עשייתו של גדול | הנכד והתלמיד חושפים את החלקים הנסתרים בסיפור חייו המרומם של ראש ישיבת קמניץ זצ"ל
בכל הקהילה שלו לא נותרה משפחה חרדית אחת שלמה. גם הוא כבר היה בדרכו ללימודים בקולג', אלא שאז – הדמעות של אמא שינו את המסלול והוא פגש 'משולח' ירושלמי ששינה את חייו • מרתק: תלמידיו ובני משפחתו של ראש ישיבת קמניץ הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל חושפים פרטים מאלפים מסיפור החיים המטלטל
"כדי להיות 'גדול' צריך להתחיל בגיל ארבעים, לא מתחילים בגיל שמונים!"
כשראש ישיבת קמניץ, הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל, אמר את המשפט הזה, לבטח התכוון שצריך להתחיל לעמול בגיל צעיר, אבל בדרכו הישירה, הצמודה לאמת, זיכה אותנו במבט נוסף, מפתיע.
אכן, זה דבר שצריך 'לעבוד עליו' במשך שנים, אבל מתי מתחילים? גדלנו על הסיפורים של ה'גדולים' שבמעלליהם יתנכר נער, מגיל שלוש לא פסק פומיה וכולי, אבל לא. גם בגיל מבוגר – ארבעים! – אפשר עדיין לעשות מהפך ולהגיע להישגים עצומים.
כשמעמיקים לראות, נראה שרק בשנים האחרונות הוצב רבי יצחק באור הזרקורים הציבורי. בבת אחת מונה לחבר 'מועצת גדולי התורה' של 'דגל התורה', ודעתו החלה להישמע בכל מקום. אבל במשך עשרות רבות של שנים העדיף להצטנע, להרביץ תורה בישיבתו. רק בכורח העיתים גם הציבור הרחב נזקק לו.
ואיך מגיע נער אמריקאי אל קדמת ה'מזרח' של היהדות החרדית? בעמל.
השבוע פגשנו קבוצת תלמידים ובני משפחה, יחד ניסינו לפצח את הסוד. לקבל מושגים על גדלותו, להאזין לעדויות של ראש הישיבה עצמו ולסיפוריו על רקע ילדותו ושנות בחרותו, כך נוכל להבין את המהפך שעבר הנער האמריקאי שהיה לראש ישיבה בירושלים ולחבר 'מועצת גדולי התורה'.
"סבא", מספר נכדו, הרב שלמה זלמן קראוס, "היה אדם ש'עבד' על עצמו מגיל צעיר. שמענו מחבריו בישיבה על כל הדרך שלו, כל ה'בין אדם לחברו', זה לא בא לבד".
הנה, סיפור מפי בנו של אחד החברים: המשגיח, הגאון רבי פנחס גרין, סיפר שאביו הגיע לישיבת 'תורה ודעת' האמריקאית כדי לבדוק האם מתאים לו ללמוד בישיבה, בניגוד לכל חבריו בני הנוער בארה"ב באותם ימים. אם לא, חשב, ילך כמותם לקולג'. הוא הגיע לישיבה. במשך יומיים לא היה לו מקום לישון. הגיע רגע שאמר לעצמו, שזהו, לא מתאים לו לסבול והוא יחזור למקומו.
ואז ניגש אליו בחור, יצחק שיינר קראו לו. הוא רק חייך וביקש לדעת האם יש לו מקום לישון. משהתברר שלא, הכניס אותו לאחד החדרים והצביע על מיטה פנויה.
באמצע הלילה התעורר הנער האורח וראה את יצחק שיינר ישן על הרצפה. בבוקר, כשהתעורר, הוא כבר לא היה שם, הוא קם מוקדם כדי שהנער לא יבין שהוא נתן לו את מיטתו. אבל דווקא מעשה זה גרם למהפך: "אם כך נוהג בחור ישיבה", החליט האורח, "אני נשאר כאן!"
ככה מתחילים.
'משולח' מחפש נשמות
פעם אחת, לפני כעשר שנים, נעתר ראש הישיבה לספר לראשונה את תולדות חייו. היה זה בוועידה של 'אחינו' למתקרבים בשפה האנגלית. ראש הישיבה ביקש להביא להם דוגמה ולסלול את דרך ההעפלה.
"נולדתי באמריקה בפיטסבורג שבפנסילבניה, בה התגוררו שישים אלף יהודים, רובם יהודים יראי שמים מאירופה. כשגדלתי הלכתי ללמוד בבית ספר ציבורי. לא היו אז ישיבות ולא היו תלמודי תורה. רק בניו יורק היו מעט, התחלה של משהו. שם היו כמה יהודים שכולם התייחסו אליהם כמוזרים, שהתחילו לייסד ישיבות. אבל אצלנו בפיטסבורג לא ידעו מה זה ישיבות. את הישיבות הכירו רק מהתקופה של אירופה שמשם הגיעו הסבים שלנו.
"אחד מהם היה הרב'ה שלי. קראו לו ר' שרגא פייבל מנדלוביץ ז"ל. הביטו עליו כעל אדם לא ריאלי וזו הייתה האמת, הוא לא היה ריאלי הוא יצר יש מאין. יחד עם שותפו ר' בנימין ווילהלם, הם יצרו תורה בניו יורק. אבל בפיטסבורג לא היה כלום. היו הרבה יהודים בעיר שלנו, אבל מעט מאוד מהם – אפשר לספור על כף יד אחת – נשארו דתיים.
"מכל אותם בודדים", המשיך הגר"י, "לא נשאר אפילו אחד שזכה שכל ילדיו נשארו שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה כעל חמורה ואפילו שומרי שבת. בחסדי שמים, אני זכיתי שכל צאצאיי שומרי תורה, יושבי על מדין ומרביצי תורה.
"מדוע אני מספר לכם כל זאת? מה זה נוגע לנו?" שאל הגר"י את קהל המתקרבים, "באתי לומר לכם שיש לנו אבא גדול למעלה והרבה דברים שהוא עושה אף אחד לא יודע מדוע הוא עושה זאת. אבל יש לו דרכים שונות כיצד לנהל את העולם. לפעמים קשה להבין למה הוא עושה את הדברים בצורה כזו או אחרת. אין דבר כזה מקרה, הכל בהשגחה פרטית. השם יתברך מנהל את העולם.
"אני רוצה לספר לכם על סיפור חיי. ואני מספר לכם אותו כאן לראשונה. תמצית חיי השתנו על ידי שלושה אנשים: הראשון היה רבי אברהם דוד בנדר, 'משולח' שהגיע לפיטסבורג לאסוף כסף. אנשים חשבו שהוא הגיע במקרה לאזור שלנו, כי בדרך כלל היה נוסע לאזור אחר בעיר שבו הייתה לו משפחה. אבל פעם אחת הוא הגיע לאזור שלנו, ומכיוון שהיינו אחת המשפחות הבודדות שאכלו בביתם רק מאכלים כשרים, הוא התארח אצלו.
"הקב"ה סידר זאת כך. לרוב המשולחים יש אכסניה בה הם אוכלים וישנים והם לא מתעניינים בחיי המשפחה ובילדיה. אבל הרב בנדר היה אדם שונה. הייתי בן שש עשרה והרב בנדר שאל מה אני לומד. עניתי לו שעכשיו סיימתי לימודים ב'סקול' – בבית הספר. הוא התאכזב לראות שבקושי אני יודע משהו באידישקייט. הוא שאל את ההורים שלי: 'מה? ככה תשאירו אותו? למה לא תשלחו אותו לניו יורק לישיבה? זה הבן הגדול שלכם'. ואבא שלי שואל אותו: 'ישיבה? מה זה ישיבה?'
"הם לא ידעו בכלל מה זו ישיבה. הם היו מאוד חרדים, שומרי שבת, שומרי כשרות, הם זכרו שיש ישיבה בפולין, בליטא, הם לא חשבו לרגע שיש גם ישיבות באמריקה. ואז הוא אמר: 'אני אקח אותו לשם' – והוא לקח אותי".
בת קול מווילנא
חלפו שישה חודשים עד שעזב הנער יצחק שיינר יחד עם ה'משולח' לניו יורק. "היצר הרע לא נתן לי כל כך מהר לעזוב", סיפר ראש הישיבה. "פעם אחת הוא גרם לי לרוץ אחרי האוטובוס, החלקתי על הקרח, נפלתי ונקעתי את הרגל בצורה חזקה. הייתי מגובס שלושה חדשים וכך לא יכולתי לנסוע לניו יורק, כי הייתי צריך לבקר אצל הרופא כל כמה שבועות.
"אני זוכר באותם שבועות את אמא שלי, שהייתה מורידה נהר של דמעות בכל הדלקת נרות. וזה הסוד הגדול. מרן ה'חזון איש' נשאל פעם איך הקיבוצניקים, שדורות שלא היה בהם ריח של תורה, נעשו פתאום בעלי תשובה? השיב ה'חזון איש', שדמעות של אמא אינן שבות ריקן. לפעמים זה לוקח שנה, לפעמים דור ולפעמים שלושה דורות. אבל הדמעות של האמא או של הסבתא אין שבות ריקן.
"אני הייתי בן יחיד, היו לי רק שתי אחיות קטנות ממני. אמא ידעה שאני ה'קדיש' שלה ואם אני לא אשאר חרדי כל ימי, לא יהיה מי שיגיד אחריה קדיש. היא ראתה מה קורה מסביב, שבנים כבר לא הולכים לבית הכנסת, אז היא בכתה בהדלקת הנרות והתחננה: 'ריבונו של עולם, עזור לי שהבן שלי יישאר יהודי, שיוכל להישאר חרדי כל ימיו'.
"והדמעות נענו. מי שהיה שליח נאמן היה הרב בנדר, שכעבור חצי שנה לקח אותי לישיבה בניו יורק. לאחר כמה שבועות גיליתי עוד שני אנשים מיוחדים. האחד היה רבי יצחק קארפ, לימים החתן של הרב מנדלוביץ.
"לקב"ה יש דרכים לגרום לאדם להגיע למקומו. לפעמים הוא מפיל אותו למשכב. וזה מה שהוא עשה במקרה שלי. נהייתי חולה. השתעלתי הרבה, הייתי זקוק לאוויר שבהרי הקטסקילס. הקמפ היחיד באותם ימים היה של 'מתיבתא'. שם התיידדתי עם בחור בשם משה יחזקאל סמואלס. הוא היה צעיר ממני בשנה – ויצחק קארפ שהיה מבוגר ממני בשנה או שנתיים, היה גם הוא בקמפ.
"שהיינו הרבה בצוותא עם משה יחזקאל, וגם עם יצחק הייתי עושה הליכות ארוכות. באותן הליכות היה אומר לי כל הזמן 'שטיקל'ך תורה' מהרב'ה שלו, הגאון רבי שלמה היימן. כששמעתי את דברי התורה האלה, הם חדרו לליבי בצורה חזקה. כוונתי הייתה להמשיך בישיבה הראשונה בה למדתי בניו יורק, אבל יצחק אמר לי: 'אתה לא חוזר לשם, אתה בא איתי לישיבת 'תורה ודעת', לשמוע את השיעורים המיוחדים של רבי שלמה היימן'.
"הוא משך אותי לשם והביא אותי אל מורי ורבי הגה"צ רבי שרגא פייבל מנדלוביץ ולרבי שלמה היימן ושם הייתי לתלמידם המובהק. למדתי הרבה שנים אצל רבי שלמה היימן ולאחר מכן אצל הגאון רבי ראובן גרוזובסקי שהפך לשדכן שלי ושידך אותי עם אחייניתו".
'השידוך' שנרקם כאן, היה אחד המנועים שסללו את הדרכו. העילוי האמריקאי, נבחר לחתנו של הגאון רבי משה ברנשטיין – חתנו של ראש ישיבת קמניץ המפורסמת – מרן רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל.
איך נוצר השידוך? מי חשב על ההתאמה? לראש הישיבה יש הסבר ברור:
"אשתי ע"ה, לאה אסתר, נולדה הכי רחוק ממני – בווילנא. אבל הבת קול שיצאה ארבעים יום לפני כן אמרה: אסתר לאה בת רבי משה ברנשטיין, נכדת רבי ברוך בער מווילנא, תינשא ליצחק אריה בן ר' דוב מפיטסבורג שבפנסילבניה. מי חלם שדבר כזה ייתכן? כל כך הרבה סיבות ששידוך כזה לא יכול לקרות. איך אני יכול להינשא לנכדה של רבי ברוך בער? אבל הקב"ה מחליט, נסתרים דרכי השם".
ממונטרה עד קמניץ
משמים החלו לסלול את הדרכים. בעוד הבחור השקדן יושב ולומד בישיבתו, באירופה התקדרו השמים. מלחמת העולם השנייה פרצה במלוא עוזה. משפחת המלוכה של ישיבת קמניץ נאלצת לברוח לווילנא. משם, בדרך חתחתים מגיע החתן, לירושלים. שם הוא מייסד מחדש – יחש עם גיסו הג"ר יעקב משה ליבוביץ, ישיבה מחודשת שנקראת על שמה של ישיבת קמניץ המפורסמת.
החתן מאמריקה מגיע להתגורר ליד חותנו. כאן הוא מעשיר את עולמו בעוד ועוד קשרים תורניים ובעיקר בשעות התמדה בלתי נתפסות.
את המשרה התורנית הראשונה שלו, מקבל הגר"י דווקא מעבר לים. אנשי הצוות בישיבה המפורסמת 'עץ חיים' שבמונטרה השווייצרית. גם כאן חולל מהפכה, כשהוא הופך את תלמידיו מבעלי בתים שומרי שבת לבני תורה של ממש.
יחלפו עוד כמה שנים והוא ייקרא בחזרה ארצה, למלא את מקום חמיו בראשות ישיבת קמניץ, לצד גיסו הגאון רבי אשר ליכטשטיין ובן דודו הגאון רבי חיים שלמה ליבוביץ.
אבל מעבר לגאונות ולכישרונות הגדולים, ניכר הגר"י שיינר בליבו הענק. ביתו היה פתוח לרווחה, בשולחן שבת סטנדרטי לא רק סעדו תלמידים חוצניקים שחיפשו פינה חמה, אלא גם בנים של חברים וכל מי שנזקק, בעצם. והוא עצמו, די לו בקב חרובים.
"מעולם לא אכל ארוחה בשרית בימות השבוע, רק דייסות עם גבינה וכדומה", משתף נכדו. בסוף ימיו כשהיה לו קשה לאכול, רצה לוותר גם על זה. רק נימוקים כמו 'זה יהיה בל תשחית', או 'אמא תיפגע אם לא יאכלו את מה שהיא הכינה' ובימים האחרונים ממש 'זה פיקוח נפש' – שכנעו אותו.
מספיק לראות את הבית הקטן, ארונות פח של פנימיות בסלון ומטבח קטנטן, כדי להבין שהבחור האמריקאי לשעבר התנתק לגמרי משורשי ילדותו וחי חיי צנע המוקדשים לתורה. הוריו היו יהודים יראי שמים, אימו נהגה לבכות בעת הדלקת הנרות עד שהרצפה תחתיה הייתה רטובה מדמעות (ראה מסגרת), אבל הם היו רחוקים מעולמה של ישיבה. כאשר גדל והלך ללמוד, הצליח להתנתק לגמרי. גם כאשר הציעו לו כסף כדי לרכוש לעצמו דירה מרווחת כראוי לעולה מארה"ב, הוא סירב.
למרות הכל, הוא תמיד שמח. גם הרבנית ע"ה, כשהשתתפה בסעודת שבת ודיברו דברי תורה ניכר עליה שהיא יושבת בפנים זורחות על האושר שנפל בחלקה. "ראו שם גדלות בכל פינה", מספר מקורבו הגאון רבי אליעזר טורק, ר"מ בישיבת קמניץ לצעירים ורב קהילת פרושים במודיעין עילית.
תלמידים שהשתתפו בסעודות שבת מעידים כי משך כל הסעודה, לפניה ואחריה, הכל היה אפוף ב'סוגיה'. "לפעמים עסק בסוגיה מיום שישי בבוקר, והוא המשיך לעסוק בה גם בשבת, בעת הסעודה, בין הזמירות – רק זה היה הנושא".
במשך עשרות שנים התגוררו עם משפחתו שתי הסבתות, אימו שלו ואם הרבנית, בתו של רבי ברוך בער. לימים, כשהיה צריך כבר להאכיל את חמותו, הוא היה חוזר בליל שבת מהתפילה יחד עם התלמידים-האורחים, ובזמן שהרבנית האכילה את אימה ישבו כולם והמשיכו לעסוק בסוגיה בנחת, לא מיהרו. מה בוער כאשר יש סוגיה? כאשר הכל היה מוכן התחילו בסעודה, וגם אז המשיכה הסוגיה לשלוט במהלך. גם כאשר שרו זמירות, והוא אהב לשיר זמירות שבת והרבה, לפעמים עצר לרגע, עם הערה נוספת לסוגיה.
כך היה גם כאשר באו לבקר אותו בחולו של מועד, למשל, הכל היה סביב הסוגיה בה עסק.
יחד עם כל זאת הוא היה אב רחום לתלמידיו, וגם לכאלה שלא. הגיעו אליו לעיתים בחורים שכלל לא הכיר, לבכות אצלו. אברך סיפר שממש הציל אותו, למרות שלא הכיר אותו מראש. הוא פעם שמע אותו מדבר בכולל בו הוא למד ואז ניגש אליו והם קבעו ללמוד בחברותא פעם בשבוע. עכשיו מספר אותו אברך: "הרגשתי כאילו הוא אבא שלי".
"הגיעו אליו עם שאלות בכל נושא, שלום בית, דיני תורה ועוד, והוא, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם, יושב ושומע ועוזר. הלב שלו ענק שאי אפשר לתאר את זה בכלל", מספר הנכד, הרב קראוס. "היו דופקים על הדלת בזמנים הכי קשים וכאשר בני הבית טענו שאולי זה לא מתאים עכשיו, אמרו: 'אני בידידות איתו, הוא רוצה שאכנס אליו, אני רוצה לשמח אותו כי אני ידיד קרוב שלו'. בחכמתו הוא שידר לשני שהוא ממש עושה לו טובה בזה שהוא מגיע אליו, והאמינו לו".
למלא את החלל
'קמניץ' היא לא רק ישיבה, אלא 'מוסדות'. מגני ילדים, דרך תלמודי תורה, ישיבה קטנה וגדולה, ועד לכולל אברכים. והגר"י שיינר חש אחריות כלפי כל המוסדות. דאג שכל רב'ה כל רבה וכל מגיד שיעור ישקיעו את כל כוחם ומרצם להנחיל לתלמידים יראת שמים והבנה בגמרא.
"תמיד חזר על דברי ה'חזון איש', שראש ישיבה צריך להיות אבא לתלמידיו. הוא לא היה מסוגל לזרוק תלמיד מהמוסדות. כשטענו ש'חייבים', היה אומר: "אני לא אזרוק, תלכו לרב שך, לרבי מיכל יהודה". היו בחורים שלקח אותם אישית תחת חסותו והפך אותם לבני תורה שבנו משפחות לתפארת".
האחריות הייתה מקיפה. "פעם התברר שהמלמד של אחת הכיתות בחיידר לא נמצא. ראש הישיבה ביטל את השיעור הקבוע לבחורים, הוריד את הפראק והתיישב בכיתה עם התלמידים, כ'ממלא מקום'", מספר הגר"א טורק.
"השיעורים שלו התמקדו בעיקר בעומק הפשט, לא בפלפולים. הוא רצה שהתלמידים ידעו את הסוגיה על בוריה, וזה גרם להם הרבה אהבת תורה", מספר אחד התלמידים. "ראש הישיבה נהג לומר שההבדל בין מי שהפך להיות מגדולי ישראל ומי שלא, זה לא מי שבקיא בש"ס. 'מנהיג', היה אומר, הופכים להיות בחמש דקות: מי שיודע לנצל כל חמש דקות, בסוף יהיה גדול בישראל, ומי שמזלזל בחמש דקות, אולי יצא תלמיד חכם, אבל 'גדול' הוא כבר לא יהיה".
"היה לו חוש הסבר מיוחד שאותו הוא ניצל להשפיע על תלמידים. פעם, לפני חג השבועות, הוא תיאר בפני תלמידים: 'תבינו בחג השבועות התורה היא הכלה והחתן זה אנחנו. מה אתם חושבים, שהכלה תמימה והיא מסכימה לשידוך עם כל אחד? לא, היא מבררת בכל ישיבה, מי ראוי להיות החתן שלה, עם מי כדאי לה להתחתן. עכשיו מבררים עליכם'".
למרות ליבו הרחב, דרש מהתלמידים שיֵדעו את הפשט בסוגיות על בוריו, אבל ידע לעטוף את הדרישה בצורה נעימה. "גם ההשפעה על התלמידים בלימוד, זה היה מתוך כוח הנתינה הגדול שהיה בו", אומר לנו אחד מתלמידיו. "המיוחד בשיעורים שלו זו הבהירות. הכל היה מאוד מסודר, ולמרות היותו בעל כישרון עצום לא ניצל את הכישרון כדי להרחיב אלא דווקא לסכם את הדברים. רק לאחר מכן עבר לשיעורים של סבו, רבי ברוך בער".
כראש ישיבה נאלץ גם לנסוע לחו"ל כדי להתרים את נדיבי העם. אחד הגבירים סיפר שאירע פעם שהיו אצלו ביום אחד שני ראשי ישיבות כדי להתרימו. הוא נתן לשניהם סכום זהה, אך הראשון היה מאוכזב ואף הביע זאת בתגובתו. השני נישקו בשמחה על שהוא תומך תורה. ה'שני' היה הגר"י שיינר.
פעם, מספרים תלמידיו, היה לישיבה דין תורה קשה. הצד השני זכה בחלק גדול. זה היה פסק דין מאוד לא קל עבור ההנהלה. כעבור תקופה הגיע אל הגר"י מכר שהיה על סף פשיטת רגל וביקש עזרה. הגר"י החליט לגייס עבורו כספים, ופנה אל ה'בעל דין' של הישיבה שזכה בסכום כסף גדול בדין תורה כדי לבקש את עזרתו. כאשר דפק על דלת ביתו, הלה סיפר שכמעט התעלף מבהלה. אבל הגר"י לא הבין על מה המהומה. הוא זכה בדין תורה והכסף שלו. הכל בסדר גמור.
בישרות שלו הוא הצליח להגיע לחקר האמת ודיינים רבים העבירו אליו את הכרעותיהם לפני פרסומן כדי שייתן את אישורו.
"דיינים היו מתייעצים איתו בדיני תורה כשחיפשו מהלך ישר. רצו לברר איך הוא מביט על זה", מספר הנכד. "מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר עליו שהוא לא מכיר עוד אדם עם כזו אמת, סמל היושר". ומי שקצת מכיר את דרכיו של הגרי"ש, אין לך שבח גדול מכך.
היו שביקשו ממנו לעזור להם לסדר צוואות וכאמור גם היה מעורב בדיני תורה, וכיוון את הדיינים מה לעשות ואיך. בצעירותו היה מקורב למרנן ה'חזון איש' ולגרי"ז מבריסק זצ"ל. למרות כל זאת, היה מתבטל לגדולי ישראל בצורה מחולטת, גם בפני כאלה שהיו צעירים ממנו, כאילו הדבר פשוט לגמרי, והיה מקבל את דבריהם ומכבד אותם ביותר.
'אני כאן!'
במובן מסוים, עד אחרית ימיו היה הגר"י ונותר בעיני עצמו, אדם פשוט. לפני כשמונה שנים, בסיום הש"ס של 'דף היומי' הענק בעולם, הוא הוזמן כאורח כבוד. למרות שהיה לו נאום מוכן כתוב מראש, החליט ברגע האחרון לדבר פשוט מהלב. והדבר עורר הדים עצומים.
"הוא קיים את דברי ה'נפש החיים' בהקדמה, שאדם לא לעצמו נברא אלא כדי להועיל לאחרים כפשוטו. הוא נתן את החיים לאחרים, הבית, הכל", מספר הרב קראוס. "כל אחד בשכונה ידע שאפשר להגיע אליו עם כל צרה והוא עזר, השיג כספים בצורה בלתי נתפסת וברוחב לב. אי אפשר לשער את זה".
והוא גם לא נעדר חוש ביקורת. "סבא אמר שיש אנשים שצריך ללמוד מהם איך להתנהג ויש כאלה שצריך ללמוד מהם איך לא להתנהג".
וגם רוח הקודש התגלתה בבית מדרשו, או שחכם עדיף מנביא. יום אחד הגיעה לארץ אלמנה צעירה עם ילדים קטנים שהציעו לה שידוך אדם מבוגר יותר. היו לה ספקות רבים בעניין, והיא החליטה שהיחיד שיכול להכריע עבורה את הספקות הוא מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. אלא, שמרוב בלבולה חששה שהיא לא תוכל להציע בצורה מסודרת את ספקותיה, היא חיפשה מישהו שיעזור לה לסדר את העניין.
מישהו הציע לה להיכנס אל רבי יצחק, שנחשב לאדם מאוד מסודר, והוא יסדר לה את הדברים – ושתבטח בקב"ה שהכל יצא בצורה טובה ביותר. היא לא עדכנה אותו שהיא רוצה לשאול את הרב שטיינמן, אלא ביקשה שיסדר לה את השאלות.
במשך חצי שעה הציעה לפני ראש הישיבה את כל הספקות והצדדים, והוא הקשיב בהתרגשות ובדמעות לסיפור המורכב. לאחר מכן סידר על גבי דף בכהרף עין את הצדדים השונים בצורה מסודרת ביותר ואז אמר לה: "אכן מדובר בספק גדול. יש רק יהודי אחד בבני ברק, בשם הרב שטיינמן, שהוא יכול להכריע בשאלות כאלה".
ה'סמל המסחרי' שלו היה הסבר פנים יפות שבו קיבל כל אדם, ובו התייחס לכל אחד. כשנסע לחו"ל הקדיש למעשה את רוב זמנו למסירת שיעורים לזיכוי הרבים ולא לקיבוץ תרומות. פעם הוזמן לשאת דרשה, והתברר שלצידו יושב גביר גדול. אמרו לו שינצל את ההזדמנות להתרים אותו לטובת הישיבה, אבל רבי יצחק אמר: "באתי לכאן כדי להרביץ תורה, אינני רוצה לבזבז את הזמן כדי לעסוק בכסף". בסוף התברר שבדיוק בשל המילים הללו תרם הגביר תרומה גדולה לישיבה.
פעם, ביום טוב של סוכות, נכנס אחד השכנים ואמר לו שהברז הזמני שהותקן בסוכה מטפטף אל החצר ולכן יש שאלה של 'זורע' ביום טוב. ראש הישיבה הודה למעיר על המכשול: "תודה רבה שהצלת אותי מאיסור, טוב שהערת את עיניי". לאחר שיצא הלה התברר שהותקן צינור מיוחד שמגיע אל הכביש ולא מטפטף בכלל אל החצר ואין שום שאלה. אלא, מרוב שהשכן שמח לומר את ההערה לראש הישיבה, הוא נתן לו את התחושה שבאמת הציל אותו מאיסור.
כאמור, בביתו התגוררו במשך שנים גם אימו וגם חמותו. בערוב ימיה, לא חשה אימו בטוב וגם איבדה קצת קשר עם המציאות. היא הייתה קוראת לו בממוצע כל חמש דקות, והוא תמיד השיב בסבלנות, גם באמצע הלילה, גם באמצע מסירת שיעורים. היא הייתה קוראת לו והוא ענה לה: "אמא, אני כאן".
ממש כמעט עד ליום האחרון המשיך לעודד את תלמידיו בעל פה ואף במכתבי חיזוק. לפני חודשיים וחצי כתב מכתב-צוואה לתלמידיו, שפורסם אחרי פטירתו:
"לנכדיי וצאצאיי ותלמידיי היקרים והאהובים עלי בכל נפשי.
"הנה נאמר 'כי ידעתיו אשר יצווה את בניו' וגו' וכיוון שידעתי שרצונכם למלאת רצוני, אבקש ממכם שכל אחד ייתן את כל לבו לעסק ולימוד התורה, ובעיקר בדרך זקננו מרן הגרב"ד זצוק"ל, מתוך עיון ובשקיעות אמיתית.
"עוד נתתי אל ליבי לבקש דבר אחד שגופי תורה רבים תלויים בו, והוא עניין ההרחקה ממכשירי התקשורת וכו' הפסולים למיניהם, בתחנונים אבקש על כך שתמשיכו תמיד להקפיד להתרחק מכל אותם מכשירים פסולים בכל אופן שהוא אפילו שהדבר קשה מאוד. שכל המחובר אליהם אינו יכול להתחבר לתורה, ובזה אדע כי יהיה לי זכות ומנוחה ותהיו אתם וזרעכם עד עולם זרע כשר עושי רצונו יתברך.
"באתי על החתום באהבה רבה, ג' בכסלו תשפ"א, יצחק שיינר".
וזה אומר הכל.
