להזיז את הזיכרונות

כשמתרחשת טראומה המוח קופא. כשהמוח קופא הוא לא חושב. כשהוא לא חושב הכל הופך להיות הישרדותי, הזיכרונות לא עוברים עיבוד נכון, הטראומה נשארת צרובה בתאי המוח ומכה בנפש שוב ושוב | ואז מה? אז צריך למצוא את הדרך אל הזיכרונות הללו ולעבד אותם מחדש, הפעם בצורה הנכונה. EMDR היא שיטה שעושה בדיוק את זה | איך עובדת השיטה המרתקת הזו? מה הלוגיקה שמאחוריה? מי יכול לטפל באמצעותה? ומה חשוב לדעת עליה? | תסתכלו לטראומה בעיניים

ללי היא ילדת קסם בת שבע. בת בכורה להורים שחיכו לה חמש שנים, אחות לשני אחים קטנים ומתוקים.

בכל בוקר אמא של ללי קולעת לה צמות ושולחת אותה לכיתה א' כשהיא מצוידת במפית ומגבת ריחניות, כריך עם חביתה וקופסת סלט. היא בצהרון רק יומיים בשבוע, רק כשאמא שלה ממש חייבת, ופעם בשבוע אבא יוצא איתה ל'שעת קסם'. ההשקעה שלהם מעוררת השתאות, נכון?

(כאן נעצור, ננשום נשימה עמוקה, ונזכיר לעצמנו שלכל אחת מאיתנו השם שלח את ההורים המדויקים ואת הילדים המדויקים. עוד נשימה עמוקה, ו– להרגיע, כן?)

יום אחד בצהריים, כשאבא לקח את ללי לשעת קסם שבועית, הרכב שלהם עבר תאונה – אופנוע חתך את נתיב התנועה, נכנס בהם מלפנים וניפץ להם את השמשה. בחסד השם, חוץ משמשה מנופצת ושריטה במצח של ללי, ועוד אחת ביד השמאלית של אבא שלה, לא קרה כלום. אבל מאז, ללי פורצת בצרחות בכל פעם שהיא רואה אופנוע, ומסרבת ביללות מסמרות שיער לעלות לרכב של אבא שכבר תוקן (חברת הביטוח שילמה מייד).

עברו שבועיים, כולם נרגעו חוץ ממנה. ואמא שלה, המסורה, מבינה שללי עברה טראומה וצריכה טיפול.

עכשיו בואו נדמיין שללי מגיעה לטיפול דינמי. יש בקליניקה של המטפלת משחקים מתאימים לגילה, וגם דפים וצבעים ולורדים, והן מתחילות מסע שכולל משחק, שיחה, יצירה ו– הדרכות הורים איך לעזור לללי להתגבר על החרדות שלה. ייתכן מאוד שללי תיתרם מהטיפול, אבל אם שוב ננשום עמוק ונהיה ממש כנות – זה… זה לא הסיפור. ייתכן שיֵצא שכרו בהפסדו.

ללי היא ילדה קטנה, האישיות שלה עדיין לא מגובשת, העצמי שלה בצמיחה, סביבת הגידול הטבעית שלה – הבית – עוטפת אותה בכל מה שהיא צריכה. טיפול כזה שיעבוד על חלקי הלא מודע שלה, לא מתאים עכשיו בדיוק כמו שלא מתאים לעשות טיפול שורש לשן שיש בה רק חריץ קטן. חבל! על הכסף, על הכאב, על הזמן ועל השן עצמה. לא נוגעים במה שלא צריך לגעת. לא חושפים מה שלא צריך לחשוף. חומר לאיטום חריצים יעשה את העבודה בקלות ובבטיחות.

אז מה? נשאיר את ללי בלי טיפול? עם צרחות וחרדות? לא. ממש לא. צריך להתאים טיפול למטופל. בשביל זה צריך להכיר, ולהכיר בשפע. (והמטפלת הדינמית ההיא שדמיינו? אם היא תתחיל טיפול דינמי, היא לא תהיה אחראית, בעליל. היא צריכה להכיר את השפע ולספר להורים מה מתאים לללי, ומה פחות. היא צריכה להיות הוגנת, ומקצועית באמת!)

על הנישה הזו נספר בכתבה הזו: לצד הקסם שיש בהליכה בין תלמי הנפש, לצד המגע העדין בתוכני הלא מודע, לצד הריפוי הגדול שיש בטיפול בשיחה, יש נתיבים נוספים שחשוב להכיר, וממש מתוך ההיכרות הזו, לבחור.

פתיחה מאובטחת של הקפסולה

ד"ר שפרה וולגלרנטר, נוירופסיכולוגית מוסמכת ב-EMDR, מדריכה בגישת IFS, מוסמכת בטיפול נרטיבי וב-MBSR (מיינדפולנס), מספרת מה שקרה לה השבוע, ממש: "חוויתי תאונת דרכים שנגרמה מקָרָה על הכביש. תאונת דרכים היא חוויה מטלטלת, וכך הרגשתי. אבל היה לי כלי ביד: עמדתי בצד הדרך, הבטתי במה שסובב אותי בכל חושיי, נשמתי, נשמתי את הרגע הזה, עם התמונות שסובבות אותי, עם תחושות הגוף, עם הטלטלה הזו, ויכולתי לומר בליבי: 'מזמור לתודה, אני כאן, קיימת'. זה היה מטלטל, אבל גם הייתה לי נשימה. אחר כך יכולתי לשתף אחרים בחוויה שעברתי, ודרך השיתוף – לספק לעצמי עיבוד: 'זה היה, זה חלף, עכשיו אני כאן'.

"המוח המופלא שלנו", מתארת שפרה, "מכניס טראומה שחווינו לתוך קפסולה, וזו גאונות שלו: מצד אחד לשמר את החוויה כדי שנישמר ודבר כזה לא יקרה שוב, ומהצד האחר – בתוך קפסולה, כדי שהזיכרון הקשה לא ימלא את החלל. אבל שמירה דורשת אנרגיות, והחומר הטראומטי זולג דרך הטריגרים – צפירה מזכירה את התאונה, רוח מזכירה את האזעקה, מכה בברך מזכירה את הפציעה. ושוב, החלל מתמלא באותן תחושות מצמיתות של סכנה ואיום קיומי.

"העיבוד של החוויה מתבצע דרך ההצפה מחדש של הטראומה, אבל הפעם – עם תגובה אחרת של הגוף, הנפש והמציאות. הזיכרונות שמאוחסנים בערוצים של הגוף, הרגש, המחשבות והחושים, עולים בחזרה כי אנחנו מעוררים את החוויה בטריגר מכוון של הזמנה, אבל התגובה שונה. התגובה היא ראשית בתוך מערכת של קשר – מישהו איתי. אני לא לבד. וגם באופן שמסייע ומזכיר למוח לעשות את מה שהוא יודע לבד – עיבוד אדפטיבי של המידע. המידע שמתעורר בטיפול EMDR הוא בתוך חלון סיבולת – מה שהמערכת יכולה לשאת, לעומת המידע לפני שהיה מחוץ לחלון הסיבולת והמערכת לא יכלה לשאת, ולכן הקפיאה, דחקה, עטפה.

"התהליך במפגש הטיפולי מאפשר הבניה מחדש – מושג מהנוירופסיכולוגיה. אי אפשר לשנות מה שהיה, אבל המסקנות עלי ועל העולם, החוויות הפיזיות כמו קיפאון, רעד, חוסר אונים, רגשות קשים, כעס, עלבון, בדידות, חוסר ערך וסכנה – כן יכולים להשתנות. נישאר עם זיכרון של מה שהיה, אבל לא עם המטען הרגשי והקוגניטיבי שהיה אז".

אבל רגע אחד, נתחיל מהתחלה: מה זה בכלל טיפול EMDR? הוא לא עוד צירוף אותיות באנגלית שמבטיח פלאים? מתברר שלא.

EMDR

מודה שלפעמים מתיש להתמודד עם ראשי תיבות באנגלית, כאלו שמרגישים חשובים, עלומים ומבטיחים קסם. יש דברים שמופלאים מאיתנו ואנחנו לא דורשים בהם, אבל שיטת טיפול? מחייבת הסבר שיאפשר גם ללוגיקה לעבוד. ד"ר וולגלרנטר מסבירה:

Eye Movement Desensitization and Reprocessing = EMDR. בתרגום חופשי – עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים. זוהי שיטת טיפול אינטגרטיבית שנחקרה רבות והוכחה כיעילה בטיפול הן במבוגרים והן בילדים, במגוון של תלונות נפשיות הקשורות בין היתר לטראומה ולחרדה. השיטה מסוגלת להביא לעיבוד מהיר של זיכרונות טראומטיים, להטבה במצב הקוגניטיבי והרגשי ולהקלה ניכרת בסימפטומים התנהגותיים–גופניים.

"השיטה פותחה בסוף שנות השמונים על ידי הפסיכולוגית ד"ר פרנסין שפירו, חוקרת בכירה בארה"ב. היא גילתה באקראי כי תנועות עיניים (או גירוי בילטרלי דו–צידי אחר) בכוחן להפחית את עצמת ההשפעה של זיכרונות מטרידים וטראומטיים. העיבוד מאפשר למוח ללמוד תגובה אחרת לחוויה הקשה כך שלא תיחווה באותה עוצמה כמו בעת האירוע. נוסף על כך, הגישה מאמנת את מערכת העצבים בדרכים להגביר חוסן ולהישאר מקורקעים ביציבות גם במהלך התמודדות וקושי. היא מאפשרת לענות יותר בקלות את התשובה 'כן' על השאלה: 'האם אתה בטוח כעת?'

"הנתונים מדברים בעד עצמם. EMDR זכה להכרה רשמית של ארגונים בין–לאומיים רבים, בהם הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית APA, הסתדרות הפסיכיאטרים האמריקאית, ארגון הבריאות הבריטי והארגון הבין–לאומי לחקר הטראומה (ISTSS). ארגון האומות המאוחדות בחר (יוני 2013) להכשיר את אנשיו ב-EMDR, וגם ארגון הבריאות העולמי (WHO) פרסם קווים מנחים לשנת 2013 והכריז על EMDR כאחת משתי שיטות טיפול המומלצות לטיפול בלחץ ובמצבי פוסט טראומה לילדים, מתבגרים ומבוגרים.

גם בישראל – המועצה הלאומית לבריאות הנפש המליצה על EMDR כאחת משלוש שיטות לטיפול ממוקד טראומה, שהמחקר הוכיח את יעילותן (Evidence based therapies)".

אז יש לנו גורמים מוסמכים להישען עליהם. עכשיו ננסה להוריד את הדברים ללב. שפרה מכירה את השיטה מזמן, ומבפנים:

"כשהייתי ילדה בת אחת עשרה, ואנחנו מדברים על לפני כשלושים שנה, הייתי כאובה מאוד בגלל מחלה כרונית שאני מתמודדת איתה. ההורים שלי שלחו אותי לפסיכיאטר והוא לימד אותי טכניקות של היפנוזה עצמית להתמודדות עם כאב ממחלה כרונית. בשלב מסוים הרופא נסע לפרק זמן לארה"ב. עם חזרתו הוא שיתף אותי בשיטה שלמד. אני זוכרת את התחושה המוזרה של תנועות ידיים מולי, ומחשבה של ילדה: 'נו, באמת, זה מה שרופאים עושים?'

"כמעט שלושים שנה אחר כך, ד"ר גרי קווין היה הטריינר שלי ל-EMDR. מה שמשך אותי ללמוד היו המחקרים והתוצאות המוכחות בשטח. גם התאוריה המלווה את השיטה דיברה אלי כנוירופסיכולוגית.

"כשמתרחש אירוע קשה שפוגע בתחושת הביטחון הפיזי או הרגשי שלנו, למוח שלנו יש דרכים טבעיות להתמודד ואנחנו מתגברים, בעזרת השם. זוהי מערכת עיבוד אדפטיבית. למשל, ילד בן אחת עשרה שאני מכירה, נעצר על ידי המשטרה כי היה בצד הלא נכון של הכביש. כשחזר מהחקירה הוא זעם וצעק על חוסר ההגינות, קיבל חיבוק מהוריו, התקלח, נרגע, וחזר לתפקוד באמירה: 'אני יודע שאני בסדר, ומה שקרה היה לא פייר'. זהו עיבוד אדפטיבי: היה, נגמר, למדתי משהו מהחוויה הזו ו– המשכתי הלאה. לא נפגמתי".

הדוגמה השגרתית הזו ששפרה מספרת, מפתיעה בחמימות האנושית והפשוטה שלה. כל כך פשוט להעניק לילדים שלנו בריאות נפשית, ללמד אותם לעבד חוויות קשות ולהמשיך הלאה. כמה פשוט? ככה מסובך. תארו לעצמכן התנהלות אחרת: 'אוי ואבוי! משטרה!!! אולי פתחו לך תיק, אולי נהיה נתונים לביקורת שלהם! למה עמדת בצד הזה של הכביש, לא הבנת שזו הפגנה???' ואפילו 'אוי ואבוי מסכן שלי, איזו טראומה!!! יש לך עסק עם המשטרה בגיל אחת עשרה, מי שמע על דבר כזה?' תגובות מבוהלות, לא רעות, חלילה, אבל לא נובעות ממקום פנימי מחזיק שרואה את הילד, מחזיק איתו ומשאיר את הפרופורציה. וזה כבר חבל.

"על פי ד"ר שפירו", ממשיכה ד"ר וולגלרנטר, "כשמתרחשת חוויה טראומטית, חוויה שמעוררת מצוקה רבה, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגיים והקוגניטיביים מוצפים. במצב זה של הצפה, הזיכרון ומאפייניו (תמונות, קולות, רגשות, תחושות גוף) לא מצליחים להשלים את העיבוד הנדרש, וכתוצאה מכך מאוחסנים בצורה דיספונקציונלית ברשת זיכרון נפרדת. כאשר אדם מוטרד מאוד, מוחו אינו מסוגל לעבד מידע באופן רגיל. משהו 'נתקע' וגורם לזיכרון המאורע להיתקע במוח ללא עיבוד, כאילו קפא בזמן. זיכרון כזה הוא בעל השפעות שליליות מתמשכות על הדרך שבה הוא חווה את העולם ומתקשר עם אנשים אחרים/

"כשהאירוע עוצמתי מדי או תופס אותנו בלי מספיק כוחות, המוח עלול להיות מוצף במידע שהוא לא מצליח לעכל. במצב כזה, הגוף כולו מתגייס בתגובת דחק – סטרס; המוח החושב – הקורטקס הגבוה יוצא מפעולה, רק מערכת הישרדותית של גזע המוח והמערכת הלימבית לוקחים פיקוד, והמערכת כולה מוצפת באדרנלין וקורטיזול. התוצר הוא תגובה של מלחמה או בריחה או קיפאון, המתבטא בתופעות פיזיולוגיות וסומטיות כגון יובש בפה, שינויי דופק, כיווץ שרירים ודריכות.

"כל חוויה מגיעה אל המוח בערוצים חושיים ופיזיים. בטראומה, המידע החושי–פיזיולוגי נותר כך, בדרך כלל ללא מילים. מילים הן פונקציה של מוח חושב, ובטראומה כאמור המידע נשמר במערכת הפיזית ובאמיגדלה. עוד פונקציה שחסרה במצב טראומטי היא תפיסת זמן. המידע הטראומטי נטול הקשר ואינו עובר למצב של עבר, נגמר, כעת אני בטוח.

"זהו הסבר פשטני למדי שמסביר איך טראומה יכולה להותיר אנשים בהתמודדות עם פחדים, פלאשבקים או מוצפות, אך ללא יכולת של המוח הגבוה והתודעתי להתמודד עם הסימפטומים. רק חלק מהמוח זוכר את הסכנה הנוראית אבל ללא מידע איך להינצל. מידע שאינו מעובד נכון, כלומר: במעורבות של המוח הגבוה, נשאר במצב הסכנה על כל הסימפטומים שהזכרנו".

זוכרות את ללי, ילדת הקסם? היא חוותה טראומה, אירוע לא נעים בעליל. התמונות שרצות לה מול העיניים מכילות זכוכיות מנופצות, אמבולנס, ואת המבט של אחות של חברה שלה, צופה באימה בתאונה. המוח שלה מאחסן את הסלט הזה בקפסולה: קולות של 'בום', של 'אוי!' שאבא צעק לרגע, ריח חרוך קצת, ותחושה שהיד שרוטה, ואמא'לה! אסור לגעת בזכוכיות! היא נשארת שם. מבוהלת. קפואה. רוצה לברוח, אבל עדיין חגורה בחגורת הבטיחות, לא מצליחה לנוע בתודעה שלה, אף על פי שמזמן היא בבית.

כולנו אחרי טראומה

מנחם פינס כתב והניח את השיר הנוגע הזה בפינת הטור שלו, כמי שגר בצפון שקדח (שקדח? אפשר בלשון עבר? הלוואי!) ורעם, ופתאום נהיה קצת שקט, והשקט עצמו הלחיץ והבעית:

וְאֵין רוֹדֵף

אִם עוֹדְךָ מְצַפֶּה לְרַעַשׁ

מְחַדֵּד אֹזֶן בַּלָּאט

אִם אֵין מַחֲרִיד

וְאַתָּה עֲדַיִן מְחַפֵּשׂ מִקְלָט

צֵא וּלְמַד –

כִּי מַבְעִית יוֹתֵר צֵל רוֹדֵף

מִכִּבְשָׁנָהּ שֶׁל חַמָּה

וְקָשִׁים הֵם הִרְהוּרֵי מִלְחָמָה מִמִּלְחָמָה

"כצפתית", מספרת אפרת את השיר במילים משלה, "אני חושבת שחוש השמיעה וחוש הריח שלי הם שנפגעו בעיקר במלחמה. בומים, מסוקים קרובים, אזעקות – סלט קצוץ, טרי, מכל הקוקטייל הנורא הזה, הוגש בכל שעות היום תקופה ארוכה. בימים האחרונים יצאתי לנוח קצת ואולי אפילו לנסות להחלים ולשקם את עצמי בחו"ל. לא עזר. כל שריקת רוח – הקפיצה אותי בצעקות: אזעקה, ילדים! כל מסוק ורחפן שאנשים שכרו כדי ליהנות הורידו לי עוד פעימה מהלב. כשאחד הילדים ניפח בלון והוא התפוצץ, הרגליים שלי רעדו חצי שעה".

זה עצוב, כל כך.

"אירועים שהם רגילים עבור אנשים אחרים, יכולים לגרום מתח רב לניצולי טראומה", מסבירה ד"ר וולגלרנטר. "למשל בתקופה הזו, המערכות העצביות של רבים מאיתנו נמצאות בדריכות, וכל רעש מקפיץ ומשמש טריגר מעורר חרדה. במצבים קיצוניים יותר, הטריגרים הללו הם בלתי נסבלים, ופיצוץ של זיקוקים יכול לעורר זיכרון חווייתי של פיצוץ מסכן חיים, כאילו זה שוב אמיתי בהווה.

"או – הבעת פנים חתומה של אדם יכולה לעורר פאניקה אצל בן/בת הזוג שגדלו בפחד שהבעה שאינה מרוצה היא הקדמה לאלימות או לדחייה.

"טראומה 'חוטפת' את המוח החושב, וכשיש טריגר ביום–יום, היא מציפה את המערכת באזעקות, הורמוני לחץ, רגשות ותחושות קשות.

"טראומה כזו אינה מגיבה טוב להיגיון, מכיוון שמערכת העצבים ממשיכה להתנהל באופן שאינו מביא בחשבון את המוח החושב ואינו בדיאלוג איתו. זוהי מערכת הישרדותית שפועלת בפני עצמה".

עצוב שחזרנו על כך כבר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, אבל כנראה זה חלק מהתיקון. ושפרה מזכירה: "כשהמצב נותר לאורך זמן, מדובר בתסמונת פוסט טראומטית. לא כל אחד יפתח תסמונת פוסט טראומטית, אבל יש דברים שאפשר לעשות ברמה המיידית ויכולים למנוע תגובה פוסט טראומטית. רוב התגובות הראשונות הן תגובות שהמוח יודע לעשות כדי לאפשר שחרור של הטראומה. ניתוק, רעד, צחוק ובכי הם דרכי התמודדות ראשוניות ונורמטיביות. ההתערבות הראשונה היא בעיקר של ייצוב המערכת. התערבות נוספת חשובה אם לאורך הזמן המצב לא עובר שלבים, וכאמור, כאילו נתקע. כאן נכנס EMDR.

"החדשנות שבשיטה זו היא שילוב הגירוי הדו צדדי (חזותי, שמיעתי, תחושתי או שילוב שלהם) בתהליך הטיפולי, בדרך המאפשרת למטופל להתבונן ולבחון אירועים וחוויות המטרידות אותו בצורה שאינה מעוררת מצוקה, ועל ידי כך להשיג שינוי רגשי והתנהגותי מהיר ויציב לאורך זמן. עם הזמן, השיטה התפתחה וכבשה לה שדות נוספים בשטח הטיפול, וכיום אפשר לטפל בה בצורה יעילה וממוקדת במגוון רחב מאוד של בעיות: חרדה, התמודדות עם אובדן, בעיות סומטיות (כאלו של גופנפש), זיכרונות מטרידים, הפסקת עישון, התמכרויות ועוד.

"בעקבות הטיפול ב-EMDR יחוש המטופל הקלה משמעותית בסימפטומים כבר לאחר מספר קטן יחסית של מפגשים. במהלך הטיפול מבצעים מחדש את התהליך הנורמלי של עיבוד האירוע מהעבר בתנאים פחות מלחיצים, כך שבסיום עבודה מוצלחת של EMDR נוצר מצב שבו הדימויים, הקולות והתחושות אינם חוזרים ופולשים, והאירוע פחות מפריע ומטריד".

מוח נע

אולי, אם המוח קפא, בין אם בטראומה עצמה, בין אם ברצון לברוח או להילחם – לנוע בתנועות חדות ומבועתות ללא מנוחה, לא משנה מה הצד של המטבע שהמוח נפל עליו, הוא צריך עכשיו לחזור לתנועה, ותנועה מיטיבה. אולי ככה אפשר לתאר את מה שמתרחש בטיפול. רשות ההסבר לד"ר וולגלרנטר:

"EMDR היא שיטת טיפול שמתניעה מחדש את התהליך הטבעי של עיבוד מידע לפי מודל AIP – עיבוד מידע אדפטיבי. וכפי שציינו, מחקרים רבים הוכיחו יעילות לא רק בטיפול בטראומה, אלא בשורה ארוכה של הפרעות: התמודדות עם כאב פיזי, התמכרויות, הפרעות חרדה ועוד.

"איך בדיוק זה עובד – כמו שאמרנו, נשאר בגדר השערה. אחד ההסברים הוא שתנועות עיניים משחזרות, כמו בחלימה, עוזרות כנראה להפעיל תהליך נוירולוגי של עיבוד מידע ומקדם למידה. גם גירוי דו–צדדי יכול ליצור אותו אפקט. נוסף על כך, המחקרים מראים שזה מרגיע ועוזר לאדם לשאת את החוויה הרגשית, כלומר להרחיב את חלון הסיבולת שלו, וכך האירוע לא מוציא מחלון הסיבולת לאזורים הישרדותיים.

"חשוב לציין שיש הבדל בין טיפול בטראומה חד פעמית ללא רקע טראומטי, לטראומה מתמשכת ומורכבת.

"עוד על פי מחקרים, שיטות שיש להן פרוטוקול הוכחו כיעילות יותר. EMDR עובד עם פרוטוקול של שמונה שלבים שמאפשרים מדידה הן קלינית והן מחקרית. אפשר למקד את העבודה באופן רחב או צר יותר, לעקוב במספרים אחר ההתקדמות, למשל במדד המתח היורד והפחתת טריגרים גם כשמתמקדים בזיכרון הקשה.

"תוך כדי עבודה טיפולית עם EMDR משתחררות אסוציאציות בארבעה ערוצים מרכזיים, אותם ערוצים שדרכם נחווים כל מאורעות חיינו: קוגניטיבי, רגשי, סנסורי וסומטי (גופני).

"הנחת העבודה היא שלמוח קיימות יכולות טבעיות לריפוי עצמי, ואותן מחזקת השיטה. העבודה הטיפולית מבוקרת ואפשר לשלב אותה תוך כדי המפגש הטיפולי.

"מחקרים מראים ששיטת ה-EMDR מסוגלת להביא לעיבוד מהיר של זיכרונות טראומטיים שלא עובדו כהלכה, ואותו עיבוד גורם לחיווט מוחי מחודש (rewire) בחיבורים המוחיים שמקפיאים אותנו במצבי טראומה, לשינויים קוגניטיביים ורגשיים יציבים ולהקלה ניכרת בסימפטומים התנהגותיים, רגשיים וגופניים.

"במובנים רבים, התפעול הטכני של שיטת EMDR מזכיר קשיבות (מיינדפולנס), שכן בשלב הקהיית הרגישות המטופל נדרש 'להיות ברגע ולתת למה שקורה לקרות' ו'פשוט להתבונן במה שמתרחש' – הנחיה שמזכירה מאוד את העקרונות הבסיסיים של תרגול מיינדפולנס".

זה לא כל כך פשוט

וואו! אז – קדימה, נכון? העקרונות בהירים, מובנים, הבנו את הלוגיקה. שנתחיל לטפל? אפילו לא צריך קורס של שלושה חודשים ללימוד טיפול רגשי!

טוב, ד"ר וולגלרנטר לא צינית כמוני, והיא משיבה בכנות: "בטראומה חד פעמית ללא רקע טראומטי, אפשר להניח שעבודה לפי פרוטוקול תעבוד. כך למשל בהדרכה המסיבית שנעשתה על פרוטוקול ISP – נוהל ייצוב מיידי. זהו פרוטוקול שחולק בנדיבותו של ד"ר גרי קווין. הוא בשימוש של יחידות חוסן ברחבי הארץ והעולם, משמש ארגונים כמו 'הצלה'. זהו פרוטוקול מסוים מאוד, לא טיפול EMDR אלא טיפול עזרה ראשונה שיכול בהחלט לשנות את כיוון העיבוד של אותו אירוע".

ואת זה – גם אנחנו יכולות לנסות ללמוד אם אין אנשים ויש מצב טראומטי: הנוהל כולל נרמול של המצב, ותחושה חווייתית – אתה לא לבד. במקרי הצורך הוא כולל גם תיפוף על הברכיים ושאר אפשרויות שכוללות את שני צידי המוח.

"אבל טיפול ב-EMDR הוא הרבה יותר מזה", מסבירה שפרה. "אם נניח את מטפלת ללא הכשרה ותיקחי את הפרוטוקול לחדר הטיפולים, מה תעשי כשחלון הסיבולת קטן והמטופל מוצף? מה תעשי כשיש בקלאש – תגובת נגד לטיפול, או תקיעות בעיבוד והלופים של הטראומה לא נחלשים? איך תיגשי לטראומה מורכבת שאינה אירוע אחד, אלא אשכולות של חוויות? במה תטפלי קודם? איך תתייחסי לחוויות שלא נבחרו כטרגט (מטרה) טיפולי?

"נוסף על כך, כשמדובר בטיפול עם ילדים – עולות סוגיות התפתחותיות והיקשרותיות. למשל, עבדתי עם ילדה מקסימה שעברה טראומה של התעללות בגן ילדים. היכולת להפריד בין השלכות הטראומה, לבין עיכוב התפתחותי אורגני שמבקש מעקב והתערבות מקצועית מסוג אחר – היה רכיב קריטי ואחראי".

השתכנענו, אני מקווה. והיא ממשיכה: "EMDR גם כפרוטוקול, הוא לא מתכון אלא ציוני דרך המבוססים על ידע עמוק ורחב. EMDR היא גישה אינטגרטיבית לפסיכותרפיה שמטפל בעל ידע על טראומה יכול לשלב בעבודתו. מכיוון שטראומה ננעלת בגוף ובחוויה החושית ואינה בתקשורת עם המוח החושב, EMDR משתלבת בעיקר עם גישות שעושות עבודה של bottom up, כפי שנדרש בטראומה: IFS, SE ואחרות. הכניסה של המוח החושב חשובה מאוד, והיא גם קורית במשך הטיפול כך שהבנה פסיכודינמית גם רלוונטית.

"צריך להבין שבטיפול בטראומה, אי אפשר לעבוד רק עם הקהיה, היזכרות ותנועות עיניים. ישנם השלבים הראשונים שהם ביסוס יציבות במערכת, כי EMDR וכל עיבוד טראומה עובד רק בתוך חלון הסיבולת. כלומר: השלבים הראשונים של הפרוטוקול הם בסיס להמשך. מומחי הטראומה, כולל ג'ודית הרמן, מסכימים שהשלב הזה של יצירת יציבות וביטחון הוא הכרחי, ובשלבים הללו יש שימוש בדרכים תרפויטיות כרוחב יריעתו של המטפל.

"ואם יש תקיעות או סיבוך בהמשך, המטפל צריך לדעת לזהות זאת דרך התכווננות – attunement, וכלים לחזור לקרקע בטוחה. היכולות הללו מתפתחות רק בלימודים עם אורך ועומק משמעותיים. טיפול לא נכון עלול לגרום להצפה מחדש ורה–טראומטיזציה. כך שלא רק שלא הועלנו, אלא טיפול שאינו מבוסס ידע רחב ומקיף עלול לגרום להחרפה ולמצוקה מוגברת.

"לאור זאת, ההכשרה ל-EMDR ניתנת רק לבעלי תואר שני בתחום בריאות הנפש. כאמור, מדובר בשיטה אינטגרטיבית שדורשת מיומנויות טיפוליות גבוהות".

אם הבנו – איזה יופי, אם לא הבנו – לא נורא, העיקר שהבנו שעם כל הפשטות, זה מורכב, זהיר, וכדי ללכת בשבילי הנפש נדרשים מיומנות, עדינות והמון המון ידע וענווה.

אז איך זה נראה?

אפשר להציץ לחדר טיפולים שכזה? האם הוא מכיל רק EMDR או גם שיחות? האם המטופלת צריכה לדבר? ובכלל, כמה זמן כל זה נמשך?

ד"ר וולגלרנטר שופכת אור: "הטיפול עשוי להיות קצר למדי, אולם במקרים מסוימים נדרשת עבודת חיזוק או עיבוד של טראומות נוספות. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך הטיפול יהיה קצר יותר. כאשר מדובר באירוע טראומטי בודד, אפשר לסיים את הטיפול בפגישות בודדות.

"השימוש ב-EMDR גמיש למדי ויכול להתבטא בכמה דרכים קליניות:

לעמוד בפני עצמו.

להיות חלק מטיפול פסיכולוגי ארוך טווח.

להיערך כטיפול ממוקד עם מטפל EMDR במסגרת טיפול ממושך שמנוהל על ידי מטפל עיקרי אחר.

לעבוד כטיפול עצמי (משולב עם טיפול מקצועי) – לאחרונה הוערכה היעילות של מערכת EMDR אוטונומית, המבוססת על וידאו, מישוש ואודיו ועוד טכנולוגיה מתקדמת מאוד.

"שיטת EMDR מתאימה לכל גיל – ילדים מגיל חמש, בני נוער ומבוגרים. בניגוד לטיפולים פסיכולוגיים מסורתיים באמצעות חשיפה, שבהם אמור המטופל להתרכז באירוע הקשה כדי ללמוד כיצד לא להיכנע להימנעות מפניו, ב-EMDR המטופל נדרש למעט מאוד קשב סביב הזיכרון הטראומטי. הפחתת הדגש על הקשב היא יתרון משמעותי לטיפול בטראומה אצל ילדים, והתרגול עצמו מגוון ויצירתי: למשל, כדור שעובר מצד לצד או תיפוף של ההורה על כתפי הילד כשהוא יושב על ברכי ההורה. שימוש ב'באזרים' (Buzzer) עם תאורה ורטט או באוזניות, מספקים את רוב התשתית הנדרשת כדי לייצר את האפקט הרצוי. למעשה הכלי הספציפי שבו משתמש המטפל פחות קריטי, כל זמן שמתקיימת גרייה דו צידית וכניסה של הילד למצב שבו הוא מרגיש מספיק רגוע רגשית, נינוח גופנית ובטוח נפשית כדי לשתף ולתאר מה שעובר בתודעתו במהלך הסשן.

"אותה גמישות טכנית של שיטת EMDR מאפשרת הרחבה של העבודה הקלינית למסגרות חינוכיות וטיפוליות מגוונות, כמו כיתות לימוד בבתי ספר ואפילו גני ילדים.

"מבחינה מחקרית, שיטת EMDR מראה תוצאות קליניות יפות בטיפול עם ילדים המתמודדים עם קשיי ויסות חושי ורגשי, לצד פוביות, פחדים וחרדות או תופעות טראומטיות במידות חומרה מגוונות.

"למשל, EMDR נמצאה יעילה בהפחתת חרדה אצל ילדים שעוברים הרדמה מקומית במהלך טיפולים רפואיים פולשניים, מה שמציע שימוש בטיפול למניעת חרדה, לפחות בהקשרים רפואיים".

זה יופי, קול מבשר, אבל… כל עוד אנחנו כאן בעולם, לא הכל יהיה מושלם, נכון? איפה זה קצת מסוכן? שפרה לא חוששת לענות: "כן, יש גם התוויות נגד ואפילו תופעות לוואי. חשוב להכיר אותן:

"לכל טיפול יש סיכון לתופעות לוואי, לתגובות משניות. ב-EMDR יכולות להיות תופעות של הגברת ההיזכרות באירועים ופרטים טראומטיים, חלומות ברורים עם תחושות חזקות, קונטראינדיקציות ל-EMDR כוללות: תנודות חזקות במצב הרוח, ניתוק ודיסוציאציה, תחושת פגיעות, סחרחורת, תגובת דחק פיזית כגון בחילה וכאב ראש.

"זה לא אומר שאי אפשר לטפל ב-EMDR, אלא שיש לוודא ייצוב ולהיות יצירתיים בדרך. חלק מהתוכנית הטיפולית היא להביא בחשבון סיכון לתופעות אלו. אחד השלבים הראשונים הוא ייצוב – סטביליזציה. לא עוברים הלאה לפני שמוודאים שיש קרקע יציבה דיה. לעיתים זה עצמו פרק שלם בטיפול. בעבודה זהירה וקשובה אפשר למזער ולטפל בכל המצבים הללו. לעיתים נדרשת תמיכה תרופתית לסיוע, כמו גשר, עד שחלון הסיבולת גדל מספיק.

"זו עוד סיבה שלקחת פרוטוקול ולעבוד איתו יכול לגרום נזק (של פשיעה) – הנזק של טראומה לא מעובדת שממשיכה להפעיל את האדם ולהשפיע על חייו, ונוסף על כך, תחושות קשות של כישלון, וירידה במוטיבציה ובהתגייסות להמשך טיפול.

"מעבר לכך, יש מטופלים הנוטים לשימוש יתר באינטלקטואליזציה (מנגנון הגנה משני), כנראה מתוך פחד לאבד שליטה. כך יוצא שבמקום לאפשר לעצמם לחוות רגשות הם עסוקים יתר על המידה בחיפוש הרציונל בבסיס התהליך.

"יש מי שחווים תסכול עקב הקושי לדמיין תרחישים מתאימים או להישאר מחוברים לרגש, במיוחד אם הם נוטים לדיסוציאציה (ניתוק) במהלך מצבים רגשיים עזים.

"ובכלל, מטופלים זקוקים לעיתים למטפל EMDR שיתאים עבורם את הגישה באופן אישי יותר, למשל דרך הדרכה ישירה יותר, החלפה של סוג הגירוי הדו–צדדי וכמובן העמקת האמון והנוחות עם המטפל".

אז – הנפש מבקשת זמן. וניתן לה אותו במלוא הכבוד שהיא ראויה לו.

תיקון ונחמה

וכאן, ד"ר וולגלרנטר אוספת את החלקים הלוגיים, המקצועיים, המעשיים והזהירים לאגודה אחת, צוררת אותם בסל של מבט יהודי:

"זה נפגש בצורה הרמונית כל כך במעגל של כאב ואבל, אחריות ותיקון ו– נחמה…

"אני מרגישה שלכל דור יש הניסיונות והרפואות שלו, ההתמודדויות והכלים לעשות את התיקונים הנדרשים בשלב הנוכחי של התוכנית האלוקית.

"בדורות קודמים, בשואה למשל, לאנשים נותרו טראומות, רובן מודחקות. הסימפטומים עברו לדור שני ושלישי. כעת הגיע זמן גאולה. לא חייבים להעביר את המטענים הללו הלאה. יש דרך לשחרור ומתווה חדש.

"הצמיחה הפוסט טראומטית של אדם אחד, היא צמיחה של כל הסובבים אותו ושל הדורות הבאים. אולי נוכל להעביר הלאה בשורה של תקווה של צמיחה. בעיניי, זוהי אחת המתנות שקיבלנו בדור הזה. יש אופק, יש תקווה, יש אופציות וערוצים פתוחים. רק סעו בזהירות, ולכו עם זה".

נלך, גם עם זה. עוד כלי לאוצר הכלים המופלא ששולח לנו ריבונו של עולם. אפשר, אפשר עוד לתקן. 

עם עצמנו

אחת האבדות הקשות שלנו בגלות היא אובדן העצמי שלנו, זה שלא יודע מה הוא צריך עכשיו, מה הוא רוצה עכשיו, מה מדויק לו. ככה מתגלגלים בין טיפול לטיפול בעצימת עיניים, ככה לא מצליחים להיחלץ. אבל למה אני כל כך פסימית? אולי נכון יותר אחרי כתיבת הכתבה הזו לומר אחרת: ככה מתקדמים בכל פעם צעד אחד – גם אם הוא קטנטן וזעיר, במטרה להבין מה אני צריכה עכשיו.

תקראו שיר יפה שכתבה מישהי שבוחרת בשם עט מעניין:

לתת מילים / לא יודעת מי אני

לֹא מַסְפִּיק שֶׁתַּגִּידוּ לָהּ לַעֲשׂוֹת נְשִׁימוֹת

וְגַם לְהָזִיז אֶת הָעֵינַיִם וְלַעֲקֹב אַחֲרֵי מַקְּלוֹת.

לֹא מַסְפִּיק שֶׁתַּגִּידוּ לָהּ שֶׁזֶּה הָיָה וְנִגְמַר

וְגַם לֹא לִסְפֹּר חֲפָצִים בַּחֶדֶר וְלִקְרֹא בִּשְׁמָם.

אוּלַי פָּשׁוּט תַּעַצְרוּ וְתִהְיוּ אִתָּהּ

שָׁם, בַּמָּקוֹם הַכּוֹאֵב הַזֶּה

בַּזִּכְרוֹנוֹת הַחוֹדְרָנִיִּים

בַּפְלֶשְׁבֶּקִים הָאַכְזָרִיִּים

שֶׁהִיא בֶּטַח לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת יוֹתֵר.

תִּהְיוּ אִתָּהּ

שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּב לְבַד

שֶׁתּוּכַל אוּלַי לָתֵת מִלִּים

לַמִּקְרִים שֶׁבָּהֶם הִיא הָיְתָה כָּל כָּךְ חַסְרַת אוֹנִים

כי כן, וזה עצוב: לפעמים אין לנו מספיק רוך עבור עצמנו כדי לחבק אותנו בחיבוק פרפר. לפעמים – מקורות החוסן הופכים להיות כמו מחלת החיסון העצמי – פועלים נגד העצמי, ובכל כוח שיש לה, היא משתמשת נגד עצמה. לפעמים שהייה משותפת במרחב בטוח היא לא משהו שאפשר להכיל, כל קרבה מרגישה כמו סכנה ואסון.

הנפש מורכבת כל כך, הנימים האלו דקיקים כל כך, ולתוכם אנחנו רוצים להכניס סם חיים. שווה להיות עדינים. שיישאר לנו ה'עצמנו' בתוך מסעות התיקון, ושהדרך תהיה רכה עוד יותר, ועטופה, ומאירת פנים. ישם עלינו שלום.

אפקט הפרפר

אחד הכלים המופלאים בעבודת ה-EMDR נקרא 'חיבוק פרפר', וד"ר וולגלרנטר מספרת לנו איך אפשר לחבק ככה, בבית:

"חיבוק פרפר הוא בעצם חיזוק משאבים. ננסה אותו ביחד? נשב במקום שקט ורגוע, בלי הסחות דעת, בלי טלפונים מצלצלים או ילדים שצריכים הרגע בקבוק.

"חשבו על רגע נעים, בטוח, רגע או מקום או אדם שעבורכם בטוח, נעים, רגוע ושלו. שימו לב מה רואים, שומעים, ומה אתם מרגישים בגוף כשאתם מעלים את הרגע הזה. רגע בזמן. כמו צילום. של פריים, של תמונה אחת. שימו לב למחשבה שמגיעה לכם והיא על עצמכם, כזו שמתחילה במילה 'אני': אני טוב, אני מסוגל להיות עם זה. שימו לב ואפשרו לרגע הזה להיות עבורכם כאן ועכשיו, ובעדינות טופפו על הזרועות ימין שמאל ימין שמאל. תנו לרגע הזה להיות משאב שאפשר לחזור אליו גם ברגעים פחות נעימים, לחזור לעוגן הזה כדי לאפשר גם וגם".

ננסה? שפרה מחדדת:

"זו לא בריחה או משהו במקום הקושי, להפך – גם בקושי, חוסר אונים ואין מוצא, יש גם. גם חוויה חיובית, וזה אחד הרכיבים של חוסן: גם וגם. יכולה להיות עם החלקים הכאובים ועם הקושי, ולהיזכר ולהחזיק רגע נעים שכזה וכך להיות עם מה שעולה במקום להדחיק, לברוח ולתת למערכת ההישרדותית לעשות את שלה.

"וכאן אפשר להכניס אמירות חיוביות. במקום 'אני לא יכול לשאת את זה' = 'עברתי את זה ואני כאן'. במקום 'זו אשמתי' = 'עשיתי כל מה שיכולתי בנתונים שהיו לי'. וכך החוויה המעורערת עוברת לחוויה אפשרית וקיימת.

"ונקודה קריטית: זה חייב להיות אמיתי. אם האירוע לא נגמר, לא נאמר 'זה נגמר'. האמירה חייבת להיות כנה לחלוטין והחיפוש הוא תמיד אחרי אמירה נכונה ומתאימה למצב. כזו שיוצרת קרבה במקום ריחוק, בדרכיו של הבורא, באמונה רבה. אמונה של 'והשבות אל לבבך'. תחושה של ביטחון שלא נקנית על ידי מחשבה בלבד. הביטחון הוא בהרגשה, והידיעה היא בהבנה. התרגיל הזה, אני מקווה, יחבר בין שכל לרגש וחוויה, לחוות בטוב השם, מתיקות הקשר והחיבור אליו והאמונה הזולגת אל תאי הגוף".