כמה שהנפש צריכה

האם טיפול רגשי עלול להיות מסוכן? האם הוא עלול להפוך את המטופל לאנוכי, תובעני ואדיש לצורכי הסביבה? למה בכלל צריך לדבר כל כך הרבה על קשיים? כמה אפשר לשמוע את התלונות של "אכלו לי שתו לי"? איך אפשר לסבול את הזמירות החדשות של "אני צריך לדאוג לעצמי, אני צריך לאהוב את עצמי"? | השאלות נוקבות, התשובות לא חד משמעיות, והדרך להבנת הנושא כולו עוברת דרך ההבנה שנפש צריכה תנועה. פרטים ופירוט בפנים | תנו לה מקום להבריא

הרעיון לכתוב את הכתבה הזו הגיע ממכתב שפורסם באחד המדורים הכי נקראים בעיתון: מדור התגובות. קוראת אחת, נאמנה כלשונה, העלתה שאלה רבת עוצמה ומטלטלת, דורשת חקר דחוף: האם טיפול יכול לגרום לאדם לשקוע בעצמו, לראות רק את עצמו ואת צרכיו ולמחוק את האחרים? האם טיפול יכול לגרום לאישה להיות נרקיסיסטית? הקוראת ציינה שהיא רואה את זה אצל בת משפחה שלה, שבעקבות טיפול מאדירה שוב ושוב את "אני צריכה לאהוב את עצמי", "אני צריכה זמן לעצמי", ואם מישהו בעולם אומר אחרת ממנה, הוא הופך להיות רומס ופוגע, רק משום שהוא חושב בניגוד אליה.
האם טיפול יכול לגרום לחוליים הרעים האלו?
זהו, ש… כן.
זהו ש… לא.
תלוי. כמו תמיד. והעובדה הזו, שזה תלוי, והסיפור הזה, שטיפול הוא משהו הנושא בחובו סיכונים אמיתיים לנפש, אלו דברים שחובה שייאמרו: טיפול נפשי עשוי להיות מפחיד ועדין ומסוכן ומאפשר ריפוי ותקומה ובריאות ורווחה וקשר אמיתי עם בני האדם, גם יחד.
נצא למסלול?
שום נתון בסיפור שלהלן לא היה או נברא ככל הידוע לי. הכל פרי הבדיה והדמיון. אבל הוא יכול בהחלט לקרות במציאות.

מדי רעב, מדי שבע
נקרא לה שושי. שושי הגיעה לטיפול בעקבות התקפי חרדה. פתאום הם היו תוקפים אותה: אחרי ארוחת ערב, למשל, או, כמה מוזר, אחרי חופשה מעניינת ומלאת מנוחה. התקפי החרדה היו לא נעימים בכלל, ושושי לא השתהתה. היא חיפשה מטפלת, קיבלה המלצות ו- התחילה להגיע, שבוע אחרי שבוע.
שושי למדה לדבר בשפה הרגשית. היא למדה לספר, לעצמה וגם למשפחה שלה: "כל כך קשה להיות אחת משלושה עשר ילדים להורים עסוקים בעבודה שלהם. לאבא מעולם לא היה זמן ללמוד איתי למבחנים, אמא מעולם לא נתנה לי חיבוק לפני השינה". לפעמים התכנים שעלו היו קשוחים יותר: "יום אחד חזרתי הביתה ו… לא היה שם אף אחד. כל כך נבהלתי! הייתי בטוחה שקרה אסון נורא. חיכיתי בבית, לבד, שעתיים, לא היה לי טלפון להתקשר אליו. רק אחרי שעתיים סיפרו לי שנולדה לי אחות קטנה. מאז אני לא מסוגלת להיות לבד בבית בשום אופן, אף על פי שאני אמא לשישה ילדים. למדתי לדרוש מבעלי להישאר איתי תמיד".
טוב, אני מודעת לכך שהתיאור המדומיין הזה ציני ומעלה אי נוחות רק מעצם קריאתו. ומה הקשר לחרדה בכלל? אנחנו רגילים להבין שחרדה מגיעה בעקבות טראומה, נכון? אז אולי עוד לא חפרנו עמוק מספיק ושושי סובלת מטראומה שהודחקה שנים רבות והיא אפילו לא זוכרת אותה? אולי זה מה שיסביר את החרדה?
כי החרדה של שושי הלכה ונרגעה בתחילת הטיפול, אבל אחרי תקופה רגועה היא שוב הרימה ראש, ושוב שושי החלה לחוות את ההתקפים הלא נוחים הללו.
אולי שושי פוחדת להיפרד מהמטפלת בעקבות העובדה שהטיפול מגיע לקיצו, ובגלל זה החרדה חזרה לרקוד לה בלב?
אולי. זה ייתכן.
אבל במסגרת ה'אולי' אפשר לחשוב על כיוון נוסף. תשמעו מה אומר ז'אק לאקן, פסיכיאטר ואנליטיקאי: חרדה היא איום על הסובייקט.
לכל אדם יש קיום סובייקטיבי משל עצמו, זהות עצמית, צלם אלוקי אישי מאוד. רק את נבראת בצלם האלוקי הייחודי הזה. רק היא נבראה בצלם האלוקי הייחודי שלה. הסובייקט מחכה וממתין שימלאו את צרכיו, האישיים.
כשהסובייקט מאוים, למשל תינוק שלא קיבל את הבקבוק שלו בזמן, הוא הופך ברבות הזמן להיות חרדתי. זה מה שחשבה שושי וחשבה המטפלת שלה: הייתי ילדה שלא קיבלה את הצרכים האישיים שלה, הסובייקט היה נתון לאיום ולכן הגיעו החרדות. עד כאן, רובד אחד של הנפש.
ויש רבדים נוספים. עמוקים יותר. לפעמים החרדה מגיעה בגלל סיבה הפוכה: התינוק קיבל, וקיבל, וקיבל יותר מהכמות שהוא היה צריך. הבקבוק הזין אותו והזין עוד ועוד, הוא היה מלא כל כך, עד גדותיו. מכירות את התחושה המלאה הזו של מערכת העיכול שלא נותנת לנו יכולת לנוע? היא… לפעמים יוצרת גם אצלכן תחושה קצת לא נוחה, עמומה כזו, של חרדה? כי גם מלאות יתר יוצרת תחושה של איום על הסובייקט: אם לא רואים את הרעב שלי – אני בחרדה, כי לא רואים אותי. אבל אם לא רואים את השובע שלי, את העובדה שאני לא מסוגל לאכול יותר – זה גם יוצר חרדה, כי שוב, לא רואים אותי, אותי, את הצורך המדויק שלי.
בדור מלא מודעות כמו הדור שלנו, עלולה להתרחש חרדה מהסוג השני, מהקצה שם, בסוף: אנחנו מבינים אותו, מבינים, מבינים, כמה קשה היה לך בלי חיבוק, כמה קשה היה לך בלי שאבא למד איתך למבחן בדינים, איזו בהלה יצרו הרגעים שלא מצאת אף אחד בבית. אבל… כל ההבנות הללו ממלאות, נותנות לאדם אוויר ועוד אוויר בלי אפשרות לפלוט אותו, בלי אפשרות לקום ולומר: אבל הצלחתי בסופו של דבר גם ללמוד בכוחות עצמי! אבל היום אמא כן מחבקת אותי ואני מחבקת את בנותיי. והבהלה ההיא? אני עושה צעדים משמעותיים כדי להמשיך הלאה בחיים שלי. אני סובייקט, אדם בצלם אלוקים, יש לי יכולת לצמוח ולא להיות חלק מסטטיסטיקה של אומללות. חרדה, אומר לאקן, כמו גם מועקה, מגיעות כשהסובייקט מתמלא כל כך, עד שהקיום הסובייקטיבי שלו – נמחק.
אז כן, רעב גדול יוצר חרדה, וגם שובע גדול יוצר חרדה.
או לסיכום: אי הבנה וחוסר קשב לאמת הנפשית הסובייקטיבית, גוררים מועקה וחרדה.

דיכאון הוא הזמנה
אבל יש גם אנשים אחרים. מהקצה השני של הסקאלה.
ד"ר יאיר כספי, עו"ס, מתאר את זה כך:
"דיכאון הוא זעקת הגוף והנפש למנוחה, שאתה לא נותן לעצמך. צא להפסקה.
"דיכאון הוא לפעמים זיכרון פוסט טראומטי של דיכאון ילדות שחוזר ומציף אותך, ומזמין לגדול להיות האב שלא היה לך, המחבק את ילדו העצוב.
"הדיכאון הוא פטור מאנשים שרוצים ממך יותר מדי. פטור עצמך ממי שאין לך כוח אליו בתקופה זו. ממטלות מקצועיות שאין הכרח לסיימן כעת. דיכאון הוא רשות לטפל לזמן מה בעיקר בעצמך.
"הדיכאון הוא הזמנה לגלות מי מדכא אותך היום, ולשים לו גבול.
"הדיכאון הוא כישלון מדומה שלך באחריות יתר שאתה לוקח על עצמך לתקן מדינה שמתעקשת לחבל בעצמה, במקום לשאת את עיצבונך עליה.
"הדיכאון הוא רצון שיקשיבו לך. שייגעו בך. שיעשו משהו בשבילך. הגש בקשה.
"הדיכאון הוא תוצר של דיכוי עצמי של רצונות שמימושם יוצר שמחה בעולמך. עשה לפעמים מה שבא לך.
"מילוי מוקפד של הלכות הדיכאון, כשהוא נעשה למשימה מספר אחת שלך, משיב זיכרון ישן למקומו בעבר. עושה אותו לעצב שאפשר לחבקו. מקשיב לו כרצון שמותר להשמיעו. מגלה אותו כצורך שחשוב למלאו. מגלה אותו כפטור שקיים ועומד בשבילך והגיע העת לקבלו. מגלה אותו כהתקוממות שאי אפשר יותר לדחותה. מטיל עליך פינוק חובה."
כי נחזור לרגע אחורה: כן, יש אנשים שלא האכילו אותם, שלא השקו אותם, ושכל מה שעליהם לעשות כרגע בחייהם הוא לדאוג שצורכי האכילה והשתייה – הפיזיים והנפשיים כאחד – יסופקו.
כמה לאכול? בכמות שתזין ולא תאביס. ואולי המילה היא: תנועה.

תקשיבו לזה: אכלו לו
כי אולי כמו תמיד, אנחנו יצורים מורכבים. חלק מאיתנו צריכים כך, וחלק צריכים אחרת. חלק אחד בנפשנו צורך כך, וחלק אחר – צורך אחרת. אולי אנחנו צריכים לנוע, ולא לקרוס לצד אחד. מי אמר כושר ולא קיבל?
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מדריכה, מרצה וקנדידטית במכון הפסיכואנליטי, מזיזה אותנו:
"בדרך כלל, כשאנשים מגיעים לטיפול, הם מגיעים מכיוון שהם חווים חסר במפגש הפנימי שלהם עם עצמם. החסרים הללו יוצרים סבל.
"במצב בריא יש תנועה נפשית שמתפתחת החל משנות הילדות. התנועה הנפשית הזו היא יציאה מהפנים לחוץ, וכניסה מהחוץ לפנים. לפעמים אנחנו משוקעים במישהו אחר, ולפעמים – משוקעים בעצמנו. כשאדם שקוע רק באחר, זה יוצר סבל; כשאדם שקוע רק בעצמו, גם זה גורם סבל. ועם הסבל הזה – אנשים מגיעים לטיפול, כי קרה להם משהו שהפריע לתהליך הבריא של התנועה מהפנים לחוץ או מהחוץ לפנים.
"כשנוצרה בנפש חוויה פנימית שבה 'אני ראוי, אני מובן, שומעים את הקול שלי' – אז הנפש יכולה להיות שקטה, ומתוך השובע הזה, השקט הזה, היא פנויה לצאת החוצה – להתבונן על האחר, להיות גם עבורו, ואז לשוב ולבקש שיהיו גם עבורה. כשאדם לא זוכה לחוויה המשמעותית הזו, הוא תקוע. לפעמים הוא תקוע במה שנראה כמו קיטור: 'אוף, הוא רק התחיל טיפול והתחיל להיות באכלו לי, שתו לי, אמא שלי לא חיבקה אותי, אבא שלי לא אמר לי כל הכבוד'. אבל זה בדיוק המקום שהאדם זקוק שמישהו יהיה איתו. שמישהו יהיה קשוב לכל הנימים האלו.
"אדם שמתבוסס, אדם שמקטר, אדם שעסוק ב'אכלו לי שתו לי', הוא אדם שטרם הצליח לפגוש את הפנים של עצמו, וטרם היה בחוויה הזו של לפגוש את עצמי בעזרת מישהו אחר. כי התפתחות של תנועה נפשית יכולה להתרחש רק אם בקשר הזה יש מישהו שיכול להבין ולהיות".
וחשוב רגע להבין: הקיטורים הללו הם הגנות של הנפש ממקומות מאוד פגיעים שזקוקים לכבוד, ולא בטוחים שהם יזכו לכבוד הזה. יותר מכך, הם גם לא בטוחים שאם יהיה – הם יוכלו, יהיו מסוגלים, תהיה להם הפונקציה הזו בנפש שבה הם יוכלו להיות מוזנים מהטוב שישנו.
למשל? למשל מי ששהה כל חייו בחוויית קשרים רעילים, מנצלים ומלאי אִבְּיוּז (ניצול לרעה) ושימוש בו, כך שכל קיומו היה מותנה במילוי הצרכים של המישהו האחר, ופתאום מגיע מישהו ואומר לו: "אני כאן כדי להקשיב לך". פתאום יש מורה שרוצה לשמוע או ר"מ שפנוי להאזין. והוא? ברור לו שהם כאן כדי למלא את הצרכים של עצמם או לחלופין אומרים אבל בכלל לא מתכוונים. "כן, הר"מ קרא לי לשיחה אבל… אבל מה היה לי להגיד לו? מה פתאום אני מעניין אותו בכלל?"
רונית ממשיכה: "בצורה מאוד כללית ודיכוטומית, יש שני סוגים של מופעים שאיתם מגיעים לטיפול: בסוג אחד אין חיבור בין האדם לעצמו והוא עסוק כל הזמן במבט החוצה: מה חושבים עלי? או – מה מצפים ממני? איך אני צריכה להרגיש כדי שלאחרים יהיה טוב? למשל, מטופלת מספרת לי על חוויה שעברה, וכשאני שואלת אותה מה היא הרגישה היא אומרת לי: 'מה הייתי אמורה להרגיש?' עצם השאלה שלה מספרת: אני לא יודעת להיות בתוך החוויה של עצמי. אני בעצם לא מכירה בכלל את החוויה של עצמי ולא מחוברת אליה. היא מכווננת החוצה ולא פנימה.
"הסוג השני הוא של מטופלים שמגיעים עם ייסורי נפש גדולים, יש להם מפגש עם העצמי השבור שלהם, אבל אין להם מקום עבור החוויה. אלו בדרך כלל אנשים שגדלו כילדים בחוויה שהם לא מוגנים, שלא היה שם מישהו שיעודד אותם לראות את עצמם, שלא היה שם מי שיהדהד את מה שהם הרגישו. ואז, המטרה בטיפול היא לפגוש את החוויה הפנימית כשהם לא לבד, אלא בנוכחות אחר משמעותי – מטפל שיכול לראות את המטופל שלו. בתוך התהליך הזה יכולים להתרחש הרבה דברים: יהיו המתלוננים, שוב ושוב, בלי תחושה שמשהו מתמלא ומקבל מקום, וזה קורה בדרך כלל מכיוון שהאדם לא מגיע בגלל חוויה אחת שפקדה אותו ולא היו לה אוזן קשבת ולב מרגיש, אלא מסכת כזו, חיים שלמים במערכת עיוורת. וחוויה כזו גוררת דיכאון. לא תמיד נוכל לראות את הדיכאון. לפעמים האדם יתפקד בצורה מיטבית לכאורה, אבל בפנים – תהיה קריסה. אין רצון. אין חשק. אין חוויית שייכות. יש ריק גדול ושמם, שאפילו לא מכיר את הגעגוע והכמיהה שיהיה שם מי שיראה את הפחדים האמיתיים, את הכאב, את הנזקקות".
ולהיות נזקק? אוהו כמה אומץ זה דורש.

דרוש: זמן
אז… כן. ארבעים שנה במדבר, מלאות בהתאוננות ובחוסר אמון, הן תגובה טבעית לחלוטין למי שהיה 210 שנה במערכת של התעללות מייסרת. זו יכולה להישמע התאוננות, אבל גם חטא המתאוננים היה הדרך, הצעד ועוד צעד להיגאל, להרגיש שייכים להשם ולתורתו ולמתיקותה של ארץ הקודש.
התקופה הזו יכולה להפחיד: יכול להיות שהיא תישאר תמיד בדיכאון הזה? יכול להיות שהיא לא תפסיק לבכות את היתמות? אולי היא תישאר תקועה בחוויה הזו של 'פגעו בי'?
רונית לא נרתעת:
"זה כמו תקופה שבה אדם חולה. כשהוא חולה הוא פוחד שכוחות החיים שלו נעלמו. אולי היא לעולם לא תרצה שוב לחזור למטבח ולבשל? אולי היא לא תמצא לעולם את החשק לצאת עם הילדים לטיול? ולא, זה לא כך. כשהוא מחלים, כשהיא מבריאה – הם רוצים לצאת, לטייל, היא רוצה לבשל. המשוקעות העצמית היא רק בגלל החולשה והחולי; הבריאות הנפשית היא היכולת גם לצאת, גם להיות בתנועה החוצה, כדי להיות מסוגלים לשוב פנימה.
"וזו נקודה חשובה להתבוננות: האם הילד שלי מיטיב לי ומכבד אותי כי הוא מלא וגדוש בעצמי ששיננו לו ודיברנו איתו ועטפנו אותו, ומתוך המלאות הזו הוא יוצא ומכין לי בהפתעה ארוחת ערב של חביתה ספוגה שמן וכוס סודה, או שהוא מרגיש חובה לראות את אמא שלו, להחיות אותה, ולהיות כל הזמן דרוך לזהות את הסימנים שיספרו לו מה אמא צריכה כעת? מאיזה מקום הילד שלנו רוצה להיטיב לנו?
"אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו ויהיו להם קשרים מיטיבים בחברה ובחיי הנישואין, אז ההתחלה עוברת דרך הילד הגמול עלי אימו, זקוק לה ו'משתמש' בה כדי שיוכל בהמשך לצאת אל האחרים מתוך עצמי מפותח ולא מתוך מחיקה עצמית". ואם הוא לא היה גמול עלי אימו בגיל שלוש, הוא יזדקק לכך בגיל שלושים.

רוח הדברים
אז איך נדע? איך נדע אם הוא נתקע בפנים או נתקע בחוץ? איך נדע אם החרדה ההיא, המועקה, מגיעה כי היא שבעה מדי או כי היא רעבה מדי? איך נדע אם מילאנו יותר מדי או פחות מדי?
מתסכל, אבל אין תמרורים וסימנים. אנחנו נדרשים לחדד עיניים ואוזניים. לשים לב. לחפש את האמת הנפשית שהיא, ורק היא, מאפשרת הקלה וריפוי.
ד"ר לזר מפרטת: "הרעיון העיקרי הוא – מפגש אותנטי. מפגש כן ואמיתי עם החוויה, ושהייה שם כל זמן שזקוקים לשהות שם, עד שאפשר יהיה לצאת ולראות: יש עולם בחוץ והוא מרהיב. עד היציאה, לפעמים תהיה רגרסיה – נראה יהיה לנו שמשהו הולך אחורה במקום קדימה, ושם, המטפל המנוסה יצטרך לברר ולבדוק: האם הרגרסיה הזו משרתת את האגו? האם היא ירידה שרק בזכותה תתאפשר עלייה? או שאולי זו רגרסיה ממאירה והרסנית?
"מה פירוש מפגש כן ואמיתי? קשה להסביר את זה, קשה להמשיג. להבדיל, זה כמו שאנחנו אומרים למי שלא שמר שבת מעולם: תטעם, תבין. שבת זו לא סעודה ואפילו לא נרות דולקים. שבת זה לא יום חופשי של מנוחה. שבת זה מה שקשה לתאר במילים, אבל זו חוויה אמיתית למי ששומר אותה: חוויה של יחד, עם בורא עולם.
"החוויה בטיפול מלווה בדיבור. כי האדם הוא נפש חיה, וכמו שאומר תרגום אונקלוס – רוח ממללא. זו לא רק רוח שהיא חוויה ללא מילים, ואלה לא רק מילים ללא רוח. כדי להיות חי אדם צריך גם רוח – חוויה, וגם מילים, וזה מה שיוצר את החיבור. זה כמו שיש 'לבד', יש 'התבודדות' ויש 'התוועדות'. התבודדות היא לא לבד, נכון? היא בחברת הקול הפנימי הקשוב, המרגיש, התומך. האלוקי. התוועדות היא בכלל לא לבד – היא בחברה של קול חיצוני שמנחה ומוביל ומתחבר.
"לפעמים יש מי שלא מבין למה אדם צריך לספר כל כך הרבה את החוויות הקשות שלו, ולמה לדוש בעבר, והתשובה היא – כדי ליצור את הרוח. חוויות קונקרטיות קשות לא מאפשרות מקום לרוח להיות. כשמספרים, ממללים את הרגש ונהיה מקום לאוויר. כשיש אוויר מתאפשרת תנועה – ביני לבין הסובב אותי.
"וזה קורה רק כשעומדים מול הנפש וסיבוכיה ביראת כבוד. עומדים מול הנפש וכברת הדרך שהיא צלחה בניסיון לחיות את החיים כמה שיותר נכון – מתוך תחושה אמיתית של התפעמות, איך לפעמים הנפש התפתחה בתנאים שהם נראים לא אפשריים, ואיך… כן, איך יש כבוד לנזקקות למישהו אחר שיהיה עם האדם במקום הזה, שיגלה אותו.
"והגילוי לא נעשה דווקא באמצעות גרפולוגיה או קריאת תווי פנים, הוא נעשה ביחד, בחיפוש משותף, בגילוי משותף. האדם מתגלה עבור עצמו בתוך הטיפול".
משהו בראשיתי נושב מדבריה של ד"ר רונית לזר, גם אתן שומעות? הנפש הזו, שנחבאה בתוך עץ הגן, והקול האלוקי הלא מוותר, הדורש מאיתנו "אייכָּה".

הרווח החיוני
ורגע לפני שנרשה לעצמנו להיכנס למיטה ולהתחפר בפוך ולא לבשל ארוחת צהריים כי אנחנו עסוקות עכשיו בגילוי הפנימי הזה, נזהיר שכל זה מתרחש רק בתחום החוויה הסימבולית. הפנימית. ללא זליגה למציאות. נשמע את רונית:
"כשחוויה היא סימבולית – אין לה גבולות. מותר לחוש אותה לאורכה ולרוחבה. כשחוויה סימבולית הופכת להיות מוחשית, אנחנו מגיעים למקומות שעלולים להיות מסוכנים מאוד, לנו ולסביבה. אמא יכולה לומר: התינוק שלי הכאיב לי מאוד עד שאין לי כוח אליו. לספר את זה – יוצר אוויר. אם היא גם תיישם את זה בשטח ולא תיגש אליו – זו תהיה קריסה מסוכנת למציאות. מטופלת יכולה לומר: כשאת מסתכלת עלי אני חווה שאת ממש חודרת לתוכי. אפשר לדבר על החוויה הזו, אפשר אפילו לבקש להסיט מבט. אבל להפוך אותה למציאות, לומר – היא חדרה אלי ולתוכי, היא פגעה בי, זו כבר סכנה. לומר: הייתי כל כך רוצה להתכרבל פה ולישון עד מחר, זו חוויה, היא ראויה ויש לה מקום. יישום של זה במציאות – יכול להיות סכנה ממשית.
"ולפעמים אנשים מאבדים את הגבול הדק הזה, והופכים את חוויותיהם למוחשיות, לממשיות: אם בטיפול הבנו שאני זקוקה לאוויר ולחופש, ואני מממשת את התחושה במאה אחוז שלה ויוצאת לי לחופשת אמצע החיים בלי לדאוג לילדים רק כי ככה התחושה סיפרה – זוהי סכנה".
דוגמאות של קריסה יש הרבה, נציג כאן רק מעט מהן:
להרגיש שאני רוצה שבעלי ידאג לי ויבין אותי בלי מילים זוהי חוויה. חוויה מיטיבה, שמגיעה מעולם של תיקון שלם. אם החוויה הופכת למציאות שבה אם בעלי לא הבין חלקיק משפט שלי אני מתפרצת עליו בצעקות – כי אפילו המטפלת הבינה כמה חשוב לי שאתה תבין אותי, ואתה לא! – זו כבר בעיה.
אם אני מבינה בטיפול שחוויית החיים הענייה שלי כילדה משפיעה עלי עד היום, ואני מחליטה לרפא את עצמי במציאות ולרכוש וילה בנתניה, בכסף שאין לי – זו בעיה.
אם אני מבינה שאני צריכה שיעזרו לי, שהבדידות מכריעה אותי, ואני דורשת מאחרים שישבו ויקשיבו לי ולמצוקותיי מכוח זה שאני מבינה את צרכיי – לא יתרחשו במפגשים הללו דברים מיטיבים.
"הסיבה לכך היא כי יש רווח", מסבירה רונית. "רווח מוכרח להיות בין החוויה, בין המשאלה, לבין המציאות. והרווח הזה הוא קשה, הוא כמו הגירוש מגן עדן שבו יש מקום לכל החוויות והחלומות, לשדה המציאות שמורכב גם ממני וגם מאנשים אחרים, ואף על פי שאני רוצה, ואולי פגועה, וחסוכה, וכמהה, אני לא יכולה להשליך את כל פתרון החלומות שלי על האחרים.
"וכן, לפעמים יש אחרים שימלאו את החיסרון. לא הכל קיים בטיפול ולא הכל קיים במציאות: אם מישהי רוצה שיאכילו אותה, היא צריכה אחות. אם היא צריכה שיכינו בשבילה אוכל – היא צריכה מסעדה.
"העובדה שיש משאלה, אינה בשום פנים או צורה קריאה לכך שהמשאלה תתממש במציאות. היא קריאה להבנה הפנימית הרכה הזו, לשיח, להקשבה פנימית, לאוכל לנפש על כל רבדיה הדקים. הקשבה למשאלה על מנת ליצור רוח, רווח, רכות וממילא – תנועה פנימית מתמדת, בין העצמי לאחר".
לפתוח, לסגור; לצאת, לבוא; לראות, לעצום; החוצה, פנימה; תנועה, תנועה מתמדת, ככה בנויה הנפש שלנו, ככה היא בריאה.