקוצים מהפילה-מושט. הצעקות שהיו בבית בערב פסח היו גומרות אותי. הוא לא הפסיק לצעוק מרוב לחץ. אני יכול להבין אותו. בצבא הוא היה מפקד, ולהגיע למקום שהוא פתאום לא יודע כלום ואחרון בשורה, זה שלא יודע אם קליפות של גרעינים זה מוקצה, זו לא תחושה קלה. הוא תמיד היה מתנצל ומבקש מאיתנו סליחה, אבל אני כבר לא הצלחתי לנשום וברחתי".
לכהן קשה עם ההיעדר: "לא דודים ללכת אליהם לסעודת שבת, לא סבא וסבתא. אמא שלי ילדה עשרה ילדים וחזרה הביתה אחרי יומיים במחלקת יולדות, תמיד. אף אחד לא עזר לה. שכנות שלחו פה ושם עוגות ומרק, אבל כשניסינו לבקש מהם שיעזרו לנו בסמינרים, כי בכל זאת אבא אברך ואמא הכי צדיקה בשכונה – כזו שאפילו את השם שלה היא שינתה, כי אמרו לה איך לקרוא לעצמה! איזה שם יהיה לה! היא שינתה לעצמה את השם – אבל השכנים בכל זאת המליצו לנו על התיכון הכי קטן וצעיר".
להושיט יד חמה
אבל כמו תמיד, לחפש אשמים זה פחות יעיל, המציאות מורכבת הרבה יותר.
הרבנית אילה דיין, רעייתו של רב שכונת 'קריית בן גוריון' בחולון, עוסקת שנים רבות בפעילות קירוב, בשיתוף פעולה עם ארגונים כמו 'לב לאחים', 'ערכים', 'קשר יהודי' ועוד. היא רואה במו עיניה יום יום את המשפחות: "הם מאושרים והם אנשים מורמים מעם, החוזרים בתשובה. הם מתגברים על קשיים לא פשוטים בכלל, אם זו התמודדות עם הורים כועסים, אם זה עם בן או בת זוג שלא מצטרף למהלך. לפעמים הם צריכים לעזוב מקור פרנסה ולחפש משהו אחר, מותאם יותר לדרך.
"הנה דוגמה מאמא שסיפרה לי שהבת שלה חוגגת 'בת מצווה', אבל בבית הספר לא מרשים להזמין חברות לחגיגה של הבית. משפחה – אין להם. משום צד. עם מי הילדה תחגוג? ההתמודדויות ישנן, והן לא פשוטות, ועם כל זה, הם מאושרים. התארח אצלנו זוג שלא הפסיק לשאול: 'איך הסתירו מאיתנו את המתיקות הזו של התורה, איך מנעו מאיתנו את החיבור הזה עם הקדושה?'"
מי עוזר להם במציאות היומיומית?
"הם פונים לרב או לארגון שהחזיר אותם בתשובה ואלו עוזרים להם באופן פרטני, כי אי אפשר לתת כללים גורפים. לכל אחד מתאימה התוויה של דרך לפי הניואנסים הדקים של הסביבה שלו. יש לנו, למשל, חוג בית שמיועד לזוגות בהם אחד מבני הזוג התקדם בשמירת המצוות והשני לא. הבאנו להם יועץ שהוא גם מטפל רגשי, זוגי ומשפחתי, והוא השיב לשאלות שלהם".
כשהטלטלה הנפשית גדולה כל כך, והזהות משתנה מקצה לקצה, אולי צריכים גם מענה פסיכולוגי?
"אני לא חושבת שהם צריכים ליווי פסיכולוגי. אני רואה אותם מאושרים באמת, ובהחלט מתמודדים עם מה שהחזרה בתשובה מזמנת להם בכל המישורים. מה שכ
צילום אילוסטרציה פלאש 90
ן, הם צריכים ליווי והרבה הדרכה, אם לא, הם עושים טעויות רבות מדי ויש נזקים גדולים. הם יכולים להחמיר היכן שלא צריך, ולעמוד על נקודות שמרגיזות את הסביבה שלהם.
"לפעמים אני רואה הורים שלא מניחים לבת שלהם, נערה בכיתה ח', ללכת לבריכה עם חברות מבית הספר. הם לא רעים, כמובן! הם עברו את כל המשוכות של הפיתויים ורוצים עבור הילדים שלהם עולם נקי לחלוטין והכי טהור שיש. אבל הילדים לא במקום שלהם…
"גם ב'שלום בית' לא תמיד פשוט להם. לא פעם הם ראו הורים שלא מכבדים זה את זה. כמה שהם יודעים על שכינה ששורה בבית של שלום, הם לא יודעים איך ליישם את השלום הזה".
על הרגעים הפחות מצליחים הללו, ביקשנו להתעכב בכתבה. מתוך יראת קודש לדרך החתחתים שהקהילה המופלאה הזו מוכנה לעשות באומץ שלא רבים יכולים לו. מתוך הבנה, שאם נדע מה מתרחש במעבר החד והלא פשוט הזה, מה נשבר ומה עלול להתעקם בטעות, נוכל להושיט – אם הם יבקשו – יד חמה יותר ומתאימה יותר.
החזקים והאמיצים
כדי להבין טוב יותר, ביקשנו מארבעה אנשי שטח ומקצוע להסביר מה קורה, ומה צריך לקרות: חננאל גולדפינגר, MSW, עובד סוציאלי למתבגרים, מרצה, מדריך ומנחה פסיכו-חינוכי, הרב נח פלאי, יו"ר עמותת 'לב אל הנשמה', הרב דן טיומקין, מחבר הספר: 'בוסר המלאכים – ארגז כלים להורי המתבגר', והרבנית אילה דיין.
מה אחוז הנערים הנושרים ממגזר בעלי התשובה?
יהיו מודלים שידברו על עשרים ושמונה אחוזים מכלל הנושרים – כדוֹר שני לחוזרים בתשובה. יהיו שידברו על יותר ויהיו שעל פחות. הרב טיומקין מסביר בצורה ישרה יותר:
"אף אחד לא יודע מספרים. ההגדרות כאן עמומות. מצד אחד, אין ספק שרבים מצליחים לפרוח ובגדול, הם וילדיהם. אי אפשר שלא להתחיל בטוב, עם ההישגים המופלאים של בעלי התשובה הצדיקים ומוסרי הנפש, שחלק גדול מילדיהם מאיר את העולם בצדיקותם. אבל אי אפשר גם להתעלם מהמציאות הכואבת, של רבים שלא ממשיכים בדרך.
"אסביר אולי דרך דוגמה: יש קורס מקצועי לכלים לטיפול בנוער בסיכון, עם טובי המומחים בארץ. הקורס הזה נוצר במיוחד עבור ראשי מוסדות לנוער בסיכון. זכיתי להנחות כמה מחזורים ראשונים של הקורס, וגם להעביר בו כמה יחידות, על כמה מקבוצות סיכון. דור שני של חוזרים בתשובה היא קבוצת סיכון משמעותית, אבל יש עוד כמה קבוצות.
"תמיד פתחתי את היחידה הזו עם שאלה לראשי הישיבות – כמה אחוזים מהחבר'ה שלכם הם דור שני לחוזרים בתשובה. למרבה הצער, הממוצע נע באזור השמונים אחוז. זה ללא ספק מספר גדול, הרבה מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה, מה שמראה שיש לנו בעיה"…
גם חננאל גולדפינגר רואה זאת בשטח: "בקרב המתבגרים החרדים שנמצאים במצבי סיכון ומשבר – יש נציגות דומיננטית לבני הדור השני לבעלי תשובה. יש קונצנזוס בקרב העוסקים בתחום שילדים לחוזרים בתשובה נושרים יותר ממסגרות החינוך.
"לפני שנעסוק בסיבות לתופעה זו ובתהליכים העוברים על מתבגרים אלו – יש לומר, כי ישנם סגנונות שונים של בעלי תשובה ולא ניתן להכליל את כולם יחד. ישנם משתנים רבים רלוונטיים, כמו מאיזו תרבות מגיעים בעלי התשובה – תרבות חילונית או מסורתית? לאיזו קבוצה במגזר החרדי הם משתייכים כיום? ותקופת החזרה – האם הם בעלי תשובה ותיקים או חדשים? באיזה שלב בחיים חזרו בתשובה? האם הילדים שלהם חוו את תהליך החזרה או שנולדו לתוכה? כל אלו ועוד – משפיעים מאוד על התופעה. בעלי תשובה רבים משתייכים לאוכלוסיות אשר מלכתחילה רווחת בהם התופעה של נשירה של בני הנוער, כמו עולים חדשים ופריפריה חברתית".
והרבנית דיין מסכמת: "יש בעיה, זה ברור לי. אבל לא נכון לשים את כל הפוקוס על הבעיה. חייבים לדבר על בעלי התשובה מתוך הבנת אמת לגדלות העצומה שלהם, שמאסו בחיי הבל והסכימו לעשות שינויים גדולים כל כך. אז לפני ההתמקדות בקושי, חייבים לזכור ולחזק את מה שיש, ויש המון". היא פוגשת את זה יום-יום.
אבל למה? למה הורים שמסרו נפש ומשפחה, פרנסה ולבוש, וכל חלומם הוא לגדל בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות – מתאכזבים, לעיתים?
הרב טיומקין מזכיר לנו שוב את מה שלפעמים, מרוב אחריות אשמות והאשמות – אנחנו נוטים לשכוח: "חשוב לזכור, שיחד עם הסיבות השונות הדורשות תיקון, הכל חשבונות שמים, גזירות ותיקוני נשמות, ואני אומר את זה למרות שלפעמים, זו יכולה להיות תשובה קצת בעייתית, כי היא עלולה לְנַעֵר מאחריות".
דרישות תובעניות מדי
"נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע י"א).
אהבת הקב"ה לעם ישראל, היא גם בהיותו נער, תמיד נעור, תמיד משנֶה. שום דבר לא מובן מאליו, תמיד יש חידוש, תיקון וגילוי. אצל בעלי התשובה – כוח השינוי חזק עוד יותר משל האחרים. הראיה: הם הצליחו לשנות את חייהם לחלוטין.
אבל לכוח הזה יש צד נוסף, פחות פשוט. הרבנית דיין מספרת: "אני פוגשת נשים יקרות מאוד, שאחרי שנתיים ושלוש ב'תשובה', הן רוצות להיהפך בעצמן ל'רבניות' ולהורות לאחרות את הדרך. הרבה פעמים אנשים שחוזרים בתשובה הם אנשים עצמאיים מחשבתית, רוצים לפלס את הדרך בעצמם וגם להנהיג אחרים. אבל חייבים לשהות קודם די הצורך בתוך השינוי. השינוי צריך להיות כל כך עמוק ויסודי, זקוק להרבה מאוד ליווי, והם לא תמיד מוכנים ורוצים לקבל אותו".
גולדפינגר רואה את כוחות השינוי הללו מנקודת מבטו הפסיכו-סוציאלית. הוא מדבר על כוח השינוי, התעוזה והחיפוש שעוברים בתורשה מההורים לילדיהם. ההורים העזו לחפש ולשנות, גם הילדים ירשו את אותו כוח של חיפוש ודיוק: "במחקר שפורסם לפני תשע שנים נמצא, כי בעלי תשובה מתאפיינים בסגנון היקשרות חלש ובמתח הורי יותר גבוה. ידוע כי דפוסי היקשרות נוטים לעיתים לשחזר עצמם בהעברה בין דורית: אם החוזרים בתשובה עברו תהליך של חיפוש ואפילו 'מרד' בהורים, פעמים רבות גם הילדים שלהם מחפשים דרך ייחודית משלהם, אוטונומיה וזהות משל עצמם. ממצאים אלו משקפים את האתגרים שיש בתחום הקשר בין הורים בעלי תשובה לילדיהם ומהווים קריאת כיוון להשקיע בחיזוק הקשר בין הורים לילדיהם בקרב בעלי התשובה".
אצל הרב טיומקין נראה את כוח השינוי המופלג, כנטייה, לפעמים, לקיצוניות: "כיוון שבעלי התשובה לוקחים את עבודת השם ברצינות, הם מוכנים למסור נפש, כפשוטו, שילדיהם יהיו הכי צדיקים שרק אפשר. מוכנים לעבור דירה, להפוך את העולם כדי להיכנס למוסדות לימוד הכי סגורים והכי תובעניים, לסגל הנהגות שלא ממש מתאימות להם
הציבור החרדי לא מורכב רק ממלאכים. הרב נח פלאי
, רק כדי להגדיל את הסיכוי שהילד יהיה הכי צדיק ושמור שרק אפשר, בלי קשר למציאות חייו האמיתית וליעדים שיש סיכוי שהוא באמת יוכל לעמוד בהם. הפערים האלו גובים מחירים מהילדים, שחווים הרבה תסכול וייאוש מכך שהם לא עומדים בציפיות הבלתי אפשריות של הוריהם".
או אולי כמו שכהן אומרת: "אבא שלי נכנס יום אחד הביתה עם שטריימל. אמא שלי שאלה אותו: 'כמה הוא עלה לך?' אבא ענה: 'אלפיים דולר'. אלפיים דולר זה המון בשביל כובע! אבל הוא לא קנה אותו בשביל הכובע, הוא ניסה לקנות שייכות. אבל מה? זה לא עזר לו. הוא לא הצליח לקנות דרך השטריימל את השייכות שכל כך חיפשנו. ואז מה???"
הדברים של הרב טיומקין יחדדו את השאלה הזו: "ילדיהם של בעלי התשובה אינם בעלי תשובה. אין 'אורות' שמניעים אותם, והציפיות של הוריהם מהם – צריכות להיות בהתאם. אבל כהורים צעירים, כל רצון או דחף שעבור הילדים הוא טבעי – לא נראה להורים בעלי התשובה כתורני מספיק. זה מאיים עליהם מיד. יש פער רציני מאוד ביכולת של הורים ששבו בתשובה, להבין מה עובר על ילדיהם. לא יועיל בזה רק לקרוא ספרים או עלונים. להקפיד לומר את תפילת השל"ה, ולהקפיד לשיר זמירות שבת. זה לא מספיק. יש כאן פער מובנה ובלתי נמנע".
חרדי אינו מלאך
הרב נח פלאי, האיש והלב אל הנשמה, רואה את המצב בעיניים, יום יום, בעבודתו קרוב לעשר שנים עם נוער נושר. כיום, כשהוא יו"ר עמותה שעוסקת בקידום ורווחת הנוער במגזר החרדי, הוא משתף מניסיונו העשיר:
"ההלם הגדול שלי היה כשחזרתי לארץ, אחרי שמונה שנים של קירוב רחוקים בארץ ובעולם. כשהתחלתי לעבוד עם נוער ישראלי בסיכון, ופגשתי את הנערים בכפר זוהרים, גיליתי, ש-90 אחוזים מהנערים שם הם בנים לחוזרים בתשובה. שאלתי את עצמי: אז מה עשיתי? איפה המקום שלי בתהליכי החזרה בתשובה, כדי למנוע את המצבים הללו בהם הדור השני נושר בכאב עצום, מתרסק אל המציאות. אֵילו כלים נתתי להם כדי להתמודד עם המציאות החרדית?"
לדברי הרב פלאי: "המון משאבים מגייסים פעילי הקירוב עבור מטרת ההחזרה בתשובה. החוזרים בתשובה, עם ברק בעיניים ובלב, היו בטוחים שהם עומדים לפגוש את פסגת הטוב, העדינות, הנעימות והקדושה. לא היה בסמינרים האלו דיבור על האכזבות, על הכשלים ועל העובדות הפשוטות: להיות חרדי זה לא אומר להיות מלאך.
"השאלות שלי עלו גם מול הפן הכלכלי: האם נכון לו, לחוזר בתשובה, לעזוב את עבודתו הרווחית? או שאלה מדויקת יותר: האם מותר לו לעזוב עתיד כלכלי מובטח ובהייטק, לדוגמה, לשבת בבית השם להתחיל ללמוד גמרא ולסמוך על הנס ועל אמונתו העיקשת שתתגלה לו בקעת דינרים?
"יש משולש הדוק בין כלכלה, שלום בית וחינוך. המשולש הזה מזין את צלעותיו: כשיש רווחה כלכלית, יש נינוחות לאווירה בין בני הזוג. וכשיש קשר זוגי איתן, יש חינוך ילדים בריא ונעים. מצבים כלכליים קשים משפיעים לרעה על שלום הבית וממילא על חינוך הילדים. והתוצאות? ידועות למרבה הצער.
"אז נכון. יש כיום שינויים. פחות נמצא את פעילי הקירוב שמשכנעים את הבחור המרוגש לעזוב הכל ולרוץ לישיבה. אנחנו יודעים, ונסמכים על דעתם ופסיקתם של גדולי הדור, שלפעמים הנכון הוא להמשיך בתיכון או בצבא, הנכון הוא לקבל כלים לעולם המעשה, ומשם, לאט ובטוח לצעוד לקיום מצוות וקשר בריא עם ריבונו של עולם. בחיי העוני, קורה הרבה שילדים מורדים. הם רוצים לחיות, ואפשר להבין לליבם.
"קשה לנו לשלוט על מה שקורה במוסדות החינוך, בצדק או שלא בצדק. אבל כמי שגר בעיר מעורבת, אני מתבונן מהצד בטעות הנואשת שעושים חוזרים בתשובה או השולחים שלהם, שמנסים לערב אותם ככל האפשר בקהילה יציבה, מבוססת וקיימת. אנחנו רואים: אחוזי הנוער הנושר הגבוהים ביותר במגזר החרדי הם דווקא בביתר עילית, בקריית ספר ובבני ברק. בערים מעורבות אחוזי הנשירה נמוכים יותר, מהסיבה הפשוטה מאוד: הבית לא בלחץ נואש האם מותר או אסור ללבוש גרביים בצבע לבן או מה יקרה אם הסבא יגיע עם הכלב שלו. כשהבית לא בסטרס מתמיד מ'מה יגידו' ו'איך יראו אותנו' ו'איך ניראה הכי שייכים שיש' – יש פניוּת לעבודה נפשית ברוגע.
"אני רואה את בית ספר בית יעקב בפתח תקווה, לומדות שם ילדות מכל הגוונים החרדיים יחד. משפחות מבוססות ומשפחות חוזרות בתשובה. ויש בכך מסר לאֶחי החרדים: אין שום נזק ואסון בלימודים ההטרוגניים האלו, שום בת לא נושרת כי דוד של חברה שלה עדיין לא חובש כיפה.
"והיום מבינים את זה גם השליחים הצדיקים וגם השבים הקדושים: פעם, אם הייתי ניגש לאבא שבנו לומד ב'זוהרים' ומציע לו משהו קצת אלטרנטיבי, כי הבן שלו לא יכול לשבת וללמוד כל הזמן אבל הוא יכול אולי ללמוד ולשלב מקצוע – הוא היה רואה בי 'כופר'. היום, כשההורים הצדיקים ל-12 ילדים שסדרות של ילדים שלהם לומדים ב'זוהרים' – הם כבר מבינים: העיקר שהילד יהיה שפוי ושמח. קודם כל שנפשו תישמר, אחר כך הוא יוכל להחליט לאיזו תרבות הוא שייך".
קשיים של מהגר
"אני לא אשכח את בר המצווה שלי", אומר מוטי שורש, בעודו צוחק. אבל אז זה היה צובט קשות: "כל החברים מהחיידר מסתכלים מ
רמזור ירוק ורמזור אדום. הרב דן טיומקין
תחת לשולחן וצוחקים. כל חבר שמגיע – מקבל רמז עבה להציץ גם הוא וגועה מצחוק. בין לחיצות הידיים, ניסיתי גם אני לפזול גם אני אל מתחת לשולחן, אבל לא מצאתי שום חור בנעל ולא תיקן על שלט רחוק.
"רק כשעליתי לישיבה גדולה קלטתי את 'הברוך' הגדול: באירועים חגיגיים לבשתי גרביים בצבע לבן! אף אחד לא הצליח להזריק לי או להורים שלי את השבבים האלו, שמכילים את הקודים הנחרצים שיכולים לשייך אותך לחברה חרדית באמת. אז אף פעם לא הייתי שייך, לא ידעתי למה, אבל הרגשתי טוב מאוד: לא שייך".
גם כהן מכירה את התופעה מקרוב: "אבא שלי היה הולך עם תיק צד שחור על הכתף. כמה שהתחננתי אליו שייקח שקית או לפחות יחזיק את התיק בידית – הוא לא הבין אותי: איפה כתוב שאסור ללבוש ככה תיק? הוא צודק, לא כתוב בשום מקום. אבל ידעתי שאם הוא יבוא ככה – המנהל לא יקבל אותי לסמינר, ידעתי".
למה? ככה. כי הם מהגרים.
חננאל גולדפינגר מסביר על עולמם של מהגרים: "הפסיכולוג אריק אריקסון תיאר את שלבי ההתפתחות הפסיכולוגיים שעובר האדם לאורך החיים. את גיל ההתבגרות תיאר אריקסון כגיל שבו המשימה הפסיכולוגית העיקרית של המתבגר הינה 'גיבוש הזהות'.
"בקרב בני הדור השני, שלב גיבוש הזהות תופס אותם במקום שברירי ומורכב יותר. הזהות החרדית הקלאסית אינה בהכרח 'המובן מאליו' אצלם. לעיתים קרובות, ההורים עצמם נמצאים עדיין בשלב גיבוש הזהות החדשה שאותה הם בחרו, והם עסוקים בתהליך דיאלוגי עם התרבות ממנה הם הגיעו. תהליך גיבוש הזהות כולל חיפוש וחקירה, שאצל בני הדור השני עשויה להיות רחבה, ממושכת ועמוקה יותר, ויש לה פוטנציאל גדול יותר להוביל למחוזות רחוקים מהנורמות המקובלות בחברה החרדית.
"לעומתם, ילדים להורים חרדים מתחנכים באופן שבו התרבות החרדית היא המושכל הראשון והאחרון. היא 'המובן מאליו' ואין שום אופציה אחרת. לעיתים קרובות, בני הדור השני מכירים גם מקרוב את התרבות החילונית דרך המשפחה המורחבת. לכן, בני הדור השני מגיעים לגיל ההתבגרות ממקום יותר 'בחירי' ואוטונומי, ביחסית למתבגרים חרדים קלאסיים שגדלו בהרגשה שהם חלק אינטגרלי מהשבט החרדי ההומוגני והעוטף.
"ישנה השוואה רווחת בשנים האחרונות – בין חזרה בתשובה להגירה. כמו בהגירה, גם החוזרים בתשובה עוברים תהליך מורכב של מעבר והסתגלות לתרבות חדשה. אמנם העיקרון המכונן של החברה החרדית שעל בסיסו הצטרפו אליה החוזרים הוא קיום התורה והמצוות, אך עדיין, כמו כל חברה יש לה מאפיינים תרבותיים וסוציולוגיים ייחודיים, ובמובן הזה ישנו דמיון בין תהליך המעבר מחברה חילונית לחרדית, לתהליך הגירה. השוואה זו יכולה להסביר כמה מהתופעות החברתיות הרווחות בקרב בעלי התשובה. בין היתר, גם תופעת הנשירה של בני נוער רווחת בקרב אוכלוסיות מהגרות.
"בהגירה האדם עובר תהליך של 'תִרבות', שבו המהגר מסתגל לתרבות בחברה החדשה. זהו תהליך מורכב ומאתגר ודורש חוסן נפשי רב. מחקרים מדגישים את הנושאים שמשפיעים במיוחד על תהליך ההתבגרות הזה: תפקוד משפחתי, קשר בין הורים לילדים, קשרי חברות ורכישת זהות. משאבים שמהווים חוסן בתהליך הזה הם תחושת מסוגלות ותפקוד משפחתי. כלומר, אם ברצוננו לסייע לתהליך התבגרות בריא של בני הדור השני, עלינו להתמקד בחיזוק תחושת המסוגלות והתפקוד המשפחתי.
"מאידך – גורמי הסיכון לנשירה בקרב ילדים למשפחות מהגרים, קשורים לקונפליקט שחווה המתבגר בין המערכת הנורמטיבית שמחוץ למשפחה, לבין המערכת המשפחתית, תחושת אפליה, זרות ושוליות ותחושת בלבול זהות. המתבגר עלול לתפוס את הוריו כדמויות שוליות ולא מספיק חזקות בחברה אליה הם משתייכים.
"מהגר תמיד נשאר עם מבטא. משהו נשאר בזרות, למרות שהוא לכאורה נטמע לחלוטין. הילד מתבייש, לעיתים, במבטא של ההורים שלו. גם בן לחוזרים בתשובה מרגיש לעיתים נטע זר: החותמת נשארת. 'הוא לא מיינסטריים'".
כאן משמיע גולדפינגר משפט מפתח חשוב ביותר: "במובן הזה ייתכן שיחס שונה לבעלי התשובה מצד הקהילה החרדית – בכוחו לצמצם גורמי סיכון אלו. כאשר ישנה תחושה של חוסר קבלה וכבוד מצד הקהילה – הנערים עלולים לפתח תחושות עוינות כלפי הקהילה".
צל של אבא
"אני מרגיש שאבא שלי מחק את עצמו מול כל האנשים ה'יודעים'", מספר יהודה בכאב. "כל דבר הוא שאל, נסמך, חיפש תשובות אצל אלה שמנוסים בשמירת המצוות. ברור לי שזה נכון בקשר להלכות, אבל למה כל האישיות שלו נמחקה? הוא שלח אותי לישיבה שהוא לא היה שלם עם ההנהגות שלה, אבל ככה אמרו לו 'העסקנים', והם בטח מבינים יותר ממנו. כל משחק שהוא קנה לבית, הוא שאל קודם אם זה 'כשר'. הרגשתי שאני גדל עם צל, לא עם אבא. אם הוא מגיע ממגזר אחר – אז זה אומר שצריך לנשל אותו מכל העבר שלו? למה לא האמינו בו, שאלו לעצתו בדברים שהוא יודע הרבה יותר מאחרים? יראת שמים הוא יכול היה ללמד הרבה אנשים!"
"אני סלסלתי פאות, למרות שגרנו בשכונה ליטאית. לאבא שלי היו הסברים ברורים: הפאות המסולסלות הן צינור לשפע. אבל כולם צחקו עלי". מוטי שורש משעין את ראשו ועוצם עיניים. הפרדוקס קשה לו. "אני אף פעם לא הצלחתי להבין אם אני ברווזון מכוער או ברבור. נכון, האבות של החברים שלי יודעים ללמוד גמרא יותר מאבא שלי – אבל אבא שלי מחפש את אלוקים יותר מהם. האם זו חברת מופת שצריך רק להתבטל בפניה, או חברה שיכולה גם לקבל מאיתנו, בעלי התשובה? האם כולם יודעים יותר מאיתנו כל הזמן???"
השאלות שלו צועקות ומהדהדות. אין ספק שלכולנו קל לחיות בחברת מופת, להרביץ דעת, מוסר, תורה ומצווה. להיות ענווים ולשמוע עם מה הם באו, להסכים לקבל את האור שלהם – זה הרבה יותר קשה.
ללא גורמי תמיכה
"נקודה נוספת הקשורה לתחושת הזרות, היא העובדה שלחברה החרדית יש 'קודים חברתיים' תובעניים מאוד וגם ברורים מאוד בכל חלקי אורח החיים", מתאר חננאל גולדפינגר, "החל מהפן הכלכלי הייחודי לחברה החרדית. ממוצע הילדים במשפחה חרדית הוא גבוה פי שניים ושלושה מממוצע הילדים במשפחה שאינה שומרת מצוות ואלו רק דוגמאות. כדי להתמודד עם אותו אורח חיים תובעני – יש לחברה החרדית גורמי חוסן שמלווים את החרדי בדרכו: גמ"חים, צורת התנהלות כלכלית, עזרה קהילתית. יולדת הולכת לאמא שלה למנוחה ארוכה ואחייניות ששומרות על האחים ה'גדולים', כדי לנפוש; זוג מאחיסמך 'מחליף דירה' עם הגיס שגר באופקים ועוד ועוד.
"חוזר בתשובה מגיע אל התרבות הדורשת הזו, מחד – עם מושגים מהתרבות הקודמת ('ילד צריך שלושה חוגים') ומאידך, ללא אותן רשתות תמיכה קהילתיות ומשפחתיות. בתוך המקום המורכב הזה הוא מנסה להיות 'כמו' ולסגל אורח חיים חרדי אינטנסיבי, כאמור, ללא גורמי תמיכה, וזה, למרבה הצער, מתכון להתפרקות.
"השוואה מרתקת נוספת שנעשתה במחקר על מתבגרים עולים, היא בין מסע ההגירה לתהליך ההתבגרות, כאשר בשניהם המשתתפים במסע עוזבים את העולם המוכר ומתקדמים אל עבר הלא נודע. אם נחבר את ההשוואה של בעלי התשובה למהגרים להשוואה של מהגרים למתבגרים, הרי שבעצם מסתבר כי לעיתים ההורים בעלי התשובה וילדיהם המתבגרים עוברים תהליך התבגרות מקביל, כאשר גם ההורים וגם ילדיהם עוסקים בגיבוש הזהות שלהם אל מול החברה. תהליך זה הוא אתגר שיכול להוות מקור למשבר, אך גם יכול להיות פוטנציאל לתהליך של צמיחה משותפת והדדית".
אבל – וכאן בא האבל הגדול והמודגש: מי שזוכה לעבור תהליך התבגרות כזה, גם אם רק בגלל כורח הנסיבות – צומח, והתוצאות של הפנמת היכולת של המורכבות, ניכרות בשטח:
גם חננאל רואה את זה: "להערכתי, ומההיכרות שלי בשטח, גם כשבני הדור השני מחפשים את דרכם הייחודית בעולם, הם יודעים לחפש אותה בצורה מאוזנת יותר בהשוואה לנערים מבית חרדי רגיל שמידרדרים לרחוב. תפיסתם את הרצף המגזרי, היא יותר מורכבת. חיבורם הרוחני הוא פעמים רבות עמוק ופנימי, אחרי
צילום אילוסטרציה פלאש 90
החוויה המיוחדת שראו אצל ההורים, וממילא, גם השינויים שעוברים עליהם, יהיו פחות קיצוניים".
בעניין הקודים החברתיים – בפיו של ר' נח פלאי תובנה מקורית: "ר' יצחק פינדרוס אמר לי בשם אביו, שהיה עוסק רבות בקירוב רחוקים: להיות חרדי זה נפלא, אבל להיות חרדי זו תרבות, זה לא דת. נפלא להיות שייך לקהילת החרדים, אבל אם זה מתנגש עם משולש הכלכלה/שלום-בית/חינוך, צריך לחשב את המסלול: קודם כל להיות שומר את ההלכה, את השולחן ערוך, להיות קשור לריבונו של עולם ולתפילה. הקהילה? היא אחר כך".
אווירה כבדה ולחוצה
הרב טיומקין מבכה את הקשרים הסבוכים שנמצאים בחלק מהבתים של החוזרים בתשובה. קשרים סבוכים – לא כי מישהו רע, חלילה, אלא מרוב כמיהה, חרדת הדין ויראת הרוממות: "יש אומרים שהקושי העיקרי של בני הדור השני לשבים, הוא בגלל ריכוז נמוך של חוויות חיוביות. בית יהודי צריך להיות שמח וחווייתי. ילד יהודי אמור לגדול בתחושה שכיף לו.
"בהרבה בתים של בעלי תשובה לא מוכנים לפעמים בכלל לומר את המילה הזאת, שנתפסת כסותרת ומנוגדת לחיי תורה, ולכן נלחמים בה כמו שריד רע מהחילוניוּת. נסו לדמיין בית שאין בו יציאה לחתונות עם הילדים לעולם, שולחן שבת נראה חסר זרימה וחיות, חנוכה. פורים, פסח. הכל לבד ובאווירה כבדה ולחוצה, מבוסס על הרבה הבנות מוטעות מסיפורי צדיקים מדורות קודמים.
"בנוסף, בעלי התשובה פחות סומכים על ניסיון חייהם, על האינטואיציות הבריאוֹת שרכשו במהלך חייהם. מרוב לחץ לחזק את הזהות החרדית החדשה, הם אינם נותנים מקום לגישושים ולבירורים הטבעיים שעושים ילדיהם, ונלחצים מהם, באופן שמייצר משברים וייאוש, כך שיש הרבה לחץ בבית. מה יעשה הבן ולא יחטא, אחרי שההנאה מקושרת אצלו לעולם זר ואסור?"…
חננאל רואה את ההקשרים הללו מנקודות מבט נוספות: "לעיתים ההורה רואה את 'העצמי האידיאלי' בילדו ומנסה לתקן את עברו דרך ילדו, יחס כזה לעיתים קרובות מעורר ריאקציה חריפה אצל הילד, שמרגיש שהעול כבד מדי לכתפיו הצעירות וצמא ליותר הבנה והכלה של התמודדויות ההתבגרות הטבעיות שהוא עובר.
"ההורים מצפים שהילד שלהם יעבור תהליך התבגרות שונה לחלוטין ממה שהם עברו, כי הרי הם מחנכים אותו בקדושה ובטהרה. הם עושים 'אידיאליזציה' של תהליכי ההתבגרות של בנם שהוא אמנם תלמיד ישיבה וירא שמים, אבל גם הוא מתמודד עם אתגרי גיל ההתבגרות שהם התמודדו איתם, גם אם בצורה שונה. ההורה עשוי לעיתים להיבהל כאשר הוא פוגש את עצמו כמתבגר דרך הילד שלו שנמשך לאותם מקומות מהם ההורה ברח.
"ישנם גם מקרים הפוכים: בקרב מתבגרים ישנה לעיתים נטייה לקיצוניות והחלטיות, והם מתקשים יותר להכיל מורכבות ולנהוג במתינות ובאיזון. כאשר נער חרדי נמשך לכיוונים קיצוניים ולא מאוזנים, לעיתים קרובות ההורים יהוו גורם ממתן, מתוך הבנה שהתנהגויות מסוימות של החמרה והקצנה יכולות להוביל למקומות לא בריאים. בקרב הורים חוזרים בתשובה, ייתכן שיהיו פחות רגישים לכך ויזהו התנהגויות קיצוניות כחיוביות וכנובעות ממדרגה רוחנית גבוהה. הם יעודדו את זה.
"ובאופן כללי: ההיכרות של בעלי התשובה עם עולמו של תלמיד הישיבה היא פחותה, ולכן הם פחות ידעו להדריך אותו מניסיונם בהקשר זה. ישנם פערי מנטליות ותרבות בין הבית למוסד החינוכי, אשר מביאים פעמים רבות לפער משמעותי בין החינוך של ההורים לזה של המוסד החינוכי. לעיתים במקומות שבהם ההורים מקפידים הישיבה נוטה להקל, ולעיתים המוסד החינוכי משדר נוקשות בנושאים מסוימים שבהם ההורים אינם מוצאים טעם ומשדרים מסר חינוכי הפכי. נראה כי אינטגרציה טובה בין ההורים למוסד החינוכי, אשר יכולה להיות מושגת באמצעות קשר חיובי ומשמעותי בין ההורים לצוות החינוכי, תוכל לסייע למתבגר".
אין גורם מלווה
אבל ההתמודדות של השבים אינה רק מבית; גם מבחוץ, מצפה להם עבודה לא פחות מאתגרת:
ר' דן טיומקין: "לבנים של בעלי תשובה, הכל מוּכר ובהישג יד. הסבא והסבתא, הדודים והמשפחה. אין נהר סמבטיון שמפריד בין הילדים לבין העולם בחוץ, ולכן יש כאן יותר פתח ללמוד ולקבל רעיונות זרים. בעיניי גם זו תשובה קשה ובלתי מספקת – כי אלה שהתנתקו לגמרי גרמו לנזק חמור פי כמה, ואין כאן המקום להאריך.
"יש גם מי שאומרים, שלמרבה הצער, בנים לחוזרים בתשובה עלולים להיות מוּעדים יותר להיכלל בקבוצת הסיכון האחרות, של נפגעי תקיפות חמורות, השם ירחם. הרבה מהם גם שייכים לקבוצת הסיכון השנייה של בעלי הפרעת קשב, שאחת מהתופעות שלה היא היכולת לשחות נגד הזרם. לבעלי התשובה זה יתרון שנתן כוח לעשות שינוי. העניין הוא שזה תורשתי, ואת הילדים זה עלול גם לסבך…
"באופן כללי, ילדים לחוזרים בתשובה, נמצאים בסיכון לקבל יחס קשוח או מפלה, חוסר שייכות ותחושת סוג ב' במוסדות החינוך שלהם. חוסר השייכות ותחושת סוג ב' מהמוסדות ומהחברה – גם אם היא סובייקטיבית – מערערים את הזהות התורנית של הילדים. דור שני תמיד סובל ממשבר זהות, זו תופעה סוציולוגית מוכרת, ובגיל ההתבגרות הצורך בזהות יציבה הוא חזק מאוד, מה שמוביל למסלול התנגשות בלתי נמנע.
"כל זה מלבד העובדה הכואבת, שעולם התשובה אינו מתוכלל; אין איזה גוף שאחראי לתת 'סל קליטה' מלא מהתחלה ועד הסוף. יש כמה עמותות וארגונים שאחראים בעיקר על הקירוב הראשוני, אבל אחר כך, המשתתפים עוברים ל'רשימת הוראות קבע', ואין באמת טיפול המשך יעיל".
הרבנית דיין גם היא מדברת על הנקודה הזו: "יש ארגונים קדושים ממש, לשלב המהפך של החזרה בתשובה עצמה. להמשך הדרך – אין ארגונים מלווים, כך שמהר מאוד הם נשמטים וצריכים לצעוד יותר מדי לבד. אני רואה גורמים רבים לעובדה שהם לא מקבלים ליווי: הם מתביישים במי שהם היו פעם ורוצים לשכוח את העבר המסואב ואת מי שעלול להזכיר להם אותו, הם עצמאיים מחשבתית ורוצים להמשיך לפרוץ את הדרך. ואם הם כבר כן מוכנים לשמוע, אין בנמצא מי שישמיע ויכוון להם דרך".
בתוך סיר לחץ
"ידיעת המחלה היא חצי תרופה", מסבירים לנו חכמים. אחרי כל המחשבות על הלקוי ועל הצריך, נוכל למצוא את התרופות והתשובות זמינות יותר:
"בסופו של דבר", אומר הרב טיומקין, "האחריות היא על ההורים עצמם: למצוא קהילה מתאימה ומאירת פנים, מוסדות חינוך מקצועיים ומכילים, שיודעים באמת ליישם את הכלל 'חנוך לנער על פי דרכו', ובעצמם, לייסד בית חם ואוהב, עם קשר חזק, זמני איכות, חוויות הצלחה והרבה שמחה".
כמה פשוט – ככה חשוב?
"כן. אני חושב שבית חם, עם קשר רגשי חזק בין ההורים לילדים, עם רגישות לצורכיהם, זה השלב הראשון לחסן ולמנוע נשירה בהמשך. לא תמיד זה קורה, החיים עמוסים, ובמיוחד שההורים כל כך עמוסים בעצמם להיטמע, ללמוד, ולהתחבר עם החברה החדשה. נוסיף לכך את עומס החיים, צורכי הפרנסה, חוסר תמיכה משפחתית, וקיבלנו סיר לחץ…
"אבל אם ההורים ישקיעו זמני איכות עם כל ילד וילד, הקשבה לא שיפוטית, קשר חם, עם הרבה חוויות הצלחה ומינימום ביקורת, זה הפתח הראשון לחיסון ולבריאות נפשית שתאפשר לילד בהמשך לגדול בריא בנפשו ולעשות בחירות טובות.
"בספר שכתבתי בנושא הזה, אני מביא את מודל הרמזור, שעוזר ליישם את הכלל הזה בחיים. בעצם, ניתן לחלק את כל ההנהגות שלנו עם הילדים לשלוש מחלקות: אדום, צהוב וירוק. כמו ברמזור. האדום מייצג הנהגות שאנו נדרשים למחות כנגדן. הצהוב: הנהגות שאנו נדרשים להתעלם מהן. והירוק: הנהגות שאנחנו צריכים לזרום איתן ואפילו ליזום אותן.
"האור האדום הוא הראשון: קווים אדומים, סמכות ומשמעת. הרבה מומחי חינוך הם אלופים בלתת עצות באזור הזה, כי שם צפות כל הבעיות. הטובים שבמומחים יודעים לדבר גם על צהוב, לדעת להתעלם כדי לנקות את האווירה, להשאיר לאור האדום רק דברים מסוימים שבאמת יתקבלו, ולהבין שמהיתר צריך להתעלם: בגלל מורכבות הגיל, בגלל מורכבות הדור, שלא נהיה באווירה של ייאוש ותסכול, תוכחות ודינים, לאוורר ולאפשר אוטונומיה ועצמאות. זה מאפשר לשמור את האור האדום למה שבאמת חשוב, וכשהוא במידה – הוא גם יהיה אפקטיבי.
"האיזון בין שני הצבעים האלו, האדום והצהוב, יכול למנוע הרבה תהומות ודרדור. אבל כדי לשנות מגמה ולהצליח לחבר נערים מנותקים, במיוחד אם הם בקבוצת סיכון, כמו דור שני של חוזרים בתשובה, – זה לא מספיק. יש גם אור ירוק, ההנהגות שאיתם אנחנו זורמים, וזה מה שנותן לנו את הכוח והלגיטימציה לאורות האחרים. לא בתור פרס, אלא מתוך הבנה שזו התרופה שמאפשרת שינוי והתקדמות אצל הנערים.
"איך בוחרים מתי לנהוג כך ומתי כך? זו אמנות של ממש. תמיד צריך לשאוף לאור הירוק של הזרימה, הקשר הטוב, העידוד והעזרה. יש מקומות שאי אפשר לקבל, ואז צריך לבחור באור הצהוב של ההתעלמות. רק במקרים בהם באמת יש סכנה מיידית ומוחשית לנער, או אם אנחנו באמת לא מסוגלים, ניתן לבחור באור האדום. ואחרי כל זה, צריך להודות שאין כאן כללים ברורים מתי מתעלמים ומתי מתערבים. זה תלוי לא רק בהלכה, אלא גם במה שאנחנו מסוגלים לשאת. אבל עם הניסיון, ניתן ללמוד במה ראוי לשחרר ולזרום במה שאפשר, וזו המשימה המוטלת עלינו.
"התנאי להצליח, הוא המינון הנכון. לפעמים הנערים בשיא הכאב וההתרסה, החוצפה והמרד, ממש אלרגיים לסמכות, ולא יעזור להפעיל 'אור אדום'. צריך לקנות אמון, דרך הרבה אור ירוק. וגם בהמשך, המינון הוא כפית 'אור אדום' כנגד עשרה דליים של 'אור ירוק'. בחירה מדוקדקת של מה ומתי, וגם אז – תוך שמירה על כבודם ובלי היגררות לוויכוחים".
צילום אילוסטרציה פלאש 90
נבוט או סמרטוט
"הקשיים שמציבים המתבגרים, במיוחד אלה שבקבוצת סיכון, הם באמת מאתגרים", אומר הרב טיומקין. "במקרים כאלה ניצבות בפני ההורים שתי ברירות: להיות נבוט או להיות סמרטוט, להילחם או להיכנע. שתיהן אינן יעילות. אבל יש גישה שלישית, מהלך של חיזוק הקשר הרגשי עם המתבגר, ובכך לרתום אותו לא דרך כפייה, אלא דרך הקשר החם, עבותות של אהבה, בחינה של 'ונפשו קשורה בנפשו'.
"ההתעלמות והאור הכתום והירוק אינם כניעה ואינם הפיכה לסמרטוט, אלא אמצעי חכם לוותר על קרב אחד, כחלק ממערכה שלמה של חיזוק הקשר, שזה מהלך שיוביל בעזרת השם את הנער לשים לעצמו גבולות, להתמלא במוטיבציה פנימית ולשנות את הגישה, מהתרסה וחוצפה – למהלך של תיקון. ולכן ברירת המחדל צריכה לשאוף לנסות ליישם 'אור ירוק' ולזרום עם הנער. זה יגרום לו להבין שאנחנו לטובתו, ויצליח לשנות את כל המגמה של ההתרסה והחוצפה למהלך של תיקון".
זה לא קל, לייצר מהלך ומבנה כזה של קשר. על הקשרים הללו מדברת גם הרבנית דיין:
איזו דרך תוכל להקל עליהם, מההיכרות שלך?
"אני רואה בחולון את הרבנים שחזרו בתשובה לפני שלושים שנה, והם יודעים לגעת בנפש של השבים העכשוויים בצורה מדויקת כל כך. הם יודעים להסביר דברים שעבורנו נחשבים טריוויאליים, ואני חושבת לעצמי שאם הם היו מתערים בקהילות חרדיות שורשיות, הם לא היו מקבלים את המענה הזה. וכן להפך: כדי להידמות לציבור הקדוש בסביבתם, הם היו מוותרים על עוד חלקים של העצמי שלהם, מקצינים יותר.
"אם לפני עשרים שנה היינו חושבים פעמיים כשהיו מתייעצים איתנו אם לעבור לקריית ספר או להישאר בחולון, היום התשובה ברורה לנו מאוד: בוודאי להישאר. כאן, יש להם קבוצת שווים, בית הספר שרובו ככולו שייך לדור השני של החוזרים בתשובה, הם יצרו קהילה עבור עצמם, וזו קהילה מלאת חיים ושוקקת".
מה לדעתך תהיה תחילת הדרך לפתרון בעיית הדור השני? – שאלנו את הרב נח פלאי.
"יש לי שני מסרים להעביר: המסר הראשון הוא אלינו, הציבור החרדי: בין אם אנחנו עוסקים בקירוב רחוקים ובין אם אנחנו שכנים שלהם – יש לנו אחריות גדולה. החוזרים בתשובה אינם מגזר שלישי. לא ייתכן שאם כשהוא היה טייס או עם קוקו ועגילים ריקדנו סביבו וקירבנו אותו, וכשהוא עם זקן וציצית – התעלמנו ודחינו. יש לי ידיד שפנה לתורם גדול וביקש ממנו לתרום לקהילת חוזרים בתשובה. התורם סירב. הוא לא ראה בכך עניין. ידידי הציע לו: אבקש מהם, חלילה, להוריד לרגע את הכיפות ולשים עגילים ארוכים. אז יתאים יותר לתרום? אז נתרגש מה'קירוב'?
"אסור לנו להסיר אחריות לעולם. חזרה בתשובה זהו תהליך שלא נגמר. הוא מתמשך לעולם. אין להם את המסורת, את ההדרכה, את החינוך בעצמות. להיות חוזר בתשובה זה לקום בכל יום בבוקר ולהיות מאותגר מחדש.
"המסר השני שלי הוא לבעלי התשובה עצמם: לפעמים נראה, שאם נגור בתוך הקהילה השורשית ונתלבש כמותם – אז נהיה בני העולם הבא ומובטחים לנו ילדים צדיקים. זה לא עובד ככה. כל יהודי צריך למצוא את הנפש שלו. לא לרוץ בלעדי עצמו.
"באודסה הכרתי יהודי צדיק שבא לעשות קירוב רחוקים, הוא היה בעל משפחה ענפה וחשובה, אבל מפעם לפעם הוא היה מזמין אותנו אליו, מוציא מאכלים רוסיים, משמיע שירי לכת מהצבא ומספר לנו: 'אני כל כך שמח לחזור לילדות שלי. אתם לא מתארים לעצמכם מה עושים לי רגעי הזיכרונות של הילדות. לא הגעתי מהאוויר. זיכרונות הילדות הם הרגליים שלי'. האדם הצדיק הזה זכה וילדיו – אותם חינך בצורה הכי נורמלית, עם השתוללות וצחוק, עם רגליים בקרקע בה שתל אותו בורא עולם – הם כיום צדיקים שראשם מגיע השמימה".
* * *
ובתוך כל התהליך ההרואי הזה שעושים השבים בארץ לא זרועה – בולטת כמקור לגאווה היכולת לא להישען רק על החוץ שתמיד יודע ותמיד חכם, אלא גם על הבסיס הפנימי, העצמי; זוהי היכולת של אדם באשר הוא לשאול את עצמו: מה אני רוצה? היכן אני? מה אני חושב? מה דרכי בעולמי, ומה התרומה הייחודית שלי.
היכולת לייצר אדם שלם, מתבונן, בנוי ולא נד ברוח: קשור לשורש ומניד עלים בצמרת.
בפרק הבא: המודלים והפתרונות לבעיית הדור השני לחוזרים בתשובה.
