לחיות את הגאולה

רבקה קצנלבוגן מתגוררת כבר עשרות שנים ברובע היהודי, רחלי חדד מלווה קבוצות תיירים לכותל המערבי, אסתי גולובנציץ מארגנת תפילות נשים למען הגאולה ואורה פיקל-צברי מנהלת את המוזאון שמשמר את זכר החיים ביישוב הישן בירושלים | ממקומן הקרוב כל כך למקום המקדש, מחיי היום יום שלהן הספוגים בזכר הגלות, הן מספרות על הציפייה שלהן לגאולה | פתאום יבוא

רבקה קצנלבוגן ובעלה הרה"ג רבי זאב קצנלבוגן, הרגישו שהם "הקדימו את המשיח באלפית השנייה". זה היה בערב חג הפסח לפני יותר משני עשורים, זמן קצר לאחר שעברו דירה ממודיעין עילית לרובע היהודי בירושלים. "באווירה של חודש ניסן וההכנה לחג הגאולה, היה ברור לנו שהמשיח בפתח, והיינו מוכנים לגמרי לקראת בואו", מסבירה רבקה. "היו לנו ולכל הילדים בגדים מוכנים, שרנו בבית כל הזמן את שירי הגאולה, ואף על פי שלא הזכרנו זאת בגלוי, הציפייה הייתה מורגשת באוויר. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הסתיים חג הפסח, ובעלי ואני פרצנו בבכי הכי אמיתי שיש: 'איך ייתכן שהוא לא הגיע? הרי הוא היה חייב לבוא!'"
רבקה מספרת את הדברים בערב תשעה באב תשפ"ד, זמן שמזכיר לכולנו את עומק הגלות שאנו שקועים בה, זמן שאנו מקווים כל כך שיהפוך מאבל לשמחה וליום טוב.
יש כאלו שלא זקוקות לתשעה באב כדי לחוש זאת. הנשים שחיות את הכותל,
נושמות את הגאולה, אך גם את הגלות, ומצפות בכל יום שיבוא.

קרובות יום יום
"כולנו מבקשות על בניין ירושלים בכל פעם שאנו מסיימות לאכול עוגה, כמעט בכל דף שני בסידור מוזכרות מילים כמו 'ירושלים' ו'בית המקדש', ובכל זאת – האם אנחנו באמת מתכוונות במילים האלו?" שואלת אסתי גולובנציץ, העוסקת בהנחיית סדנאות להכנה ללידה, ומציינת שגם היא בעבר לא תמיד חשה את החיבור האמיתי והישיר לאותן מילים ותפילות.
לפני כשבע שנים חרב עולמה של אסתי, כאשר התרחש במשפחתה אסון נורא: בנה דוד שהיה אז חייל, נהרג מירי בשוגג. מאז נעצרו חייה, וגם כיום, שבע שנים לאחר מכן, דבר לא שב להיות כפי שהיה פעם.
"בתקופה האחרונה חזרתי לעבודתי בהכנה ללידה, ולא פעם אני עוצרת ומרגישה שיש קשר ישיר בין לידה לגאולה", היא מספרת. "בפרט בשנה האחרונה. התחושה היא שכולנו מצויים בתקופה לא פשוטה שאיננו יודעים מתי תסתיים, אבל ברור לנו שזה יהיה בידיים מלאות ובלב שמח. אני חושבת שעל זה צריך להיות הפוקוס שלנו, כי אחרת לא נחזיק מעמד".
אסתי לא רק מרגישה את הדברים, אלא גם דואגת ליישמם בשטח על ידי תפילות נשים מיוחדות שהיא מארגנת. בכל שנה מחדש היא דואגת לרכז מאות נשים יחד, והן צופות על ירושלים מנקודת תצפית בהר הזיתים ומתפללות לגאולת עם ישראל.
גם רחלי חדד, מנהלת מחלקת ההדרכה בכותל המערבי, פוגשת בגלות ובגאולה מדי יום ביומו. "אין יום שבו אני לא מודה על הזכות להגיע לכותל מדי יום, דבר שרק מעטים מאוד זוכים לו", היא אומרת. "לפעמים אני שוהה גם בשבתות בכותל, מתוך בחירה, כדי להדריך קבוצות שמגיעות ביום שישי. קורה גם שאני מוצאת את עצמי בשתיים לפנות בוקר בכותל, מדריכה קבוצות, ובימי הסליחות וחודש אלול בפרט אין לנו יום ולא לילה, כי הסעות של מתפללים מגיעות לכותל בלי הפסקה".
ביקשנו לשמוע גם את חוויותיה של אורה פיקל-צברי המנהלת את מוזאון חצר היישוב הישן, ומתוקף תפקידה מפגישה בין העבר להווה, בין החורבן והגלות לגאולה.
"מוזאון חצר היישוב הישן הוא מוזאון הנמצא ברובע היהודי ומתאר את הווי החיים בירושלים בשנים ת"ר-תש"ח (1948-1840)", מסבירה אורה. "התפקיד שלי מגוון ומעניין מאוד, כי אני אוצרת את אוסף המוזאון הכולל תשמישי קדושה, כמו תיקים ומעילים לספרי תורה, רימונים וכתרים ופרוכות, ולהבדיל חפצים שהיו בשימוש יום יומי של תושבי העיר העתיקה מן העבר: סירים, מחבתות, בגדים, כלי עבודה, נדוניה של כלה ועוד. מלבד הדאגה לאוסף, אני אוצרת תערוכות מתחלפות בנושאים המתקשרים ליישוב הישן הירושלמי. כשעוסקים בירושלים כל כך הרבה נחשפים מטבע הדברים לייחודיות של העיר, וכמובן מתגעגעים לימים שאפילו לא זכינו להכיר".

נושמות ציפייה
מהי המשמעות של להיות מחוברות לכותל ולירושלים? במה זה מתבטא?
"כתושבי הרובע אנחנו חווים כאן כל דבר שקורה בארץ ביתר עוצמה, וגם חשים שמוטלת עלינו אחריות להתפלל על כך למען כולם", מבהירה רבקה. "אני אישית מכירה לא מעט תושבים מהרובע שמאז שפרצה המלחמה ועד היום מקפידים לצום מדי שני וחמישי בקביעות, מתוך תחושת מחויבות כלפי עם ישראל.
"גם הילדים שלנו גדלים לתוך מציאות שונה ומאוד מיוחדת, כי הם מרגישים זכייה גדולה בכך שהם נמצאים כאן, והמושגים 'גאולה' ו'ירושלים' הם חלק בלתי נפרד מחייהם. כמנחת הורים מזדמן לי לעיתים קרובות להנחות קבוצות של אימהות ברובע, ואני שומעת אותן מדברות על הציפייה שלהן מהילדים להתנהג אחרת ולכבד את המעמד. גם בגני הילדים יש שירים מיוחדים על ילדי ירושלים שצריכים להתנהג יפה.
"עם זאת, אני חייבת להדגיש כי הציפייה לגאולה בביתנו אף פעם לא הגיעה מתוך אנחות: 'אוי, שהמשיח יבוא כבר, יש כל כך הרבה חולים, פצועים ויתומים', אלא מתוך השתוקקות אמיתית לזכות להיות קרובים יותר לקב"ה, כדי שנוכל לעלות למקדש ולהקריב קורבנות, ולדעת באמת מהו תפקידנו בעולם. מובן שכפועל יוצא מכך אנו מקווים שיירפאו החולים והחיים יהיו יותר טובים, אבל הציפייה לגאולה היא אך ורק מסיבה כנה ואמיתית – שאנחנו רוצים את השכינה כאן איתנו.
"זוהי בדיוק הכוונה גם בתפילת 'עלינו לשבח', שאני מחוברת אליה במיוחד, כי כשהקב"ה יחזיר את שכינתו לציון ונזכה להמליך אותו, ממילא כל הגילולים והעבודה זרה למיניהם, לא רק של הגויים אלא גם שלנו, פשוט לא יהיו רלוונטיים. ההבנה הזו כל כך מגבירה את הציפייה".
רבקה ממחישה את הציפייה הגדולה: "לפני כמה שנים, במבצע 'שומר חומות', חל היום שבו ציינו את שחרור ירושלים, שכולנו כאן ברובע נוהגים לציינו מתוך הודיה גדולה. באותו זמן עמדתי בביתי והשקפתי בהתרגשות על רחבת הכותל, נראו בה מאות אנשים רוקדים בהתרגשות אמיתית ושרים שירי ירושלים, ואילו למעלה באזור הר הבית התרחש בלגן גדול והתחוללו עימותים בין שוטרים וערבים. לפתע פרצה שרפה, כנראה כתוצאה מירי, וגרמה להתלקחות של אחד העצים, כך שנוצר מראה מרטיט: למטה אנשים רוקדים ושרים בהתרגשות אמיתית, למעלה מתנהלת מלחמה, ובאמצע אש מתלקחת. לא היה לי ספק באותו רגע שהנה קרה מה שאנו מצפים לו כבר אלפיים שנה. התקשרתי לבעלי בהתרגשות עצומה: 'תחזור הביתה! אתה מתגורר עשרות שנים ברובע כדי לזכות להיות נוכח ברגע הזה, אל תפסיד'. בעלי היה מחוץ לעיר, ובכל זאת חזר".
"אנחנו מרגישים את הקרבה לבורא עולם יום-יום שעה-שעה", מספרת רחלי. "בשנה סטנדרטית מגיעים לכותל המערבי כ-11 מיליון מבקרים. הכותל פתוח 24 שעות ביממה, הוא אף פעם לא נסגר. אפילו ביום כיפור, כשכל המדינה בשבת שבתון אנחנו בשיא הפעילות, ואני תמיד יודעת שגם בעיצומו של החורף, כשיורד שלג ומשתק את כולם, יהיו כאלו שיגיעו לכותל. תמיד יש מבקרים. השנה בעקבות המלחמה אנו רואים במיוחד איך עם ישראל קשור לכותל המערבי, גם בשביל תפילה אך לא רק. באים לכאן אנשים כי הם מרגישים באמת שהם מקבלים כאן כוח ועוצמות.
"כך למשל, בשלב מוקדם של המלחמה, כשהיו עדיין עשרות ילדים חטופים בעזה, הוחלט בשעה שמונה בבוקר לקיים 'טקס קריאת שמות הילדים החטופים'. הניחו ברחבה עשרות כיסאות ריקים וערכו את טקס קריאת השמות, מתוך הבנה שבכל בית ספר נורמלי זה מה שקורה בשעה זו, ואילו במציאות הלא נורמלית שלנו זה לא קורה. הם עשו זאת דווקא בכותל כי הוא עוגן של תקווה, של נחמה ושל תפילה. מכיוון שאני פוגשת את כל הדברים האלו באופן אישי, אני לא מסוגלת לשכוח ולו לרגע אחד את העם שלנו".
אסתי מספרת על היוזמה המיוחדת של תפילות הנשים שהיא מובילה: "בתוך ימי השלושים על דוד השתתפתי ביום עיון לקראת תשעה באב בנושא חורבן הבית. שמעתי שכאשר אדם חווה צער גדול זה בעצם צער השכינה – הקב"ה כולל את אותו אדם בכאבו שלו על אורך הגלות, וכתוצאה מזה בוקעת תפילתו של האדם, והיא הגבוהה ביותר שיכולה להיות, כי בורא עולם מחכה לה.
"הכינוס הסתיים והמילים לא עזבו אותי. שוב ושוב אמרתי לעצמי: 'מה את עושה עם זה?' הרגשתי שבורא עולם מזמן לי לעשות משהו, ושיש לי עכשיו שליחות. הסתובבתי כאובה, חושבת על כך שיש בעם שלנו כל כך הרבה סוגים של צער השכינה: נשים כמוני שאיבדו ילדים, רווקים ורווקות והוריהם, בתים שנבנו והתפרקו, מחלות קשות, קשרים תקועים בין הורים לילדים. "הרגשתי שהקב"ה ממש קורא לנו שנתאחד כולנו ונהיה חלק מהבאת הגאולה באמצעות התפילות שלנו. ה'אור החיים' הקדוש אומר שכל התעוררות למעלה באה עם התעוררות למטה, וכל עוד לא תהיה התעוררות למטה, לא תהיה גם למעלה. החלטתי שאני מנסה לגייס לשם כך כמה שיותר נשים, כדי שנצעק, נתפלל ונבקש".
איך מובילים דבר כזה בפועל?
"לפני שניגשתי למשימה כתבתי מכתב ארוך לגאון רבי שמואל אליהו שליט"א, ואחר כך בעלי ואני נפגשנו איתו באופן אישי, ודיברנו על מה שצריך לעשות, ממש על פרטי פרטים, והגענו למסקנות על מיקום התפילה – בהר הזיתים מול מקום המקדש, ועיתוי התפילה – ערב ראש חודש ניסן לקראת השקיעה. הגיעו כ-300 נשים, ואני חייבת להודות שכששאלו אותי אם אני חושבת לקיים את התפילה שוב, התשובה שלי הייתה כל כך ספונטנית ואמיתית: 'ודאי שלא'. היה ברור לי לחלוטין שלא נזדקק עוד לתפילות כאלו, שכן המשיח יגיע".
החלום הגדול לא מומש, ואסתי מצאה את עצמה מארגנת שוב ושוב את תפילת הנשים המיוחדת הזו, בכל שנה מחדש. "תמיד קיימנו אותה בערב ראש חודש ניסן, אך לא תמיד בהר הזיתים", היא מספרת. "בשנים של הקורונה לא יכולנו להתאסף ולכן קיימנו אותה מרחוק. הייתה שנה שבה היה מסוכן להגיע להר הזיתים בגלל הפיגועים, לכן קיימנו את התפילה ברובע היהודי, והשנה היא התקיימה בכיכר החטופים, והצטרפו אליה נשים רבות ממשפחות החטופים שהתאחדו והתפללו איתנו יחד".

בוכות וממשיכות
איך אתן מתמודדות עם המציאות שאחרי כל התפילות והמאמצים המשיח עוד לא כאן?
"אני מתרסקת", משיבה אסתי בכנות. "אבל דווקא בזמנים כאלו אני עוד יותר מדברת עם השם: 'קשה לי, אני מרוסקת'. אני ממש מדברת איתו על כך, יודעת שהוא, ואך ורק הוא, יכול לתת לי כוחות".
"בזמנים קשים אני מסבירה לעצמי שהגאולה אינה רק בדרך, אלא היא כבר פה, עוד קצת ועוד קצת", מסבירה רחלי, "ואני רואה אותה כל הזמן לנגד עיניי. רואה איפה היו סבא וסבתא שלי כשהם נמלטו מאירופה בערב מלחמת העולם השנייה, ואיפה אנחנו חיים כיום. אני גדלה על הסיפורים של הוריי שכילדים קטנים היו עולים על גג המבנה של קבר דוד המלך, כיוון שלא יכלו כלל להיכנס לעיר העתיקה, ומהגג היו צופים על חומות ירושלים וכל כך כמהים ונכספים. הפעם הראשונה שהם ראו את הכותל הייתה לאחר מלחמת ששת הימים, וכשהם מספרים על כך אפשר להרגיש את ההתרגשות בכל פעם מחדש בקולם. צריכים להיות עיוורים כדי שלא לראות איך פעמי הגאולה מגיעים קמעה-קמעה. אז נכון שזהו תהליך ארוך, לפעמים גם כאוב, אבל אני לגמרי מרגישה שזכיתי לחיות בדור של פעמי גאולה".
"הייתה תקופה ארוכה שהיה קשה לי לשמוח", מודה רבקה. "הייתי שקועה כל-כולי בכאב, הרגשתי שאני ממש נשרפת מרוב צער. אבל לאט-לאט ובהדרגה למדתי להגיד לעצמי משהו שהוא באמת עצוב, אך יש בו גם סוג של תקווה: 'רגע, אם הקב"ה היה מביא לנו כעת את בית המקדש, איך הייתה נראית המציאות הרוחנית שלך? האם את אכן ראויה לכך?' זה גרם לי להבין שהתפקיד שלי הוא לעבוד ולהתקדם. מותר לי להצטער, אך לא לשכוח על מה נחרב הבית, ולחשוב מה לעשות כדי שנזכה לראותו מחדש.
"וכן, ישנם זמנים מיוחדים בשנה שבהם אני ממש מרגישה שהנה זה כבר קורה. למשל בימי הסליחות או בערב יום כיפור, כשרואים רבבות-רבבות יהודים שבאים להתפלל ולהתקרב לבורא עולם, אני מוצאת את עצמי פונה אל הקב"ה ומפצירה בו: 'הנה, כולם כבר כאן, תפתח, תפתח'".

לא מתרגלות
כמו תחושת החורבן כך גודל הציפייה לגאולה גם אצל הילדים הזוכים להתגורר סמוך למקום המקדש. "הילדים שלנו יודעים שזו זכות לגור כאן וגם מודעים לכך שאנו חיים בצמצום בשביל זה", מסבירה רבקה. "אני זוכרת ששנים ספורות אחרי שעברנו לכאן, הודיע בעלי בחול המועד סוכות לילדים שהוא לוקח אותם לנקבת השילוח, ובתי שהייתה אז בת חמש התרגשה באופן מיוחד מכך ש'שואבים מים בשביל בית המקדש', ואף נדהמה כשהבאתי לה בגדים רגילים ולא של שבת. מאוחר יותר, כשהם חזרו מהטיול, הילדה נכנסה הביתה ומייד נמלטה לחדרה ופרצה בבכי סוער. לא הבנו מה קרה לה, עד שהיא הסבירה שהייתה בטוחה שאנחנו עומדים לשאוב מים כדי לנסך על המזבח, והיא ממש האמינה שזה כך. אגב, הבת המתוקה הזו כיום נשואה ומתגוררת גם כן ברובע היהודי. היא לא הייתה מסוגלת להיפרד".
לפני כשנתיים התוודעה משפחת קצנלבוגן לכך שלמגורים ברובע עלול להיות גם מחיר. "זה היה כאשר בעלי נפצע בפיגוע, ממש מתחת לבית שלנו, סמוך לשוק המוסלמי", מספרת רבקה. "בניסי ניסים הפציעה שלו הייתה קלה, אך כאשר ילדיי חזרו מהחיידר למחרת הם אמרו בסוג של השלמה: 'יש עוד שישה ילדים בחיידר שאמרו לנו שהם נפגעי פעולות איבה. זה לא כזה מיוחד…' והם צודקים, כי החיים ברובע אכן כרוכים בסיכון מסוים. אגב, כמטפלת רגשית אני יודעת שהטיפול בילד שאביו עבר פיגוע שונה כשמדובר בילד שמתגורר כאן. כי פה זה לא רק הכאב, אלא גם ההבנה שאנו גרים במקום הזה ומשלמים את המחיר. ראיתי זאת גם אצל ילדיי שמייד חיברו את הדברים וקיבלו אותם מתוך משמעות של שותפות בגורל העם היהודי".
כל כך הרבה גלות, אך תחושה ברורה של גאולה. איך אתן מצליחות לנווט בין התחושות הסותרות האלו?
"אני מרגישה שמחה גדולה מאוד בכך שעוד ועוד נשים רוצות להיות חלק בהבאת הגאולה", משיבה אסתי. "אני גם חושבת שבכלל המודעות לנושא עלתה מאוד בשנים האחרונות. באופן אישי ראיתי שלפני שבע שנים, כשיצאתי לראשונה ברעיון התפילות לגאולה, היו רבים שהביטו בי ברחמנות: 'השתגעה המסכנה'. חשבו שאולי קרה לי משהו. אבל כיום אני רואה עוד ועוד יוזמות כאלו, וזה מרגש ומשמח. אך באותה נשימה אני גם אומרת לעצמי: 'די, אי אפשר עוד, זה חייב להסתיים. אנחנו חייבים מקדש ומציאות של גאולה'".
"את השאיפה החזקה לגאולה אני מבטאת כמובן בתפילות", מסבירה רבקה, "כי אני יודעת שיש ערך עצום לתפילות שנאמרות בכותל המערבי. זו אגב הסיבה שבכל פעם מחדש אני מופתעת מאוד לראות את כמויות האנשים שנוהרים לקבר של צדיק שהתגלה בחו"ל, בעוד כאן, בכותל, השכינה נמצאת בוודאות".
ואילו אורה מציינת כי כמי שחוקרת את ההיסטוריה במוזאון היא רואה באופן מוחשי שיהודים בכל העולם, בכל הזמנים, תמיד חלמו על ירושלים וחיכו לבוא הגואל. כמו היום, גם אז הם התפללו מדי יום לשיבת ציון ובסיום קריאת ההגדה בפסח קראו וייחלו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"; בחופה החתן מצהיר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ובפיוטי ברית המילה מייחלים לבוא הגואל; אם הייתה פרוטה מצויה בכיסו של היהודי הוא ניסה להגיע לירושלים באחרית ימיו כדי להיקבר באדמתה, או לפחות להיקבר עם שקית מעפר הארץ הקדושה; בלוחות ה'יארצייט', ה'מזרח' וה'שנה טובה' שהודפסו בירושלים ונשלחו לתורמים בגולה – צוירו המקומות הקדושים, בין השאר מתוך רצון להמחיש ולקשר בין הגולה לארץ הקודש. נוסף על כך, חישובי קיצין היו נפוצים, והם גם אחת הסיבות המרכזיות לעליית יהודים מכל קצוות תבל ארצה בשנת הת"ר (1840). "אני חיה ונושמת את זה", היא אומרת. "אין אפשרות להתעלם".
באיזו תדירות אתן זוכות להתפלל בכותל?
רחלי: "התפילה בכותל היא זכות כה גדולה ואני לא רוצה להתרגל אליה. זוהי הסיבה שבכוונה תחילה אני מקפידה לא לרדת לרחבת הכותל שלא במסגרת העבודה. רק כשיש לי רצון מיוחד להתפלל או סיבה יוצאת דופן, אני יורדת לשם, וכמובן מתרגשת בכל פעם מחדש".
"אנשים מגיעים ממרחקים לתפילות של ארבעים יום בכותל, אבל אני עד היום לא הצלחתי", מודה רבקה. "הדרך שלי להבטיח לעצמי שלא יחלוף זמן רב מדי שבו לא אבקר בכותל, היא החלטה שקיבלתי כבר מאז שהגענו לרובע: לרדת להתפלל בכותל בקביעות בשבתות. ואכן השבת היא הזמן שאני מגיעה לכותל תמיד, וכשהילדים היו קטנים הם הצטרפו אלי. תמיד ניצלתי את ההזדמנות כדי להזכיר לילדים שזה הזמן להודות, ובכל פעם מצאנו משהו אחר שצריך להודות עליו. מבחינתי זה דבר חשוב ביותר, כי אנשים באים לכותל בדרך כלל כשמשהו כבד להם על הלב, והם שופכים את ליבם על הצרות. אני הרגשתי שמכיוון שאני מגיעה לעיתים כה קרובות יש לי פריווילגיה לבוא לכותל פשוט כדי להודות".
ומה עם תחושת ההרגל? את לא מרגישה לפעמים שכבר "התרגלת לכותל"?
רבקה מהרהרת לרגע. "ודאי שאי אפשר להשוות את התחושה שלי כשאני מגיעה לכותל לזו של אנשים שבאים לכאן לראשונה בחייהם", היא אומרת לבסוף, "אבל אפשר לדמות זאת לנישואין. ברור שכאשר בני זוג מתחתנים ההתרגשות היא הגדולה ביותר שיש, אך אחרי עשרות שנות נישואין קיים ביניהם קשר הרבה יותר עמוק ומשמעותי. זהו בדיוק היחס שאני חשה כלפי הכותל המערבי. חיבור עמוק שרק מתעצם עם הזמן ובלתי ניתן להפרדה".

מתאבלות ומתפללות
איך נראה תשעה באב הפרטי שלכן?
אסתי: "תשעה באב חל קרוב מאוד לתאריך הפטירה של דוד בני, ומבחינתי שני האירועים האלו משתלבים זה בזה. אני מרגישה שהקב"ה קרוב אלי דווקא מתוך הצער, ושהצער שאני חווה הוא בעצם שותפות בצער השכינה. אני מבינה בצורה הכי מודעת שהקב"ה רוצה כבר לגאול אותנו, הוא רוצה שנהיה שותפים איתו, כפי שמסבירים על המילים 'יונתי תמתי' – כמו תאומתי. שנצעד איתו יחד. השאיפה שלי בתשעה באב היא לא להתעלם מהצער אלא להרגיש אותו, ומכאן מגיע עניין התפילה ובקשת הגאולה, מתוך הבנה שהחושך הגדול הזה של שלושת השבועות מביא בתוכו אור ענק, שעוד יבוא יום שנחגוג אותו כולנו יחד, כי כגודל החושך כך גודל האור שבתוכו".
רחלי: "תשעה באב הפרטי שלי מתחלק בין שהייה בבית, עם ארבעת ילדיי, לבין שהייה בכותל המערבי. בתחילה אני תמיד נמצאת עם הילדים בבית, אך לקראת סוף הצום, ולפעמים עוד בליל תשעה באב, אני יוצאת להעברת תכנים ולהדרכות בכותל המערבי. אני מרגישה שזהו התפקיד שלי – לספר לכל מי שטרח והגיע על מה שהיה פה, איך הגענו לחורבן, והלוואי גם לתת כיוון ותקווה לעתיד טוב יותר".
ואילו רבקה מציינת בהתרגשות: "קשה לתאר במילים את מה שעובר על תושבי הרובע בתשעה באב. כבר בתשעת הימים מסתובבים כאן אנשים בלי ריסים, מרוב בכי. החיבור הוא כל כך חזק ואנחנו מרגישים את החורבן בחוש. בתשעה באב מגיע השיא, ולפעמים אני עומדת משתאה כשחברות מספרות לי שהן מתכוננות לתשעה באב וכבר 'קנו משחקים לתעסוקה לילדים'. זה פוגע לי בלב, וקשה לי להאמין שגם אני חייתי ככה בעבר. מי בכלל מסוגל לחשוב על משחקים לילדים ביום כזה רוחני?
"מייד עם כניסתו של תשעה באב אנו מכבים את האורות בבית, ויושבים על כריות על הרצפה. אין מצב שבחצות היום אקום ואנעל נעליים ואשב על כיסא. לא כי אסור, אלא כי גם אדם המצוי באבל לא מזנק מייד כשמסתיימים ימי השבעה. עם כניסת הצום בעלי יורד אל מנהרות הכותל ומקונן שם שעות ארוכות. הוא משוחח עם האנשים המצויים שם על החורבן, הכאב והצער. לאחר מכן הוא חוזר הביתה, וכאן מחכה לו קבוצת אנשים נוספת שהוא יושב ומשוחח איתה עד אור הבוקר.
"לאורך כל יום תשעה באב אנחנו בעיקר יורדים ועולים מהכותל, כיוון שאנו מרגישים שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות. בדרך כלל זה מתחלק – בעלי יורד שעה עם הגדולים, אחר כך שעה עם הקטנים, ואז שעה לבד, וכך שוב ושוב. אני זוכרת שכאשר הילדים היו קטנים התבצעו העבודות הממושכות בכותל ובמנהרות. היינו יושבים איתם בתוך החפירות עם כל האבנים מסביב, וחשים שאנחנו נמצאים ממש עמוק בתוך החורבן.
"כמו שאר בני הקהילה כאן, גם אנחנו מוצאים את עצמנו לאורך היום סביב שערי הר הבית, בהרגשה קשה ועצובה ויודעים שאין לנו אפשרות להיכנס לשם. אנו מנסים לפחות למצוא תצפית שדרכה אפשר לראות עוד פיסה של הר הבית, עוד פיסה של רצפה. העיקר לחוות ולחוש. אני ממליצה לכל מי שיש לו אפשרות לבוא לכאן בתשעה באב כדי לראות את זה, להציץ מהחרכים ולהרגיש כמה זה כואב וקשה".
מתוך כאב כל כך גדול – מה נותן כוח להמשיך?
"הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי אנחנו מרגישים אותו איתנו בכל עת ובכל שעה", מסבירה אסתי. "אני זוכרת שבאחת השנים נסעתי עם בעלי להר הזיתים כדי להתכונן שם לתפילה, וכשהגיעה אלינו המונית שהזמנו התברר שקוראים לנהג דוד חי. הרגשנו שזו דרישת שלום מתוקה שנשלחה לנו משמיים. דוד כבר לא פה, אך בזכות הפעילות הזו הוא לגמרי חי בלב של כולנו. זה לא מוריד את כאב הגעגוע, אך לפחות ממתיק אותו, כי אני מרגישה שהוא שמח בכך".
"ההבנה שהכותל הוא שמקרב אותנו אליו ולבורא עולם", משיבה אורה, ויש לה על כך סיפור מרגש במיוחד: "באחד הימים לפני כחמש שנים הגיעה למוזאון גברת קשישה. בסיום הסיור במוזאון היא סיפרה שבחודש אייר תשכ"ז, שבועות ספורים לפני מלחמת ששת הימים, היא הייתה סטודנטית צעירה בארה"ב ולא היה לה קשר מיוחד למסורת היהודית. היא נסעה אז לטיול מאורגן בירדן, ואחד המקומות שהם ביקרו בו היה הכותל המערבי שהיה באותם ימים בשליטת ירדן, ויהודים לא הורשו להתפלל בו. הכותל היה מוזנח, והרחבה כפי שאנו מכירים היום לא הייתה קיימת. הקבוצה ביקרה בכותל כקוריוז, ובליבה של האישה ניעור הזיק היהודי. היא התפללה ש'מי ייתן ויהודים יוכלו להתפלל כאן באופן חופשי תמיד'. הטיול הסתיים והם חזרו לארה"ב. ביום כ"ח באייר היא התעוררה בביתה, ושמעה את הוריה קוראים בהתרגשות: 'שחררו את הכותל המערבי'. היא חשבה שהיא חולמת. התפילה שלה התגשמה. הרגע הזה שינה את חייה. היא התקרבה ליהדות ועלתה לירושלים. ההבנה הזו נותנת כוחות להמשיך להתפלל, לייחל ולהאמין שהגאולה תגיע בקרוב ממש".
ואילו רחלי בוחרת לשתף בסיפור שאירע ממש לאחרונה: "באחד החודשים האחרונים הגיעו לכותל לוחמים מהגדוד שחווה את אסון קריסת המבנים שבו נהרגו 21 לוחמים. הם באו כשלושה שבועות אחרי האסון, ואני לא הצלחתי להירדם בלילה שקדם לכך. שאלתי את עצמי שוב ושוב מה אפשר יהיה לומר בהדרכה ללוחמים שעברו כזו טרגדיה.
"כשהלוחמים הגיעו אל הכניסה למנהרות הכותל, בדיוק אז ראינו בכניסה המקבילה קבוצה של נערי בר מצווה מעוטף עזה. ביניהם צעד ילד שבלט לעין בכך שלא היה לבוש כמותם. הוא גם לא דיבר עברית. כששאלנו אותם מהיכן הם, התגלה הסיפור המרגש: ילד מלוס אנג'לס הודיע להוריו שאת חגיגת בר המצווה שלו הוא רוצה לחגוג בארץ, עם ילדים בני גילו מהעוטף. כשהחיילים שמעו על כך הם מייד הקיפו את ילדי בר המצווה במעגלים, בשירה ובריקודים. באותם רגעים הלכתי לפינה, הרמתי מבט למעלה ופשוט אמרתי: 'ריבונו של עולם, תודה על המפגש שאתה עושה כאן בכותל בין חלקים שונים בעם, תודה על הערבות ההדדית שיש לכולנו. הלוחמים שבקושי מתמודדים עם האסון של עצמם, רואים ילדים מהעוטף ומרגישים שהתפקיד שלהם הוא לשמח אותם. הלוואי שבזכות האחדות הזו תזכה אותנו סוף סוף בגאולה. אמן".