מה מסתתר מאחורי הגלריה הייחודית בשדרת ממילא, שמושכת אליה מבקרים מכל העולם? | תהילה מיטלמן, בוגרת סמינר מביתר עילית, מעולם לא ידעה שהיא יודעת לצייר. היא גם לא העלתה בדעתה שחתונתה תיערך בקנדה, ולא דמיינה שמשם היא תחזור לארץ עם עתיד חדש. כיום היא מוכרת יצירות אומנות יקרות לכל רחבי תבל | בשיחה מרתקת היא מספת על חזונו של אביה ז"ל, על השתיקה שנשברה בין שכבות הצבע ועל הנחמה שמצאה על הקנבס | צבע לחיים
צילומי האיורים באדיבות האומנית
המחזה בשדרת ממילא בירושלים, חוזר על עצמו כמעט מדי יום: עוברים ושבים מכל קצוות תבל חולפים על פני חנויות היוקרה, ומוצאים את עצמם נעצרים, מהופנטים, מול חלון ראווה של סטודיו קטן אחד. מבעד לזכוכית הגלריה נגלים ציורים שחודרים אל הלב – ציורי נוף וציורי פנים, במגוון גדלים וממדים. התחושה היא שיש בציורים האלה משהו אחר, פועם, שלא פוגשים בכל יום.
בתוך הסטודיו יושבת תהילה מיטלמן (לבית אמיניאן), אומנית חרדית צעירה, שקועה כולה בעולם של צבע, מעבירה דרך המכחול אל הקנבס את הרגש שבתוך ליבה.
מי שהייתה עד לפני שנים ספורות בת סמינר מביתר עילית, הפכה לאחרונה לשם חם בשדה האומנות הבין–לאומי, היא מציגה תערוכות נחשבות ברחבי העולם וציורים שנמכרים באלפי דולרים.
החזון של אבא

"אני מרגישה שיש כאן נחמה מסוימת על אבא שלי שאיננו"
“אני מגיעה ממשפחה רגילה, מסמינר רגיל, ורואה לעצמי זכות גדולה להציג יצירות יהודיות במקום כה מרכזי", מסבירה תהילה בפשטות. נראה שהיא עצמה טרם עיכלה את הפלא שהיא מחוללת.
אבל אם דמיינתם את סיפור חייה כקלישה על ילדה שאחזה במכחול מגיל אפס, אתם טועים לגמרי. עולם האומנות היה מאז ומעולם רחוק מתהילה, וכבחורה היא פנתה למסלול שונה לחלוטין: למדה מִנהל עסקים, עבדה שנתיים כיועצת משכנתאות בבנק, ומשם המשיכה לשנתיים נוספות במשרד הפנים. על הנייר, הכל היה מושלם: משרות נחשבות, יציבות, משכורת טובה. אך משהו חסר לה בתוך כל זה.
“לאורך כל השנים הרגשתי שאני פשוט לא מוצאת את עצמי", היא משחזרת. “הישיבה מול מסך המחשב חנקה אותי. הרגשתי שמצפים ממני להתנהג כמו מכונה – לתת עבודה וללכת, בלי שום מקום לביטוי עצמי, בלי שום עניין במה שיש לי להציע כבן אדם. אנשים מסביב לא הבינו אותי. אמרו לי: ‘יש לך עבודה מצוינת, מה את מתלוננת?' אבל בפנים הרגשתי מועקה. שאלתי את עצמי: ‘מה, זהו? פשוט אהיה בורג במערכת?' לא היה לי סיפוק".
היה מישהו אחד שזיהה אצלה את הכישרון האומנותי, וזה קרה דווקא בשלב מוקדם מאוד. “אבא שלי זיכרונו לברכה", היא אומרת. “אבא לא היה צייר, אלא סופר סת"ם מוכשר, וכנראה את הזיקה לאומנות ירשתי ממנו. היינו קרובים בצורה יוצאת דופן. הוא היה אדם חכם וערכי, הערצתי אותו והוא ייעץ לי בכל התחומים.
“כשהייתי רק בת שתים עשרה, הוא לקח אותי לבית ספר מקצועי לאיפור, והודיע להם שהילדה הזו חייבת להפוך את האומנות למקצוע, כי חבל על כל רגע שמתבזבז. בבית הספר ניסו לנפנף אותו ואמרו ‘היא קטנה מדי, תחזרו כשתגדל'. באותם רגעים לא יכולתי לנחש שכשאגדל אבא כבר לא יהיה עוד כדי ללוות אותי".
השבר הגדול הגיע כשנה לאחר מכן. כשהייתה תהילה בת שלוש עשרה חלה אביה במחלה קשה. בעוד אחיה הקטנים לא הבינו את מלוא המשמעות, תהילה נשאה על כתפיה הצעירות את כובד הדאגה. שנה וחצי לאחר מכן נפטר האב, ומשהו בה כבה לחלוטין. “הרגשתי שאני נסגרת", היא מספרת בכאב. “העולם איבד את הצבע שלו. הפסקתי להתעניין בדברים ששימחו אותי קודם, לא היה לי חשק לחברות, והתכנסתי בתוך עצמי. פשוט תפקדתי כמו רובוט: קמה בבוקר, הולכת ללימודים, עושה מה שצריך כדי לשרוד את היום, אבל שמחת החיים נעלמה".
מי שהחזיקה אותה באותם ימים הייתה אימה. “אמא שלי אישה מיוחדת במינה. אף על פי שגם היא עצמה חוותה באותה תקופה משבר גדול, היא הפכה עולמות כדי שהבית שלנו יישאר שמח", מדגישה תהילה. “היא בישלה אוכל טעים, אירחה אורחים בקביעות והעסיקה אותנו בהרבה דברים טובים. בזכותה גדלנו בבית שמח ותוסס, רחוקים לגמרי מהתדמית של יתומים מתמודדים".
תגלית בקנדה

בעלי לומד לצידו של הגאון רבי אשר אריאלי שליט"א
לפני כשלוש שנים התארסה תהילה עם תושב חו"ל. חתונתם נקבעה לאחרי חגי תשרי. הם לא העלו בדעתם שהיא לא תתקיים במועדה. מי יכול היה לשער את המתקפה הרצחנית בשמחת תורה, ואת המלחמה שתפרוץ בעקבותיה?
“בעלי אמריקאי, והוא טס לשמחת תורה למשפחתו", מספרת תהילה. “הוא טס בערב שמחת תורה, ויום למחרת פרצה המלחמה והשמיים נסגרו. לא הייתה לו שום דרך לחזור לארץ, וממילא החתונה נדחתה. הועלתה האפשרות שבינתיים אטוס לבקר את משפחתו בארה"ב, אך לא הייתה לי ויזה. לבסוף קבענו להיפגש בקנדה, לשם יכולתי להגיע באמצעות חיבור של כמה טיסות".
המסע לקנדה לא היה פשוט. “טסתי דרך אתונה ולונדון", נזכרת תהילה. “הטיסות נמשכו יומיים, ורק לאחר מכן יכולנו להיפגש. תכננתי לעשות קניות ולהיערך לחתונה בקנדה, אך מהר מאוד סיימתי את ההיערכות, ולא הייתה לי דרך לחזור הביתה. מצאתי את עצמי נאלצת להישאר בקנדה, בלי שיש לי מה לעשות, ואני משתעממת מבוקר עד לילה. מכיוון שאני אדם פעיל, זה הציק לי מאוד וחיפשתי תעסוקה.
“חתני שהבין לנפשי, ניסה לעזור לי והציע לי כמה רעיונות. אחד מהם היה לבקר בסטודיו של אומן שמתגורר במקום, וללמוד אצלו קורס ציור קצר". הרעיון הזה דיבר לליבה של תהילה, והיא הביעה נכונות לנסות.
“למחרת קמנו מוקדם בבוקר, והגענו לאותו אומן שהתגלה כאדם מבוגר שבמשך כל חייו עסק בציורי יודאיקה. הוא התרגש מכך שאנחנו מתעניינים בציוריו, ואפשר לנו לשבת בסטודיו ולצפות בו בזמן העבודה. כבר ביום הראשון הוקסמתי. המלאכה נראתה לי מרתקת. לא שמתי לב שאני מתעכבת שם כל היום, ולמחרת כבר הלכתי בעצמי לחנות לקנות קנבס וחומרים, כדי שאוכל לחקות אותו ולצייר גם כן".
תהילה מעולם לא למדה ציור באופן רשמי, והציורים היחידים שציירה עד אז היו על מחברות בית הספר, באמצעות העיפרון או העט. “אבל הפעם הרגשתי שאני מגלה עולם חדש", היא מתלהבת. “זה היה מדהים. התיישבתי מול הקנבס והתחלתי לצייר במשך שעות, בלי לשים לב שהזמן עובר. ניסיתי לחקות את תנועותיו של הצייר המבוגר – למרוח את צבעי השמן, ליצור שכבות על גבי שכבות של צבע, להשתמש בתנועות ובטכניקות הנדרשות".
לאחר כמה ימים היה הציור הראשון מוכן, ותהילה בעצמה לא האמינה ליצירה שיצאה תחת ידיה. זה היה ציור אומנותי במיוחד, שבו נראה חייל קורא קריאת שמע בכותל המערבי.
“לא במקרה ציירתי דווקא את הציור הזה", היא מספרת. “באותם ימים, בצל המלחמה, הרגשתי צורך להיות קשורה לעם ישראל בארץ ישראל, ודווקא אז הייתי מרוחקת כל כך מבחינה פיזית. הציור שציירתי המחיש את הגעגועים לארץ, ואת האחדות המיוחדת שנוצרה במלחמה, כשכולנו מרגישים עם אחד. כיום הוא תלוי במלון ‘מצודת דוד' בירושלים, שהוא אחד המלונות שרוכשים ממני ציורים בקביעות".
לא רק על ידי הציורים התחברה תהילה למאורעות בארץ ישראל, אלא גם בפעולות נוספות, כשהיא מתאחדת עם הקהילה בקנדה לצורך יוזמות למען תושבי הארץ. “רכשנו ציציות וספרי תהילים ושלחנו לארץ, אספנו כספים, ניסינו לתמוך בכל דרך אפשרית", היא מסבירה.
סגירת מעגל

מקום שבו אומנות פוגשת אבן עתיקה
עולם הציור שתהילה גילתה המם אותה. “לא האמנתי כשגיליתי שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים ולצייר משמונה בבוקר ועד עשר בלילה, ולמחרת לחזור שוב ולצייר כל כך הרבה שעות, וכך ימים נוספים", היא נזכרת. “מעולם לא הכרתי את עצמי כזו, ואט–אט התגבשה אצלי ההבנה שאם אני כל כך מחוברת לכך – כנראה זה הייעוד שלי. מאז נכנס הציור לחיי היום–יום שלי, ובכך עסקתי מבוקר עד ערב".
היא שותקת לרגע, ומוסיפה: “היום אני יודעת שיותר מפרנסה חיפשתי באותם ימים דרך לבטא את הרגשות שלי, כי עד אז הייתי טיפוס סגור מאוד. אני לא אדם שאוהב לדבר ולהיפתח, ואחרי פטירתו של אבא הרגשתי שאני הולכת ומתכנסת בתוך עצמי. אמא שלי והאחים שיתפו יותר במה שהם עוברים, אך אני לא טיפוס שמדבר ומספר מה שיושב לו על הנפש. גם באירועים משמעותיים אחרים בחיים הרגשתי תמיד מכונסת, וכשנחשפתי לעולם הציור – גיליתי לפתע את הדרך שבה אני יכולה לבטא את מה שאני מרגישה. זו הייתה תגלית אמיתית, שרק חיזקה את ההחלטה שלי שזהו הייעוד שלי בחיים.
“אני מרגישה שיש כאן גם נחמה מסוימת על אבא שלי שאיננו. כי הנה, אני סוגרת את המעגל ומממשת את היכולות שלי. אני יודעת שאני זוכה לעשות את מה שהוא רצה עבורי, לפתח את היכולות שלי ולתרום מהן לעולם".
אחת התפניות בעולם הבלתי צפוי בתקופת המלחמה, הייתה שתהילה התחתנה לבסוף בקנדה. “מעולם לא העליתי בדעתי שהחתונה שלי תהיה בקנדה", היא מציינת, “הרי היא מלכתחילה נקבעה בכלל בארץ, ובעלי מארה"ב. מה הקשר קנדה?" אבל המציאות שבה חיינו כולנו באותה עת, שינתה את תוכניותיה. הם המשיכו להתגורר בקנדה זמן קצר, וכאשר החלו טיסות ישירות לארץ – הם התכוננו לשוב לישראל.
“ביקרנו לפני כן בסטודיו של הצייר, כדי להודות לו ולהראות לו את התמונות שציירתי. הצייר החמיא ואפילו העלה רעיון: לפתוח גלריה משותפת יחד, בישראל, שבה נייצג אותו. נענינו בהתלהבות, אך כשירדנו לעומק הפרטים, התברר שההוצאות למיזם המתוכנן גדולות מדי, ולא יתאפשר לו לשאת בכך. הבנתי שככל הנראה אשוב לעסוק במקצועות היבשים שבהם עסקתי קודם ואגנוז את חלום האומנות. לא חשבתי שיכול להיות אחרת".
בחזרה הביתה
החזרה לישראל הייתה מרגשת מאוד, ועם זאת גם טעונה רגשית. “היה כל כך טוב לחזור הביתה, אבל הרגשתי גם מועקה", נזכרת תהילה. “חשבתי על כך שאני צריכה שוב לחפש עבודה, בזמן שאני כל כך לא אוהבת את השיעמום החדגוני הזה. עם זאת, היה ברור לי שכמו שכולם אמרו לי – אומנות היא לא מקצוע, ואני לא באמת יכולה לקחת זאת כעיסוק עיקרי בחיים.
“התפללתי לבורא עולם, ביקשתי ממנו שינחה אותי בדרך שנכונה לי – ובדיוק באותו יום התקשר מישהו לבעלי, עד היום אני לא יודעת איך השיג את המספר שלו וגם בעלי לא יודע. הוא אמר לו כך: ‘יש לי בשבילך הצעה עסקית – מישהו מפנה את הגלריה שלו בממילא, והיא מוצעת למכירה'. בעלי לא שאל כלום, רק הודיע: ‘אני מעוניין לראות', ועוד באותו יום יצא לראות את הגלריה.
“עד היום אני זוכרת את הערב שבו הוא הפתיע אותי: ‘תהילה, יש לי משהו להראות לך'. הוא לקח אותי לממילא, הראה לי את הגלריה, ואני לא גמרתי להתלהב ולהתרגש. משם המשכנו לפגישה עם המנהל של ממילא, חתמנו על חוזה, והתחלנו לשפץ את המקום.
“הדבר המעניין הוא", מוסיפה תהילה, “שחלק מהתשלום לקבלן ולאנשי המקצוע נעשה באמצעות ציורים, מה שדרש ממני לעמוד ולצייר מבוקר עד לילה, ואלו היו למעשה הציורים הראשונים שמכרתי".
המרקם האנושי הפוקד את שדרת ממילא מגוון להפליא, ותהילה מוצאת עניין רב בהקשבה לסיפורים הייחודיים שהמבקרים מביאים עימם. “אני פוגשת כאן אנשים שנעצרים בדרכם לכותל, תיירים מכל העולם, וגם בני נוער וילדים", היא מתארת. “באחד הימים הגיעה קבוצת קשישים שנעמדה שעה ארוכה מול חלון הראווה והתעמקה בכל ציור. ירושלים היא פסיפס אנושי מרתק, וממילא היא תמצית הגיוון הזה".
לצד התיירים והקונים, המפגשים בסטודיו גורמים לעיתים גם לתפניות מפתיעות המפגישות אותה עם העבר. “הכי מצחיק הוא כשמגיעות לאזור הגלריה חברות שלי מימי הסמינר", מחייכת תהילה. “הימים ההם נראים לי כל כך רחוקים, אף על פי שבעצם הם הסתיימו לא מזמן. הן מאוד מופתעות לראות את הסטודיו שלי".
המפגשים הללו נושאים ערך מוסף עבורה ועבור בעלה גם במישור האישי: “גם לי וגם לבעלי יש משפחות קטנות, ובזכות הציורים והגלריה אנחנו זוכים להרחיב את מעגל המכרים שלנו בצורה מדהימה. זה תורם לנו המון".
תהליך היצירה של תהילה, אם שאלתם, רחוק מלהיות תעשייתי. מאחורי כל קנבס עומדים שבועות ארוכים של מלאכת מחשבת קפדנית. “אני עובדת על כל ציור במשך כשבעה שבועות", היא חושפת. “זה אולי נשמע הרבה, אבל הציורים שלי בנויים מטכניקה מורכבת של ערבובי צבעים ושכבות על גבי שכבות. אני מעניקה לכל קנבס את הזמן והטיפול שהוא צריך, ורק אז הוא מוכן לעבור לתצוגה בגלריה".
כאשר מושקעים משאבים נפשיים ופיזיים כה רבים ביצירה אחת, הפרֵדה ממנה אינה פשוטה כלל. “האמת היא שבתחילה היה גם לי וגם לבעלי קשה מאוד למכור את הציורים ולהיפרד מהם", מודה תהילה. “אבל כאשר נחשפתי לתגובות הרגשיות של הרוכשים, החוויה הזו הפכה למרגשת וממלאת. מגיעים לקוחות מכל העולם ומבקשים להציב ציור מסוים במרכז הסלון שלהם, או מבהירים: ‘זה הציור שאני רוצה להביט בו בליל שבת'. הידיעה שחלק מתוכך הופך למקור של אור וטוב בביתו של אדם אחר, מעניקה סיפוק".
לא פעם פונים אליה לקוחות בבקשות לציורים בהתאמה אישית, הדורשים ממנה לצלול אל נבכי הרגש או לחלופין – להשתלב בפרויקטים אדריכליים יוקרתיים.
“לפעמים אנשים מבקשים שאצייר להם ציור במיוחד עבורם, נוף מיוחד או זיכרון שיש להם ממישהו. באחד הימים הגיעה אלי בקשה ממשפחה שבנם נפטר בגיל צעיר, והם ביקשו שאצייר דיוקן שלו", היא משתפת. “ניגשתי למשימה הזו בחשש גדול, והרגשתי סייעתא דשמיא מיוחדת, שבורא עולם בכבודו ובעצמו מלווה אותי במשימה".
הגלריה פתחה לה צוהר גם לעולם העיצוב הבין–לאומי. “התוודעתי לבקשות של אנשים בעלי הון שמעצבים את הבית על ידי מעצבי פנים", מספרת תהילה. “הם מראים לי את התוכניות של החדרים ומבקשים שאצייר בהתאם, ציורים שאני חושבת שמתאימים, ובגדלים המתבקשים. זהו תחום נוסף שהתברגתי לתוכו, ואני שמחה להביע בו את היצירתיות שלי.
“יש כמובן גם אפשרות לקחת צילום ולצייר אותו באופן מדויק. אלו אתגרים שאני מאוד אוהבת, ואני מציירת בכל גודל ובכל סגנון, אבל תמיד מדגישה לכולם שזהו תהליך ארוך ושיחלפו חודשים עד שהתמונה תהיה מוכנה".
היו בקשות שסירבת לבצע?

לא במקרה ציירתי את הציור הזה. האיור התלוי במלון 'מצודת דוד'
“פעם אחת בלבד", מפתיעה תהילה. “זה קרה כשהגיע לגלריה לקוח שאינו יהודי וביקש לרכוש יצירה. סירבתי למכור לו. אף על פי שלא כל הציורים שלי עוסקים ביודאיקה, אני מרגישה שיש בהם ניצוץ יהודי ומסר רוחני פנימי, ולא יהיה נכון למכור אותם למישהו שאינו מהעם שלנו. זו הייתה הפעם היחידה שסירבתי".
הקירות מדברים
מבט חטוף על קירות הגלריה מגלה כי הדמויות המביטות מן הקנבסים אינן נבחרות במקרה. לכל דיוקן יש סיפור, קשר נפשי עמוק, ולעיתים גם סוד מקצועי. אחד הציורים המרכזיים שמושכים את העין הוא דיוקנו של הרבי מליובאוויטש, המאויר בצבעים עזים ובלתי שגרתיים.
“בשנים האחרונות יצא לי לבקר בהרבה מדינות בעולם, ובכל מקום שהגעתי אליו מיהרתי לבקר בבית חב"ד, כי שם הרגשתי הכי בבית", מספרת תהילה. “כשהייתי בניו יורק, הזדמן לי להתפלל כמה פעמים באוהל של הרבי. התרגשתי לראות אנשים מכל הסגנונות ומכל המגזרים באים, מתפללים ומחוברים אליו. זו הסיבה שבחרתי לצייר את דמותו בצבעוניות כזו, כדי להמחיש שלא משנה מאיזה מגזר אתה ובאיזה ‘צבע' אתה – הרבי הוא של כולם". הציור הזה, אגב, הפך לחלק ממנה באופן אישי: “הרבה אנשים רצו לקנות אותו, אבל קשה לי מאוד לוותר עליו. בינתיים הוא נשאר בגלריה ולא למכירה".
בציור בולט אחר מופיעה דמותו המוכרת של רבי ישעיה'לה מקרסטיר. “בציון שלו בהונגריה לא ביקרתי מעולם, אבל אני מרגישה אליו קשר מיוחד", היא מסבירה. “היו בחיי כמה מקרים שבהם הרגשתי שאני צריכה שמירה או עזרה דחופה. באותם רגעים ביקשתי באופן פשוט: ‘הקב"ה תעזור לי בזכות רבי ישעיה. תעזור לי, תהיה איתי', וממש ראיתי איך הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר. רציתי לזכות לצייר אותו, והציור הזה מתייחד בכך ששילבתי בתוך השכבות שלו קמע אמיתי שניתן בציון, המסוגל לפרנסה ולשלום בית. אנשים נעמדים מול התמונה הזו ומתקשים להתנתק".
לצד דמויות ההוד, קנבס יוצא דופן אחר מציג זווית אישית: היכל ישיבת ‘מיר' בירושלים. “בעלי תלמיד בישיבת מיר, והוא מחובר אליה מאוד", מסבירה תהילה. “החיבור שלו לישיבה גרם לי להחליט לצייר עבורו ציור מיוחד, שבו רואים אותו לומד ומתפלפל עם הספר ביד, לצידו של הגאון רבי אשר אריאלי, שמוסר שם שיעורים מדי יום בפני אלפי לומדים. בכלל, זה המקום לציין את תרומתו של בעלי לאומנות שלי, שכן הוא תומך בי לאורך כל הדרך, וכל האומץ והיוזמה מגיעים ממנו".
ומה עם הבית הפרטי שלך? גם בו האומנות קונה לה מקום?
תהילה מחייכת. מתברר שגם הבחירות האישיות שלה רחוקות מלהיות שגרתיות. “חיפשתי מקום שבו האומנות פוגשת את האבן העתיקה, ומצאתי את הבית שלי ברחוב מונבז במגרש הרוסים", היא חושפת פנינה היסטורית נסתרת בלב העיר. “זה אזור שמלא ביצירה ובהיסטוריה. אני מטפחת את הבית ביד אוהבת, וכל פינה בו מעוצבת בסגנון אחר ובאומנות שונה. זו החלקה הפרטית שלי, שבה אני יכולה ליצור בדיוק את האווירה שאני אוהבת".
לצד האומנות, מציינת תהילה כי היא התמקצעה בשנים האחרונות גם בלימוד איפור לאירועים. “בעיניי, זה תחום שמשיק לחלוטין לאומנות הציור. אין דבר משמח יותר מלהגיע לבתים של כלות ומשפחות ביום שמחתן, להיות שותפה בשמחה, ולראות איך ברגע אחד מול המראה – השמחה והביטחון העצמי של בנות המשפחה עולים".
מה התוכניות שלך לעתיד?
תהילה נושמת נשימה עמוקה. “עם כל כך הרבה הפתעות אפשר בכלל לתכנן משהו?" היא תוהה, ובכל זאת חושפת: “בימים אלו בעלי ואני נמצאים בתהליכים מתקדמים לקראת בדיקת אפשרויות להשקת גלריה במיאמי. השאיפה שלי היא להמשיך לפתח את עולם האיפור, ובמקביל לפתוח תערוכות במקומות מגוונים. אני מרגישה שזו זכות גדולה, ולא פחות מכך – שליחות אמיתית: להביא את הציור היהודי והאמוני אל כל מקום ברחבי הגלובוס".