מורה להוראה מתקנת או הנדסאות תוכנה? מעצבת גרפית או יועצת מס? • ערב ההכרעה של בנות י"ב לבחירת התמחויות ומסלולים נרתמו נשים, אימהות, מורות ובעלות מקצוע לשרטט מסלול נכון לבחירה. הן מנסות להציע מתווה להכוונה מקצועית של הבנות לקראת יציאתן לעולם התעסוקה, דנות עד כמה הבנות מסוגלות להיות מעורבות בהחלטה, ומכוונות לשיקולים המקצועיים, הכלכליים, הרגשיים והאישיים שיש לקחת בחשבון בבחירת התמחות • מסלול חיים
עונת ההתמחויות נפתחת בהודעה על מבחני התי"ל.
הצעד הבא הוא לדסקס עם חברות על הצורך במבחן, לאבחן זו את זו, לחכות לתוצאות, לשמוח או לשלול.
השלב השלישי דורש איסוף קדחתני של חוברות מכל הסמינרים באשר הם, ומשחק 'מצא את ההבדלים' בין המסלולים.
ציוד הכרחי לאם המסורה: זמן לשיחות נפש על הנושא, סבלנות לשיחות נפש על הנושא, טישיו לדמעות כי אין שיחות נפש בלעדיהן, ודעה. אימהית. ברורה. בוגרת. כזו שתשים סוף לענות הנפש, תכוון למסלול הנכון.
בגלל הדעה נכתבת הכתבה הזאת.
"אין לי דעה", מתוודה חברה קרובה, אם לבת בי"ב. "מתארת לעצמי שנעשה כמו כולם, נרשום אותה להוראה, נבחר התמחות כלשהי. והיא תלמד כמו כולן, תסיים את הסמינר, תלך לעבוד במה שתעבוד, בלי שום קשר ללימודים בסמינר".
הבת שלה, נערה בעלת ידי זהב, חולמת להיות קונדיטורית. נכון להיום, שום סמינר לא מציע את המסלול הזה. עלויות ההקמה שלו גבוהות, והביקוש נמוך.
"השתלמות פרטית בקונדיטוריה לא באה בחשבון. היא עולה הון, ואין מצב שנשלם עבורה במקביל ללימודים בסמינר שגם עולים הון. מה יהיה? לא יודעת. כבר אמרתי, אין לי דעה".
תחום אפור
אמרי בציבור את המילים 'התמחות', או 'לימודי מקצוע' וקבלי את הנוף הבא: עיניים נוצצות, בנוסטלגיה או בעצב. ואין-ספור דעות.
"כשהבת שלנו הגיעה לצומת הבחירה, בעלי ניגש לאחד מגדולי הדור להתייעץ איתו מה לעשות. היא לא רצתה להיות מורה, ולנו לא היה כסף לשלם עבור לימודי ההוראה בלאו הכי. גם האפשרות לממן חלקית את הלימודים בעזרת פר"ח לא באה בחשבון מבחינת הנערה, שהוראה, מכל סוג שהוא, לא עניינה אותה".
את הסיפור של חני, קרובת משפחה אהובה, אני מכירה מהפרק הראשון. "בעלי אברך, יש לנו משפחה ברוכה, בלי עין הרע, אני לא עובדת וצרכינו מרובים… הרב פסק שלא נשלח אותה ללימודי הוראה. עם הפסק הזה בעלי ניגש למנהל הסמינר. בכיתה י"ג הנערה השתלבה בלימודי הקודש, למדה גם הנהלת חשבונות, התמחות שמימנה בעצמה. היו לה ימי לימודים מקוצרים, מטבע הדברים, והיא ניצלה את הזמן היטב כדי לעבוד וכדי לחסוך.
"בהתחלה פחדתי מאוד מהצעד הזה. אמרתי לבעלי, מה יהיה עם שידוכים? 'נשמות טובות' דאגו להפחיד אותי שאנשים לא ירצו בחורה בלי תעודת הוראה, וגם ככה הרקע הכלכלי שלנו לא מבטיח. אבל קיבלנו ברכה גם על התחום הזה, וברוך השם, אני שמחה להגיד שהיא התארסה כמה חודשים אחרי סיום הלימודים. ברוך השם, היא נשואה כיום לאברך רציני, והיא עובדת כמנהלת חשבונות ומפרנסת בית של תורה. ברוך השם. להגיד שהיה קל לחרוג מהתבנית המקובלת? לא, אבל היה נכון".
"הסמינרים עושים עבודת קודש, כן?" מדגישה באוזניי א', מורה וחברה. "הם מנסים להציע מגוון רחב של מסלולים והתמחויות, והמטרה היא באמת לאפשר לבנות להתמקצע במסגרת איכותית ומבוקרת היטב. אבל ברור שאין אפשרות לבנות תוכנית אישית לכל תלמידה, וממילא, נוצר צורך להתפשר על מה שיש".
"למדתי הנדסאות מחשבים, כי זה מה היה", ציפי, הייטקיסטית לשעבר ועקרת בית בהווה, מתוסכלת. "ההורים שלי שילמו הון תועפות על הלימודים שלי, ואני מודה להם ומעריכה, אבל מבינה למפרע כמה התחום לא התאים לי. כבר אז, כשבחרתי את המסלול, לא התלהבתי ממנו, אבל לא ידעתי מה עוד כן אפשרי לי. אני ריאלית, ולא מתאימים לי מקצועות אמנותיים. חשבתי שלימודי הנדסאות יאפשרו לי לפתח ולהתפתח. בפועל, העבודה עצמה די משמימה, והידע שצברתי בסמינר היה די מוגבל. וככה, בגל האחרון של הפיטורים, מצאתי את עצמי בחוץ. מה אני עושה מחר? בעוד שנה? אין לי מושג. כנראה הסבת מקצוע. אבל איך, עם שלושה פיצקלך ובעל אברך, ברוך השם?"
"אולי הפתרון הוא לאמץ את דברי חז"ל 'בן שמונה עשרה לחופה'", מציעה אתי, אם לארבע בנות בגילי תיכון. "נחתן את הבנות מוקדם, נחסוך את העלויות של הלימודים".
הן תצטרכנה מקצוע לפרנס בית…
"אני יודעת! זה סתם היה רגע של הומור שחור. לא יודעת מה להגיד. בסך הכל, לא רוצה שהן תצאנה מהחממה, תלמדנה, חלילה, במקומות לא ראויים. אין לי פתרון למציאות. לך יש?"
שירה חדשה
רחלי גולדפינגר, בעלת אולפן הקלטות וטכנאית סאונד ותאורה באירועי נשים, בחרה לא לבחור. כתלמידת י"ג היא למדה במסלול הבסיסי, וגם הלימודים האלה הסתיימו בחשוון, עם אירוסיה. הנדוניה של רחלי מרשימה עד היום: אולפן שפתחה בגיל שבע עשרה ומצבת לקוחות שהעסיקו אותה במקביל למבחני החוץ…
אולפן בגיל שבע עשרה! מנין המשאבים?
"הקמת אולפן באמת דורשת משאבים: ידע, כסף, זמן, מקום… את הידע צברתי בקורס מקצועי, וגם אחרי פתיחת האולפן המשכתי ללמוד בקורסים ובהשתלמויות. את הכישרון הורישה לי אמא.
"למדתי נגינה מכיתה א'. סבא וסבתא, שגדלו על האסכולה הרוסית, שילמו למורות הפרטיות. היה להם חשוב שאדע לנגן, ואני שמחתי לדעת, ולנגן. ניגנתי הרבה לפי שמיעה. בשלב כלשהו המורה שלי לנגינה ראתה שאני מנגנת כל כך טוב לפי שמיעה, שאני מאבדת את קריאת התווים באמצע הנגינה, כי אני ממשיכה לפי שמיעה. היא המליצה לי ללמוד לנגן פלייבקים, ומפה לשם, הגעתי ללימודי אולפן. ההורים שלי סייעו בקניית הציוד הנדרש לאולפן, וכך קם והיה האולפן שלי ב… חדר הילדים. המחשב והציוד הוצבו על שולחן מסוים, ואבא בנה לי ארון עם דלתות שאחסן בתוכו את השולחן עם הציוד היקר.
"בסוף כל יום עבודה נעלתי את הארון כדי שהקטנים שהסתובבו בבית לא ישלחו ידיים. הארון נתן לי פרטיות, ומעין תחושת בעלות על עמדת האולפן הקטנה אך הבלעדית שלי".
היו לך לקוחות בגיל שבע עשרה המופלג?
"כן, ברוך השם. הלקוחות של היום הן מאותו זן של הלקוחות של אז: ריתמיקאיות, רכזות חברתיות או מורות מבתי ספר ומסמינרים. היו גם כמה משפחות פרטיות. היום זה כבר נכנס יותר למקובל, וגם משפחות פרטיות מגיעות להקליט שירים לימי הולדת, ימי נישואין של ההורים, מסיבות בת מצווה ועוד. אז היו רק משפחות בודדות, והרבה מורות. בעיקר, זוכרת מורה חשובה שהפכה אחר כך למנהלת סמינר. גם כשלא באתי לסמינר, הסמינר בא אלי…"
הייתה התמודדות מול הסמינר, מול הצורך / הרצון של ההנהלה שתתמחי במקצוע כלשהו?
"השאלה שלך מזכירה לי אותי, הצעירה, יושבת מול היועצת התעסוקתית של הסמינר. הזמן: סוף כיתה י"ב. המשימה: לבחור לי מסלול לימודים מתאים.
"אפילו היא נשארה בלי עצה טובה… הודתה שאין שום התמחות שיכולה להתאים לי. היו לי חלומות גדולים, ובזמני, הסמינר עדיין לא הציע את המסלול של בימוי והפקה. בהתחלה חשבתי ללמוד בסמינר מחוץ לעיר שכן הציע מסלול כזה, אבל כאשר ביררתי עליו, הבנתי שהלימודים בו נוגעים בהרבה נושאים ומקצועות שקשורים בהפקה, כשהדגש הוא על הרבה נושאים, קצת מכל דבר. אם בת רצתה להתמקצע בנושא מסוים, היא הייתה צריכה לקחת קורסים פרטיים ולהתמקצע בנושא הספציפי ש'דיבר אליה'. הבנתי שבלאו הכי אצטרך להתמקצע בעצמי, וחבל על הזמן, במובן הפשוט והעמוק של המילה".
מה לגבי שיעורי הבית היהודי וכל הבונוסים שמציעים לימודי ההמשך בסמינר?
"כיוון שהתארסתי בתחילת כיתה י"ג, נהניתי מהבונוסים האלה לזמן מוגבל מאוד. אז, ככלה וכמישהי שעשתה את צעדיה הראשונים בעולם העבודה, הייתי עמוסה ומלאה, ולא הרגשתי שחסר לי משהו. בהמשך החיים, היו רגעים בצמתים שונים, שאמרתי לעצמי: אולי אילו הייתי ממשיכה ללמוד בסמינר, היו לי ידע איקס או כלים וואי, והם היו עוזרים לי עכשיו. אבל זה המוקש במחשבות של 'אולי אילו הייתי'. אין לנו באמת דרך לדעת מה היה קורה אילו".
איך הרגשת כשפגשת את החברות, אחרי נישואייך?
"היו פעמים שהרגשתי שהפסדתי. הן חוו חיי חברה שאני כבר לא חוויתי. הייתה להן גם חוויית לימודים שלא חוויתי, וכל תהליך ההתבגרות שלהן היה אחר מתהליך ההתבגרות שלי. כשפגשתי אותן והבנתי כמה המעגלים החברתיים שלהן השתנו והתרחבו, הייתה לי לפעמים תחושה שהן התקדמו הלאה, בעוד אני, במובן מסוים, 'נתקעתי' בכיתה י"ב.
"ועדיין, למרות הפעמים האלה, לא הצטערתי שפגשתי את החיים האמיתיים לפניהן. אני טיפוס עצמאי מאוד, והיציאה המוקדמת לעולם העבודה עשתה לי טוב. בהתחלה עבדתי כשכירה, במקביל לעבודה כעצמאית. אחר כך פתחתי את העסק, ובגיל צעיר מאוד למדתי איך להיות אחראית על כסף, על זמנים; מהי מחויבות ללקוחות, לחיים. לא מתחרטת על בית הספר שעשיתי לעצמי, אפילו לא לרגע. ובסך הכל, אני אוהבת את העבודה שלי, ברוך השם. וכשמדברים על בחירת מקצוע, זה הפרמטר הכי חשוב. לפעמים, כשאני הולכת לקחת חבילה מהדואר, הפקידה שואלת אותי לשמי, וכשאני עונה, היא מגיבה בספונטניות מתפעלת: 'אה, את גולדפינגר מהאולפנים?'
"מבחינתי, זה הפסקול העיקרי: להבין שהשם הטוב, ורק הוא, הופך אותנו ל'גולדפינגר מהאולפנים'…"
בואו נדבר תכלס'
גם שרה אייכלר, יועצת עסקית, קפצה לחיים קצת אחרי שמלאו לה ח"י שנים.
"למדתי בבית ספר על טהרת האידיש. בהגדרה מגזרית? אני 'אידישקע'. לא היו אצלנו כיתות ה' ו'. גם ד' סמינר לא היה. בשנה האחרונה בסמינר למדנו בכיתה י"ב…"
מה עשית כשסיימת את הלימודים?
"התחלתי לצבור ניסיון חיים. בהתחלה עבדתי כמזכירה בבית הספר, אחר כך הייתי מוכרת בחנות. אחרי זמן קצר קיבלתי את התפקיד של מנהלת החנות. ואז פתחתי עסק לבד, ולמדתי תוך כדי ניסיון איך לתפעל אותו. מפעם לפעם הלכתי לקורסים כאלה ואחרים, אבל עבדתי הרבה עם ניסוי וטעייה.
"שאבתי השראה ממקורות הצלחה מפורסמים. לדוגמה, ראיתי כמה המותג של 'אסם' מדבר לאנשים. ככה נולדה סבתא גזונטר (לחנות הטבע שלי קראו 'גזונטר'). פרסמתי אותה בכל מקום, עם הסלוגן שיצא מפיה: 'זה לא סיפורי סבתא, אלא תרופות סבתא'. סבתא גזונטר נתנה טיפים ומידע ללקוחות, ואפילו הצחיקה את הציבור בבדיחות על דיאטה שפורסמו בראש חודש אדר. שילמתי 'רבי געלט' גבוהים במטרה לצבור ידע מקצועי, אבל המורים הכי מקצועיים שלי היו החיים.
"כיום אני מקבלת סבסוד מטעם משרד הכלכלה על שעות הייעוץ העסקי שאני נותנת. בדרך כלל, דרישת הסף שלהם היא תואר ראשון. עברתי ועדת חריגים והתקבלתי בלי שום תואר, כיוון שהיה לי ניסיון בניהול עסק למעלה משבע שנים. מכירה את הקלישאה 'תעודה היא הדרך היחידה להרוויח'? או סיסמה נוספת שאימהות ומורות אוהבות לעשות בה שימוש: 'אם לא תסיימי בית ספר בהצטיינות, אף אחד לא ירצה להעסיק אותך'? אני כאן כדי להגיד: לא נכון, ולא נכון. גרהאם בל, תומס אדיסון ורמי לוי לא סיימו שתים עשרה שנות לימוד, והם בכל זאת הגיעו ליעדים מרשימים. בינינו, לא צריך לדעת מי היה נפוליאון כדי לאפות עוגת נפוליאון, וגם אם תדעי לומר את המילה 'חולצה' בחמש שפות שונות, עדיין לא תדעי לגהץ אותה אם לא תדליקי מגהץ ותתחילי לעבוד…
"וכמו שאמר מי שאמר: 'אל תיתן לבית הספר להרוס את ההשכלה שלך'. ואני אומרת: אל תהרסי את החלומות שלך בגלל קלישאות ילדות".
העבודה הושיבה אותך שוב על ספסל הלימודים. למפרע, את מצטערת שלא צברת את הידע המקצועי שלך במסגרת סמינר?
"המציאות של 'ה-ו' אפילו לא הייתה בתודעתי. זה לא מושג שגדלתי עליו, וממילא לא הרגשתי שום הבדל ביני ובין נשים אחרות שפגשתי. כן הרגשתי קצת 'קטנה' ליד נשים עמוסות תארים. יום אחד הצטרפתי למסגרת של לימודים גבוהים. לקחתי, כניסיון, שני קורסים, ואז גיליתי כמה התאוריה תופסת מקום בלימודים כאלה.
"קבלי דוגמה: למדתי פעם קורס לאימון קבוצות. במסגרת הקורס הייתה לנו מורה מדופלמת שהוזמנה ללמד ניהול קבוצות בשלושה שיעורים, אף שהיא סיפרה שהיא מלמדת את הנושא במשך שנה במוסדות אחרים. הייתי בטוחה שהיא תדחוס לשלושת השיעורים שלה מעט חומר תאורטי, ותדבר תכל'ס. השיעור הראשון הוקדש להקדמה, שבה היא הסבירה לנו את כל הנ"ל (שנה שלמה שמוקדשת לנושא ושות'). בשיעור השני היא לימדה מהי הגדרה של קבוצה. פירטה שפרופסור איקס טוען שקבוצה זה מעל שני אנשים, אף שיש אחרים שטוענים שקבוצה נחשבת לקבוצה רק אם יש בה מעל שלושה אנשים. ואז היא עברה לדבר על קבוצות של בעלי חיים… במשך שעה שלמה שמענו קשקשת על קבוצות, ולא קיבלנו אפילו טיפ אחד איך לנהל קבוצה בפועל.
"מאז למדתי לשים דגש רק על קורסים מעשיים, שמוותרים על תאוריות ומדברים ישר ולעניין. כיום, כשאני פוגשת נשים בעלות תארים, אני מעריכה את יכולת ההתמדה שלהן, אבל לא מרגישה קטנה לידן, אפילו לא קצת. וממקומי משתדלת לגדל גם נשים אחרות, לקדם אותן. להעניק הערכה עצמית, אמונה ותקווה. לא נדרש תואר כדי להיות אישה משמעותית לי ולנשים אחרות".
ובכל זאת, יש מקצועות שדורשים למידה מוקדמת. את אמנם לא מחבבת קלישאות, אבל ידע הוא כוח…
"ידע הוא כוח? בואי נבדוק ביחד. ידעת שעגבניות שרי זו המצאה ישראלית? הנה, הוספתי לך ידע. כמה כסף שווה הידע הזה? ידע עצמו אינו כוח. השימוש שאת עושה בידע נותן לך כוח. ולא כל ידע הוא בר שימוש. ידעת, למשל, שקיימת אפשרות חוקית לשלם בכל חודש מחיר מוזל עבור חבילה של פעולות בנקאיות, במקום לשלם עבור כל פעולה תעריף נפרד? הנה ידע ששווה כסף, והוא לא נלמד, אגב, בשום בית ספר.
"מסכימה איתך: יש מקצועות שאי אפשר לעבוד בהם בלי ללמוד אותם, ואישית, אני אוהבת מאוד ללמוד, אבל חשוב לי להבהיר שאין רק דרך אחת שמובילה לידע מקצועי. התמודדתי בעבר לא מעט עם לימודים 'יבשים'. אין לי מושג אם האשמה בבעיות קשב, או שזאת לקות למידה מסוימת. לא אבחנתי את עצמי עד עצם היום הזה, אבל למדתי, מניסיון, שאני צריכה לצבור מידע מקצועי בשיטות מעשיות, תוך כדי תנועה. כולנו זכאיות ללמוד, כל אחת בדרך הנכונה לה.
"לאיזה פעוטון תשלחי את הילד שלך? לפעוטון שמנהלת אישה בעלת ניסיון של עשור, ובלי שום תעודה, או לפעוטון שפתחה, ממש עכשיו, בוגרת מסלול גננות? ניסיון, לדוגמה, הוא נתיב לידע. ויש עוד דרכים. ספרות מקצועית היא דרך נוספת. תשאול היא גם דרך טובה ללמידה. אגב תשאול, את בטח מכירה את הבדיחה על האב והבן ששוטטו במוזיאון, והבן לא הפסיק להצביע על חפצים ולשאול 'מה זה?' והאב השיב לו את התשובה הקבועה שלו: 'לא יודע'. הבן הנבוך שאל: 'אבא, מפריעות לך השאלות שלי?' והאב השיב: 'מה פתאום! אם לא תשאל – איך תדע?'
"וברצינות, אחת השיטות לצבור ידע היא פשוט לשאול. אנשי מקצוע, חברות, אפילו 'עמך'. כל אחד יכול לתרום לידע שלנו. יש כאלה שילמדו אותנו מה לעשות, ויש כאלה שילמדו אותנו מה לא לעשות. כך או אחרת, נלמד".
לו יצויר שאיגוד הסמינרים קורא לך ומבקש ממך, כיועצת ומאמנת עסקית, לשרטט מתווה להכוונה מקצועית של הבנות לקראת יציאתן לעולם התעסוקה – איזה מודל לימודי היית משרטטת?
"וואו, החלום שלי הוא לבנות תוכנית כזאת. אני חושבת שראשית, צריך להעניק לבנות הרבה ביטחון עצמי, הרבה הערכה ביכולותיהן. ובעיקר, ללמד אותן שיווק ומכירות. משום מה, אנשים משייכים בטעות את סעיף 'שיווק ומכירות' רק לעסקים ולעצמאים, אבל זה סעיף ששייך כמעט לכל תחום בחיים. כאמא, למשל, את מנסה לשווק לילדים שלך את סלט הירקות. רוצה שהם יבחרו בו, ולא במתחרים – השוקולד והסוכרייה…
בכל מקום שאליו תגיעי – שכונה חדשה, שידוכים, משרה, חברות – תידרשי לשווק את עצמך.
"זה מקצוע שהייתי מכניסה לסמינרים, למשל. וגם מכניסה שיעור מיוחד למחיקת קלישאות. בנות, ולא רק הן, ניזונות מקלישאות, סטריאוטיפים, תפיסות עולם שמחלישות אותן כל כך. הן מתחילות את החיים בלי טיפת הערכה עצמית, ועם מלאי מוגזם של פחדים שצברו בקשר לעתיד.
"הייתי מספרת, בלי פחד, שהסקרים מוכיחים ש-70% מהאנשים שלמדו מקצוע לא עובדים בו בפועל! מאזנת את המרדף אחרי הידע והתעודה. אם בוגרת סמינר תצא מהסמינר בלי שום ביטחון ביכולותיה, התעודה שלה שווה לפח. אם לך אין כוח לחיים, גם לידע שלך אין כוח…"
מורה נבוכים
את מרים אפללו אני לא צריכה להציג. האישה הנערצת עלי, בזכות 'בפירוש', היא מורה בכיתות י"ג י"ד ואם לתלמידות בכיתות י"ג י"ד, וזו הסיבה שהיא פה.
כאמא וכמורה, האם את חושבת שהקול המרכזי בבחירת ההתמחות צריך להיות שייך ל'מבוגר האחראי' – דהיינו אבא ואמא, או שרק הנערה צריכה להחליט בתור זו שעתידה ללמוד ולעבוד בתחום? עד כמה מותר לבעל המאה להיות בעל הדעה?
"אני חושבת שהמילה המשעממת, אך הנכונה, היא איזון. אי אפשר להשאיר לבנות את ההחלטה הבלעדית. עדיין חסר להן המבט המבוגר שמביא בחשבון גם את השיקולים האחרים, כמו השיקול הכלכלי וכדאיות הלימודים. עם זאת, אי אפשר להתעלם מנטיות הלב.
"הקדוש ברוך הוא נוטע בנו נטיות לב, והן מצפן נוסף. נראה לי שהשאלה שההורים והבת צריכים למצוא עליה ביחד תשובה, היא: מה את/אני אוהבת לעשות? ובטווח המקצועות שמאפשרים מימוש של נטיית הלב, לבדוק ביחד מה מתאים לה, מה נכון לה יותר.
"אישית, למדתי תכנות, כי זה היה המסלול שההורים שלי רצו שאלמד בו. הייתי טובה בתחום ואף הצלחתי בלימודים, אבל לא עבדתי כמתכנתת אפילו יום אחד. לזכותם של הוריי אומר שהם נתנו לנו יד חופשית לבחור. הם אמנם הביעו את דעתם, אבל כאשר בחרנו אחרת, הם כיבדו את הדרך שבחרנו".
אילו עוד שיקולים צריכים להילקח בחשבון, מלבד השיקול הכלכלי?
"ראשית, לבחור מקום לימודים שיעשה טוב לנערה. אלו שנתיים משמעותיות, ולא רק בגלל רכישת המקצוע. חשוב שהלמידה תהיה חווייתית, שתקרה במקום הנכון. שנית, להבין מה באמת נכון לבת. יש מקצועות שנחשבים למקצועות מתגמלים כלכלית, אבל הם דורשים מהמתבגרת 'להיות גדולה'. נדרשים גם כישרון עצום כדי להצליח בהם, יכולת שיווקית, תנאי חיים של עצמאיות. לא לכולן החיים האלה מתאימים. יש בנות שצריכות מקום עבודה שיאפשר להן לבוא בבוקר, להעביר כרטיס, לעזוב בסוף יום.
"אישית, מרגישה שנכון לכוון את הבנות ללמוד מקצוע שיעניק להן אדמה יציבה, בסיס לפרנסה. שלא תיפולנה מהסמינר למים גועשים, שדה קרב שבו הן צריכות להילחם על מקומן ועל עצמן. רוצה בשביל בנותיי תלוש משכורת מסודר.
"במסגרת החיים החרדיים שלנו, המציבים בפרונט בית ומשפחה, נדרשת אחריות בבחירת המקצוע שיתחזק את הבית והמשפחה. אחר כך, עם השנים, אפשר ללמוד עוד קורסים, להתרחב בכיוונים נוספים, להתפרנס מעוד אפיקים. ואולי אז הבנות, שכבר תהיינה בעצמן מבוגרות אחראיות, תחלטנה לוותר על התלוש, לאמץ לעצמן אורח חיים עצמאי. אבל לפחות בתחילת הדרך, שתהיה להן קרקע חזקה".
דיברת על נטיית לב. אבל יש בנות (ואימהות) שליבן נוטה לכיוונים שונים. לאיזה כיוון את מציעה לפנות?
"מציעה לשים את שיקול ההנאה מול השיקול הכלכלי, להביא בחשבון את שניהם. לאתר בעלי ניסיון, לבצע אבחון וניפוי. ואם הנערה באמת מוכשרת במספר תחומים, אולי זה המקום ללכת למבחן מקצועי. ובעיקר, חשוב לדעת שיש לימודים ויש עבודה. יש בנות שלימודי המקצוע קשים להן, אבל בעבודה עצמה הן תיהנינה מאוד, ויש בנות שתיהנינה מהאתגר שבלימודים, אבל העבודה עצמה תייבש אותן. וזה משפט שחשוב לשנן לבנות: לימודים הם לא עבודה, עבודה היא לא לימודים. וזה לטוב ולמוטב, ולשני חלקיו של המשפט כדאי להתייחס. כי חשובה חוויית למידה טובה של הנערה, ובמקביל, חשובה התחושה שלה בבוא העת, כשתצא לעבודה.
"קרובת משפחתי למדה במסלול גננות, הייתה אחת מקבוצת חברה'מניות שנהנו מהלימודים. חודש אחרי שהתחילה לעבוד בפועל היא הבינה שהעבודה הזו לא מתאימה לה. היא חשה בודדה מאוד לאחר שתם הריגוש של השבוע הראשון בגן. היא פרשה מהעבודה, הלכה להיות אחות.
"כשאנחנו מדברים על נטיית לב, כדאי להבדיל בין נטיית לב ללימודים מהנים לבין נטיית לב למקצוע עצמו. ועוד הערה הכרחית: כדאי להביא בחשבון שיש בנות שחיות בארץ פנטזיה, וגם האימהות שלהן מבקרות שם לפעמים. נדמה להן שהן מוכשרות למסלול מסוים, וברור להן שהן גם תצלחנה בו מאוד, אבל המציאות היא שהן אפילו לא תתקבלנה ללימודים. נטיות הלב צריכות להסתנכרן עם המציאות".
הרבה בנות בוחרות במסלול או בהתמחות כי 'אין ברירה, זה מה יש'. דעתך על המציאות הזו?
"מציאות עצובה. התחושה של 'אין ברירה' עלולה לגרום לנשירה. רואה תלמידות שנושרות ממסלולים מקצועיים כי לא טוב להן, והן הגיעו ללמוד בהם כמעט על כורחן. כאימהות וכמורות, אנחנו צריכות לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. ואם נערה מתחילה ללמוד מקצוע והיא מגלה שהוא לא בשבילה, שתהיה אמיצה, שתקום, שתעבור מסלול, שתשנה כיוון. לא אחרי שבוע, כי השבוע הראשון לא אומר כלום. אבל אחרי חודש, אם התחושה הרעה הולכת ומתמצקת בה, אין שום סיבה להתעקש על סבל. יש ברירה, ויש מסלולים אחרים, ודרכים נוספות".
שתי אסכולות אימהיות קיימות בזירה הזו. האסכולה הראשונה שגורסת שבחירת המקצוע היא בחירה חד פעמית. האסכולה השנייה מקווה שייעשה שימוש במקצוע הנלמד בשנים הקרובות. בלי שום ציפייה לעתיד רחוק איתו. לאיזו אסכולה את משתייכת?
"חושבת שנקודת המוצא צריכה להיות הגיונית. שתאפשר התקדמות והתפתחות, ובו זמנית, תעניק בסיס ברור בתחילת הדרך המקצועית. אני מצפה שהבנות שלי תעבודנה בתחומים שהן לומדות כעת, ועם זאת, זוכרת ומזכירה להן שזאת רק נקודת מוצא. אנחנו עושים השתדלות. לומדים מקצוע, בוחרים אפיק פרנסה. וסומכים על מלך עולם. רק הוא יקבע מה יקרה".
בנות נודדות מסמינר לסמינר בחיפוש אחר נקודת המוצא הנכונה להן.
"וגם זה סעיף שצריך להתייחס אליו. יש הרבה בנות שלא ממשיכות עם הכיתה שבה למדו בתיכון, ואז הן נכנסות לסמינר זר, לכיתה מגובשת, ופוגשות פתאום פיסה מכיתה ט' – שוב הלחץ החברתי, שוב הצורך להוכיח את עצמן.
"הבשורה הטובה היא שזו רק פיסה מכיתה ט', ובכל זאת, הבנות בוגרות יותר. יש פחות מאבק על כל מקום, יותר נכונות לקבל את האחר, להתעניין בו. נראה לי שהאמת נמצאת באמצע. מעבר לסמינר חדש לא גרוע כל כך כמו שנדמה לנו, ולא טוב כל כך כמו שהיינו רוצות…
"לעניות דעתי, אם יש אפשרות להמשיך בסמינר הצמוד לתיכון, מומלץ להמשיך בו. או לפחות, לחשוב פעמיים על המעבר. זה נכון שכיתות האם לא סגורות, והוותיקות בכיתה בעצמן עוברות בין מסלולים, ובכלל, אלה לימודים מקצועיים, והכל נכון, ובכל זאת, ריח של זרות נדבק לבנות המגיעות ממקום אחר, גם אם הן מקבלות חברות חדשות לחיים.
"אם יש אפשרות להשאיר אותן במקום בטוח, לא להוסיף להן עוד זירה, מה טוב. במקרה שהן חייבות לעבור, כדאי להיזהר מאמירות כמו: 'אוי, את כבר בת שמונה עשרה. מה את עושה עסק מחברות? תתמקדי בלימודים, תחזרי הביתה'. גם בגיל הזה חשוב להן להיות מקובלות, ואפשר להבין אותן. הן נכנסות לסמינר. סמינר זה לא קורס מקצועי. זאת חממה חברתית. והיא משמעותית".
ולשאלת השאלות: ממליצה על לימודי הוראה גם לבנות שלא מעוניינות להיות מורות?
"כן, חושבת שלימודי ההוראה חשובים, וכך גם התעודה. אי אפשר לדעת לאן החיים יגלגלו אותנו, ותעודת ההוראה יכולה להיות נכס במקרה של הסבת מקצוע. אבל יותר מתעודה, הסמינר מעניק לבנות מעטפת רוחנית. יש צוות של מורות שמלמדות שיעורי השקפה, ועל הבית היהודי. יש מעגלים חברתיים, וגם הם קריטיים בשנתיים האלו.
"הבנות שלנו הולכות להתחתן, להקים בית, והסמינר נותן להן כלים ששום מקום אחר לא ייתן. ועם כל הכבוד למקצוע, שילך הכסף שלנו לפח, ושלא תלך הילדה לפח. אני לא אומרת שכל נערה שפורשת מהסמינר דינה להתגלגל באשפתות. אבל משהו בנימה היהודית עלול להתקרר.
"רואה את הבנות שלי, תלמידות סמינר, רואה את הלהט הקדוש שהסמינר מצית בהן. אי אפשר להתעלם מהלהט הזה. פרנסה היא משמים. לא ייתכן שנעשה משהו נגד רצון השם, ונרוויח מהמעשה הזה. נשתדל לעשות את המקסימום האפשרי במסגרת הסמינר, והשם יכוון אותנו הלאה. נכון, לפעמים התחושה היא שהלימודים אינם אופטימליים, ושהם עולים הון. אתם מרגישים ככה? דברו, תאווררו, תמשיכו הלאה. למרות הכל, הסמינר הוא האופציה הטובה ביותר.
"ואם כבר שלחתם בת לסמינר, ולא משנה אם שלחתם אותה מרצון או בגלל תחושת ה'אין ברירה', האמינו שהיא הגיעה למקום הנכון לה. אל תהרסו לה את השנתיים הבאות באמירות ציניות על המקום שבו היא לומדת. כל ביקורת יכולה להיאמר לפני ההכרעה או להישאר ביניכם ובין עצמכם. מהרגע שהיא עולה על מסלול הלימודים, תנו לה להרגיש שאתם שלמים עם המסלול, שאתם שמחים ובטוחים שהיא תמריא בו".
