מרתון בתוך שדה מוקשים: איך מגדלים נפש כשהאוויר תמיד חסר?
| אנחנו עוד לא מספיקים להתאושש מהמלחמה בקיץ, והמציאות כבר מזמנת לנו חזית חדשה | מה קורה כשהטראומה הופכת לבית הגידול של דור שלם, והאתגר הגדול ביותר הוא לא רק לשרוד – אלא להצליח להישאר רכים בתוך עולם שדורש מאיתנו להתקשח? | תמר עבודי מדברת על לב מבטון ונפש מזכוכית, ומכוונת: איך שומרים על הרוך בעולם נוקשה? | לחבוש את הלב
שוב מלחמה. הגענו אליה בסוללה מרוקנת לחלוטין.
אולי חלק מאיתנו נראים אדישים, אולי חלק מאיתנו כבר לא קוראים חדשות. יש אנשים שעייפים בצורה לא מוסברת, ואחרים כבר לא מנסים לתפקד.
שוב מלחמה וצריך לכתוב עליה כתבה מיוחדת.
אי אפשר לשחזר כתבות משש השנים האחרונות או מלפני חצי שנה, אף על פי שהעצות והטיפים וההסברים המקצועיים עשויים להיות רלוונטיים לחלוטין.
אי אפשר לשחזר את תעסוקת הילדים מימי הקורונה העליזים והמחרפנים כאחד. אי אפשר להזכיר כאן את מודל “מעש”ה” אף על פי שהוא עדיין פופולרי. לא מעניין להגיש כאן בעיתון טיפים להרגעה ולהסברת המצב וכל זה כי אנחנו מתורגלים, לצערנו, יותר מדי מתורגלים למצבי החירום הללו, החל מלפני שש שנים בדיוק.
זה כבר מעורר בי תחושה עמומה ולא נעימה שאני מנסה להרחיק מהחשיבה שלי ללא הצלחה, גורם לחלחול של הבנה שאני רוצה בכל מאודי להדחיק ממני:
טראומה היא אירוע מסכן חיים שהאדם ניצב מולו כשהוא חסר אונים. טראומה משבשת יחסים של האדם עם העולם, פוגעת באמון שלו ומקשה על חזרה לשגרה.
טראומה מוכללת
נו, את המילים האלו אנחנו מכירות בעל פה. תרגלנו אותן בשנות הקורונה כמו פינג פונג: טראומה של בידוד, חזרה לשגרה, טראומה של חיסון, חזרה לשגרה, אסון מירון רח”ל, חזרה לשגרה, שמחת תורה תשפ”ד, חזרה לשגרה. ככה, ניסינו להתנדנד חזק ולאחוז בחבל האמונה והצלחנו.
אבל לאט לאט מזדחלת הרגשה שמה שמתרחש כבר אינו ”טראומה” אלא ”טראומה מוכללת” שההגדרה שלה קשה הרבה יותר: טראומה מוכללת היא הגדרה למצב שבו הנפש גדלה והתעצבה בחיק טראומה חוזרת ונשנית. עוד לא מספיקים להתאושש מטראומה אחת, ומגיעה טראומה שנייה. עוד לא הבנו שמותר לנו לנשום ולהשלים שבוע לימודים רצוף, ומגיעה עוד מלחמה. עוד לא התאוששנו מהלילה הקודם שהיו בו 13 אזעקות, ומגיע יום חדש, שיש בו חמש אזעקות וחלון מנופץ, והלוואי ותו לא.
וזה עצוב, כי המונח הזה לקוח מעולם של טיפול באלימות. יש ילד שחווה אירוע טראומטי, וזה עצוב. שום ילד לא אמור לספוג אירוע טראומטי מכל סוג שהוא, אבל יש ילדים שחיים בצל הטראומה, שהנפש שלהם כבר… מכירה אותה. הם יודעים שהמכה תגיע, רק לא יודעים מתי ומאיזה כיוון הפעם. הטיפול בהם לא יכול להיות לפי מודל מעש”ה או על ידי תעסוקה של צביעת מנדלות.
טראומה או טראומה מוכללת?
אני שומעת בגינה הציבורית ילדה בת שש שאמא שלה אומרת לה: “הי, מותק, התראה!” והילדה מבקשת: “רק עוד גליצ’ה אחת לפני שנרוץ למקלט, טוב אמא?” ואני לא יודעת איך מפרשים את הסיטואציה המוזרה הזו: אין כאן פאניקה, אז אולי זה טוב? אבל יש סכנת חיים! אז אולי זה לא טוב? איזו מציאות מוזרה! והיא מוזרה ועצובה מאוד.
אולי זהו CPTSD – מצב שבו הנפש הרכה, הילדית, מקבלת את העיצוב שלה לפי חוקי טראומה. הנפש שעדיין לא בשלה, בשנות החיים הקריטיות שלה שבהן היא נבנית, מקבלת את העיצוב שלה במציאות טראומתית מאוד.
כי כשילד גדל בתוך מציאות הזויה ולא שגרתית, ובכל פעם מכיוון אחר נורא ומבולבל, הוא לומד, מהר מדי, להתאים את עצמו למצב, ולא מתוך בחירה אלא מתוך הישרדות. נחש ארסי ושקט מזדחל פנימה, משחרר רעל סמוי והרסני. זה כבר לא “טראומה רגעית” זה מבנה נפשי שנוצר בתוך טרפת.
חיותה גורביץ’, אנליטיקאית, כותבת על ילדים שנאלצים “להתאים את עצמם לסביבה מתוך הכחדה עצמית”. אלו ילדים שגדלים בתוך מציאות רועשת, חודרנית, בלתי ניתנת לעיכול, שהנפש הרכה לא יכולה להכיל, כי כמה אפשר לשמוע על מוות וחטיפות ותימרות עשן וסכנה?
וכשאין מי שיתווך, כשאין מי שיאמר “זה גדול מדי בשבילך”, כשהמבוגר עצמו מותש, חרד, מוצף, הילד עושה את מה שילדים עושים מאז ומעולם במציאות חיים טראומטית מתמשכת: הילד מסתגל. הוא נעלם בתוך עצמו. הוא מכבה חלקים מעצמו כדי לשרוד.
גורביץ’ כותבת: “פגיעה חיצונית בשלב הרוך מעוררת הלם, חוסר אונים והזדהות כפויה”.
והמשפט הזה, שנכתב על טראומות מוקדמות, נשמע היום כמו תיאור מדויק מדי של ילדות ישראלית בשש השנים האחרונות. הלם מהפיצוצים הקרובים והרחוקים, הלם מהפציעות, מהשכול, מסיפורי הזוועה, מהירידה הלילית החפוזה למקלטים, מהאווירה המתוחה שנוצרת בבית, מהאין מפלט אפילו בלימודים. בתוך הרצף האין–סופי הזה של מצבי החירום הילד מפנים לתוך האישיות המתגבשת בתוכו – את החירום. הוא מפנים את חוסר הוודאות, הוא משלים עם עובדת החיים שהעולם לא ממש רואה אותו, לא באמת אכפתי כלפיו, האזרח הקטנטן ומסיבת הפורים שלו. לא תמיד נמצאים שם כדי להחזיק אותו ולהיות פנויים אליו.
עיצוב מבנה נפשי
וזו… אויש, קשה לכתוב את זה, אבל כדי שנעצור חייבים לדעת: זו כבר לא תגובה למצבי חירום, אלא התחלה של מבנה נפשי.
“הזדהות עם התוקפן”, כמו שקרא לכך פרנצי, הפסיכולוג. אולי לא עם תוקפן מסוים, אלא עם מציאות מתקיפה ללא הרף, שלא מאפשרת רוך של ליל מנוחה אחרי מקלחת ארוכה בסבון תינוקות ובשיר של מובייל רך ואור מתעמעם וליטוף מרגיע של אמא שלווה בעצמה.
יש רצף של “אין”: אין לימודים, אין שגרה, אין שינה סדירה, אין ביטחון, אין פניות, אין צפי לעתיד.
מבטיחה שלא רוצה לייאש. מבטיחה שעצוב לי לכתוב את זה כי התיאור הזה יכול להיות מדויק מדי, ומתאר לא רק את הילדים הגדלים בצל השנים הקשות האלו, אלא גם אותנו המבוגרים שחיים בהיעדר רב מדי של שינה, של שעות עבודה להשלמה, של אי ודאות, ולא מצליחים להחזיק את עצמנו כדי להחזיק אותם.
ולא, לא תמיד הילדים או אנחנו המבוגרים ניראה שבורים ומפוררים. לפעמים דווקא אז הילדונת תשאל את אמא שלה בקול מתוק אם אפשר עוד ‘גליצ’ה’ אחת, והילד דווקא יצליח במבחן. נוכל לראות תפקוד כמעט מלא, בישולים במטבח וכביסות מצוחצחות.
ואז, אז יש משהו דקיק מאוד שחשוב להבין אותו: לפעמים אלה לא תקווה, כוח ויצירה, לפעמים זו הישרדות.
יש איזשהו כוח שמחזיק את השברים ומאפשר לאדם להתמודד גם כשהנפש עצמה מתפוררת.
נוכל לראות ילד שיוצא מהממ”ד ורואה את הסדקים בקיר, ועדיין חוזר לשיעור הטלפוני ומצליח בו.
נוכל לפגוש ילדה שרואה את אמא שלה בוכה כי אבא פצוע, והיא מחבקת את אמא שלה ומבטיחה להכין ארוחת צהריים. ולא, זו לא רק עוצמה. לפעמים הנפש מתפוררת לחלוטין והילדה נעטפת בכוחות שאין לה, פשוט כי אין מישהו אחר שיחזיק.
נראה ילדים חזקים מדי, שלא בוכים ולא שואלים שאלות, שמנסים מאוד לא להכביד על המבוגרים עם הפנים המכווצות והמודאגות.
נראה אותם לפעמים מתפקדים על “אוטומט” כאילו… כאילו משהו חלול שם, מבפנים. ולפעמים אפילו הם יתחילו לפתח אינטואיציות כמעט מיסטיות – להתעורר עוד לפני האזעקה, להפסיק את המשחק עוד לפני ההתראה. פשוט, הם יפתחו חושים כאלו דקיקים של כוננות על, לצפות את הטראומה לפני שהיא מתחילה.
והעוצמה הזו, היא לא כוח ולא ריפוי. היא החזקה זמנית או כמו שכותבת גורביץ’ “היא מלאך שומר המייצר הלוצינציות (דמיונות) מנחמות, אבל לא מחזיר את הרגש”. כי בפנים, במקום סודי ולא נגיש, הנפש קופאת.
ולא. לא באנו לייאש, מה פתאום. באנו רק להכיר את הסכנה כדי לבדוק:
איך נחזיר לילדים שלנו את הילדות, את הצחוק, את הרוך, את המשחקיות הזו שעלולה ממש להיגדע?
להשיב את הרוך
כדי שילד יוכל לחזור ולהרגיש, הוא צריך דבר אחד בסיסי: אדם מבוגר שיוכל לשאת את הרגש שלו בלי להיבהל ממנו.
בסדר, אז לא תוך כדי הליכה מהירה למקלט, ולא תוך כדי שמגיפים את התריסים מהעשן של היירוט הקרוב. אבל למצוא אחר כך את הזמן הזה, לשאת את הרגש של הילד בלי להיבהל.
זה לא לומר: “אל תפחדי, הכל בסדר”, וגם לא “די, די, הכל נגמר”. כי זה לא.
אפשר לומר: “כן, נבהלנו. ממש קפצתי, גם את? זה היה רגע מפחיד… ותראי מותק, אנחנו ביחד עכשיו, רוצה חיבוק?”
אפשר גם: “נכון. מתאים עכשיו לבכות, כי ממש ממש השקענו בתחפושת ובמשלוחי מנות ו… אוף! זה קשה ומעצבן. בואי נחליט שעד עוד חצי שעה את בוכה ואחר כך את ממשיכה להיות עצובה עד שנמצא משהו לעשות עם זה. בסדר?”
המקומות האלו מחזירים את החלקים הקפואים לחיים. את הרגש שנעצר – לזרימה שלו.
לא פחות מאת הרגש, צריך להחזיק את הגוף בכל חוש אפשרי.
מסאז’ זה נפלא, ועם שמנים זה קסום עוד יותר.
קפיצה בטרמפולינה או אמבטיית קצף (טוב שיש התראה מקדימה!)
משחקי חיבוקים או ‘קרנובול’ שצריך לפרק את אחיזת הידיים. העיקר לא לרבוץ, לא מול ספר ובטח לא מול מסך כל הזמן.
ואם את שפת הרוך הילדית כבשה המלחמה, נצטרך להחזיר המון רוך. רוך כלפי אחרים (אולי נחלק מדבקות במקלט? ואולי כשנראה את הילדה הזו העצובה, נקרא לה לשחק יחד?) והמון רוך כלפי הילדים. (עכשיו את בערסל של אמא, ואני מנדנדת אותך כאילו את תינוקת.)
ואויש! שלא נשכח את הרוך לעצמנו. חמש דקות עם יוגורט ונשימה עדינה, שלושים שניות של קרם ידיים עם משוקעות של מחשבה עצמית. בעולם שיש בו כל כך הרבה תוהו והרס, חייבים לשמור בתוכנו על הרכות. על הקשר. על הקבלה והפתיחות האוהבת.
הרי כל יום כזה מקרב את רגלי המבשר על ההרים, נכון? נהיה מוכנים לגאולה שתעטוף אותנו בשבעת העננים שלה, בבאר ובמן? חייבים לצאת מהטראומה כדי שנצליח להכיל בתוכנו את כל הטוב הזה שמחכה לנו ממש כאן, מאחורי הסיבוב.
