במשך שלושים ושלוש שנים עמד הג"ר פנחס גולדשמידט בראש רשת של מוסדות חינוך ותורה בבירה הרוסית ובהמשך כהן כרבה של מוסקבה. אבל הפלישה לרוסיה הכריעה אותו. "הלכתי לישון ברוסיה, וקמתי בהרגשה שאני בטהרן", הוא מספר | הוא ורעייתו ארזו שתי מזוודות, ועזבו את רוסיה, אולי לתמיד | עכשיו, במונולוג ראשון וגלוי-לב, הוא יוצא בגלוי נגד המלחמה שמנהל פוטין ומביע חרדה עצומה לגורלם של היהודים ברוסיה | פרשת פנחס: ריאיון אמיץ
בלילה של כ"ב באדר א', רבה של מוסקבה, הגאון רבי פנחס גולדשמידט, הלך לישון בחדר השינה בביתו; למחרת, הוא התעורר, לדבריו, במדינה אחרת.
הפעם זה לא היה כחלק מעוד מסע שבו מורגל אחד הרבנים המוכרים באירופה, אלא בגלל שהמדינה אותה הוא מכיר כבר שלושים ושלוש שנה – מאז ימי הדמדומים של ברית המועצות ועד לשיא העידן של פוטין – נעלמה בן לילה. לפחות כפי שהוא הכיר אותה.
דואג לעתיד הקהילה, הפעם מרחוק. הרב גולדשמידט
באותו בוקר, שעה שהטנקים של ולדימיר פוטין חצו את הגבול לתוך אוקראינה – פעל הקרמלין בנחישות כדי למחוק את עקבות החופש האחרונים ברחבי רוסיה. אלפי אזרחים שהפגינו נגד המלחמה נעצרו, ערוצי התקשורת העצמאיים נסגרו, ומנהיגים דתיים אולצו בכוח לתמוך בפעולותיו האלימות של הקרמלין.
"זה היה כמו ללכת לישון במוסקבה, ולהתעורר בטהרן", אומר הרב גולדשמידט בריאיון ראשון ל'משפחה'. "רוסיה הישנה נעלמה".
זו הפעם הראשונה, מאז ההלם ששיתק אותו – שהוא מדבר בגלוי בריאיון לעיתון על הרגשות שלו כלפי מה שרוסיה הפכה להיות מאז תחילת המלחמה.
שבועיים לאחר אותו לילה מסויט, נעלה משפחת גולדשמידט – שהגיעה לרוסיה כזוג צעיר ואידיאליסטי עוד בשנים שבהן החיים היהודיים ברוסיה התנהלו תחת מעטה כבד של חשאיות – את ביתם בפעם האחרונה, הורידו שתי מזוודות אל המסוע בשדה התעופה, ופנו מערבה – לארצות מזרח אירופה, כדי לשהות עם הפליטים היהודיים הנוהרים אל מחוץ לגבולות אוקראינה.
מאז הם לא חזרו. ספק אם יחזרו בעתיד הנראה לעין. את בית הכנסת ארכיפובה שבו כיהן כרב – כבר לא יראה מן הסתם מבפנים בשנים הקרובות.
אבל גם ארבעה חודשים מאוחר יותר, כאשר רוסיה מבודדת יותר משהייתה אי פעם במאה השנים האחרונות, הרב גולדשמידט אינו יכול להתנתק מהמקום שהיה לו לבית שנים ארוכות כל כך. כעת הוא נע בין ביתו החדש בירושלים, לבין אירופה ואמריקה, כשהוא מנסה לגייס את תודעת הציבור לגורלם המדמם של יהודי רוסיה.
"היהודים באוקראינה מקבלים עזרה בהיקפים אדירים ובצדק", הוא אומר, "אבל הקהילה היהודית ברוסיה, הגדולה ממנה בהרבה, שקועה עמוק בצרתה. הסנקציות נגד האוליגרכים שתמכו ברשת המוסדות קטעו את תקצובם. חרדה מרחפת בחלל".
אבל גם בעת שהשערים ננעלים על חייהם במרכז התחייה היהודית ברוסיה הפוסט-סובייטית, ברור לרב, שנולד וגדל בשווייץ – כי ההחלטה להצטרף לצד של קורבנות המלחמה, הייתה נכונה. אין בו חרטה על כך, גם אם המחיר היה עזיבת התפקיד וחסימת הכניסה שלו לרוסיה של פוטין.
טירוף בדרך למוסקבה
לא רק אקורד הסיום – גם ההתחלה הייתה סוערת למדי.
ברית המועצות שאותה פגשו האברך הצעיר ר' פנחס גולדשמידט ורעייתו בשנת תשמ"ט – כבר הייתה אכולה מבפנים, נוטה להתפורר, בשל המערכת הכלכלית הקורסת בשנות הדמדומים של אז. לא היה מקום שבו ההתפוררות ניכרה באופן מובהק יותר מאשר במוסקבה הגדולה. בתור בירת הכוח העליון ששלט בחייהם של 286 מיליוני נתינים – מוסקבה הייתה אפרורית, קודרת וענייה. בעיני המערב – היא דמתה יותר למוזיאון ענק.
בריאיון ל'משפחה' הוא נזכר באותם ימים ראשונים. "זה היה כמו לחזור במכונת זמן, עם מכוניות מלפני ארבעים שנה. החנויות היו ריקות – כמעט לא היה מה לקנות בהן חוץ מקמח".
זה לא שבני הזוג גולדשמידט הגיעו מחיים קודמים של עושר ומותרות. הזוג התגורר לפני כן בנצרת-עילית שבגליל, כיום נוף הגליל, שם היה מרכז קליטה ענק לעולים, לאחר שהתפנתה במקום משרת רבנות.
"סיימתי תואר שני בהנדסה באוני' ג'ונס הופקינס ולמדתי בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור. זמן קצר לאחר שנישאנו, החלטנו רעייתי ואני להתחיל את חיינו בארץ ישראל. וכך, בשנת תשמ"ה (1985) הגענו לירושלים לשנתיים, שם קיבלתי סמיכה לרבנות בישיבת מיר ואז עברנו לצפון, להקים כולל 'קירוב' בנצרת עילית".
החזרה המתוכננת לעולם ההנדסאות מעולם לא יצאה לפועל; במקומה, היוותה החשיפה לעולמם של דוברי הרוסית בקרב העולים בצפון הארץ, את הצעד הראשון שהוביל אותם למוסקבה.
"הטריגר היה שיחת טלפון שקיבלתי בשנת תשמ"ח (1988) מחבר ילדות מציריך, שעבר לבני ברק. החבר רצה לדעת אם חברו לשעבר, שהפך לרב, מכיר מישהו מתאים לתפקיד עוזר לרב הראשי בברית המועצות, שיטפל בשאלות הלכתיות תחת הרב הראשי דאז, הרב אדולף שייביץ'.
"יש לך עשרת אלפים מועמדים מתאימים בבני ברק", הייתה תשובתו של הרב גולדשמידט, שזה עתה הוסמך לרבנות.
לעיני העמים. הרב גולדשמידט בפגישה עם ראש ממשלת אוסטריה לשעבר, סבסטיאן קורץ
"כן, אבל אם אתה מספיק מטורף כדי ללכת לגור בנצרת-עילית", הייתה תגובתו של החבר, "אולי גם תהיה מטורף מספיק כדי ללכת למוסקבה". ההערכה הזו התבררה כנבונה. מתוך סקרנות וחיבה מיוחדת לאתגרים, החליט הזוג הצעיר להגיש מועמדות לתפקיד, לתקופת ניסיון של שנה.
ואז התערבה הפוליטיקה הרוסית. את התפקיד המציא יו"ר 'הקונגרס היהודי העולמי', ישראל זינגר, יחד עם שר הדתות הסובייטי דאז. אבל כאשר השר הבכיר איבד את משרתו, העסקה התבטלה.
זו לא הייתה הבעיה היחידה. "התעוררו שאלות אצל כמה מהעסקנים הרבים שבחשו אז בקהילה היהודית ברוסיה של עידן הנשיא מיכאיל גורבצ'וב, אם יהיה זה חכם לשלוח צעיר בן עשרים וארבע למשרה רבנית חשובה כל כך, בעיר המאוכלסת במיליון תושבים יהודיים".
התוכנית הייתה, שהזוג גולדשמידט יישאר במקומו עד שערוץ אחר ייפתח עבורם. למרות הפתיחות הגדלה והולכת בשנות השמונים המאוחרות – הקמתה של ישיבה בברית המועצות הסובייטית, עדיין הייתה אסורה.
וכך, במאמץ שזכה לתמיכת יו"ר 'האקדמיה הסובייטית למדעי החברה', הקים הרב עדין שטיינזלץ את 'המרכז לציוויליזציה יהודית', ששימש כמסווה לישיבה התורנית הראשונה ברוסיה הסובייטית ופעלה תחת 'המחלקה לחקר תרבויות' ב'אקדמיה למדעים' של מוסקבה. הרב גולדשמידט ביקש לשמוע את דעתם של גדולי ישראל מהארץ למהלך. "רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל, אותו הכרתי מציריך, העביר לי את תמיכת מרן הרב שך זצ"ל למהלך, ואז יצאתי לדרך", הוא מספר.
הגט הראשון
בשנת תשמ"ט (1989) עוזב הזוג הצעיר מנצרת עילית את הארץ ועובר להתגורר בפנימייה של ישיבה במוסקבה. צעד מאוד לא מקובל, אם נזכור שרוב יהודי רוסיה רק חיפשו את הדרך החוצה.
"כולם חיפשו איך לצאת", מספר הרב גולדשמידט, "אך במקביל, היו גם עשרות לומדים מטעם 'אגודת ישראל', 'המזרחי' וקבוצות יהלומנים מאנטוורפן. אחד מתלמידיי היה זאב אלקין, כיום פוליטיקאי ישראלי בולט ובמקור מחרקוב, אוקראינה. הקמתי בית דין כדי לטפל בגיטין ובבירור יהדות, משימה מורכבת מאוד ברוסיה של אותם ימים.
"התיישבנו לכתוב את הגט הראשון במוסקבה זה עשרות שנים, אבל הנייר המקומי היה מאיכות ירודה כל כך, שהדיו נזל ועבר מאות לאות, מה שפסל את הגט". הפתרון נמצא מחוץ לקופסה: הרב גולדשמידט הסיר את הדף הראשון והחלק מכרך גמרא וכתב את הגט מחדש.
בשנת תשנ"ג (1993) התמנה הרב גולדשמידט לרב בית הכנסת הגדול וההיסטורי ברחוב ארכיפובה במוסקבה. בתפקיד רבה של מוסקבה, כיהנה לאורך ההיסטוריה שושלת רבנים חשובים מאוד. "היה הגאון רבי יעקב מאז"ה, אשר למרות היותו מינוי ממשלתי, היה תלמיד חכם עצום. הוא התפרסם בשל תפקידו כעד הגנה במשפטו של מנדל בייליס, והוא עוד זכה ללמוד עם המלבי"ם. גם רבי חיים ברלין כיהן ברבנות מוסקבה, כמו גם חתנו של הגאון מרוגאצ'וב".
את השאלות ההלכתיות הסבוכות, הוא הפנה אל מעבר לים. "לא היה קל כל כך לערוך שיחות בינלאומיות באותם ימים", הוא מסביר. "היית צריך להגיש בקשה למרכזנית הטלפוניה יום-יומיים מראש. אבל הייתי בקשר רצוף עם הגאונים רבי משה סולובייצ'יק, רבי חיים קרייזווירטה מאנטוורפן, ובעקיפין עם הרב אלישיב".
מבלי יכולת להכניס חומר לימודי, הגיעו בני הזוג גולדשמידט למוסקבה מצוידים במשהו אחר – מכונת צילום שהצליחו להבריח בחלקים מפורקים, ואשר אותה נאלצו להסתיר, כמובן.
הקהילה שכרה כפר נופש בפרברי מוסקבה, אליו הביאו מדי שבוע כמה ילדים מקומיים. הצעירים האלה היו מעבירים את מה שלמדו לבני משפחותיהם. "כל הידע היהודי שהנחלנו לילדים, עבר במהירות בקרב קהילת ה'סירובניקים' כמו פירורי לחם בין אנשים רעבים", הוא מספר. "החסר הגדול ביותר שנתקלנו בו היה ידע יהודי בסיסי".
מהמסד עד הטפחות. הרב גולדשמידט בשנות הבראשית במוסקבה, בפתח בית הכנסת ברחוב ארכיפובה
קשיים גשמיים היו בשפע. "הכסף לא היווה בעיה", הוא אומר, "כי הכל עלה גרושים. אבל לא היה כמעט מה לקנות. לא היו מכונות כביסה או מכשירי חשמל אחרים וכמעט אי אפשר היה להשיג אוכל כשר, רק תפוחי אדמה וכוסמת. דוד היל מניו-יורק היה תורם לנו פרוסות פסטרמה מעושנת וכך היה לנו בשר לשבת".
בתוך כמה שנים מאז הגעתו למוסקבה, לקח הרב גולדשמידט את קומץ היהודים מבית הכנסת שברחוב ארכיפובה והפך אותם לקהילה עם רשת בתי כנסת, ארגונים קהילתיים ומוסדות חינוך, אשר את כולם הותיר כעת מאחור.
הוא מונה את שמותיהם בגאווה, כמו מנכ"ל של רשת חברות גדולה. "יש את שני בתי הספר: 'עץ חיים' של 'קרן לאודר', עם חמש-מאות וחמישים תלמידים, ו'ראשית חכמה', לילדים מבתים חרדיים, עם מאה וחמישה תלמידים. יש לנו גני ילדים וגם ישיבה קטנה.
"יש לנו ישיבה גדולה – ישיבת 'תורת חיים', בראשות הגאון רבי משה לבל וכן סמינרים לבנות", הוא ממשיך. "יש גם כוללים, ביניהם 'כולל לייקווד' בראשות הגאון רבי בצלאל מנדל (שאשתו מנהלת את בית הספר 'ראשית חכמה') ואת 'תורה מציון', שסגני, הרב יושובייב, הפך לקהילה יפה של מאות משפחות, שרבות מהן בוגרות המוסדות שלנו". המוסדות המקוריים הקימו סניפים, כולל קהילות שלמות במוסקבה ומחוצה לה, המשמשות את יוצאי בוכרה, גיאורגיה והקווקז, במקביל למערכת כשרות. את ההצלחה הזו כלל לא ניתן היה לצפות באותן שנים ראשונות.
"רגע של נחת לו זכינו הגיע לפני ארבע שנים", מספר הרב גולדשמידט, "כשילדים מבתי הספר שלנו הצטרפו לטקס סיום המשניות המתקיים כל שנה בציריך. האירוע מושך אליו ילדים מאנטוורפן בבלגיה, ומקהילות סטמפורד-היל וגולדרס-גרין בלונדון. אבל במשך שנתיים רצופות, חתני המשנה וסגניהם היו דווקא תלמידי בית הספר 'תורת חיים' במוסקבה".
היהודים חוזרים
במרחק דקות הליכה ספורות מהקרמלין, העניקה לו לשכתו של הרב גולדשמידט בבית הכנסת 'קוראל' הנודע במוסקבה תפקיד מכריע.
זה היה בקיץ תשנ"א (1991), כאשר נשיא רוסיה, מיכאיל גורבצ'וב, נקלע לצרות. בצעד נואש, שנועד למנוע את קריסתה של ברית המועצות – תהליך שכבר היה אז בשלבים מתקדמים, תודות לכישלונו של גורבצ'וב – עשה המשמר הקומוניסטי היוצא צעד משלו. בעוד המנהיג הרוסי שוהה באחוזת הקיץ שלו בחצי האי קרים, הורו ראש הקג"ב, ולדימיר קריוצ'קוב, וחברי הקבינט של גורבצ'וב, לכמה גדודי צבא להקיף את הנשיא ולעצור את סגנו, בוריס ילצין.
"כאשר הצבא מסרב לירות – דווקא אז המהפכות מצליחות", אומר הרב גולדשמידט. המזימה נחשפה, כאשר ילצין סירב לסגת. הוא התעלם מסכנת הצלפים ונעמד על גבי טנק מחוץ לבניין המשרדים שלו במוסקבה, המכונה 'הבית הלבן'.
סימן מקדים לכך שעידן חדש בפתח, היה בהקרנת זיכרון על איליה קרישבסקי, יהודי שנרצח אל מול הטנקים הסובייטיים. טקס הזיכרון כלל גם אמירת קדיש.
"הרגע שבו נשמעו המילים 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' מעל גלי האתר הרוסיים – היה רגע סמלי", מספר הרב גולדשמידט. "הייתה זו הכרזה לכל מי שרוצה לשמוע, שהיהודים חזרו. הם דוכאו, הושתקו, הושפלו, אבל לא נעלמו".
נפילת המסגרת המעורערת של ברית המועצות – הייתה בלתי נמנעת. אל מול הצלחתו הכלכלית של המערב, ברית המועצות לא יכלה להרשות לעצמה את המשך ההתעצמות הצבאית, בשעה שנשיא ארה"ב, רונלד רייגן, יצא לתחרות נשק אשר מולה לא הצליחו הסובייטים להציב מענה.
ולמרות זאת, בזמן אמת, הפריכות הזו לא הייתה גלויה לעין: ראש ה-CIA לשעבר, סטנפילד טרנר, הודה מאוחר יותר, שקריסת האימפריה הקומוניסטית הדהימה את סוכנות הביון שבראשותו. "מעולם לא שמעתי אף לא ברמז מה-CIA, או מארגוני הביון האחרים במשרד הביטחון האמריקאי, שסובייטים רבים מזהים קושי כלכלי סיסטמי גובר והולך", הוא העיד.
המרגלים האמריקאיים לא היו היחידים שנותרו בפה פעור. "בכל שנה, בראש השנה", אומר הרב גולדשמידט, "כשאני אומר את המילים, 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה' – אני חושב על סופה של ברית המועצות. יום אחד התעוררנו והמשטר החזק הזה כל העולם פחד ממנו, פשוט נעלם".
'תרגיל אוגוסט' היה המסמר האחרון בארון הקבורה – הן של ברית המועצות, והן של מיכאיל גורבצ'וב עצמו. ואז עבר השלטון לידיו של בוריס ילצין. תקופתו של ילצין בשלטון הייתה הזדמנות עבור יהודי רוסיה להעמיד התארגנות קהילתית מהירה.
"תחת ילצין היה לנו קשר טוב עם הממשלה, שהייתה ליברלית", מספר הרב גולדשמידט. "היו לי קשרים קרובים עם ראש עיריית מוסקבה, יורי לוז'קוב, כמו גם עם שרי ממשלה שונים. במהלך אותה תקופה הוקמו רוב בתי הספר היהודיים ברוסיה, אבל הממשלה עצמה הייתה עסוקה בניסיון שיקום הכלכלה, ולא התעניינה במה שקורה בתוככי הקהילה היהודית".
האחד שיצא מן הכלל, היה שר החוץ יבגני פרימקוב, יהודי בעצמו, שהחליט לפתע לסגור את סניף 'הסוכנות היהודית' המקומי. "הוא חשש מבריחת המוחות הטובים מרוסיה בדמות מספר רב של יהודים, בהם אנשי מקצוע רבים, שעלו לארץ. הייתי מעורב במאבק נגד הצעד הזה, ובתמורה למאמציי, סידר יו"ר 'הסוכנות היהודית' דאז, אברהם בורג, מימון לכולל 'תורה מציון' במוסקבה, דרכו התקרבו מאות יהודים לתורה, והיום הם חרדים לכל דבר".
אבל החופש בתקופת ילצין גבה גם מחיר. "היו אז פשע ואנרכיה בכמויות גבוהות, בגלל שהממשלה הייתה ליברלית אבל חלשה, וגורמי הכוח היו חזקים מאוד", הוא נזכר.
עידן האוליגרכים
בראש הרשימה של גורמי הכוח היו האוליגרכים – אותם מתעשרים שניצלו את קשריהם עם גורמי הממשלה ואת כישוריהם המסחריים החדים, כדי לעשות את הכסף הגדול מהכאוס ששלט בעת המעבר של רוסיה לכלכלת שוק.
האוליגרכים הפכו לסמל של כל מה שהיה רקוב ברוסיה הפוסט-סובייטית. בעוד האזרחים הקטנים איבדו את כל חסכונותיהם – האוליגרכים קנו לעצמם יכטות-ענק שעגנו במונאקו, והקימו לעצמם ארמונות פאר בלונדון. כמויות הענק של השטרות המלוכלכים שזרמו לבירת אנגליה, יצרו את מה שכונה בהמשך 'לונדונגרד' – אזורי יוקרה בעיר שבהם הכסף הרוסי רק העלה את המחירים עוד יותר.
רבים מגדולי האוליגרכים היו יהודים. אחד מהם הוא בוריס ברזובסקי, מתמטיקאי שהרוויח שלושה מיליארד דולרים ממכירת מכוניות. הוא היה חזק כל כך בשלהי שנות התשעים, עד שלשכתו הייתה צמודה ללשכת ראש הממשלה הרוסי.
גם ולדימיר גוסינסקי עשה מיליארדים בתור ענק תקשורת. וכמוהו מיכאיל חודורקובסקי – שהיה האיש העשיר ביותר ברוסיה. חברת הדלק שלו, יוקוס, השתלטה על עוד ועוד נתחים מתעשיית הפחם ברוסיה הגדולה.
כל השלושה שגשגו בתקופתו של ילצין, ונפלו חזק כאשר ולדימיר פוטין החליט לשבור את האוליגרכים.
ברזובסקי נמלט לאנגליה בשנת תש"ס (2000), שם הוא נפטר בתשע"ג (2013), כשהוא בודד וכמעט ללא פרוטה. חודורובסקי נאסר באשמת פשעי הון שהיו או שלא, והחברה שבבעלותו הולאמה בשנת תשע"ה (2015), בצעד שהדהים את הקהילייה העסקית הרוסית והבינלאומית.
אבל דווקא צרותיו של ולדימיר גוסינסקי איימו לדחוק את הקהילה היהודית עד לקצה: תחת ממשלת ילצין, הוקם 'קונגרס של הקהילות והארגונים היהודיים הדתיים ברוסיה', שמוכר יותר בראשי התיבות שלו Keror (קארו"ר), שמהווה ארגון גג שמוכר על ידי הרשויות. הארגון עמד אז בראשותו של ענק התקשורת היהודי, ודלימיר גוסינסקי.
שתיקה איננה אופציה. בוועידה בינלאומית
בנשיאות הקונגרס ישב הרב הראשי מטעם הקונגרס, הרב אדולף שייביץ, שתחתיו כיהן הרב גולדשמידט. הרב שייביץ פעל במסגרת חצי-רשמית מאז תשמ"ג (1983) בתפקיד רבה הראשי של ברית המועצות, ולאחר מכן כרבה הראשי של רוסיה.
זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, לקראת המילניום החדש, הודיעה ממשלת פוטין כי חופש העיתונות – במילים אחרות, ביקורת נגד הממשלה – היה ואיננו עוד. בפגישה עם גדולי האוליגרכים, הניח פוטין את החוק החדש בפני הברונים המופתעים, שהתרגלו לממשלה גמישה ונוחה: או שתצייתו להוראות, או שתישאו בתוצאות הכואבות.
גירוש מהקרמלין
בתור בעליהן של חברות התקשורת החופשיות ביותר ברוסיה, בהן ערוץ NTV, הפך גוסינסקי לקורבן מיידי. בשנת תש"ס (2000) הוא נעצר ובילה כמה ימים בכלא. מהר מאוד הוא הגיע לעסקה, שנועדה למכור את הערוץ הבעייתי ל'גזפרום', ענק הדלק שבבעלות הממשלה.
הרב גולדשמידט היה מעורב במאמצים לשחרורו של גוסינסקי. "באותן שנים, רוסיה הייתה הרבה פחות מבודדת, ולממשלה הייתה חשובה דעת הקהל העולמית הרבה יותר מהיום. התקשרתי לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, אדגר ברונפמן, ובתוך כמה שעות יצא הנשיא ביל קלינטון בהודעת גינוי נגד המעצר. כעבור כמה ימים, התירו הרשויות לגוסינסקי לעזוב את המדינה".
משמעות תמיכתו של שייביץ בגוסינסקי הייתה, שכעת גם הוא וגם הקונגרס, סר חינם בעיני הממשל החדש בקרמלין. מכיוון שלא רצתה להיות מואשמת באנטישמיות, עודדה ההנהגה הרוסית את הקמתו של ארגון גג חלופי, 'פדרציית הקהילות היהודיות ברוסיה', שמטעמה מכהן כיום הגאון רבי בערל לאזאר כרבה הראשי של רוסיה.
קשרים הדוקים עם הממשלה – פירושם גישה לתקציבים. הקרמלין עודד את האוליגרכים – שכאמור, רבים מהם היו יהודים, ובשלב זה, כולם גם סחיטים – שיממנו את המוסדות היהודיים הרלוונטיים בסכומים של מיליוני דולרים.
בהתחשב בקשריו הקרובים עם דמויות המשויכות למעגל מקורביו של ילצין, מצא את עצמו הרב גולדשמידט כעת במצב מורכב מאוד מול הרשויות. שלוש פעמים – בתש"ס, בתשס"ה ובתשס"ז (2000, 2005, 2007) – ניסה הממשל הרוסי לגרש אותו על ידי ביטול תוקף הוויזה שלו. באחת הפעמים הממשלה הצליחה בכך; רק בזכות תמיכתה של הקהילה היהודית ברוסיה והתערבותן של דמויות בינלאומיות – הוא יכול היה לחזור אל בני קהילתו.
'לא יכולתי לשתוק'
ככל שהלכה רוסיה והסתגרה בעצמה והפכה לפחות ליברלית בתקופת שלטונו של פוטין, נוצר גם מתח גובר והולך מול הרב גולדשמידט עצמו.
הרבנות במוסקבה לא הייתה הכובע היחיד שלו: בתור נשיא 'ועידת רבני אירופה', הוא רקם קשרים ענפים עם פוליטיקאים אירופיים ואמריקאיים, להם הייתה ביקורת הולכת וגוברת על הכיוון שאליו פנתה רוסיה. הסיכונים בהיותו 'רב מטעם' – כפי שכונו הרבנים שכיהנו תחת שלטון הצארים ברוסיה – הלכו וגדלו.
עבור הדורות הקודמים של רבני רוסיה, הבחירות הכואבות שנגזרות מהחיים תחת משטר אוטוקרטי – היו יכולות להישמע מוכרות למדי. עם פתיחת המלחמה הנוכחית באוקראינה, ניסה גם הרב הראשי, הרב בערל לאזאר, אשר נהנה מקשרי ידידות קרובים מאוד עם ולדימיר פוטין עצמו – לצעוד על החבל הדק הזה.
הרב לאזאר הפתיע, כאשר שחרר הודעה, שבהתחשב ברגישות של הקרמלין לכל רמז של הסתייגות מהמלחמה – היא הפתיעה בניטרליות שלה, כלומר, באי תמיכתה במלחמה, אלא בהבעת תקווה לשלום עולמי ולהפסקת הכאוס. הרב לאזאר פנה אל מנהיגי הדתות בכל העולם בבקשה "לשלב ידיים למען השלום", ולנצל את השפעתם כדי "לעצור את הכאוס ולמנוע הרוגים נוספים". זה המקסימום שניתן היה לצפות מרב, שהוא וקהילתו נתונים לחסדי הקרמלין.
אבל הרב גולדשמידט בחר בדרך אחרת, נחרצת וחדה יותר. "עד למלחמה אפשר היה להמשיך להרכין ראש ולברוח מהפוליטיקה", הוא אמר, בסגנון דיבורו השקול והאיטי. "אחרי שפרצה המלחמה, הממשלה הבהירה היטב שכל מי שלא יתמוך בה בגלוי – יצטרך לעזוב. הדמות השנייה בחשיבותה בכנסייה האורתודוכסית הרוסית, מטרופוליטן הילריאן, פוטר מתפקידו.
"מבלי להיכנס לפרטים, קיבלתי את המסר בצורה הברורה ביותר".
מדוע כבוד הרב לא חשק שיניים ונשמע להוראות הממשלה, כפי שנהגו רבנים חשובים ואפילו גדולי ישראל לאורך הדורות, למען בני קהילתם השרויים בגלות?
"המסורת תמיד הייתה לעשות מה שהפריץ או הקיסר אומר. אבל היום – המצב שונה מכמה סיבות", הוא עונה. "שמונים שנה אחרי השואה, אנחנו, היהודים, יודעים להאשים את הגרמנים והפולנים על שלא הביעו התנגדות כשהם עוד יכלו לעשות זאת. אנחנו חיים בכפר גלובלי, וכל העולם מקשיב למה שאנחנו אומרים או לא אומרים. לכן, אנחנו לא יכולים לשתוק".
עוד דבר ששכנע אותו כי השתיקה אל מול הצעד המלחמתי האלים של רוסיה אינה אופציה – הוא קיומה של מדינת ישראל, ששינתה לדבריו את מעמד העם היהודי. "היום העולם אינו רואה בנו מיעוט נרדף, כפי שאנחנו אומרים בתחנון – 'לעג וקלס בגויים'. העולם מסתכל על מדינת ישראל ועל העם היהודי ומצפה מאיתנו לשמש מצפן מוסרי".
מגמה של פוטיניזם
כאשר הצבא הרוסי החל בהתעצמות הצבאית סמוך לגבול אוקראינה, היו אלה האמריקאים שהפעילו את הצופרים אל מול כוונותיו של פוטין.
ההיסטוריה עוד תחשוף את המודיעין שעליו נשען ממשל ביידן כשהחליט לפעול, מעבר לתמונות לוויין של הטנקים. אבל ההתרעות הוודאיות ההולכות וגוברות מצד ארה"ב נפלו על אוזניים ערלות משני צידי הגבול שבין רוסיה לאוקראינה.
לקח מהשואה. הרב גולדשמידט בפגישה עם צמרת הממשל הפולני
"יום לפני הפלישה הרוסית, סעדתי ארוחת בוקר במחיצתם של פקיד ממשל ישראלי וכמה פרלמנטרים רוסיים", אומר הרב גולדשמידט. "הם דיברו על ההתעצמות בגבול בביטול, באומרם שלרוסיה אין כל אינטרס באוקראינה ולא תהיה שום מלחמה".
זה לא היה שקר. כשנשאל אם ידע על ההחלטה לצאת למלחמה, השיב שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בשתיקה. אנשים מהצד חושבים, שהיו אלה פוטין ושר הביטחון סרגיי שואיגו שהחליטו להמר, כשהם משאירים את שאר חברי ההנהגה תחת ערפל.
"צריך להבין", אומר הרב גולדשמידט, "שהלחימה בין רוסיה לאוקראינה היא יותר כמו מלחמת אזרחים ולא מלחמה בין שתי מדינות רגילות".
הוא מנסה להסביר את ההלם שתפס את כולם עם פרוץ המלחמה: "הנהג שלי זה שנים רבות היה אוקראיני שהתגורר ברוסיה במשך עשרים וחמש שנה. הוא סיפר לי על דיווחים בתקשורת הרוסית על כך, שהרוסים מצאו ראיות לקיומו של נשק כימי וגרעיני בחרקוב שבאוקראינה.
"יומיים אחרי פרוץ המלחמה הגעתי לבית הכנסת בשבת בבוקר וראיתי את השומר משוחח בטלפון הנייד שלו. התברר שהבן שלו משרת בצבא אוקראינה. שני האנשים האלה דיברו את אותה השפה והיו כל כך הרבה קשרים בין שני הצדדים. לכן הרעיון של מלחמה בין השתיים היה כל כך הזוי".
מנקודת מבטו של אדם מבחוץ, הרב גולדשמידט עצמו לא היה מופתע מהפלישה. "קודם כל, כולנו יכולנו לראות את ההתעצמות הצבאית. האינסטינקטים שלי אמרו לי שזה אמיתי. האמנתי למה שהאמריקאים אומרים.
"שנית, בשנים האחרונות הפך הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה לחלק חשוב מאוד בנרטיב הרוסי – נקודת שיא בהיסטוריה הסובייטית. מלמדים עליו בבתי הספר יותר מבכל מקום אחר בעולם. הממשלה יצרה איזשהו נרטיב, לפיו המלחמה הנוכחית באוקראינה היא חזרה על המאבק נגד הפאשיזם, כאשר ההנהגה האוקראינית תופסת את מקומם של הנאצים".
החשיבות ההולכת וגוברת שהעניק פוטין ל'מלחמה הפטריוטית הגדולה', כפי שהמאבק נגד הנאציזם מכונה ברוסיה – היא חלק ממגמת הפוטיניזם הכללית. "רוסיה נעה בכיוון אולטרה-לאומני, מתוך שנאה לארה"ב ולמערב, והיא רואה את עצמה כאלטרנטיבה למערב המושחת ונעדר המוסר".
שוב מבודדת
התקיפה הרוסית על אוקראינה גררה אחריה סנקציות כואבות מאוד, הן מצד אירופה והן מצד אמריקה, שאת עוצמתן פוטין באמת לא צפה.
ההשלכות שלהן על הקהילה היהודית ברוסיה – הן איומות.
"בתוך שבוע אחד ראיתי הרבה מחברי הקהילות אורזים ועוזבים, כמעט כולם לארץ ישראל. כל התנועה האווירית לכיוון המערב נעצרה; חברות חדשות עצמאיות ברוסיה, נחסמו. היה כאן שינוי דרסטי לרעה".
יש לו גם מילים טובות לומר על פוטין: "יהודים רוסיים מכל הקהילות מכירים טובה לפוטין על מלחמתו נגד האנטישמיות ועל קשריו הקרובים עם מדינת ישראל". לצד זאת, הרב גולדשמידט סבור שתשעים אחוזים מהקהילה היהודית אינם תומכים בפלישה לאוקראינה.
"מעבר לצודק או לא צודק בצעד הזה, התוצאה הסופית – מיתון כלכלי וניתוק מכל העולם – היא מצב מאוד לא נוח ליהודי רוסיה. יש לי תחושה שהרוב הגדול לא ירצה לחיות באיחוד הסובייטי החדש, כשהם מבודדים מכל העולם".
וזהו בהחלט הכיוון שרוסיה והיהודים שבה מתקדמים לעברו: "גם הקהילות באוקראינה וגם אלה שברוסיה, עומדות מול עתיד של עוני וצמצום", צופה הרב גולדשמידט. "הנזק לרשת המוסדות שלנו לבד עומד כעת על חמישה מיליון דולרים, תוצאה ישירה של המלחמה והסנקציות נגד רוסיה".
מאגר הכסף האוליגרכי, שהיה מעיין החיים של תקומת יהדות רוסיה הפוסט-סובייטית – נותק לחלוטין. הכסף שממנו שילמו את משכורות המורים, שבזכותו דלקו האורות במרכזי הקהילות ברחבי המדינה, זה שהציל את קשישי הקהילה מרעב – נעלם מתחת למשטר הסנקציות הקשוח שהטיל המערב על רוסיה.
הרווח היחיד מאווירת המלחמה, מציין הרב גולדשמידט, הוא ההתעניינות המחודשת ביהדות, מצד יהודים שעד היום לא היה להם קשר לדת. "הזמנים הקשים האלה הם גם זמנים מיוחדים מאוד עבור אלה שעוסקים ב'קירוב'. אני מקבל דיווחים על אנשים ששכחו את הזהות היהודית שלהם וכעת נכנסים לבתי הכנסת ולישיבות ומתחילים ללמוד. אנחנו יכולים לפעול היום, מה שלא הצלחנו לפעול בזמנים אחרים".
בדרך ל'מסך הברזל'
אבל ענני הסערה, לדבריו, הם אמיתיים ומאיימים מאוד.
"ישנו חוסר ביטחון כלכלי, ולראשונה – אנשים רגילים מפחדים לדבר על המצב, אפילו בטלפון. מי שאין לו אזרחות נוספת – כדאי שישיג אחת כזו בהקדם האפשרי, כי אנחנו לא יודעים כמה זמן מסך הברזל עוד יישאר מורם.
"ישנו איום אמיתי מאוד, שמה שנבנה במהלך 33 השנים החולפות עומד כעת בסכנת קריסה", מסיים הרב גולדשמידט. "זו הסיבה לכך שאנחנו צריכים לשמור על מסגרות הקהילה. אני מאמין שרוסיה, והקהילה היהודית שבה, ימשיכו להתקיים גם אחרי פוטין".
כשבני משפחת גולדשמידט עלו אל סיפונו של המטוס לאיסטנבול, בדרכם לבודפשט – המסלול העוקף סימל את מסך הברזל החדש שהביאה המלחמה על אירופה.
המלחמה הגדולה הראשונה באירופה מאז תש"ה (1945) – היא גם רעידת האדמה הגיאופוליטית הגדולה ביותר מאז שגורבצ'וב הקריס את ברית המועצות – שהיו ימיו הראשונים של הרב גולדשמידט על אדמת רוסיה.
שלושים ושלוש שנים אחרי שהגיע לקחת חלק בתקומת העולם היהודי שהחריבו הקומוניסטים – עזבו הרב גולדשמידט ואשתו עם שתי מזוודות בלבד, ועם זיכרונות מחיים שלמים.
תלאותיהם של בני הזוג הזה, הן במובן מסוים סיפורה של רוסיה עצמה בפורמט מוקטן: המאמץ הנדרש עבור הנסיעה הקצרה, מסמל את העובדה שהניסיונות לרסן את העולם החופשי במערב, ואת זה ההולך ונסגר במזרח – הם לעת עתה חסרי תוחלת.
הוא נמצא כעת בגלות, ולא ברור מתי – אם בכלל – הוא יוכל לחזור.
כמי שאינו ממהר לחשוף את רגשותיו – הרב גולדשמידט רק אומר שלא הייתה לו ברירה.
"כשראיתי את גלי המהגרים היהודים עוזבים את אוקראינה בהמוניהם לעבר מדינות אירופה השכנות, לא הייתה לי כל אופציה אחרת", הוא אומר. "היה לי ברור, שזהו רגע מכונן בהיסטוריה. הייתי צריך להיות מסוגל להסתכל לנכדים שלי בעיניים, ולומר שעשיתי את הדבר הנכון".
