ה' שומע תפילות ובורא ישועות
במגירה היו לה ‘בגדי אמונה’ קטנים ומתוקים, שחיכו שם שנים רבות. היום היא פותחת את המגירה ומלבישה בבגדים הללו את התינוק שלה, מוצפת באושר בלתי נתפס | יותר משלושה עשורים ציפו סיגלית ובעלה לילד, ובגיל 57, אחרי אין–ספור אכזבות קורעות לב, היא זוכה לחבוק את הילד הבכור שלה ולומר תודה בדמעות של שמחה | לקרוא וכן להאמין
כשאני משוחחת עם סיגלית אסרף, היא ובעלה עסוקים במשימה חשובה: התקנת הבטרייה לטרמפולינה הקפיצית של התינוק. היא בת חמישים ושבע, והוא בערך בגילה, ויחד הם מנסים להשלים את ההתקנה עבור בנם הבכור – הילד שהפך אותם סוף–סוף להורים.
בכי מתוק נשמע ברקע. זהו בכי של תינוק כבן חודשיים, שלא מעלה בדעתו כלל כמה תפילות בוקעות שערים התפללו הוריו וכמה תלאות הם חוו עד שזכו להביאו לעולם. סיפורה של סיגלית, האישה שבגיל חמישים ושבע זכתה לחבוק בן ראשון, עבר בחודשים האחרונים מפה לאוזן. כעת מתברר שזו לא מעשייה שהתנפחה, אלא סיפור אמיתי, מופלא ומרגש.
“לא, לא מפריע לי לשוחח כשאני מטפלת בתינוק”, אומרת לי סיגלית כבר בתחילת השיחה, ולרגע לא מתנצלת. “כל כך הרבה שנים ציפיתי לרגעים האלו, והבכי שלו פשוט לא מפריע. לפעמים באמצע הלילה, כשבעלי ואני מעבירים אותו בינינו, אני אומרת לו: ‘שיבכה, שיבכה. שיראה לי שאני לא חולמת חלום ושזה אמיתי’”.
המסע שלה, שנמתח על פני יותר משלושים שנות ציפייה, הוא כבר לא רק סיפור אישי, אלא הופך לשליחות של אמונה ותקווה. “את השיחה הזו אני עושה בעיקר כדי להודות וגם כדי לחזק נשים אחרות במצבים דומים”, מדגישה סיגלית. “כי כשאת נמצאת במקום של ההמתנה – ולא משנה אם את מחכה חמש שנים, חמש עשרה או כמו במקרה שלנו – יותר משלושים, את מרגישה כאילו זה לעולם לא יקרה. אני נמצאת כאן כדי להבטיח לכל אחת: ‘תמיד יש סיכוי, תתחזקו ורק תמשיכו לבקש, כי הקב”ה שומע תפילות’”.
”ההרגשה הייתה שפתאום נפתחו השערים”
“זה התחיל באחד מימי חנוכה תשפ”ה”, משחזרת סיגלית. “הפרופסור שליווה אותנו לאורך כל המסע התקשר אלי אחרי שש וחצי שנים שלא שוחחנו, ושאל אם נרצה לנסות עוד אופציה בפעם האחרונה, שכן לאחר מכן ייסגר ככל הנראה חלון ההזדמנויות. האמת היא שהופתעתי מאוד מהשיחה הבלתי צפויה. הרופא שאל מה דעתנו על כך והתחלתי לגמגם. התייעצתי עם בעלי, והוא אמר בפשטות: ‘נשאל דעת תורה’. הלכנו להתייעץ עם הרב שאנו מקורבים אליו ושאנו מתייעצים איתו בכל עניין, והוא איחל לנו ברכה והצלחה, וגם אמר: ‘זה יצליח, זה יצליח’.
“אני חייבת לציין שלאורך כל הדרך הקפדנו תמיד להתייעץ עם רבנים ולא עשינו שום צעד בלי לקבל ברכה. בראש כולם היה הצדיק רבי דוד אבוחצירה מנהריה שתמיד בירך אותנו בחום, חיזק אותנו ואיחל לנו שנזכה להפוך להורים. באחת הפעמים הגעתי אליו עם חברה שגם היא ציפתה שנים רבות לילדים. שתינו שקלנו לפנות לאימוץ, וביקשנו את ברכתו. רבי דוד בירך את חברתי, ואחר כך אמר לכיווני במרוקאית: ‘לא, לא, זה לא בשבילה, לא לעשות את זה’.
“זה הפתיע אותי מאוד, כי כבר הכנו את כל המסמכים הנדרשים לאימוץ והיינו אחרי כמה וכמה פגישות והתקדמויות בנושא. ממש הכל היה מוכן, אבל כשחזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי על דבריו של רבי דוד, היה ברור לשנינו שאם הוא אומר שזה לא בשבילי, אז אנחנו עוצרים הכל, וכך היה.
“במשך השנים גם עשינו את כל הסגולות הקיימות – הנדירות יותר והנדירות פחות. אני לא חושבת שהיה משהו אחד שלא ניסינו. התפללנו כמעט בכל קברי הצדיקים, ולצד זאת עשינו המון השתדלות טבעית, שכללה טיפולים במרפאות הכי טובות ואצל הפרופסורים המובילים. אבל היו רגעים כאלו שפתאום הייתי מתבוננת במציאות ואומרת לעצמי: ‘סיגלית, אין לך שום סיכוי. אם בגיל צעיר זה לא קרה לך, איך זה יקרה אחרי שלושים שנה? אולי בורא עולם רוצה לאותת לך שהניסיון שלך בעולם הוא לחיות ללא ילדים?’”
ומה השבת לעצמך בזמנים כאלו?
“האמת היא שהיו פעמים שהייתי נשברת. זה לא שהאמונה שלי נסדקה, אבל ניסיתי להבין ולשאול – ‘מה עשיתי? למה לא מגיע לי להיות אמא? למה כל אישה צעירה מקבלת את מה שאני מייחלת לו כל כך הרבה שנים?’ הייתי מגיעה לבית החולים, רואה במעלית נשים שאינן יהודיות שיצאו ממחלקת יולדות עם תינוקות, סלקלים ובלונים, ושואלת: ‘למה הן כן, ואני – הבת שלך שקרובה אליך כל כך – לא?’ לא מתוך קנאה, אלא כי פשוט ניסיתי להבין מה הקב”ה רצה ללמד אותי במסלול שבו הוא העביר אותי.
“אני בעלת תשובה, וצצו אצלי גם שאלות מהכיוון הזה: כיצד ייתכן שכבר ארבעים שנה שאני בתשובה, מקפידה על הכל ושומרת ככל יכולתי, ונוסף על כך מקפידה להיות שמחה אפילו שזה כל כך קשה, כי הסבירו לי שהישועה תגיע מתוך שמחה ולא מתוך כאב, ובכל זאת אני נאלצת לעבור את כל מה שאני עוברת? והייתי בוכה כל כך הרבה, מרגישה את הבדידות הכי קשה, כשאף אחד סביבי לא מתחיל להבין את מה שאני חווה.
“במשך שנים התגוררנו ביישוב רכסים העמוס במשפחות ברוכות ילדים, ברוך השם, והיינו כל כך יוצאי דופן. הייתי צריכה לאסוף את עצמי חזק כדי להאמין שהכל יכול להשתנות.
“אבל הפעם, כשהגיעה השיחה מהפרופסור, הרגשתי מהרגע הראשון שזה עומד לקרות, וכשקיבלנו החלטה לקבל את המלצתו ידעתי בוודאות שזה יסתיים באופן הכי משמח. אני באמת לא יודעת מהיכן שאבתי את הביטחון העל טבעי הזה. התפללתי באותם ימים לבורא עולם כפי שלא התפללתי מעודי. אמרתי לו: ‘עברתי כל כך הרבה ייסורים בדרך הקשה הזו, בבקשה קח אותם ככפרת עוונות וזכה אותי למה שאני כל כך רוצה ומייחלת’. ככל שהתפללתי, כך הרגשתי בחוש שהגעתי לרגע הנכון, הרגע שאליו ייחלתי כל חיי, שבו אזכה להביא ילד לעולם.
“היה מדובר בפרוצדורה מורכבת ביותר, ונדרשנו להשיג המון מסמכים שבאופן טבעי יש צורך בחצי שנה כדי להשיג אותם, אבל אנחנו עשינו זאת תוך כמה שבועות, ברוך השם. פתאום הכל זרם בקלות, והאישורים התקבלו. ממש הרגשתי שהשערים נפתחים. כדי לאפשר את הטיפול היה צורך גם בסכום כספי נכבד מאוד, וגם כאן פשוט נפתחו שערי השמיים. הרגשתי שבורא עולם מאותת לי: ‘זה הזמן שלך להפוך לאמא’. גם אמרתי את זה לעצמי במילים: ‘אני הולכת לזכות להיות אמא’”.
”תאמיני, את באמת הולכת להיות אמא”
חלפו הימים, וככל שהתקרב היום שבו התעתדה סיגלית לקבל תשובה על הצלחת הטיפול, היא חשה במתח נוראי שלופת אותה. “לא עשיתי שום דבר באותם ימים חוץ מלהתפלל”, היא נזכרת. “התחננתי לבורא עולם מבוקר עד לילה וזעקתי אליו: ‘אל תיתן לי לעבור את הסבל הזה שוב. אני לא מסוגלת לשמוע אפילו עוד פעם אחת את המילה ‘שלילי’.
“בתאריך כ”ד בטבת הכנתי סעודה גדולה לכבוד ההילולה של האדמו”ר הזקן, בעל התניא. שמעתי פעם על הסגולה הגדולה שבהכנת הסעודה, ומאז הקפדתי לקיים אותה מדי שנה. הזמנו הרבה מאוד אברכים ובישלתי במו ידיי את האוכל.
“באותה שנה, הכנת הסעודה גם עזרה לי להסיח קצת את דעתי מהמתח הגדול. עבדתי במטבח, כשלפתע, באמצע ההכנות, קיבלתי את שיחת הטלפון המרגשת שלה אני מייחלת שנים כה רבות. ‘סיגלית, מזל טוב’, נאמר לי מהעבר השני, ‘התשובה חיובית’. באותו רגע עזבתי הכל. הידיים התחילו לרעוד וכמעט התעלפתי. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום.
“מאז התחלנו תקופה של ציפייה מיוחדת מאוד, מתוך התרגשות בלתי נתפסת, כשאנחנו סופרים את הימים. אחרי יותר משלושים שנות המתנה, הרגשנו שאיננו יכולים להמתין אפילו עוד רגע”.
לא היו דאגות?
“בחודשים הראשונים הייתה חרדה נוראית”, מודה סיגלית. “לא הייתי מסוגלת לאפשר לעצמי לשמוח, מרוב פחד שאתאכזב שוב, ומי כמוני יודעת מהו טעמן של אכזבות. אבל ככל שחלף הזמן הפך הכל למוחשי – עם בדיקות תקינות ותחזיות חיוביות, וכך פינתה החרדה את מקומה להתרגשות עצומה ולציפייה אדירה.
“אני יודעת שבאופן כללי לא מקובל להכין את הבית לפני הלידה, אבל במקרה שלנו מדובר בבית שכבר שלושים שנה מתגורר בו זוג לא צעיר. היה ברור שלא ייתכן להצניח בו פתאום תינוק קטן, לכן התחלתי להיערך ולארגן את הבית בהתאם, כשהלב שלי כל הזמן דופק: ‘אני באמת מסדרת את החדר לילד שלי? אני באמת עומדת להפוך לאמא?’ בלילות ממש צבטתי את עצמי: ‘תתעוררי, זה אמיתי, זה הולך להיות אמיתי’”.
התינוק, ילד של כל כך הרבה תפילות, הגיע לעולם בתאריך סמלי מאוד – ח’ בתשרי תשפ”ו, בין כסה לעשור.
“אין מילים שיוכלו לתאר את הרגעים המרגשים הללו, כשקיבלתי לידיי את התינוק מייד אחרי הלידה”, נזכרת סיגלית, ולחלוחית בעיניה. “בכיתי, בכיתי ובכיתי. הרגשתי שנגמרות לי הדמעות בעיניים ולא הפסקתי לבכות, כשאני מחזיקה אותו עלי ובוחנת אותו מקרוב, ולא גומרת לשאול: ‘אני אמא? אני אמא?’ היה בלתי נתפס לקלוט פתאום ששלושים שנה של ציפייה הגיעו לסיומן”.
איך נראו הימים שאחרי הלידה?
“נראה שהקב”ה רצה שיהיה לנו השקט שלנו. מכיוון שהלידה הייתה בערב יום כיפור, אף אחד מבני המשפחה לא פגש אותנו בבית החולים, והייתי לבד עם בעלי והתינוק. ביום כיפור עצמו בעלי הלך להתפלל, ואילו אני נשארתי בבית החולים, שם קיבלתי חדר פרטי גדול ויפה. נאמר לי באופן ברור שאני חייבת לאכול ושאסור לי לצום, אבל לא הצלחתי להכניס לפה שום דבר. רק התפללתי במשך כל אותו יום, כשהתינוק הקטן אחוז בידיים שלי, והרגשתי שהקב”ה איתי בחדר. באותו זמן נזכרתי ביום הכיפורים של השנה שעברה, ובכל מה שעברנו, וזה המחיש לי את עוצמתו של היום שבו אנו יכולים לבקש גם על דברים שנראים כל כך לא טבעיים, ולקבל אותם בענק”.
אבל השקט, לדבריה של סיגלית, החזיק מעמד עד מוצאי יום כיפור בלבד. “מייד אחר כך פגשנו את בני המשפחה, ורק בזכותם התחלתי לעכל ולהבין שבאמת הפכתי לאמא ושיש לי ילד. מאז ועד היום החברים ובני המשפחה לא גומרים להקיף אותנו, וכל כך שמחים לראות את התינוק הקטן שגדל ומתפתח, וכבר מחייך לכולם. קראנו לו ‘שניאור מאיר’ – שניאור על שם בעל התניא, ומאיר על שם רבי מאיר בעל הנס, שכבר לפני עשרים שנה החלטנו להעניק לו את שמו. אלו שני שמות שמלאים אור, לתינוק שהאיר את חיינו באור חדש ומיוחד”.
”מותר ליפול, אבל צריך לדעת לקום”
את מתארת מסע בן שלושים שנה שנשמע לכאורה מנוגד לכל היגיון, כמעט חסר סיכוי. איך החזקתם מעמד לאורך הדרך?
“נכון שאין שום היגיון בסיפור שלנו”, מסכימה סיגלית. היא נושמת נשימה עמוקה ומסבירה: “לא שלא הכרנו במציאות. ככל שחלף הזמן גם ידענו שאנחנו לא צעירים, אבל למרות רגעי השבירה שתיארתי קודם, היה ברור לנו שזה פשוט יקרה. עם זאת, היה ברור לנו שעד שזה קורה אנחנו לא יושבים במקום, אלא ממשיכים לשמור על שגרה ברוכה בשביל בריאות הנפש שלנו, כי ככה בורא העולם רוצה. באותם ימים עבדתי בחינוך מיוחד והמשכתי ללכת לעבודה כרגיל, גם בימים של טיפולים ובדיקות. היה חשוב לנו להשאיר את העבודה כעמוד שדרה יציב לאורך הדרך.
“לפעמים הייתי יוצאת לקניות ונכנסת סתם ככה לחנויות של בגדי ילדים, מרגישה את הכאב שצורב, ושואלת את עצמי: ‘האם באמת יבוא יום שבו אקנה בגדים לילד שלי?’ באחת הפעמים אזרתי אומץ והחלטתי: ‘אקנה משהו קטן’. קניתי בגד ניו–בורן מתוק ושמרתי במגירה, ומאז חזרתי על כך שוב ושוב – קונה ושומרת, קונה ושומרת, כשאני אומרת לעצמי: ‘אני עוד אשתמש בבגד, הוא יבוא לידי שימוש, בעזרת השם’. זה חיזק אותי.
“עכשיו אני פותחת את המגירה, ומלבישה לשניאור מאיר את ‘בגדי האמונה’ האלו, כשאני אומרת לבורא עולם: ‘תמיד האמנתי בך, וכעת אני גם מבינה שתמיד שמעת אותי, את כל השיחות, התפילות והדמעות שלי, אבל ידעת שזה עוד לא הזמן, וכביכול אמרת לי: חכי, חכי, אני מתכנן לך את הכי טוב שיכול להיות’. כשאני מסתכלת על כל מה שעברנו, אני יודעת שהקב”ה באמת העניק לנו את המתנה ברגע הכי נכון והכי מתאים, ואני מודה לו על המתנה, וגם על כך שנתן לי כוח להתמודד עם כל הניסיונות שכשלו והתשובות השליליות שהיו מייאשות ומכאיבות כל כך”.
תוכלי לשתף מניסיונך איך מתמודדים עם כל כך הרבה אכזבות?
סיגלית נאנחת. “זהו קושי גדול מאוד, ואין לי שום טיפ לתת בנושא. כשאת מאוכזבת – כואב לך. אחרי כל אכזבה כזו מגיע גל גדול של כאב שמלווה אותך במשך ימים, וככל שחולף הזמן כך הגלים האלה מתארכים יותר – חודשים ואחר כך שנים, שבהן את נושאת את הכאב הגדול שיושב לך על הלב. הרגשתי שהלב שלי הופך פיזית לכבד מרוב צער.
“זה לא רק החסר העצום, אלא כל החיים שנראים שונים כל כך מכפי שתכננת. כל מי שמכיר אותי יודע שבטיפוס שלי אני אדם שמח וחברותי מאוד, ובעיקר אוהבת ילדים. כבר ארבעים שנה שאני עובדת בחינוך מיוחד ומטפלת בילדים. חברות שהתוודעו בפעם הראשונה לכך שאין לי ילדים משלי היו בהלם. ‘איך זה יכול להיות? את נראית כמו מישהי שצריכה לגדל עשרה ילדים בבית’. גם אני הרגשתי כך.
“אבל חשוב לי להדגיש שלאורך כל הדרך, בעלי ואני השתדלנו מאוד לא להיות לבד ולא להרגיש ‘מסכנים’. בחגים תמיד התארחנו, וכך גם בשבתות חתן ובאירועים שונים שהזמינו אותנו אליהם, וזה קרה לעיתים קרובות, כי תמיד נוח להזמין ‘זוג בלי ילדים’.
“הקפדנו גם שלא לעצור את החיים ולא לקרוע קשרים ומעגלים חברתיים, ואני שמחה מאוד ומודה על כך. יש לי חברות שחוו מצבים דומים והעדיפו לא להגיע לאירועים ולשמחות, כי הם ציערו אותן. אני לא דנה אף אחד, אבל לנו היה ברור שכשיגיע תורנו – גם אנחנו נקבל, ואף אחד לא חוגג על חשבוננו. תמיד חיזקנו זה את זה, וידענו שאם זה מה שהקב”ה רוצה, אנחנו משתדלים לקבל הכל באהבה. זה כמובן לא סותר את העובדה שבכל פעם נצבט לנו הלב למראה האחיינים שאנחנו גידלנו אותם, ופתאום כל אחד מהם מסתובב עם שיירה, בלי עין הרע, ורק אנחנו הדודים המבוגרים נשארים מאחור”.
מה נתן לך כוח בזמנים קשים?
“תמיד שיננתי לעצמי שמותר ליפול וזה בסדר. אי אפשר למנוע את הנפילות, אבל מה שחשוב הוא לדעת להתרומם מהן לאחר מכן. ובאמת היו לי לא מעט נפילות במשך השנים, ומכולן הצלחתי לקום ולהתרומם, ברוך השם.
“קיבלתי כוחות מיוחדים מרחל אימנו שהתפללתי בקברה לעיתים קרובות. הייתי מדליקה לכבודה נר ואומרת: ‘אמא רחל, את זו שמתפללת על כל עם ישראל. בבקשה תתפללי עלי שאזכה להגיע אלייך עם ילד בריא ושלם’. הגעתי אליה גם ימים ספורים לפני הלידה, כדי לבקש שבזכותה הכל יעבור כשורה”.
קולה של סיגלית נשנק כשהיא מציינת: “עד עכשיו הגעתי לקברה של רחל אימנו לבד. עכשיו, בעזרת השם, אני מתכננת להגיע אליה בהקדם עם שניאור מאיר, להראות לה: ‘הנה, התפילות שהתפללת עבורנו נענו, והקב”ה שמע לקולך. אל תפסיקי להתפלל על אחרים ועל כל עם ישראל, כדי שכולנו נזכה להיוושע’”.
את הכוחות לניסיונות היום–יומיים, היא מציינת, היא קיבלה מבעלה שהיה חזק ואיתן לאורך כל הדרך. “באחת התקופות הקשות שעברנו, חוויתי כעס גדול מאוד על כל מי שסביבי”, היא נזכרת. “לאחר מכן ישבתי עם בעלי ואמרתי לו: ‘אני רוצה לבקש סליחה על שהייתי בכעס, שלא הצלחתי לראות את הטוב’. בעלי אמר לי: ‘זה קורה’, ואחר כך הוסיף במילים פשוטות: ‘אבל תאמיני, פשוט תאמיני שהכל יסתיים טוב, ושבורא עולם ייתן לך ילד’.
“האמונה של בעלי היא משהו עוצמתי, והוא תמיד חיזק אותי מאוד. ככל שראיתי שהאמונה שלו יציבה יותר, כך גם אני האמנתי. שנינו החלטנו להשאיר את הסטטיסטיקות בצד, מתוך הבנה שממילא אנחנו נמצאים מעל לכל סטטיסטיקה ואין שום הסבר לכך שעד היום לא זכינו. ואם ככה, אנחנו יכולים לבקש הכל, כי שום דבר אצלנו לא מתנהל באופן טבעי. המשכנו לבקש המון, והקב”ה שמר את כל הדמעות שלי – לא בכוס ולא בדלי, אלא בדליים. דליים של דמעות הוא שמר לי, דליים שלמים”.
”שנים חיכיתי לבית מבולגן ולעייפות, תודה השם!”
מניסיונך, איך נוכל להקל על אנשים שמתמודדים עם ניסיון דומה? האם יש משהו שיוכל לעזור?
“לדעתי, אין דרך אמיתית להקל, ואף יותר מזה – במקרה שלנו האנשים סביבנו היו תמיד רגישים ומדהימים, ולא יכלו לנהוג טוב יותר. כולם – בעבודה, בשכונה ובמשפחה, נזהרו תמיד שלא לפגוע או להכאיב. ממש ראיתי כמה אכפת להם וכואב להם עלינו. אבל דווקא בגלל זה הרגשתי רע, כי כשאת רואה מישהו שכואב לו ומבינה שאת זו שגורמת לו לכאב, את מרגישה לא טוב.
“אני חייבת לציין שגם התפללו עלינו המון. גם אנשים שמכירים אותנו וגם כאלו שלא. והכי ריגש אותי, שאנשים סיפרו לי שבבוקר שבו נודע שלסיגלית אסרף נולד בן, כל רכסים צהלה ושמחה. כולם הרגישו שותפים לשמחה…
“לאחרונה אני מקבלת כל הזמן שיחות טלפון מתושבות רכסים, גם כאלו שכלל לא הכרתי אותן, והן אומרות לי: ‘שלום סיגלית, הייתי שכנה שלך, ועד היום השם שלך מופיע בפנקס התפילות שלי’, או: ‘בכל הדלקת נרות התפללתי עלייך’, וכך עוד ועוד שיחות טלפון שכולן מחממות את ליבי וגורמות לי להרגיש שאנשים באמת היו איתנו במסע הזה. מדהים לראות שהם לא התייאשו, וגם כשהמצב היה חסר סיכוי, המשיכו לאחל ולהתפלל. זה נתן לנו את הכוח גם בזמנים הכי קשים, שקיבלנו בהם את התשובות הכי צורבות שיש”.
סיגלית מהרהרת לרגע, ומוסיפה: “אני חושבת שהדבר שבעיקר יכול לעודד אנשים שמצפים הוא לשמוע על סיפורים כמו שלנו. זו תובנה שהתחזקה אצלי השנה, בערב חנוכה, כשהלכתי עם שניאור מאיר לקנות חנוכייה, ופתאום בבת אחת נזכרתי בהדלקת הנרות בשנה שעברה, בשמיני של חנוכה, כשישבתי וכתבתי מכתב לבורא עולם ובו ביקשתי: ‘אם זה באמת הזמן שלי – בבקשה שייעשה לי הנס’. ובאמת באותו רגע התחיל המסע הבלתי נתפס שהסתיים בלידת תינוק מתוק ובידיים מלאות. חשבתי לעצמי שאת המסר הזה אני רוצה להדהד, כדי שכולם יבינו: האמונה מנצחת את הכל, ואסור להתייאש לעולם”.
שיחתנו נעצרת לרגע, כשסיגלית ניגשת לטפל בתינוק הקטן. נראה שהוא מתעקש להיות אך ורק על הידיים, ואימו הטרייה מאפשרת לו זאת בשמחה, ולרגע לא חוששת שיהפוך למפונק. “מה יותר טבעי מזה שתינוק רוצה להיות על יד אמא שלו?” היא שואלת, ומוסיפה בחיוך: “ומה יותר טבעי מזה שאמא רוצה להיות על יד התינוק שלה?”
ובכל זאת, איך מסתגלים לתינוק בבית אחרי כל כך הרבה שנים?
“שניאור מאיר נכנס לחיינו באופן הכי טבעי שיש, ואני לרגע לא מרגישה מוזר כשאני מטפלת בו”, מסבירה סיגלית. “אבל כן, ברור שהוא שינה את כל המערך של הבית שלנו ואת החיים בכלל. אני אישה מאוד פדנטית, מסודרת ונקייה, ופתאום עכשיו הבית מבולגן כל הזמן. גם התרגלתי במשך השנים למלא את היום שלי בקורסים, הרצאות, שיחות ותוכניות שונות. הכל היה אצלי מאוד מסודר ומתוכנן, כשבדרך כלל יש זמן לכל, ופתאום אני צריכה לוותר על כל כך הרבה דברים, כי הידיים ברוך השם מלאות בעבודה וגם אי אפשר להשאיר את התינוק הקטן ולצאת.
“ולא, זה לרגע לא מפריע לי, אלא להפך, אני מזכירה לעצמי בכל פעם כמה התפללתי שלא יהיה לי זמן לסדר, שהבית יהיה הפוך ושאבין מה זה לקום עייפה אחרי לילה ללא שינה. אין לי תלונות אפילו לשנייה, רק מילה אחת: ‘תודה’. אני מתפללת מדי יום שלא אתרגל לנס ולפלא הזה, ושאמשיך להרגיש תמיד איך בורא העולם מלווה אותי, מטה אוזן ושומע את התפילות”.
