אחרי שנים של שעטה קיומית אחרי משימות החיים, פתאום הרכבת מאטה. היא נוסעת לאט ובנחת, ומאפשרת לנופים חדשים להתפרש מלוא האופק: פתאום יש שם פחד מוות, בדידות גדולה, מחשבות מנקרות של "מי צריך אותי בכלל", חוסר נעימות של "אני רק מטריח" | זה חייב להיראות כך? לא. ברוכים הבאים למחוז הזקנה, המקום שאליו כולנו רוצים להגיע וממנו כולנו חוששים. אפשר לתכנן ולהשתדל כבר מעכשיו איך נרצה להגיע לזקנה, ומה נרצה להביא איתנו אליה | שיבה טובה
יום אחד החלטתי לאזור אומץ, ללכת לבית אבות ולשבת שם במעגל עם הקשישות והקשישים קמוטי ומאירי הפנים. מודה: גם עלי הזִקנה מאיימת. כאילו אורבת בפתח בלתי נמנע. אבל אולי שווה להכיר אותה, לדבר עליה, להבין את הפחד הגדול, לפני שנגיע אליה? זה כמו לקפוץ למים קרים. אבל זה כדאי. כי כדי ללכת נכון בהתחלה ובאמצע, חשוב לדעת איך נראה ההמשך.
ישבנו שם, נשים נפלאות בנות שמונים פלוס ואני, ופשוט שוחחנו על הזִקנה. הן הרשו לי להביא את דבריהן, ובכל זאת, השמות יהיו בדויים.
לאה, בת שמונים וחמש, היא אמא לשנים עשר ילדים ולהמוני נכדים בלי עין הרע. היא הייתה תמיד 'אמא' במלוא מובן המילה. מבשלת, מטגנת, תופרת ומתקנת, ומפרנסת בעמל כפיים את הבית המבורך, עם בעלה. "ועכשיו? מה נשאר לי עכשיו לתת להם, לילדים שלי? בשביל מה הם צריכים אותי? אני מיותרת להם, רק הם צריכים לטרוח בשבילי, לבוא לבקר אותי, לשמח אותי. ואני? כלום יש לי לתת להם. כלום". היא לא הייתה מרירה, היא אפילו חייכה, אבל החיוך שלה היה עגום מאוד ומכווץ. משלים עם הריק האין סופי.
הנה הסיבה הראשונה שבגללה הזקנה מפחידה אותי, ואולי את כולנו: החשש מלהפסיק להיות פרודוקטיביים. מצב כזה, שבו איש לא זקוק לנו. להיות… סתם. זו חרדה מכלה.
יפה סיפרה על הסכסוך שיש לילדים שלה: "הם כבר רוצים ירושה. הם לא מדברים על זה בקול אבל אני יודעת. והם כועסים עלי שאמרתי שווה בשווה, אז הם לא באים פה לבקר אותי, ואם באים רק מלאים תלונות, אין להם כוח אלי באמת".
להיות מושלך. אני רושמת לי בירכתי הלב. זה מצמרר.
"הנכדה שלי מאושפזת בטיפול נמרץ", רוזה מתייפחת מתחילת הסבב שלנו, בשקט. רק עכשיו היא מעיזה לדבר. "ואף אחד לא עונה לי. אני לא מסתדרת עם הטלפון שלי, לא מצליחה להתקשר אליהם, ואני לא יודעת מה שלומה!!!"
אני מנסה, יחד איתה, להתקשר לבת שלה, אבל לא עונים.
חוסר אונים. חוסר אונים מקצה לקצה. הגדרה של טראומה היא מצב של חוסר אונים. ככה הם חיים, הקשישים? בחוויה טראומתית מתמדת?
"הנכדה שלי שומרת את היצירות שאני עושה לה בחדר שלה בפנימייה", מגלה אסתר בנחת לא מוסתרת.
"הבת שלי לא מוותרת על הקובות שלי, היא אמרה שהיא תיקח אותי בחמישי מפה, נכין יחד קובות לשבת", צוחקת שרה, וזה ממלא אותה חיות.
אחר כך עברתי למעגל הקשישים.
אלעזר, בן שמונים ותשע, איש קורן ומלא נועם, סיפר: "אני? אני רק צריך מישהו שיחבק אותי. מישהו שיקשיב לי ושישמע אותי. אבל הילדים שלי לא חושבים שאני צריך את זה. אני כל כך רוצה לדבר עם הבת שלי, רות, על המוות. הרי אני לא אחיה עוד הרבה זמן… והיא, אפילו שהיא הבת הכי קרובה אלי, מבקשת ממני: 'די, אבא, די, אל תדבר על זה, זה מצער אותי'. אני יודע שזה מצער אותה, אבל אני רוצה להכין אותה. ו… בינינו, עם מי אני אדבר על המוות?"
כולם מסביב הנהנו לו, באנחה רבת שנים. רוצים לדבר ולא רוצים.
בדידות. סיבה שנייה וקשוחה. פחד מוות. איך אפשר לא לדבר על הגדול שבפחדים? איך אפשר לשאת אותו לבד כל כך?
ובכל זאת, זיק של חיות יש לרוב רובם של הקשישים והקשישות כאן, אני מזהה.
"באו אלי העובדים שלי מפעם", מגלה מרדכי, "שאלו איך הצלחתי לקבל אישורים לבניין ההוא, שמה, את רואה? גם מכאן אפשר לראות את הבניין הזה", הוא מצביע על אי שם. "הסברתי להם מה עשיתי בעירייה, אולי גם הם יצליחו". הגעגוע ליכולת לא נעדר מהקול שלו. אבל גם הסיפוק העכשווי.
מסתבר שזִקנה יכולה לא להיות עזובה ועגומה כל כך. ראשית, חייבים להתכונן אליה כמו שצריך, ושנית, חיוני להתבונן במה שקורה לקשישים מסביבנו.
אינטגרציה או ייאוש?
אריקסון, שהיה פסיכולוג, פיתח את 'תאוריית השלבים'. בתאוריה הזו הוא חילק את חייו של האדם לשמונה שלבים, ולכל אחד מהשלבים יש קונפליקט ייחודי. אם האדם יצלח את הקונפליקט, הוא יוכל להתפתח ולחוות משמעות בחייו, ואם לא – הוא עלול לשקוע בחוסר התפתחות נפשית וחברתית. כל שלב מזמן אתגר התפתחותי חדש, שיכול לחזק את האישיות ואת הזהות העצמית.
השלב השמיני בתאוריה, 'שלב הזקנה', מתחיל לדידו של אריקסון בגיל חמישים. האתגר ההתפתחותי מכונה בו 'אינטגרציה מול ייאוש'. בגילים אלו עוסק האדם בהתבוננות על חייו ועל משמעותם, בתקווה לחוות קבלה וסיכום עצמי וחברתי של מסכת חייו. מה היה בחיים שלי? מה יצרתי בהם? בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכישלונות בחיים, וכאשר האדם יגיע לסיפוק מחייו, הוא יחווה תחושה של 'אחדות האני'. כלומר, הוא מקבל בסיפוק והשלמה את חייו, על הטוב והרע שבהם, וחש שחייו בעלי משמעות וחשיבות, ואפילו… אפילו משלים עם עובדת המוות כסיום החיים המספקים ומשביעי הרצון. מצב נפשי זה כולל קבלה מוחלטת של ההיסטוריה האישית ושל מעגל החיים האישי כדבר הכרחי שאין לו חלופות.
שמעתי את שרה אומרת: "כן, אני את שלי עשיתי, ברוך השם, עכשיו התור שלהם". והיא התרווחה באיברים מצומקים על הכורסה. זמן לנוח. השלמת התפקיד. יש בזה מן השקט אחרי שנים של עשייה אינטנסיבית.
לעומת זאת, מרים הייתה עגומה כשהיא סיפרה: "את כל החיים שלי נתתי לילדים שלי, לעצמי לא הרשיתי שום דבר. אף פעם לא נסעתי לחופש עם בעלי. אפילו אחרי שהילדים התחתנו – שמרתי על הנכדים. ועכשיו – הוא הלך, המסכן". והמסכנות שלה, של החמצה קשה מדי, לא נעדרת מהקול שלה. לעולם היא לא תוכל להשיב נעורים שלא נחוו, ואף על פי שהחיים כרוכים תמיד בוויתורים עמוקים וגדולים, כי המקום למנוחת אמת הוא בעולם הגבוה ממנו, הרי החמצה של קשר בחיי הנישואין היא לא החמצה של מה בכך. בכלל.
לכן, אם האתגר של ההשלמה עם החיים שהיו – לא מצליח, בשל סיבות שונות, האדם חווה ייאוש ופחד מהמוות. זה קורה כשאין השלמה ואין קבלה של החיים בעבר ובהווה. במקום השלמה, האדם חש החמצה, מרירות, חרטה ואי שביעות רצון. כל זה יוצר קושי אמיתי להשלים עם סיום החיים, ובמקום זה – הקשיש מתחיל לסגת לתלות ילדותית. הוא מרגיש לא מסוגל, לא יכול, תלוי בסביבתו ומלא חוסר אונים.
כשהקונפליקט הזה כן נפתר באופן חיובי, נפגוש את אותם קשישים מלאי תבונה עמוקה, שהמשמעות שלה היא תחושה של השלמה של 'עצמי'. הבנה עמוקה של החיים, וקבלה שלהם. קבלה בידיים פתוחות, בלב פתוח, באמונה תמימה ופשוטה. אלעזר מהנהן ואומר למרדכי: "איתך כן אפשר לדבר על אחרי המאה ועשרים שלי?" ומרדכי מחייך. הם מדברים בניחותא על הקבר. אף על פי שהילדים לא מוכנים לשמוע על זה מילה.
אריקסון סובר שאחת הדרכים להתמודד עם תחושת הייאוש וחרדת המוות, היא ההתמקדות בהנחלת המורשת: התחושה שיש לי מה להשאיר לדור הבא. הנחלת המורשת (הקובות של שרה, למשל, וגם האסטרטגיות איך להשיג אישורי עירייה, והתמונות לחדר של הנכדה) מספקת אישור למשמעות של חיי האדם, ולהכרה שלחלק מהחיים יש המשכיות באמצעות המשפחה, מה שנותן תחושה של נצחיות. וזו, בואו נודה, עוד אחת המתנות שאנחנו אוכלים מפירותיהם בעולם הזה בהיותנו שומרי תורה ומצוות.
פריצה טריגרית
גיל הגבורות הוא לא השלב הראשון של ההתמודדות שלנו בחיים. אנחנו אמורים להגיע אליו טיפ טיפה מוכנים. רבקי גילברט, פסיכותרפיסטית MA, העובדת עם נפגעי טראומה בתל השומר, מתארת את זה: "במהלך חיינו אנחנו עוברים מדי פעם 'פריצות טריגריות': תקופות שעשויות להיות משבריות יותר. זה יכול להיות גיל העשרה, משבר גיל הארבעים, היציאה לפנסיה ו… הזִקנה.
"כי פעם: היה לך סדר יום, היו אנשים שצריכים אותך, היית פרודוקטיבי, יעיל, ופתאום, הכל נשמט. פתאום יש דממה. פתאום – לא צריך אותך. וזה שבר גדול. מעבר לזה, יש זמן להתבונן על החיים ועל המשמעות שלהם: מה עשיתי, מה לא עשיתי. מפרספקטיבה של דור שלישי אפשר לבחון את הנכדים ולשאול: האם הייתי מספיק טוב בעולם?
"שאלת המשמעות הקיומית היא שאלה מטלטלת, שעלולה להציף דיכאון. אבל לא רק. הרבה פעמים, כשאנשים מתבגרים ופתאום יש להם זמן התבוננות בעצמם, צפות להם טראומות ילדות. ארווין יאלום, פסיכולוג פופולרי, כתב את הספר 'עניין של חיים ומוות' בשיתוף עם אשתו, כשגססה. הוא מספר שם שהוא מוצא את עצמו מדבר באנליזה שלו – בטיפול שהוא עצמו עושה, על טראומות הילדות שלו, והוא מגלה שהן לא הלכו לשום מקום, ולהפך, ככל שהוא פחות בעשייה, הדברים עולים וצפים. דברים שהודחקו פתאום עולים למודעות.
"ראיתי ראיונות של קשישים, שורדי שואה, שרק לא מזמן התחילו ללכת לטיפול בטראומות המזעזעות שחוו בילדות בשואה, והטיפול מיטיב איתם מאוד. הם הצטערו שלא עשו את זה קודם לכן, אבל יש בכך משהו מובן: היה צורך שהחיים יימשכו בלי שהטראומות יטלטלו את הכל, ובשל כך הם דחסו הכל פנימה, וכשמגיעה עת הזקנה, יש זמן להתבונן, לבחון ולהרגיש. וכן, מה שעולה לא תמיד קל. מנגנוני ההגנה שמשרתים אותנו בקביעות ביום יום עובדים הרבה פחות, וזה משפיע לשני הצדדים: אנשים שחוו טראומות קשות, בדרך כלל בצעירותם הם כועסים יותר, בזקנה הם כאובים יותר.
"ומשהו נוסף: האובדנים מתרחשים ללא הרף. הן אובדנים של חברים ובני משפחה, והן אובדנים של יכולות ותפקודים פיזיים ומנטליים. משהו ביצר החיים יכול ללכת ולדעוך.
"וכל זה, לחלוטין לא חייב להיות כך. אריקסון מדבר על גיל תשעים כגיל של השלמה וקבלה. אני מניחה שככל שיש יותר קונפליקטים לא פתורים ממהלך החיים, קשה יותר להגיע לאותה השלמה וקבלה. למשל: אם אדם הסתמך בחייו על יכולת הלמידה הלא פוסקת שלו, והדחיק את רגשותיו ואת העבודה הנפשית, ובגיל זקנה יכולת הלמידה שלו דועכת, הוא ימצא את עצמו בפני מלאי של רגשות שהוא לא ידע כיצד לעבד, והם יציפו ויכאיבו ללא מוצא. כך נראים דיכאון והידרדרות נפשית".
אז כן, פריצה טריגרית זה יכול להיות, אבל אם התחלנו לפתור את המצוקות שלנו בגיל צעיר יותר, יש סיכוי שנגיע לאותו גיל גבורות קצת יותר סבלנים, מכילים, מחייכים. הלוואי.
"התחושה של הבדידות והפחד מלהיות נטל, גם היא משמעותית מאוד", ממשיכה רבקי ונותנת שוב משקל לא רק לסביבה החיצונית, שהתפקיד שלה אכן קריטי, אלא גם לנו עצמנו, בטרם נגיע לגיל שמונים ותשעים. האם נדע להיות עם עצמנו? האם נבנה לנו עולם עשיר דיו? האם נוכל לקבל את מגבלותינו בלי להישבר? האם לימדנו את עצמנו להיות צריכים, זקוקים, תלויים, לעיתים, בלי מורא?
ורבקי ממשיכה:
"ובתוך כל זה יש תפקיד עמוק ורחב מיני ים של עבודה נפשית, של יכולת להיות יצירתיים ועסוקים, למצוא את התחביבים שמעולם לא היה זמן עבורם, את הפרואקטיביות שבכל זאת נמצאת נפשית, ולתת לה לצאת לאור".
למה הבדידות כואבת כל כך? ג'ון קאצ'יופו, חוקר מוח מאוניברסיטת שיקגו, כינה את הבדידות: 'הכאב החברתי'. בשנות התשעים של המאה העשרים יצא לאור ענף חדש בנוירולוגיה: 'מדע המוח החברתי'. בספרו על בדידות טען קאצ'יופו כי הכאב נובע מתודעת מַחסור חברתי. כלומר: יש לכאב הזה תכלית חיובית מאוד. מנוע לחיים. אם הבדידות כואבת, היא מניעה את האדם ליצור שיתופי פעולה חברתיים. הכאב של הבדידות הוא דרכו של המוח לאותת 'זהירות! סכנה!' ממש כמו רעב וצמא שמאותתים לנו על הצורך לאכול ולשתות. צביטת הלב של הבדידות קוראת לנו לחפש שותפים לדרך.
ו… כן, חבל ללמוד את זה רק בגיל שמונים וחמש. מוטב להתחיל עכשיו, נכון?
למלא את הגיל במשמעות
גם מרים גולדשמידט, עו"סית ומטפלת רגשית לנערות ונשים, מניחה את התפקיד על כתפינו עוד לפני שנרכוש לעצמנו מקל הליכה כסוף.
"כשאנחנו מתייחסים לחוויית הזקנה, אנחנו מודעים לכך שהזקנה איננה מצרך מבוקש, אף על פי שכולנו מתפללים לאריכות ימים. כולנו רוצים להמשיך לחיות ואף אחד לא באמת רוצה להזדקן.
"ביהדות יש מקום של כבוד לזקנים ולזִקנה. זקן הוא 'זה שקנה חכמה'. מתייחסים לזקנים כאל מעתיקי השמועה ומעבירי המסורת, אבל ההנחה הרווחת בעולם היא שהזקנה היא מחוז של חולשה, של מחלה ואובדן, ושם קיים גם פחד נוראי מפני הלא נודע, והחשש ממה שעתיד עוד לקרות.
"הזקנה היא אכן חוויה מטלטלת מאוד, לקשיש המתמודד וגם למשפחה הקרובה. היא מטלטלת כי בסוף כולנו נהיה שם, לכולנו יש דמויות שפגשנו במצבי זקנה מתקדמים, בין במציאות, בין כדמות סטריאוטיפית בסיפורים, שבהם הקשיש כמעט לא מתפקד והרבה יכולות קוגניטיביות ורגשיות אובדות לו, ולכן לא קל לעמוד מולה.
"עם זאת, למרות הטלטלה, החשש והפחד, מוכרח להיות שיש סיכוי, דרך, להפיכת השלב הזה למשמעותי יותר", מסכימה מרים ומפרטת: "אין ספק ששלב זה בחיים יכול להיות משמעותי ובעל ערך. אולם כדי להפוך את ימי הזקנה למשמעותיים, נדרשים מאיתנו מודעות, רצון ולגיטימציה קהילתית.
"לפני שנעסוק במשמעות שניתן למלא שלב זה בחיים, יש להבחין כי קיימת חלוקה של הזקנה בשנים: יש את 'הגיל השלישי' ויש את 'הגיל הרביעי', וההבדל ביניהם משמעותי מאוד.
"הגיל השלישי, מה שמכונה 'הזקנה הצעירה', הוא התקופה שבה הזקן עדיין מתפקד באופן עצמאי ועדיין מרגיש תורם לסביבתו, אף על פי שהוא כבר אינו בשיא כוחו. בשלב זה, לרוב הזקן יצא לפנסיה וסיים לגדל את הילדים, אולם הוא עדיין מסוגל לדאוג לכל צרכיו בעצמו, לארח, ללמוד ואף להתנדב. גיל זה הוא הגיל הפעיל של הזקנה.
"הגיל הרביעי מתחיל כאשר האדם הופך מוגבל במידה זו או אחרת, והוא מתאפיין בקושי משמעותי בהתנהלות היום יומית.
"כולנו מקווים ומתפללים להאריך ימים עד מאה ועשרים, בדעה צלולה ובלי שנהפוך סיעודיים. אולם אנו נוטים לחשוב כי מעבר לתפילה ולשמירה על בריאות הגוף, אין בידנו מה לעשות בנדון. התשישות תגיע מתי שתגיע, ולא לעולם חוסן. גישה פסיבית זו אינה נכונה. ניתן למלא שלב זה במשמעות. חיים של משמעות הם סוד אריכות הימים: ככל שחייו של האדם יהיו משמעותיים יותר, כך הוא יצליח להפחית את סכנת ההידרדרות בימי הזקנה. וכבר רמזו לכך חז"ל במשנה: 'זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין, דעתן מיטרפת עליהן, אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין, דעתן מתישבת עליהן, שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'.
"כשאנחנו מדברים על משמעות בגיל הזקנה, היא יכולה להתבטא בשני מישורים:
"הראשון הוא המישור האקטיבי. במישור זה מוקד הפעילות הוא נתינה כלפי חוץ. פעילות זו יכולה להיות דאגה אקטיבית למשפחה או התנדבות בקהילה. כאשר האדם מרגיש שהוא תורם משהו לעולם – למשפחתו, לקהילה או לחברה כולה, הוא מרגיש כי הוא נחוץ, מה שממלא בסיפוק ומשמעות".
זוכרות את לאה, בת ה-85, זו שמרגישה שכבר אין לה מה להעניק למשפחה שלה? במפגש נוסף שערכתי איתם, היה לה דווקא רעיון: היא מדליקה כל יום נר בחדר האוכל, ומתפללת לידו על כל ילד וילד שלה, על כל נכד ונכדה, נין ונינה. היא מספרת להם על התפילות, והם מתקשרים לבקש לפני מבחן: סבתא, תאמרי עלינו פרק תהילים! את יכולה להתפלל ליד נר היום? כי האקטיביות לחלוטין לא מוכרחה להיות דרך גפילטע פיש.
"המישור השני הוא פיתוח תחומי עניין, כלומר, פעילות שהמוקד שלה היא העשרה של האדם או הנאה שלו, כמו השתתפות בשיעורים או בסדנאות, יציאה לטיולים וביקור במקומות מעניינים, קריאת ספרים או עיתונים, בילוי זמן עם המשפחה או עם חברים. קיימים גם מרכזי יום שבהם יש פעילות מותאמת, הווי חברתי ואף טיפולים פרא-רפואיים כמו פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק היכולים לתת מענה גם לירידה התפקודית והקוגניטיבית.
"חשוב למצוא תחומי עניין שיוסיפו תוכן ומשמעות לחיי האדם. רוב הזקנים אינם יכולים להיות פעילים כפי שהיו בצעירותם, ולמלא את זמנם רק (או בעיקר) בפעילות אקטיבית. משום כך, עליהם למצוא אפיקי משמעות 'רגועים' יותר, שעל ידם יוכלו למלא בתוכן את ימי הזקנה".
תפקידים של משפחה
וכעת, מרים מניחה את האחריות גם על בני המשפחה:
"למשפחה יש תפקידים בגיל זה, וארחיב על המשמעותיים שבהם:
"כמו בכל שלבי החיים, המשפחה היא העוגן והתמיכה של כל פרט במשפחה, בפרט בשלב זה שבו המבוגר במשפחה, סבא או סבתא, מתמודדים עם אובדנים רבים, פיזית ומנטלית.
"אין מתכון לתמיכה ראויה או נכונה. בכל משפחה קיימות אפשרויות שונות, החל מחלוקת תורנויות בין בני המשפחה, מעבר של סבא או סבתא לבית אחד הילדים הנשואים, מעבר לבית אבות או דיור מוגן, הכנסה של מט"ב או מטפל זר ועוד.
בכל צורת התמודדות חשוב מאוד ליצור שיח משפחתי פתוח בין בני המשפחה הרלוונטיים לטיפול אחת לתקופה (עדיף פנים אל פנים, ולא רק בטלפון). אומנם לפעמים עסוקים מאוד בטיפול אינטנסיבי בהורה המתבגר, אולם ההתכנסות והשיח משמעותיים מאוד, הם מייעלים את הטיפול ומונעים הרבה אי הבנות.
"תפקיד נוסף הוא תיווך לסביבה: הזדקנות עלולה ליצור סיטואציות שבהן הסביבה תתקשה לדעת כיצד להתנהל עם סבא וסבתא. חשוב לשמור על כבודו של ההורה, ועם זאת לתווך במילים פשוטות את המצב, במיוחד לנכדים הצעירים. לדוגמה: במצב שסבתא מתעקשת על משהו, נלמד את הסביבה לא להתווכח, אלא לכבד ולתת לה את מלוא תשומת הלב למה שהיא אומרת או עושה גם אם הדבר לא מעשי.
"טיפול בביורוקרטיה: חשוב מאוד שכל משפחה תדאג למיצוי זכויותיו של ההורה המתבגר, בין זכויות של קצבאות הביטוח הלאומי, בין זכויות שמגיעות על פי חוק להורה סיעודי או תשוש נפש ממשרד הבריאות.
"כאן המקום לציין את החשיבות של כיסוי ביטוחי סיעודי, שמקל מאוד על ההתמודדות הכלכלית עם הורה סיעודי. ניתן לעשות זאת בקלות דרך קופות החולים. נוסף על כך, בכל לשכת רווחה יש 'מדור לקשיש', שאליה ניתן לפנות לצורך מיצוי זכויות.
"חיבור למידע: נושא הזקנה אינו נלמד בבית הספר, וקיים חוסר ידע גדול מאוד בתחום. את הידע ניתן לקבל באמצעות קריאת חומרים רלוונטיים. יש עמותה בשם 'עמדא' שנותנת מידע מקיף בנושא הזקנה. לחלופין, אפשר להצטרף לקבוצות תמיכה מקצועיות כדי לשתף ידע, ללמוד טכניקות טיפול בזקנים ולקבל כוחות וכלים להתמודדות המורכבת.
"מעקב רפואי עקבי, כמו גם דאגה לטיפולים פרא-רפואי שיסייעו במזעור נזקים ובחיזוק יכולות קיימות.
"ולסיום, לשמר כמה שיותר את הרגעים הטובים. ניתן ליצור אלבום זיכרונות עם סבא או סבתא, לבשל יחד, להקשיב לשירים מוכרים ולהשאיר לדור הבא זיכרון מתוק של סבא וסבתא אוהבים ונותנים".
את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. מנגינה מלאה משפחה, רוך, חום ושייכות. אבל צריך לדאוג להלחין אותה מבעוד יום, ולמצוא כלים וסולנים שישירו אותה, בכל הקולות כולם. ]
תוחלת חיים הערכה של מספר השנים הממוצע שיחיה אדם מיום לידתו. אורך חיים ממוצע שאדם שנולד בשנתון מסוים אמור להגיע אליו. לדוגמה: גבר שנולד בשנת 1900 בארה"ב היה צפוי לחיות 47 שנים בממוצע, ילד שנולד בארה"ב בשנים האחרונות – 77 שנה. העלייה בתוחלת החיים נובעת מסיבות חברתיות וכלכליות, שיפור בתשתיות הביוב, מי שתייה נקיים, רפואה מונעת, טיב שירותי הרפואה. רוב השינויים בתוחלת החיים מיוחסים דווקא לירידה בתמותה בגיל צעיר ולירידה בהיקף המגפות.
תוחלת חיים באמצע החיים מספר השנים הממוצע שאדם יחיה מאותו גיל ואילך. אדם שהגיע לגיל מבוגר יחיה יותר שנים מהגיל שהיה צפוי לו ביום הולדתו.
מה ההבדל בין הזדקנות לזקנה?
הזדקנות היא תהליך שאורכו כאורך חיים. הוא מושפע מגורמים שונים ויש לו השלכות חיוביות ושליליות. יש גמישות בתהליך ההזדקנות והוא ייחודי לכל אדם באשר הוא.
לעומת זאת, זקנה היא השלב האחרון במעגל החיים. ההגדרה החברתית לזקנה היא גיל הפרישה, וההגדרה המחקרית לזקנה היא גיל.
תוחלת בריאות הערכה כמה שנים נחיה בבריאות טובה. קיים פער בין תוחלת החיים לתוחלת הבריאות. ישנם שלושה מדדים לתוחלת בריאות: תוחלת חיים ללא מחלה, תוחלת חיים בבריאות סבירה, ותוחלת חיים עם מוגבלות.
במספרים
גיל כרונולוגי: הזמן שעבר מאז שנולדנו.
גיל פסיכולוגי: תלוי ביכולת ההסתגלות שלנו
לשינויים הכרוכים בעלייה בגיל.
גיל ביולוגי: הגיל על פי מדדים פיזיים של
בריאות וחיוניות.
לעיתים קיימים פערים גבוהים בין טווחי
הגילים של האדם עצמו.
קטגוריות כרונולוגיות של זקנה
זקנים צעירים: 74-65
זקנים בגיל הביניים: 84-75
זקנים זקנים: 85+
האזורים הכחולים האזורים הכחולים הם חמישה אזורים: יפן, איטליה, קליפורניה, יוון וקוסטה-ריקה. באזורים אלו תוחלת החיים גבוהה יותר משאר המדינות. חוקרים ניסו למצא מאפיינים ייחודיים באי אוקינאווה ביפן ומצאו כי צריכה מועטת של קלוריות דרך תזונה עשירה בירקות ודלה בשומן, עבודה עד גיל מאוחר, פעילות גופנית וחיבור לקהילה היו הגורמים לאריכות החיים שלהם.
גילנות המונח הוטבע לראשונה בשנת 1969 על ידי הסוציולוג רוברט באטלר אשר קבע כי גילנות היא אפליה על רקע גיל שמשקפת דעה קדומה של קבוצת גיל אחת נגד קבוצות גיל אחרות. בהמשך הציב באטלר את הזקנה במוקד היחס הגילני: "הגילנות מאפשרת לדור הצעיר לראות את הזקנים כשונים מהם, וכך להפסיק להזדהות עימם כבני אדם."
להישאר חד
ד"ר סנג'אי גופטה, מנתח מוח, כתב ספר בשם 'להישאר חד' שיצא לאור בישראל בהוצאת 'מטר'. בספר הוא מונה דרכים לשמור על מוח צעיר, חד ופרודוקטיבי.
הוא מביא את חמשת היסודות של בריאות המוח. חמשת היסודות הללו הוגדרו לראשונה על ידי AARP – האגודה האמריקאית לגמלאים, ובעזרת הוכחות מדעיות הם הדגימו כי הפעולות האלו בסיסיות לקידום קוגניטיבי טוב לאורך כל החיים:
תנועה. כמה לא מפתיע. תנועה מיטיבה לא רק עם שאר איברי הגוף אלא גם עם המוח. היא יוצרת תחזוקה שוטפת של תאי המוח ובכך היא הופכת אותנו ליותר חדי מחשבה.
גילוי. מחקר שנערך באוניברסיטת טקסס בדאלאס גילה כי שילוב תחביב חדש בחיים כמו ציור, צילום או אפילו למידת שפה חדשה, מחזק את המוח. אבל לא רק זה. כל שינוי וגילוי, אפילו כמו לצחצח את השיניים ביד הפחות דומיננטית או לערבב את הקפה בסיבוב לצד השני, מחזקים את יכולת הקיבולת של המוח.
הירגעות. לא רק הירגעות של הגוף, גם הירגעות של המוח. שינה לא רצופה ולא עמוקה פוגעת בזיכרון, לחץ לא פוסק משבש את יכולת הלמידה, ולהפך: שינה עמוקה ורגועה וחוויות של הרפיה, מחזקות את הפונקציות המוחיות.
תזונה. שוב, לא מפתיע, אבל כן נזנח בירכתי המוח: צריכה של דגי מים קרים, דגנים מלאים, שמן זית, אגוזים וזרעים, פירות וירקות והימנעות ממאכלים עתירי סוכר, שומן רווי ושומן טראנס, עשויות להילחם בהיחלשות הזיכרון והיכולות הקוגניטיביות, להגן על המוח ולהפיק ממנו את מרב התועלת.
קשרים. למרבה הפלא, לא פתירת תשבצים היא שתחזק את המוח שלנו, אלא קשרים בין אישיים המתרחשים פנים אל פנים. מחקרים רבים מתעדים את האמת הזו: קשרים חברתיים רבים ומגוונים משפרים את הגמישות של המוח ועוזרים לשמר יכולות קוגניטיביות.
בשביל זה, נצטרך לעבוד כשאנחנו עוד צעירים, להתרגל לאורח חיים נכון.
בשביל זה, נצטרך לבקר עוד קצת אצל הקרובים שלנו, המזדקנים, להדר את פניהם.
קיהיון
איך אפשר לדבר על זקנה בלי לדבר על דמנציה? המחלה העצובה הזו, 'קיהיון' בעברית, מצויה אצל כעשרה אחוזים מבני 65 ומעלה. השכיחות עולה עם הגיל מכחמישה אחוזים אצל בני 74-65 ועד כשלושים אחוז בגיל 85 ומעלה. לעיתים נדירות המחלה מתגלה בגילים צעירים יותר (מתחת לגיל 60). כיום בישראל מספר החולים בדמנציה נאמד בכ-100,000.
כמה מילים קשוחות ויבשות על המחלה העצובה הזו:
דמנציה מאופיינת בירידה משמעותית בתפקודים הקוגניטיביים (יכולות החשיבה) של אדם. מחלת הדמנציה פוגעת בהדרגה בזיכרון, ביכולת החשיבה, בהתמצאות בזמן ובמרחב וביכולת לזהות אנשים וחפצים, ועקב כך חלה ירידה הדרגתית גם ביכולת לבצע פעילויות יום יומיות ולתקשר עם הסביבה.
כחלק ממהלך המחלה סובל החולה מתופעות של בלבול, רוגז, חשדנות ואף התקפי אלימות. עם הזמן, נוסף על פגיעה הקוגניטיבית, מתרחשת גם פגיעה ביכולות הפיזיות. דמנציה היא אחד הגורמים העיקריים למוגבלות בקרב קשישים ונחשבת לאחת המחלות הקשות לאדם, לבני משפחתו ולחברה.
קיימים סוגים שונים של דמנציה:
דמנציה וסקולרית – נגרמת מפגיעה בכלי הדם המוחיים. המוח תלוי ברשת כלי דם המזרימים אליו דם רווי בחמצן. כאשר אספקת החמצן למוח נקטעת, תאי המוח נפגעים. דמנציה וסקולרית עלולה להופיע לאחר אירוע מוחי בשל חסימת כלי דם גדולים, בעקבות פגיעה בכלי דם מוחיים קטנים וגם בעקבות מחלות דם ודימומים. סוכרת, יתר לחץ דם, רמת שומנים גבוהה בדם, קרישיות יתר ואי סדירות בקצב הלב הם גורמי סיכון לדמנציה וסקולרית.
דמנציה עם גופיפי לוי – צורה זו של דמנציה קיבלה שמה ממבנים כדוריים חלבוניים זעירים המתפתחים בתוך תאי עצב, ואשר תוארה על ידי הנוירולוג פריץ לוי בברלין. המחלה מסתמנת תחילה בליקויים בתפקודים הקוגניטיביים ובהתנהגות, ובהמשך בסימנים של מחלת פרקינסון. החולים עלולים לסבול מהזיות. תפקודם הקוגניטיבי וההתנהגותי במהלך היום יהיה בדרך כלל גלי, נתון לעליות וירידות.
אלצהיימר – מחלת אלצהיימר היא הסוג הנפוץ ביותר של דמנציה. שישה מתוך עשרה שלוקים בדמנציה מאובחנים כחולים במחלת אלצהיימר. מחלת אלצהיימר תוארה לראשונה ב-1906 על ידי החוקר הגרמני אלויס אלצהיימר.
דמנציה אונות המצח והרקה – במחלה זאת ניכר דלדול מוח באזורי המוח הקדמיים, באונות המצח ובאונות הרקה. מחלה זאת מסתמנת בעיקר בשינויים בהתנהגות, ולעיתים החולים סובלים מליקויים בתפקודי השפה.
ישנם סוגים נוספים של דמנציה, כמו 'דמנציה מדומה', כזו שנגרמת בשל חסר בוויטמינים כמו B12 והיא משהו שונה מדמנציה רגילה, ודמנציה כתוצאה מאלכוהול, אבל לא ניכנס לנישות הללו.
התסמינים של מחלת אלצהיימר מתחלקים לשלוש קבוצות:
תסמינים מוקדמים: קשיים בזכירת שיחות, שמות או אירועים מהעבר הקרוב, קושי בהשלמת משימות פשוטות, יכולת נמוכה של תכנון ופתרון בעיות, הנחת חפצים שלא במקומם, אדישות ושינויים במצב הרוח עד כדי דכדוך.
תסמינים מתקדמים: תקשורת לקויה, חוסר שקט ועצבנות, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, בעיות ראייה, בלבול, יכולת שיפוט לקויה, חוסר שיקול דעת, נסיגה חברתית.
תסמינים מאוחרים: תנועתיות מוגבלת, קשיי בליעה, התכווצויות.
הגיל הוא הגורם העיקרי להתפתחות האלצהיימר, נשים סובלות ממנו יותר מגברים, וישנם גם גורמים גנטיים בתמונה. עם זאת, סוכרת, עישון, השמנה, כולסטרול גבוה ולחץ דם גבוה וכן צריכת אלכוהול הם גורמי סיכון משמעותיים להתפתחותה.
הטיפולים נחלקים לטיפול תרופתי וטיפול שאינו תרופתי. כל סוגי הטיפולים התרופתיים הנוכחיים מסייעים להאט את המחלה אך אינם עוצרים את התפתחותה. ככל שהטיפול ניתן מוקדם יותר, הסיכוי רב יותר.
קיימים גם טיפולים לא תרופתיים: תרפיה גופנית, תרפיה של הזיכרון, קבוצות תמיכה ואומנות. כל אלו ועוד, משפרים את היכולות הקוגניטיביות ואת איכות החיים, וגם – מצמצמים את הדיכאון והחרדה.
עד כאן המילים היבשות. מילים אישיות יותר כתבה תמר מביתר למערכת:
"סבתא שלי, אמא של אבא, היא אחת הנשים המיוחדות ביותר שהכרתי. ואני אומרת הכרתי, כי היום לצערי אני כמעט לא מכירה אותה.
"סבתא, שהייתה אישה חשובה, שהייתה המשענת של כולם, זו שתמיד היה כיף לבוא לבקר, לקבל ממנה מילה טובה, חיזוק אקטואלי, מתכון מוצלח וגם פס שמרים רותח, הפכה עם הזמן למישהי זרה לעצמה ולנו.
"הסימנים הראשונים לא היו ברורים. היא התלוננה שהיא שוכחת הרבה, שהיא לא מצליחה לשלוף מילים, ואנחנו כמו משפחה טובה דאגנו להרגיע אותה, להסביר לה שכולנו שוכחים לפעמים, וזה נורמלי בגיל שלה פתאום לשכוח. לא היינו ערים למצוקה האמיתית שלה, לחוויה של חוסר האונים ואיבוד השליטה. לא באמת יכולנו או רצינו לדעת שמשהו משתבש.
"אבל אז החלו דברים נוספים לחרוק: היא החלה לסבול מחרדות, לא הסכימה לישון לבדה, וכולנו, הבנות והנכדות, התגייסנו לישון אצלה. בהמשך גם חששה להיות לבד במשך היום, אבל אז כבר היה מורכב יותר. סבתא לא סמכה על אף אחת זרה, וכך רק בני המשפחה הקרובים החלו לשהות לצידה יום ולילה. היינו עסוקים בהישרדות, בפתירת כל בעיה שצצה בצורה מקומית, לא ראינו שיש כאן תמונת מצב רחבה ומדאיגה הרבה יותר. הכחשנו והדחקנו תקופה ארוכה.
"כן לקחנו אותה לבדיקות רפואיות, וכל רופא נתן מרשם שיפתור את הבעיה החדשה שצצה, תרופה לייצוב מצב הרוח, לדיכאון, לחרדה. אבל ככל שעבר הזמן הקושי הלך וגבר.
"בשלב מסוים, הגיעה בת דודה של סבתא לבקר, והיא שראתה את הקושי אמרה: 'אתם חייבים לפנות איתה לפסיכו-גריאטר היום, בעצם אתמול'.
"עד לאותו יום לא שמענו ולא ידענו על קיומו של רופא כזה. 'אני מכירה את המצב מחמותי', חרצה הדודה, 'אתם חייבים אבחון מקיף אצל רופא שמתמחה במצוקה נפשית וירידה קוגניטיבית של גיל הזהב'.
"לאחר זמן לא רב פנתה סבתא לאבחון, וממנו התוודענו לעובדה שהכדורים השונים קיבלה גרמו להחמרה של המתח והחרדה שמהם סבלה, היות שלא הייתה אינטגרציה בין התרופות השונות. נוסף על כך, אובחנה כעת סבתא במחלה שכולנו חרדנו ממנה, ברחנו ממנה: דמנציה.
"קשה עד בלתי אפשרי לתאר את תחושות כל בני המשפחה. אבחנה כזו נתפסת בתחילה כמעט כגזר דין. כולנו הכרנו קשיש או שניים שהתמודד עם מחלה זו, והמחשבה שגם סבתא היקרה מתמודדת עם אבחנה כל כך נוראית הייתה בלתי נסבלת.
"אומנם, כאשר ניתנו השם והכותרת, וניתן טיפול תרופתי מתאים, הרגשנו כולנו את הרגיעה שחלה בסבתא. התקפי החרדה פחתו במידה משמעותית, וגם מצב הרוח התייצב. אולם כפי שהרופא הסביר לנו, התרופות מאזנות ומאיטות את התפתחות הסימפטומים, אך עדיין הירידה הקוגניטיבית והנפשית יימשכו.
"מאז מתן גזר הדין עברו שנתיים, ואנחנו מתמודדים עם סבתא אהובה, שלפעמים מבולבלת, לא יודעת מי היא ומי אנחנו, אבל לפעמים היא ממש איתנו, והיא מדברת דברי טעם וחכמה, קרובה ואוהבת, ואז כמו רוח עוברת, וסבתא שוב נעלמת, ומהאישיות הקורנת נותרים רק קרעים קרעים.
"כולנו יודעים שהשינוי האישיותי הוא חלק מהמחלה הנוראית הזו, אך עם זאת, כל כך קשה וכואב לחוות אותה פתאום כועסת או נרגזת לאחר שתמיד הייתה כל כך מלטפת ומנחמת.
"גם מבחינה תפקודית סבתא מאוד נחלשה, וכמעט לא פעילה, והתחושות מורכבות מאוד.
"הזמן שחולף מביא הפתעות נוספות, לרוב לא מהמחלקה של הטוב והנעים, וההפתעות הללו גורמות לכולנו לאבד נשימה לפעמים. כל אובדן פיזי או נפשי, כל בלבול, כל התנהלות חסרת היגיון מפגישים אותנו מחדש עם ההידרדרות. לעומת אדם חולה, שהמחלה שלו קשה אך יציבה, ואיכשהו מתרגלים לקושי, בדמנציה המחלה מתקדמת ונוגסת בכל פעם פיסה נוספת מסבתא האהובה והחשובה שלנו. וכשסבתא התומכת ומאירת הפנים נעלמת ומגיחה, כל המשפחה מתערערת אחריה.
"המסע עם סבתא והחוויה המטלטלת גרמו לנו להבין כמה דברים חשובים: אל"ף, הזמן עם סבתא הוא יקר, וכדאי וחשוב לנצל אותו, במיוחד ברגעי החסד. לשוחח איתה, ליצור איתה, להשמיע לה מוזיקה או הרצאות שהיא אוהבת, ופשוט להיות שם איתה במגע, בליטוף ובכל מה שינעים את זמנה.
"ועוד משהו חשוב לא פחות, שהוא גם בסיס ויסוד להיותנו צאצאים של סבתא: כבוד לסבתא. מאוד לא קל, יש מצבים שבהם כבודנו מושפל ורמוס, לפעמים אנחנו מרוטים מלילה חסר שינה אחרי טיפול אינטנסיבי בסבתא או מוטרפים מבקשות לא הגיוניות, אבל כולנו במשפחה עושים כל מאמץ לכבד את סבתא בכל מצב. אנחנו לא נכנסים איתה לוויכוחים, לא סותרים את דבריה גם אם הם לגמרי חסרי היגיון או פשר, ומתאמצים מאוד לכבד את צלם האנוש בסבתא, מתוך הבנה שמה שאנחנו רואים זו רק המחלה, ועמוק עמוק מתחת לכל השכבות פועם ליבה האוהב של סבתא, הלב שגידל במסירות את ששת ילדיה והתמסר לעשרות נכדיה וניניה כל השנים.
"ומעל הכל עומד ציווי הנצח: 'כבד את… אמך'. בכל מצב, בכל יום, תמיד".
