נעים להכיר, להוקיר ולהודות: תודות לנשים נפלאות, למדנו מהן מה עושה פרגון ומה מחוללת מילה טובה: הבת של כותבת השורות שמשקיעה בתודות חינוכיות, זהבי גדעוני שבבית ובבית הספר מעניקה דוגמה אישית להכרת הטוב, איטה ריימר שעורכת סבב תודות עם הילדים, יעל אינגבר שקיבלה פסק הלכה מרגש של הכרת הטוב ושירה עמראני עם סיפור חיים מצמרר ומדמיע על סגירת מעגל של תודה, מעגל שנמשך עשרות שנים . תגידו תודה
המדור הכי אהוב עלי בעיתון שאתן מחזיקות כעת, ותסלחנה לי כל חברותיי לצוות האהובות והמוכשרות, הוא דווקא מדור 'זכות התגובה' שנכתב בידי הקוראות.
בכל פעם מרותקת להגיגים, לתובנות, ובעיקר לתודות. מטבע הדברים, נהנית לקרוא את התודות שמגיעות על מילים שלי. אבל גם תודות שמגיעות על מילים שלא אני כתבתי, משמחות ומרחיבות את ליבי.
מרגשת אותי העובדה שיש עיניים טובות בעולם, שיש מילים טובות. שהן עושות את דרכן בעולם המתעתע הזה, לא הולכות לאיבוד, לא נופלות לבוץ. מגיעות עד הלב. נוגעות בו. לא זו המשמעות של 'עין יפה'? היא יפה תמיד, באופן אבסולוטי, ולא רק כשהיא פקוחה עלינו.
הכתבה הזאת היא מחוות הוקרה לכל מכירי ומכירות הטוב בעולם. נעים להכיר. באמת.
תעשי לי טובה
המרואיינת הראשונה היא אחת מהנפשות הכי אהובות עלי בעולם: בתי שתחי' ששכללה את מלאכת הפרגון לאמנות של ממש. שום מעשה לא עובר בשתיקה תחת הרדאר הרגיש שלה שערוך לקלוט כל מחווה. היא מודה על הכל. מארוחת בוקר רגילה ודי משעממת ועד נשיקה שגרתית שאני מגניבה לקודקודה בזמן ששתינו נפגשות במסדרון.
היא מודה בעל פה. מודה בכתב. עושה לי טוב. תרתי משמע.
וזאת לא רק מחווה לכבודי, אמא שלה. באספות ההורים זה היה הדבר הראשון ששמעתי עליה. המחנכות תמיד ציינו בשמן ובשם המורות המקצועיות שהיא לא שוכחת להודות על כל שיעור. לא משנה השיעור, המורה שמוסרת אותו, השעה או היום – היא מודה.
הרבה בנות עושות את זה בתחילת הלימודים, סיפרו לי בהתפעלות המחנכות. לרובן זה עובר אחרי חודש, בדרך כלל. היא מתמידה בתודה.
זוכרת מה גרם לך להתחיל להודות למורות?
"נראה לי שזה התחיל ממשהו שאמא שלי אמרה J. כשהתכוננו לכיתה א' ודיברנו על המורות, אמא המליצה לזכור שהן עובדות קשה. וגם אם לא תמיד מתחשק לנו להקשיב, ואולי להן לא תמיד מתחשק ללמד, בסוף הן עושות את זה. ומכל הלב.
"התחלתי להודות למחנכת ולכל מורה שנכנסה לכיתה ולימדה אותנו. ראיתי כמה זה משמח אותן, ושמחתי להיות זאת שמשמחת אותן, אז המשכתי".
היו פעמים שהרגשת שלא מגיעה להן התודה, ובכל זאת הודית?
"ייתכן שכן. יותר זוכרת את האתגר לחכות בסוף כל שיעור שהמעגלים סביב המורה יתפזרו. שהיא תהיה פנויה להקשיב. לפעמים זה בא על חשבון ההפסקות שלי. אבל הרגשתי שזה המעשה הנכון ולא ויתרתי עליו.
"פעם אחת כמעט נשברתי. הייתי בכיתה ה' יסודי. ישבתי בבית והכנתי מכתב תודה לכמה מורות מקצועיות שלא הצלחתי להודות להן בעל פה. בחרתי את המכתביות הכי יקרות שהיו לי אז באוסף. השקעתי במכתבים. מניסוח המילים החמות ועד שרטוט כתב יפה וקריא. למחרת, כשהגשתי את המכתב לאחת מהן, היא הודתה לי ברבע פה. הודיעה על בוחן.
"בזמן הבוחן פתאום ראיתי אותה משרבטת משהו על הצד האחורי של המכתבייה. ואחרי השיעור, בהפסקה, אחת החברות קראה לי שאראה איפה נמצא המכתב המושקע שהכנתי לה – בפח. שם הוא היה, מקומט ו'מזולזל'.
"לקחתי ללב, ועבר בי הרהור שאולי אני לא צריכה להביע תודה לאנשים שדוחים אותה. אחר כך הזכרתי לעצמי שהיא רק מורה אחת שלא אמורה ללמד על הכלל, ושאם כבר, אני רק יכולה ללמוד מהמקרה הזה שגם להכרת הטוב מגיעה הכרה. מישהו התאמץ להודות לך? גם אם המחווה לא נראית לך או שהתודה מיותרת בעינייך, מותר לקבל אותה ולהודות עליה. זה נשמע כמו מעגל שלא נגמר, כי אז מודים על התודה ועוד פעם וכולי, אבל אולי זה לא רע כל כך שיהיה מעגל שלא נגמר של תודות".
מה מחוות התודה הכי מקורית שהכנת אי פעם? ולמי?
"כשהסיפור 'פחות או יותר' התפרסם בעיתון, היה פרק אחד שתיאר את הספר שפרידה, החברה של מנוחי, הכינה לה כדי להזכיר לה כמה היא שווה. הוא נקרא 'הכי מנוחי'. אימצתי את הרעיון והכנתי, יחד עם אחותי, ספר לאמא שנקרא 'הכי אמא'. זה היה אלבום ידני שעיצבנו לבד, ובו סיפקנו הוכחות כתובות ומצוירות למה היא הכי, ולא מנוחי :)".
עוד מילה שאת בעדה, חוץ מהמילה 'תודה'?
"המילה סליחה. אנשים הם אנשים, והם טועים לפעמים. המילה 'סליחה' היא המצאה גאונית, ומותר להשתמש בה. לפעמים אפילו כדאי".
חודש טוב
"אני משתדלת להודות לתלמידות שלי", משמחת אותי זהבי גדעוני, חברה ומורה יקרה. "לא יכולה להגיד שבסוף כל שיעור, הלוואי אמן שאגיע למדרגה הזאת. אבל עשיתי לעצמי מנהג יפה בכל ראש חודש, שבו אומרים את ה'הלל', לומר 'הלל' גם על התלמידות שלי.
"אני מורה מקצועית, אז ה'הלל' הזה דורש הכנה מראש. בדרך כלל, כשאני פוגשת התנהגות יפה בכיתות שאני נכנסת אליהן, אני ממהרת לרשום את זה לעצמי ביומן, שיהיה מוכן לראש חודש".
תני דוגמה. מהיומן או מהזיכרון.
"הנה, דוגמה טרייה. יש כיתה אחת, שובבה נורא ופטפטנית נורא. תמיד קשה לי להשליט בה משמעת. אבל שמתי לב שהיא מיוחדת מאוד ב'בין אדם לחברו'. בראש חודש הקרוב אני מתכוונת לציין לשבח את כל הגמ"חים הפעילים בכיתה. איך תמיד יש מישהי שלוקחת שכפולים לחברות החסרות, ומישהי אחרת שמתחזקת גמ"ח טישו פעיל. בחורף זאת עבודה יומיומית… ואיך הן דואגות לחלק ביניהן את התהילים כשיש קרוב משפחה חולה, לא עלינו.
"נכון, לפעמים הן גולשות לאמירת תהילים גם על חשבון השיעור. אני לא בעד, כמובן, ואני גם מעירה להן על זה. אבל כשאציין לשבח את ההתנהגות היפה שלהן, אני מתכוונת רק להודות להן על החיזוק שהן מחזקות אותי ב'בין אדם לחברו' שלהן".
בתור חברה אני יודעת שאת מקפידה להודות גם לילדים.
"נכון. אני חושבת שהמילים 'מכל מלמדיי השכלתי' מדויקות להם. ילדים יכולים ללמד אותנו כל כך הרבה. אני מודה להם כשהם עוזרים לי וכשהם מנסים לשמח אותי בדרכים המתוקות והמלכלכות שלהם… אבל בעיקר, אני מודה להם על האמת הטהורה שלהם, על התמימות והאמונה.
"כשהילד שלי בן החמש אומר לי בתמימות: 'אמא, שכחת לברך', אני לא גוערת בו על החוצפה. הוא לא התכוון להתחצף, וזה גם לא העיקר. העיקר, הוא צודק. שכחתי לברך וטוב שהוא הזכיר לי. לכן אני אומרת בקול: 'תודה, צדיק. באמת שכחתי. איזה נס שהזכרת לי'. על חוצפות ודומיהן אדבר בהזדמנויות אחרות, לא כשאני אמורה להכיר טוב על שהרחיק אותי מרע. עשיתי לי מנהג לכתוב לכל ילד לכבוד יום הולדתו מכתב שבו אני מודה לו על מה שהוא, ועל כל הדברים הטובים שהוא מכניס לחיינו. אני כותבת גם לקטנים שטרם קוראים. מקריאה להם את זה, והם זורחים מאושר. שומרים את המכתב אצלם לזמנים שבהם יקראו סוף סוף.
"אני שמחה שהם שמחים, לכן אני משקיעה במכתבים האלה. על הדרך, זו גם מתנה בשבילי. כשאני כותבת עליהם ומודה להם, אני מפנימה שוב איזה אוצר קיבלתי, מודה להשם שנתן לי אותו".
בבית של איטה איימר, יועצת רגשית, שבת היא זמן מסוגל לתודות. "הרעיון, בבסיסו, הגיע מהרצאה של הרב לסרי שיחי'. איני זוכרת את מילותיו המדויקות, אבל הוא דיבר על סבב של 'עין טובה' באחת מסעודות השבת. על פי התור, כל אחד מבני הבית מחמיא לבן אחר, והוא מקבל ממתק מיוחד על מילותיו הטובות.
"אימצתי את הרעיון, ותודה להשם, הוא מוכיח את עצמו בכל שבת. מלמד את הילדים לראות את הטוב באחיהם, גם אם דקה קודם התנגחו מילולית".
תוכלי לתת דוגמאות ל'תודות' שנאמרות ליד השולחן?
"תודה לאבי שזכות התורה שלו מגינה עלינו, תודה לחיה שהכינה קוגל לשבת, תודה לאבא שעובד קשה לפרנס אותנו, תודה לאמא על האווירה הטובה וההשקעה הגדולה בבית. מתי, בסתם יום של חול, הילדים מעלים על לשונם תודה להורים? אצלנו זה קורה בכל שבת ומחנך אותם להכרת הטוב כלפי אבא ואמא, היסוד של מצוות כיבוד הורים.
"גם בשבת האחרונה ראיתי את השפעתה הטובה של ההנהגה הזאת. האווירה הייתה ישנונית ופחות נעימה בגלל השפעת שביקרה אצלנו ואמרתי: 'קדימה, מי מתחיל סבב תודה?' ובבת אחת, האווירה השתנתה פלאים. ממליצה בחום לאמץ!"
טובה תחת טובה
יעל אינגבר, מטפלת רגשית, מרגשת אותי כשהיא שולחת לי תמונה יקרה לליבה. סריקה של התשובה שקיבלה מהגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, חודשיים בדיוק לפני שנפטר, כאשר היה חולה מאוד וקולו כבר לא היה לו.
"עבדתי כשכירה במקביל לעבודתי כעצמאית. עבודתי כשכירה 'גזלה' לא מעט שעות והיא באה על חשבון הבית, המשפחה והכוחות שלי. מצד אחד פחדתי לעזוב את העבודה ולהיות רק עצמאית, ומצד שני הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך כך.
"כתבתי לרב שאלה מפורטת מאוד, הצגתי את הנתונים מבחינה כלכלית, שיקפתי גם את המצב מבחינת הזמן ה'נגזל' והאנרגיות האבודות שלי".
זאת התשובה שרבי יעקב שלח לה:
'אם אפשר לפרוש ללא שנאה ותחרות ולכתוב מכתב תודה על מה שכן קיבלת משם. ולתת שי של משהו לאות ברכה שאת מברכת אותם. והשי"ת הרחמן, הוא יפרנס אתכם בכבוד'.
יישמת?
"בוודאי. סיימתי את עבודתי כשכירה עם מכתב תודה שכתבתי להנהלה ולצוות. צירפתי גם עציץ קטן. זה היה קידוש השם גדול מאוד, כי הצוות היה רב מגזרי, ובדרך כלל, כאשר עוזבים מקום עבודה, הרגשות כלפי המקום לא נעימים כל כך, בלשון המעטה. וכאן, בעקבות התשובה של הרב אדלשטיין, התמלאתי ברגשות חיוביים כלפי המקום בבחינת 'בור ששתית ממנו מים', וחשתי סיפוק גדול מעצמי שהצלחתי לעזוב מקום עבודה ללא טינה וכעסים מיותרים".
בגזרת העבודה תודות מכל הלב הן מוצר יקר ערך. זאת הסיבה שאני שמחה לראיין את #הילה אלשיך, בעלת העסק 'בול עץ – ערכות וסדנאות בניה בעץ'.
"במסגרת עבודתי אני מייצרת ערכות עץ. כלומר, קונה ומייצרת אביזרים להרכבת מוצר מסוים מעץ, והם נארזים בקופסה או בצלופן ל'ערכה'. האריזה נעשית במע"ש על ידי אנשים מיוחדים ב'שיח סוד' או 'באהל שרה'.
"פרויקטים רבים נסגרים ברגע האחרון, לפני קייטנות לדוגמה, וכך נוצר לחץ גדול לארוז המון מוצרים במעט מאוד זמן. לפעמים האריזה נעשית בלחץ כל כך גדול, שהמדריכים עצמם לא נושמים כמעט. ולא פעם הם פשוט אורזים יחד עם החניכים כדי לעמוד בקצב…
"בחנוכה, אחרי יום אריזה 'משוגע' ופרויקט ענק, הרגשתי שאני חייבת 'לפצות' אותם. הלכתי למאפייה וקניתי שלושה מגשים ענקיים של סופגניות לכל החניכים. אחר כך חשבתי מה אני יכולה להביא למדריכים. ברור שאוכל, אבל איזה? הלכתי וקניתי לאפות שווארמה לכל אחד מהם. התגובות סיפרו לי שזאת הייתה ההחלטה הנכונה. אחר כך הגשתי לרואת החשבון את הקבלות, והיא שאלה: 'הילה, איך לאפות שווארמה קשורות להוצאות העסק שלך?' ועניתי: 'בלי הלאפות אולי לא היה פרויקט…'
"בפעם אחרת עבדתי עם נשים ב'אהל שרה' וגם שם נדרשה אריזה 'משוגעת' במשך כמה ימים. חני, אחראית האריזה, הגיעה במיוחד בשבילי אחרי שעות העבודה הרשמיות שלה ועזרה לי לפקח על הכל ולהצליח להוציא את הסחורה בזמן. בערב ראש השנה שלחתי לה מארז מפנק מקונדיטורית על העבודה המדהימה שלה".
די נדיר לתת מחוות תודה במסגרת קשר עסקי של ספק-לקוח. מה גורם לך להתנהג ככה?
"אלה מקומות שכמעט לא זוכים לראות אקטים של הכרת הטוב. אנשים מייחסים לעבודה הקשה הזאת נימה של 'תכלס', זו העבודה שלך…' לתחושתי, לא נכון להסתכל ככה על אנשים שעבדו קשה בשבילי. כן, הם מקבלים משכורת על העבודה. אבל מעבר לעבודה, הם גם השקיעו והוכיחו אכפתיות, וכשאני מודה להם, אני בעצם מבשרת להם שאני יודעת כמה הם השקיעו בשבילי, וכמה זה לא מובן מאליו בעיניי.
"יש לי לקוחה שקונה ממני כמויות סיטונאיות ומוכרת הלאה, ואני נהנית לעבוד איתה. למה שלא תדע על כך? שלחתי לה מגש פטיפורים יוקרתי במיוחד עם כמה מילים מפרגנות וברכה להמשך עבודה משותפת.
"גם ללקוחות קבועים אחרים אני מפרגנת לפעמים ערכה נוספת בחינם. אני מדברת לא מעט על הכרת הטוב במסגרת העסק והעבודה, כי אני גם עובדת עם מנהלות משאבי אנוש. הן מזמינות לפעמים את הערכות שלי כמחווה לצוות, ואנחנו משוחחות הרבה על הכרת הטוב לעובדים.
"פגשתי כמה וכמה מנהלות משאבי אנוש שמשקיעות מחשבה עמוקה מאחורי כל מתנה שהן מעניקות לעובדים ועושות את זה מכל הלב, באמת כדי לתת לעובדים תחושה שהם מוערכים. מעבר לעובדה שזה צעד יהודי חם ויפה, זה גם צעד עסקי נכון. כל תשומת לב לעובד תגרום לו לתת את ליבו בחזרה".
מודה כך גם בחייך הפרטיים?
"כן, גם בחיי הפרטיים אני משתדלת להכיר טובה. לתת להורים מתנות מדי פעם, לחמי ולחמותי, לגיסים, לגיסות. וכמובן, לגננות של ילדיי. אני תמיד משקיעה במתנה קטנה ואישית, מעבר להשתתפות שלי במתנה של כל הגן.
"יש שורה משיר מסוים שאני מתחברת אליה מאוד – 'ככה אני מבקש, תשמור עלינו פשוטים'. מרגישה שזה המתכון להכרת הטוב נכונה לשני הצדדים. אין צורך להגזים, ללכת רחוק במחוות פומפוזיות שמכבידות גם על הנותן, גם על המקבל. כדי לתת הרגשה טובה לצד השני, מספיקים חיוך, מילים מפרגנות, שוקולד במארז חמוד. הם כבר יעשו את העבודה. וליתר דיוק, לא הם, אלא הלב שנכניס למשלוח. הכל תלוי בו. וזה הדבר שהצד השני מחכה לו, לתשומת הלב, להוכחה שמישהו ראה כמה הוא התאמץ וכמה הוא נתן מעצמו".
יעל שטיינר, סופרת לגיל הרך, מחברת הספרים 'הי צורה, את עצורה', 'בוקר טוב אפרים תלתלים', 'נמלולה' ועוד,# בוחרת להודות למי שאמורה להיות המתחרה שלה:
"יש לי הכרת הטוב עצומה לסופרת נעמי פרבשטיין. אמנם לפי קריטריונים מסוימים היא אמורה להיקרא המתחרה שלי כיוון שגם היא עוסקת בספרות מעשירת שפה, אבל הספרים שלה כל כך מסייעים לי להעשיר את השפה של הילדים שלי, שאני מרגישה רצון וצורך לבטא את הכרת הטוב שאני חשה כלפיה.
"ואיך אני מבטאת אותה? בהרצאות שלי, המיועדות למפקחות גנים, גננות, אימהות וקלינאיות תקשורת – קהל של צרכניות פוטנציאליות, אני מייחדת במצגת כמה שקופיות לספרים של נעמי ומסבירה בדיוק איזו עבודה נהדרת אפשר לעשות בעזרתם עם הילדים".
הכרת הטוב מקורית! נעמי ואת ידידות?
"לא. פגשתי אותה פעם בהרצאה, קניתי ממנה את ספריה, אני יודעת איך היא נראית, ואם אפגוש בה ברחוב, אומר לה 'שלום', אבל לא יותר מכך".
אז נעמי היא באמת רק מתחרה. לא קשה 'לפנות לה מקום' בהרצאה שאמורה לשווק אותך?
"אני לא רואה בנעמי מתחרה אלא חברה לחזון. כאמא אני מודעת להשפעה האדירה של ספרות הגיל הרך על העשרת השפה של הילדים. זה ז'אנר נדיר בציבור שלנו, ולא כל ספרות מחורזת ומנוקדת, מלווה בציורים, עונה על הקריטריונים… לכן, כשאני פוגשת ספרות חרדית שעוסקת בתחום והיא איכותית ומיטיבה, אני מתמלאת הכרת הטוב לנשים החתומות עליה.
"אני תמיד שמחה לשמוע על עוד שמות חדשים ורצה לקנות את הספרים שלהן. מרגישה שזו הדרך 'לגדל' חזון – מבט על העתיד ומה שיהיה בו, בעזרת השם. ובו זמנית, מבט על ההווה, ותודה על מה שבו".
טובה אישית
שירה עמראני, מנכ"ל מסילות – לקידום ופיתוח תעסוקה משתפת בסיפור אישי מאוד, ותודתי לה עליו: "זה סיפור על רגישות לזולת, על הזכות לראות השגחה פרטית. שיהיו הדברים לעילוי נשמת אבי אבנר ערוסי בן יוסף הלוי ז"ל".
אביה של שירה נפטר בליל שישי, והלווייתו התקיימה למחרת, בראש חודש חשוון.
"במוצאי שבת ישבנו לראשונה באופן רשמי באוהל האבלים. המומים וכואבים. וכיאה למשפחה ענפה, היה עומס של מנחמים. אחד מהם היה פרופסור חיים גמליאל שנחשב פרופסור מוכר ומוערך בכל העולם. הוא היה חבר ילדות של אבי ז"ל, ומהרגע שאובחנה אצל אבא שחמת הכבד, ליווה אותו במסירות במשך שמונה עשרה שנות מחלתו. הוא ממש 'הפך את העולם' כדי לעזור לאבא וכדי להקל עליו את ההתמודדות.
"ההתרגשות הייתה בשיאה. אחי ביקש את המיקרופון, ובקול שנוק מדמעות הודה לפרופסור חיים גמליאל וסיפר לקהל הגדול על הליווי המסור של הפרופסור ואיך לאורך השנים התייעץ עם פרופסורים נחשבים ברחבי העולם כדי להציל את אבי מהשתלת כבד. אבי זכה לחיות חיים כמעט תקינים הודות לתרופות הטבעיות והדרכתו הצמודה של פרופסור גמליאל.
"'איך אפשר להודות לך?' שאל אחי. כולנו בכינו ברקע. פטירתו של אבא 'סגרה' התמודדות של חודשים שהחלה מאז שאבא נפל וסבל מדימום פנימי בראש. פרופסור גמליאל היה בתמונה גם אז. הוא ליווה את אבא, התייעץ עם רופאים עבורו, נתן חוות דעת מקצועית ושלח עדכונים מנחמים.
"גם ביום החמישי האחרון לחייו של אבא, כשהמצב הידרדר, הוא ואשתו לא עזבו אותנו עד שקיבלנו אישור מבית החולים שאבא יהיה מועמד להשתלת כבד ברגע שמצבו הרפואי יאפשר אותה. לא חלמנו שהסוף קרוב כל כך…
"'כמה עודדת אותו ואותנו!' זלגו הדמעות מעיניו של אחי, מעינינו. הכאב היה טרי כל כך, ובכינו בכי חסר מעצורים.
"פרופסור חיים גמליאל ביקש את המיקרופון ופתח במילים שהפתיעו אותנו: 'אתם מודים לי? אני צריך להודות לו! לאבא שלכם!'
"היינו המומים. 'כפי שאתם רואים, אני על כיסא גלגלים', הצביע הפרופסור על הכיסא שעליו הוא יושב. 'כשהייתי ילד חליתי בפוליו וקיבלתי שיתוק, באשמתו אושפזתי לא מעט פעמים… גרנו ברמת עמידר, בבניין דו קומתי. המשפחה שלי גרה בקומה ראשונה, ומשפחת ערוסי גרה בקומת קרקע. ביום הראשון שמשפחת ערוסי הגיעה לגור ברמת עמידר, אבנר ז"ל ראה אותי והתעניין במצבי, ומאותו יום מינה עצמו ל'שומר הראש' שלי. כאשר חזרתי מאשפוז ארוך ומתיש, הוא היה עולה אלי, פותח את החלון בחדרי, קורא לי לראות את אור השמש ומאיץ בי לרדת ולשחק עם כולם בחצר.
"'כדרכם של ילדים, היו ילדים שפגעו בי. היו גם כאלה שממש התאכזרו אלי. אבל הוא לא ויתר, ויום יום היה מלווה אותי לבית הספר, אף שלמד בתלמוד תורה אחר. הילדים היו קוראים לי 'עכבר עקום'. כשהם עשו זאת ליד אוזניו של אבנר, הם 'חטפו'. אבנר היה חזק ואמיץ ולא הרשה לאף אחד להשפיל אותי.
"'בהמשך הוא לימד אותי כיצד להתגונן בעזרת הקביים שלי, מהילדים שהתקיפו אותי, כדי שאדע להגן על עצמי בשעות הלימודים, גם כאשר הוא אינו לצידי'.
"פרופסור גמליאל המשיך ותיאר את ילדותו לצד אבי ז"ל שתמך בו ודאג שירגיש ילד ככל הילדים. 'הוא בנה בימבה מעץ והיה מרכיב אותי עליה כדי שאהנה כמו כל הילדים מגלישה במורד הרחוב.
"'גם כשהלכתי ללמוד בישיבה, הוא דאג לי. הגיע לפרוק את המזוודה שלי ובא לעשות איתי שבתות בישיבה מדי פעם. בתור בחור שכל חבריו 'חרשו את הארץ', אבנר לא ויתר ו'כפה' עלי להצטרף גם לטיול. התרגשתי, כי בתור ילד לא השתתפתי מעולם בטיולים שנערכו מטעם בית הספר בגלל המוגבלות שלי.
"'המסלול הראשון שעשינו ביחד היה עין גדי. הקבוצה, שהייתה סבלנית תחילה לקצב שלי, התקדמה הלאה. רק אבנר נשאר לצידי ולא הפסיק לעודד אותי בזמן שדידיתי מאחור. הוא לא סיפר לכם?' שאל אותנו הפרופסור, כשראה אותנו מרותקים. לא, אבא לא סיפר. ידענו שהם היו חברי ילדות, אבל לא ידענו כמה ואיך.
"ואז הפרופסור הדהים אותנו עוד יותר, כאשר סיפר כיצד התקיים באבא 'שלח לחמך על פני המים'.
"'יום אחד אבא שלכם ישב איתי ושאל אותי איזה מקצוע אני הולך ללמוד. 'מה אני כבר יכול ללמוד בתור נכה?' שאלתי. והוא אמר: 'עברת כל כך הרבה אשפוזים בבתי חולים. אתה יודע שעבודתם של הרופאים יכולה להיות עבודת קודש. יש לך ראש טוב, ברוך השם. לך, תלמד רפואה'.
'השתגעת?' שאלתי אותו. 'אלה לימודים יקרים מאוד!'
'תעבוד ותלמד', אמר אבנר.
"'במה אעבוד?' ניסיתי לבטל את הרעיון. 'אין עבודה לנכים שאפשר לצבור בזכותה את הסכומים הגבוהים שנדרשים ללימודי רפואה'. אבל אבנר ז"ל היה איש מעשי. הוא חיפש עבודה שיכולה להתאים לי ומצא אותה. 'נהיה חוקרים פרטיים', הודיע לי. 'אתה תהיה הנהג ואני אעבוד בשטח כבלש סמוי'. זאת הייתה עבודה שהצריכה נחישות, אומץ ואמינות, אבל הבטיחה תמורה גדולה. בסוף החודש, כאשר קיבלנו את שכרנו, שמתי לב שקיבלתי את כל הסכום שהיה אמור להתחלק בינינו. בסך הכל הייתי הנהג, אבל אבנר נתן לי תחושה שהוא לא יוכל להרוויח בלעדיי את חלקו, ובסוף נתן לי גם אותו…
"'כך למדתי רפואה. עם השנים, בשל היותי נכה, נשלחתי לשליחות בארצות הברית לצורך מחקר באוניברסיטאות הגדולות ביותר. ערכתי שם מחקר על מחלות ממאירות, ובזמן הזה יצרתי קשרים עם גדולי הפרופסורים בחו"ל. במשך חמש עשרה שנה היינו בשליחות. שנה אחרי שחזרנו לארץ התקשר אלי אבנר ז"ל וסיפר שהוא לא חש בטוב. ביקש להתייעץ איתי על שחמת הכבד שאובחנה אצלו, ועל אפשרויות הריפוי והטיפול.
"'איזו השגחה! הוא שלח אותי ללמוד רפואה, לא חלם שיבוא יום שיזדקק לעזרתי.
"'בסוכות האחרון, בביקורי אצלו, הבחנתי שהוא חלש מאוד ואמרתי לו: 'אתה לא ויתרת לי כשהייתי ילד מוגבל וחסר אונים. דרשת ממני לחיות כמו כל ילד רגיל. כעת אני לא מוותר לך. תתאמץ. תילחם'.
"'ועכשיו אני שואל אתכם', סיים הפרופסור את דבריו, 'מי צריך להודות למי?'"
גם שירה חותמת בתודה את סיפורה המרגש. "תודה לבורא עולם שזיכה אותנו לגדול עם אבא מיוחד כל כך, בבית שחיזק בנו את הערך של 'בין אדם לחברו'. תודה על ההשגחה הפרטית שזכינו לראות, את השיעור שלמדנו על השלכות המעשים שלנו גם לאחר שנים. שיהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה של אבא ז"ל, ושתהא נשמתו צרורה בצרור החיים". @3=אייקון סיום כתבה
…
טוב להודות
רחלי גשייד, מטפלת רגשית ומדריכת הורים וצוות לילדים עם קשיי ויסות,# ממליצה להכיר בטוב, תרתי משמע:
"בתור הורים, חשוב לנו כל כך לחנך את הילדים שלנו, שיהיו טובים, שיגדלו מחונכים בעזרת השם ושיעשו מה שצריך. כדי להגיע למטרה הזו, אנחנו מנסים לחנך אותם, לברר, למשל, למה ירדו להם איקס נקודות במבחן, ולמה הם עדיין לא התפללו. אנחנו נוטים לראות את החלקים השליליים בהתנהגותם של הילדים ולהסביר בעזרתם מה לא לעשות, ולאיזה כיוון כדאי לשאוף.
"אני רוצה להציע 'סוויטש' מסוים בנקודת המבט – הכרת הטוב במובן המקורי של המונח: היכולת להכיר בחלקים הטובים אצלנו ואצל הסובבים אותנו, ובהם הילדים שלנו, כמובן. ולתת להם את ה-מקום הראוי להם.
"משפט המפתח, בעיניי, הוא 'מה שמסתכלים עליו – גדל'. והתוצאות בשטח מדהימות. כאשר אנחנו בוחרים להסתכל על כל מה שלא 'עובד' – ילד מתפרץ. כאשר ילד שוכח להכין שיעורי בית, או שהוא לא מצליח להתארגן בזמן ליציאה ללימודים בבוקר – ההתייחסות עצמה גורמת להעצמת החלקים הללו. ברגע שאנחנו מגיבים שוב ושוב למצבים השליליים, אנחנו יוצרים קשר עם המצבים האלה ומחזקים אותם".
נשמח לדוגמה.
"בשמחה. לפני מספר שנים עבדתי כמטפלת רגשית בכיתת חינוך מיוחד. בכיתה למדה תלמידה שאף אחת בבית הספר לא יכלה 'להחמיץ' אותה. המורה הייתה מנסה להעביר שיעור בכיתה והתלמידה הייתה צועקת: 'אֶה! אֶה! אֶה!' תארו לעצמכן שאתן מתאמצות לקלוט משהו על רקע צעקות מהסוג הזה. ועוד כשמדובר בילדים בעלי קשיים…
"התלמידות האחרות, המורה ושאר אנשי הצוות כבר עמדו על סף יציאה מהדעת. אי אפשר להתרכז, להעביר שיעור או ללמוד אותו, ואפילו לדבר נורמלי.
אה-אה-אה-אה.
בהתחלה ניסו להכיל אותה. חשוב להדגיש שהיא אמנם ילדת חמ"ד, אך היא אינה ילדה על הרצף. בשלב מסוים אמרו לה: 'די! תפסיקי! שקט! מספיק! מ-ס-פ-יק!'
שום דבר לא עזר.
"עד שתצפית מהצד חשפה את האמת. שמנו לב שהצעקות עובדות כמו מגלה מתכות. כל פעם שהמורה התרחקה מהתלמידה, התחילו האזעקות. כשהיא התקרבה, הצעקות פחתו.
זה היה מדהים!
"בתהליך של העבודה ההוראה לכל הצוות הייתה להתעלם לגמרי מהצעקות, למרות הקושי המשמעותי, ובמקביל, להתייחס להצלחות של הילדה, אף כשהן מינוריות, כמו הוצאת מחברת מהילקוט, נוכחות וכולי. גילינו דבר מדהים: ככל שהזמן עבר הצעקות פחתו, דווקא בגלל חוסר היחס אליהן, והחלקים החיוביים גדלו".
כיצד עובדת הכרת הטוב?
"כשאנחנו רואים שיש לילד קושי או התמודדות, ואנחנו רוצים לקדם אותו לעבר מטרה מסוימת וערכים חינוכיים החשובים לנו, חשוב שנדע לקראת מה אנחנו רוצים ללכת. למשל, תפילה. אנחנו רוצים שהילד שלנו יתפלל, והוא לא התפלל כמו שצריך. אולי אפילו 'עשה תפילה', כמו שאני קוראת למצב שבו הוא 'עשה לנו טובה', הלך להתפלל ופתח-סגר את הסידור…
יש לנו כרגע שתי אפשרויות:
"האפשרות הראשונה היא 'תגיד לי, זה נקרא תפילה?! איך נראה לך שזה יתקבל בשמים?!'
"ואז סביר להניח שהילד יחשוב לעצמו: 'חבל שבכלל הלכתי להתפלל. ממילא מה שאני עושה לא שווה'. או גרוע יותר: 'אני כל כך לא אוהב להתפלל. מתי כבר אהיה גדול ולא אצטרך את העול הזה?'
"באופן הזה אנחנו עושים בדיוק את ההפך מחיבור הילד לתפילה, ערך שחשוב לנו כל כך להנחיל לו. והלא החלום שלנו הוא שהילד ירצה להתפלל, יהיה מחובר לתפילה ולמשמעות שלה. אבל בגערה ובהתמקדות ברע, התפילה הופכת לעול ולכורח.
"האפשרות השנייה היא הכרת הטוב – מבט על מה שהילד כן עשה: 'שמתי לב שמייד כשאמרתי לך ללכת להתפלל, עזבת את מה שהעסיק אותך ולקחת את הסידור מהארון!' ואפשר גם להוסיף: 'איזה צדיק!' אם משוב מהסוג הזה חדש אצל הילד שלכם, הוא יסתובב לכל הכיוונים לחפש את הצדיק הנסתר שיש לכם בבית. לא יאמין שהכוונה אליו. מהר מאוד, בעזרת השם, הוא יתחיל להתרגל לגישה החדשה ולמצב שהוא בעצם טוב! צדיק! ורוצה להתפלל!
"מה עשינו כאן? לא שיקרנו! רק הבלטנו את החלקים הרצויים בעינינו מתוך הסיטואציה. בלשון מקצועית, זה נקרא 'ריפריימינג' – מסגור מחדש.
"אני אוהבת להשתמש בביטוי 'שמתי לב' כי הוא מכוון אותנו לעובדות בשטח ולתיאור כל החלקים של הסיטואציה. כך גם אנחנו וגם הילד מאמינים למילים שאמרנו. זאת הייתה רק האמת וכל האמת מנקודת המבט הזו.
"ופתאום גם מחר מתחשק לילד שלנו להיות צדיק, ובמיוחד כאשר אמא רואה ויודעת להעריך ולהכיר בחלקים הטובים האלה. ויותר מזה. אם אני, כאמא, מצליחה לתת משקל, נפח ועומק למעשה הטוב, אני הופכת אותו למשמעותי יותר ובעל השפעה רבה יותר. זה כמו 'ביפ' במסך של רדאר שאפשר בקלות רבה להחמיץ אותו. אך אם אני הופכת את אותה נקודה קטנטנה על המסך לביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ שחוזר שוב ושוב, המשמעות שלו בחיים גדולה יותר ובלתי ניתנת להחמצה".
איך מייצרים את ה'ביפ-ביפ-ביפ' הנכון?
"נחזור לדוגמה של התפילה. אבא חוזר הביתה ואני אומרת לו: 'אבא, אני חייבת לספר לך איזה ילד צדיק יש לנו בבית. היום אמרתי לו ללכת להתפלל, והוא מייד עזב את כל מה שהוא עשה וניגש לארון לקחת סידור'.
"אבא שומע, מתרשם וגם מתייחס למעשה: 'מה את אומרת, אמא! אני חייב לגשת אליו ולומר לו כמה אני שמח!' ואפשר גם לכתוב פתק לרב'ה ולספר לו. איזו משמעות נתנו למעשה שיכולנו להתייחס אליו בצורה שלילית. למחרת הוא כבר יטוס לארון לקחת סידור (מעצמו) וגם ימלמל שם כמה מילים. סומכת עליכם שתצליחו לשים לדברים שכדאי לשים אליהם לב…
"יש בכוחנו, אימהות, לכוון את הילד למקומות החשובים לנו באמת ולוודא שהילדים יגיעו אליהם בדרך חיובית ובונה!"
לסיום, נוכל לקבל סיפור עם סוף טוב, הכל טוב?
"חייבת לשתף בסיפור שסיפרה לי אמא של יוסי (שם בדוי בהחלט לסיפור אמיתי שהאם אישרה לי לספר אותו).
"יוסי הגיע אלי בעקבות התפרצויות חוזרות וקשיים שונים לתהליך של טיפול מלווה בהדרכת הורים, כמובן. אימו של יוסי עבדה לפי שיטת 'מה שמסתכלים עליו גדל' ואימצה יכולת לראות ולמצוא את הכוחות של יוסי ואת הדברים ש'עובדים' לו כדי לקדם אותו.
"ערב אחד יוסי חזר הביתה ב'התקפת עצבים', כמו שנהוג לומר. הכריז שיותר הוא לא הולך לכיתה. נמאס לו. מחר הוא נשאר בבית, וזהו! כל ניסיון לדבר איתו נתקל בקיר אטום.
אימו הרפתה. רק לאחר שנרגע והיה פנוי רגשית לשיח, הוא הצליח לשתף כי הוא קיבל במבחן… עשרים ושישה אחוזים! התסכול שלו היה מובן. בדרך כלל יוסי קיבל במבחנים ציונים שנעו באזור תשעים-מאה, ופתאום כזה ציון.
"גם אימו הייתה צריכה לבלוע את הרוק כמה פעמים כדי להתעשת. ראשית, היא הייתה אמפתית וקשובה לכאב ולאכזבה. אחר כך היא ניסתה לעבור איתו על המבחן. אך בניגוד לנטייה הטבעית לבדוק מה הוא לא עשה טוב, איפה נכשל, ועל מה 'ירד לו', היא בחרה להתייחס לעשרים ושש הנקודות של ההצלחה. לא כלעג לרש, אלא בנימה עניינית של 'יוסי, בוא נראה מה עבד לך'.
"יוסי הצטרף לתחקיר, וביחד הם גילו שהוא הצליח לענות על כל השאלות שעסקו רק בנושא אחד, אבל כאשר השאלה הכילה מספר שאלות, בעצם, הוא נכשל. הם גם הבינו ביחד שכל שנה, לאחר תקופה, הציונים שלו עולים כי הוא כבר מכיר את המורה ואת סגנון המבחנים שלו.
"השיח והחקר המשותפים העניקו ליוסי את התובנה והתקווה שיש לו סיכוי להצליח יותר בפעם הבאה. לא הכל אבוד. כעת יכלו שניהם להתמקד בכלים שהוא יכול לרכוש כדי להתמודד בעתיד עם שאלות מורכבות יותר.
"במבחן הבא יוסי קיבל שמונים ותשע, ובמבחן שבא אחריו, מאה. אך החוויה החשובה באמת היא חווית ההצלחה שלו והמסוגלות להתמודד עם מצב פחות אופטימלי ולצמוח ממנו.
"בעיניי, זו בשורה משמחת ומדהימה. יש לנו דרך ברורה להצליח לנווט את הילדים שלנו למטרות המשמעותיות והחשובות לנו בחיים, ובאופן שיחבר אותם לערכים, בלי לפגוע בהם ובדימוי העצמי שלהם גם במצבים של קושי ואתגר.
"בדרך הזאת אנחנו גם מצליחים לעשות לילדים שלנו 'מודלינג' חיובי, ללמד אותם כיצד להתייחס למציאות, וכיצד לראות את החיובי ואת היפה, לא ממקום נאיבי אלא ממקום בוחר ומתקדם. ואז מגיע תורם של הילדים שלנו להיות שגרירים של הטוב והחיובי. כל כך טוב להם שהם שמחים ורוצים להעביר את הטוב הזה הלאה, ומכל הלב. לא שווה להכיר טוב?"
