כשחלום ירושלים הבנויה הופך למציאות ממשית מול העיניים, גם אם לעת–עתה רק בציור מרהיב ומעורר געגוע | סודה של סדרת ציורי בית המקדש השלישי שמציפה המוני יהודים בצמרמורת של תקווה, מגרי צדק באקוודור ועד לשגרירות ישראל בוושינגטון, ומוציאה את המוסלמים מדעתם | שיחה של גאולה עם הצייר ר' אלישע כ"ץ, על הדרך מקריקטורות לאומנות של אהבה, על שילוב סדרי כולל מלאים לציורי בית המקדש והגאולה | מהרה ייבנה
צילומים: באדיבות המרואין
כיסופים על גבי קנבס. ציור המונים על יד שריד בית מקדשינו
בית המקדש השלישי נפרס לכל רוחב העין במלוא יופיו והדרו. מוחשי, ממשי, מעורר געגוע ותקווה.
מסביבו ירושלים הבנויה, אך לא זו של לפני אלפיים שנה, עם בתי אבן חרבים ומטים ליפול. את מקומם תופסת ירושלים המודרנית, עשויה גורדי שחקים שחורכים את קו הרקיע, מלאה מכוניות דוהרות ואנשים ממהרים, מוצפת אורות–רחוב עדכניים. ירושלים של תשפ"ו. זו עדיין לא מציאות ממשית, לצערנו הגדול. עד שבית המקדש השלישי ייבנה, במהרה בימינו, זו התמונה שנשקפת אלינו, מעוררת צמרמורות עזות, מבעד לציורים המיוחדים של האמן ר' אלישע כ"ץ.
הציורים הללו מתנוססים בסלון ביתו של גֵּר צדק בעל רשת מלונות מאקוודור, בשגרירות ישראל בוושינגטון, על קיר ביתו של איש התקשורת ינון מגל ובעוד אין־ספור נקודות פועמות של בקשת גאולה בכל רחבי העולם. אפילו בעולם הערבי הם יצרו זעם גדול, שרק הגבירו אצלו את תחושת הנחיצות לקירוב הגאולה. כעת, בשלושת השבועות שבהם אנו עוסקים בגלות וגאולה, אנו מתיישבים לשיחה מיוחדת עם מי שיצר את התופעה האומנותית המיוחדת הזו, פרי מכחולו.
רוב שעות יומו של כ"ץ, אומן יוצא דופן בהווייה הישראלית והיהודית של ימינו, מוקדשות ללימוד תורה. את הציורים המרהיבים שלו, מעשי ידי אומן עם המון משמעות והשראה, הוא יוצר בשעות בין הסדרים. גם השיחה איתו מתקיימת בשעה כזו, מייד לאחר שסיים 'סדר בוקר' של לימוד, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהחיבור הרוחני העמוק שזור לכל רוחב יצירתו שאינה נעשית כהתבוננות אומנותית מבחוץ, אלא כשל מי שהווייתו נטועה עמוק בבית המדרש ונושם את שאיפת הגאולה בכל מאודו.
בהמשך נעסוק גם בדרך המיוחדת שעשה עד לעיסוקו הנוכחי, אך תחילה לנושא שלשמו התכנסנו – ליתר דיוק: לציורים שלשמם התכנסנו. ציורי בית המקדש השלישי, עשויים כיסופים ומכחול של גאולה על גבי קנבָס צחור.
מחזה לעתיד לבוא
הלב עומד מלכת. ציור בית המקדש במלוא יופיו
כל מי שגדל על ציורי בית המקדש מכיר את התבנית השגורה – עמודי שיש לבנים, סגנון בנייה יווני–רומי, אל מול רקע של ירושלים של לפני החורבן. אך מעבר לעובדה שיש חוסר דיוק היסטורי בצורת המבנה המפורסם, רבים לא שמים ליבם שכל הציורים שגדלנו עליהם, אומנם ניסו להמחיש את העבר, אך אין בהם חזון או ציפייה מוחשית לירושלים הבנויה שקורמת עור וגידים לנגד עינינו, ולעתיד לבוא עם הבניין השלם שאנו מקווים לו. כ"ץ שם לב לעניין הזה בשלב מוקדם.
"כשהתבקשתי בפעם הראשונה לצייר את בית המקדש השני, עבור הספר 'עבודת המקדש' שכתב החברותא שלי הרב אוריאל כהן", הוא מספר, "שמתי לב שכל ציורי המקדש הם בעצם העתקה של הדגם שמוצג במוזיאון ישראל. אותה התבנית חוזרת שוב ושוב, בסגנון הבנייה של הורדוס עם עמודי השיש המוכרים".
אך הדימוי המפורסם אינו מדויק. "בחז"ל מתואר שהאבנים היו עשויות בצבע כחול וטורקיז ודמו לגלי הים. היום כולם מציירים שיש לבן. אז לכריכת הספר ציירתי לפי תיאור חז״ל ואכן הציור היה חדש בנוף והתגובות היו נלהבות מהחידוש. אך עדיין הרגשתי שמשהו חסר.
"הרגשתי שיש פה סיפור הרבה יותר גדול. המקדש הוא לא רק מה שהיה בעבר, הוא התקווה שלנו לטוב המושלם שצופן העתיד. ראיתי בעיני רוחי את בית המקדש מתנוסס במרכז הנוף הירושלמי המוכר לנו, עם הבניינים הגבוהים והמודרניים של ירושלים תשפ"ו, וחשמל עבר בי. אומנם על זה אנחנו מתפללים כל יום, אך משום מה, יש בנו רתיעה מלדמיין את הרגע הזה במציאות".
ומתוך זה נולד הציור הראשון בסדרה, שיצא לפני כשש שנים, והפך מייד לתופעה. "הציור התפרסם מאוד וזכה לתהודה גדולה. מכל העולם הגיבו על היצירה. גם אנשים שלכאורה רחוקים מהדת התפעלו, התרגשו ושלחו תגובות נלהבות. וביניהם למשל איש התקשורת ינון מגל שתלה את הציור בסלון הבית ועוד רבים".
'היהודים מחריבים את אל–אקצא'
בתפארתו. בלב ירושלים הסואנת של ימינו, התגלות של גאולה
התגובות המפתיעות ביותר הגיעו דווקא מכיוון לא צפוי. "בעולם הערבי הציור התקבל בהלם מוחלט", מספר כ"ץ. "זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שמישהו צייר את ירושלים המודרנית, כשבהר הבית מתנוסס בית המקדש בתפארתו במקום מסגד אל–אקצא. עד אז כולם ציירו את המקדש העתיק, מסביב ירושלים עתיקה ומלאת חורבות ופתאום זה הפך למוחשי ונוכח מול העיניים, עם תאורת רחוב ומכוניות ובניינים גבוהים. הציור התפרסם בכל העיתונות הערבית והם כתבו 'הציונים מחקו את אל–אקצא והקימו את בית המקדש'.
"בהתחלה, כשכולם שלחו לי את הכותרות המאיימות עם הכתב הערבי המסתלסל, נבהלתי. נזכרתי בסיפורים על הקריקטוריסט שנרצח בגלל שצייר את הנביא שלהם בצורה נלעגת. אבל עברו ימים, וברוך השם הכל היה בסדר. למדתי שצריך לעמוד על האמת שלנו והקב"ה איתנו. אז בפעם הראשונה הערבים כעסו וגעשו, אבל בציורים הבאים, למרות שהיו אפילו גדולים ומוחשיים יותר, הם כנראה כבר הפנימו את והשלימו עם העניין. האמת חזקה מהכל ולא עלינו המלאכה לגמור".
התגובות השונות לימדו אותו תובנה רחבה על עצמת האומנות. "זה, בעיניי, הכוח הגדול של ציור", הוא אומר. "ציור הוא המחשה של רגש ורעיון, בלי מילים. אדם עומד מול יצירה, עוצר את שטף החיים וחווה חוויה אישית ועמוקה, שיכולה להדהד בו שנים ולשנות את התפיסה שלו. כאשר מדובר בדימוי הממחיש חלום שהוא היה רוצה להגשים, הדרך פתאום יכולה להתמקד ולהתבהר.
"וכשאנחנו מציבים את התמונה של בית המקדש, עם הנוף המודרני והעכשווי, במרכז הסלון שלנו – זה מה שהופך את הכמיהה לגאולה מחלום מודחק ומופשט למציאות נוכחת. כשיודעים לאן רוצים להגיע, מוצאים את הדרך. זו אולי הסיבה שכל כך הרבה אנשים נמשכים לציורים הללו, מכל רחבי העולם. ואכן, פנו אליי ממקומות רבים ומרוחקים בעולם להתעניין לגבי ציורי בית המקדש".
מכל הפניות הרבות, אחת חקוקה בזיכרונו במיוחד. "היה למשל גר צדק מאקוודור, אדם שהתגייר ביחד עם כל המשפחה שלו. הוא איש אמיד מאוד, בעל רשת מלונות גדולה. מייד אחרי שהוא התגייר הוא התקשר אליי, עוד לפני שידע בכלל לדבר בעברית. 'אני בונה פה בית גדול', הוא אמר לי, 'ואני רוצה שתצייר עבורי ציורים. בסלון אני רוצה ציור מרכזי של בית המקדש בירושלים'. זו הייתה המחשה חזקה מאוד של החיבור שיש לאנשים כאשר הם רואים את חזון הגאולה מתממש מול עיניהם".
מתוך עשרת הציורים בסדרה המיוחדת, חלקם כבר עברו לבתים פרטיים ואחרים ממשיכים לעורר גלים. "כל אחד מהם מציג את ירושלים הבנויה מזווית אחרת ומיוחדת", אומר כ"ץ, שרואה בהם את פסגת יצירתו.
ישמעו רחוקים. איש התקשורת ינון מגל עם הציור בביתו
בין קריקטורה לאומנות
"יכולות הציור שלי הם תוצאה של לימוד עצמי ארוך שנים", הוא מספר. "השיעור היחיד שקיבלתי בחיים היה כשסבא שלי הגיע לארץ ושאל אותי מה אני אוהב לעשות כתחביב. 'ציור', אמרתי לו. הוא ביקש שאראה לו כיצד אני מצייר, אך לא באמת ידעתי. אז הוא לימד אותי על דף קטן עם עיפרון טכניקה בסיסית לרישום על פי תמונה ומאז אט אט פיתחתי בעצמי את הכישרון, עם הרבה תרגול עצמאי. בישיבה עשיתי קצת איורים לפורים וגם בסוכות, בכל מיני הזדמנויות ועד היום אני לומד".
כיום הוא מתגורר באלעד ולומד בכולל והאומנות נדחקת בתווך שבין סדרי היום התורניים שלו. "את הציורים אני עושה תוך כדי, בין הסדרים. ברוך השם, אני מצליח למצוא את הזמן לזה.
"בתחילת הדרך ציירתי קריקטורות. זו הייתה תקופת 'ברית האחים' הראשונה של נפתלי בנט ויאיר לפיד. הייתה אז המון מתיחות בין הציבור הכללי לציבור החרדי – ממש כמו היום, בעצם. אז פרסמתי קריקטורות בכלי תקשורת כלליים כדי להמחיש את העמדה החרדית והן זכו להמון תהודה. מהר מאוד הבנתי שאני פחות מתחבר לזה. קריקטורה היא סוג של אומנות שמוציאה מאדם רגש מסוים, אבל בדרך כלל הוא רגש שלילי – כעס, בוז, לעג. קריקטורה חייבת לומר אמירה חריפה מאוד. נכון שהמטרה היא להציג עמדה נכונה בצורה מושחזת, אבל בסוף אתה מתעסק בזוויות השליליות של החיים. פחות התחברתי לזה.
"משם פניתי לאומנות, שזו תצוגה של הצדדים החיוביים. הרגש שמתעורר מול הציורים הם אהבה, תקווה, חלום. זה נכון לכל תחום באומנות ועל אחת כמה וכמה בכזו שעוסקת בגאולה, שהיא פסגת השאיפות והתקוות של כל יהודי מאמין".
את החיבור בין עולם האומנות לציבור החרדי, שהוא בשר מבשרו, הוא רואה בעין אופטימית. "אני מרגיש שיש בציבור שלנו פריחה ופתיחות מחודשת כלפי עולם האומנות. הרי מהי אומנות בעצם? זו שיחה בין האומן לבין הקהל שצורך את היצירות שלו. הציבור שלנו, מטבע הדברים, נמנע מלהגיע לתערוכות או מוזיאונים, ולכן הגישה שלו לתחום הזה הייתה יותר מוגבלת. זו הסיבה הטכנית. אבל כיום יש דרכים נוספות להיחשף לאומנות, לייצר רגע של השתאות, רגע שבו האדם עוצר משטף החיים ומרגיש משהו עמוק. זה לא חייב לקרות רק בגלריה מכובדת ורשמית. היום זה קורה באופן ספונטני, ברשת או בדרכים אחרות".
הפער, שעדיין קיים, מתבטא גם בכל מה שקשור לסדרת הציורים הספציפית הזו – ציורי בית המקדש השלישי. "בציבור החרדי יש נטייה לצלול לעומק של מעשי קורבנות או הלכות בית המקדש", הוא אומר בכנות. "מכרתי מאות ואפילו אלפי פריטים לאנשים שונים. הרוכשים מהמגזר שלנו היו אולי פרומיל מתוכם. אני לא יודע מה בדיוק המניע לזה. יכול להיות שזה מחוסר התעניינות באומנות באופן כללי. הלוואי שזה ישתנה.
מכל קצווי תבל. מתרגשים לנוכח המחשת הגאולה
אנשים שמגיעים לרכוש רוצים לחוות את היישום של החלום של הגאולה, הם באים מתוך צמא ורצון להרגיש איך זה ייראה מול העיניים".
בראייתו, אין כאן סתירה. "כידוע, יש בכך שיטות שונות. רש"י גורס שבית המקדש ירד באש מהשמיים ואילו שיטת הרמב"ם היא שמשיח יקים אותו. אבל גם בלי להיכנס לסוגיה עצמה, כך או כך, כשאתה מציב את הגאולה מול העיניים אתה לא רק חולם על החורבן שהיה אלא ממחיש את מה שאנחנו מקווים לו בכל יום ויום בתפילה, 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. זה הופך לעניין ממשי, לא ערטילאי. גאולה כאן ועכשיו".
אל–אקצא בהר הבית
אם תתבוננו בציוריו המרהיבים של כ"ץ, שמלווים את הכתבה הזו, תוכלו לראות את מסגד אל–אקצא עומד על מכונו בשולי הר הבית לצד בית המקדש, להבדיל אלפי הבדלות. אנחנו סקרנים לשמוע את ההסבר לכך והוא מסביר שאין לו עניין להפוך את הנושא לסלע מחלוקת בין־לאומית, אלא להיפך, לגרום גם לעולם המוסלמי להתלהב מהרעיון של בניית בית המקדש שיהיה 'בית תפילה לכל העמים'. "בסופו של דבר, כשיבוא המשיח, כל בני האדם יאמינו בהשם, וגם המוסלמים יבואו להתפלל בהר הבית".
"אומנות היא ביטוי של הלב". הצייר אלישע כ"ץ
אחד מעובדי שגרירות ישראל בוושינגטון ששמע על ההסבר והרעיון שמאחוריו התרגש עמוקות, עד כדי כך שהציב את הציור בשגרירות עצמה ויצר לצידו מדליה חרוטה עם הפסוק "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", שהוא המשכה של נבואת ישעיהו הנפתחת ב"נכון יהיה הר בית ד'… ונהרו אליו כל הגויים".
"זו אחת השאיפות המרכזיות שלנו בגאולה והיא תתממש בעזרת השם בקרוב. או אז כל המלחמות שאנחנו טובעים בהן לצערנו בזמן הזה, יהפכו להיסטוריה רחוקה והעולם יצעד לעידן שכולו אמונה, השראת השכינה, ושלום אמת".
בסוף השיחה, כשאנחנו שואלים את כ"ץ מה החלום הכי גדול שלו, הוא מחייך.
"החלום? כשמשיח יגיע אני מקווה לזכות לצייר את בית המקדש כפי שהוא יהיה במציאות. אין לי ספק שהוא יהיה הרבה יותר יפה מכל הציורים שלנו, שבסופו של דבר מבוססים על הדמיון האנושי בלבד. במהרה בימינו, אמן".
