במקום להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית, הם מתאשפזים בווילה מטופחת, עם טיפול צמוד ומחשבה על כל צורכיהם, ובעיקר על כבודם ורצונם. במקום ללבוש מדי בית חולים פסיכיאטרי, הם והמטפלים שלהם לובשים בגדים אזרחיים | תכירו את 'הבתים המאזנים' שפזורים ברחבי הארץ ומחליפים את האשפוזים הפסיכיאטריים. כי כשאדם מתמודד עם חולי נפשי, הוא רוצה יותר מכל – להרגיש בבית | נפשי בשאלתי
"תחשבו שהיה עליכם להתאשפז לתקופה ארוכה בבית חולים לצורך טיפול אורתופדי, ותחשבו שהיו מציעים לכם במקום אשפוז בחדר צפוף עם עוד כמה חולים, אשפוז בווילה מטופחת, עם חבר חדר אחד בלבד, בישול ביתי וצוות גדול ומיומן שזמין 24/7 לכל בקשה או שאלה. האם לא ברור שהייתם בוחרים באפשרות השנייה?"
בשאלה זו פותחת ד"ר טלי שמואלי, מנהלת המחלקה לבריאות הנפש במטה 'מכבי', כאשר היא מציגה את מודל 'הבית המאזן'.
"זה בדיוק מה שבתים מאזנים נותנים", היא מבהירה. "בכל רגע נתון יש בהם שניים-שלושה מאושפזים בחדר, הבישול מבוסס על משק בית ונעשה בשיתוף בין המלווים לדיירים, ויש גם חיי חברה נעימים: אוכלים יחד את הארוחות, משתתפים בקבוצות תמיכה ומנהלים סדר יום משותף.
"האווירה שם רחוקה מאוד מאשפוז, ואנשים רבים המתמודדים עם בעיות נפשיות, מגלים שזהו המקום הנכון ביותר עבורם".
התמודדויות נפשיות. כן, למי שלא הבין – זוהי האוכלוסייה המתגוררת בבתים המאזנים, ורגע לפני שנמשיך, זה הזמן לנשום עמוק, כי אנו עומדים לדבר על נושא שלא פעם קשה לעיכול וקצת מטואטא מתחת לשטיח.
נכון שכולנו שמענו פעמים רבות שמחלת נפש היא מחלה לכל דבר, אך בכל זאת כשנתקלים בה מקרוב קשה להכיר במצב, לעיתים קרובות גם מתביישים בו ומתכחשים אליו.
בשנים האחרונות נעשה שינוי של ממש, ואט-אט מחלחלת ההבנה שאין צורך לסבול ואפשר לטפל במחלה ולהציע מענה לסבל.
כחלק מהבנה זו הוקמו ברחבי הארץ בשנים האחרונות עשרות בתים מאזנים שמציעים לדייריהם מקום החלמה מופלא, ובעיקר – צוות מדהים של אנשים הפועלים למענם מתוך רצון לאפשר להם להיות חלק מהקהילה ולהרגיש שווים בין שווים.
לכבד ולתמוך
תכירו את ש'. הוא עובד כמלווה באחד מהבתים המאזנים בארץ. מעדיף שלא להזדהות בפרטים מלאים, כדי לכבד את פרטיותם של דיירי הבית, אך על תפקידו הוא מספר בשמחה:
"אני לא 'מטפל' אלא מלווה, וזו לא רק טרמינולוגיה, אלא המהות האמיתית של העבודה, כיוון שזה בדיוק הרעיון של הבית המאזן – ליצור כמה שפחות תפיסה היררכית, כי מי אמר שאני יכול להדריך את הדייר יותר ממה שהוא יכול להדריך אותי?
"אומנם נכון שהוא מצוי כעת במשבר, לכן הוא גם מאושפז כאן, אבל ייתכן שיש תחומים רבים אחרים שבהם הוא דווקא יכול לתרום לי. אין שום סיבה להסתכל רק על הקושי שלו, אלא צריכים לראות אותו כבן אדם, עם כל המכלול שלו, כעולם בפני עצמו.
"האנשים שמתגוררים אצלנו אינם 'מטופלים' אלא 'דיירים'", מדגיש ש'. "הם באים לגור בבית משותף, עם שגרה יומית שכוללת ניקיונות, פעילויות וסדנאות, לצד טיפולים של אנשי צוות כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים ויתר אנשי הטיפול הנדרשים, הכל ברמה המקצועית ביותר".
במה בעיקר מאובחנים הדיירים ששוהים אצלכם?
"יש אצלנו דיירים שמתמודדים עם חרדות או עם דיכאון, יש גם מקרים של פסיכוזה, ועוד סוגים שונים של בעיות נפשיות מוכרות יותר או פחות.
"גם רמות הקושי של המחלה יכולות להיות שונות, אבל המשותף לכל הדיירים הוא שאף אחד לא מתאשפז כאן בכפייה, אלא אך ורק מתוך רצון והבנה שזוהי דרכו להחלים. כי ברור לנו שהדיירים הם היחידים שיכולים לקבל בסופו של דבר את ההחלטות על חייהם".
להיות כמו ההינדיק
מי שמזדהה מאוד עם הדברים הוא פרופ' פסח ליכטנברג, פרופ' בבית הספר לרפואה של האוני' העברית ב'הדסה', מייסד עמותת 'סוטריה ישראל' שהקימה בתים מאזנים ראשונים בארץ. לאחרונה הוא ייסד יחידה ברוח סוטריה בתוך בית החולים כפר שאול בירושלים.
את ההתמחות שלו התחיל פרופ' ליכטנברג בשנות השמונים, בימים שבהם אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים, לעיתים במחלקה סגורה, היה המענה הכמעט יחיד שהוצע לאנשים המתמודדים עם מחלות נפש.
פרופ' ליכטנברג מונה למנהל מחלקה, ועם הזמן שחלף הוא התחיל להבין שהשהייה במחלקה אינה עושה טוב להרבה מאוד מהאנשים שמאושפזים בה.
"ראיתי זאת מקרוב", הוא מסביר, "וגם מהמחקרים ידוע, כי יש לא מעט מטופלים שחווים טראומה בעקבות אשפוז כזה, מכיוון שבזמנים הכי רגישים בחייהם הם מגיעים למקום שלא מספיק תומך בהם או לא מעניק להם מה שהם זקוקים לו.
"בכלל, עצם השהייה במקום אחד עם ארבעים אנשים במצבי קצה, עלול לגרום לתופעות לא טובות, לפחות אצל חלק מהמאושפזים".
פרופ' ליכטנברג עשה כמיטב יכולתו כדי לנהל את המחלקה, אך בתוך ליבו הוא הרגיש מוגבל, שכן כמה אפשר לשפר את המצב כשאתה מאמין שיש להקים את כל המבנה על בסיס מחודש?
"התחלתי לחשוב מה אפשר לשנות, והדבר הראשון שעלה בדעתי הוא להקים מקום ללא דלתות נעולות של מחלקה", הוא אומר. "למי שזוכר את בתי החולים הפסיכיאטריים של שנות השמונים זה בוודאי יישמע מופרך, אבל גיליתי שיש כאלו שחשבו על כך לפניי, שכן קיים מודל כזה בקליפורניה כבר משנות השבעים.
"המודל נקרא 'סוטריה', ומציע סוג של בית לאנשים במצבי פסיכוזה, שבו מושם דגש על הקשר האנושי עם הצוות, שמורכב כולו מאנשי מקצוע מובילים בתחום, כמו גם מאנשים טובים שמשמשים בתפקידם כמלווים ופותחים את ליבם כדי להיות עם אנשים במצוקה".
יש צורך לקבל הדרכה כדי לשמש כמלווים?
"כיום מקובל ברוב הבתים להדריך את המלווים, אבל אצלנו אנחנו לא מעוניינים להדריך אף אחד, וההוראה היחידה שלנו היא לזרום עם הדיירים תוך כדי ניסיון להבין את עולמם ומצוקתם. הגישה שלנו היא להיות כמו ההינדיק בסיפורו של רבי נחמן. זהו בקצרה הסיפור שלנו".
למה אתה מתכוון?
"זה אומר שאם אחד מהדיירים רוקד כי 'משיח בשער', אנחנו לא אומרים לו: 'תפסיק עם השטויות', גם לא מזריקים לו תרופות או מכניסים אותו לבידוד, אלא רוקדים איתו יחד, וגם מפתחים איתו את הדיון: האם מדובר במשיח בן דוד או במשיח בן יוסף.
"כך גם לגבי כל התנהגות אחרת. אנחנו שותפים של הדייר, חלק ממנו, ומנסים באמת להקשיב לו".
אבל זה עלול רק לחזק אצלו את התופעות. איך הוא יבריא במצב כזה?
"אנחנו לא מנסים להבריא אותו", מדייק פרופ' ליכטנברג, "אלא נותנים לו את המרחב שנדרש לו כדי שיוכל לבנות ולהבין את העולם.
"לצערי, אני יכול לציין בכאב גדול שישנם מצבים שבהם אנשים הופכים להיות כל כך מבודדים כשהם מגיעים למצבי פסיכוזה, עד שאף אחד לא מתייחס אליהם, גם כשהם אומרים דברים משמעותיים או חשובים, גם כשהם מדברים על טראומות שחוו או על רצונות שיש להם, אף אחד לא מקשיב להם, וכולם נאנחים ואומרים: 'זה סימפטום, איך לכך משמעות'.
"איך באמת אנחנו רוצים שהם יעברו את המשבר הכבד הזה, אם אין אף אחד שמתייחס אליהם ברצינות?"
המטרה: איזון
הבתים המאזנים מצויים כאמור בכל רחבי הארץ, והם רבים ומגוונים. חלק מהם פונים לאוכלוסיות מיוחדות, כמו בית מיוחד לנשים, בית לבני נוער, בית למתמודדים עם הפרעות אכילה ועוד.
ייתכן מאוד שחלק מהבתים סמוכים מאוד לביתכם, רק שאינכם יכולים לזהות אותם, כי כלפי חוץ הם נראים כבתים רגילים לכל דבר. גם כשנכנסים פנימה קשה לחוש משהו מיוחד, שכן המראה נורמטיבי לגמרי.
אחד מהבתים שהפכו השנה למוכרים ביותר בציבור החרדי הוא הבית המאזן של המרכז הרפואי 'מעיני הישועה' השוכן בווילה בפאתי גני איילון-לוד (אחיסמך), ומציע מענה ראשון מיוחד לגברים חרדים.
מייד כשאתה נכנס לבית עוטפת אותך חמימות יתרה. במטבח יושבת קבוצת אנשים וסועדת את ליבה בארוחת צהריים, בסלון יושבים שני דיירים ולומדים גמרא בחברותא, אחרים משחקים שש-בש או מנגנים ושרים.
במבט חיצוני אין שום סיכוי לדעת מי מהם הוא הפסיכיאטר, מי העובד הסוציאלי, מיהם המלווים ומיהם הדיירים עצמם. ה'שוויון' הוא חלק מהרעיון של הבית המאזן המציע שגרת חיים זהה לשל בית רגיל, שרחוקה מלהיות היררכית.
"זו לא רק האווירה הביתית", מבהיר מאיר כץ, עובד סוציאלי ומנהל הבית המאזן של 'מעיני הישועה', "אלא כל המהות שונה משל בית חולים, כי כשמדובר במחלקה פסיכיאטרית, הנוהל של משרד הבריאות הוא שעל כל אחד מהעובדים לשאת כרטיס ממותג שאומר מיהו ומה תפקידו, ואילו למאושפזים יש צמיד על היד.
"בבית המאזן אנו נמנעים מסממנים מוסדיים מתוך הבנה שזה לא משרת את הטיפול שלנו. אבל כמובן, בהיכרות ראשונית עם הדיירים דואגים המלווים להציג את עצמם: 'אני מיכאל, ואני פה בשביל כל דבר שאתה צריך'. אבל בזה מסתכם הסיפור, ומייד לאחר מכן נמצאים שם כולם יחד ללא שום הבדלי מעמדות, כשהמלווים כמובן ערוכים לספק את העזרה הנדרשת".
מה הכוונה? איך עוזרים לדיירים?
"כל דייר זקוק לעזרה בסגנון אחר. יש למשל דיירים שסוערים באמצע הלילה ומסתייעים בשיחה רגישה ואנושית עם המלווה שמסייע להם לחזור לישון. יש כאלו שאינם יכולים לצאת מהבית ללא ליווי, והמלווים מלווים אותם לבית הכנסת ולתפילה.
"הכל נעשה בכבוד, רגישות ואנושיות, כי הרעיון הוא לראות את האדם ולא את האבחנה שאיתה הוא מגיע".
בלי סטיגמות
ומה עם בני המשפחה? הם רשאים לבקר בבית המאזן?
"בוודאי. בני המשפחה הם חלק משמעותי מאוד בכל התהליך. לעיתים קרובות מתאספים בבית המאזן בני משפחות של כמה מהדיירים, הם מביאים כיבוד, יושבים יחד וחווים ערב מהנה.
"אנו ממליצים להם לפגוש גם את אנשי המקצוע כדי לשמוע מהם על הטיפול ולקבל את ההדרכה הנוגעת להם. שיתוף המשפחה בתהליך הטיפול ובקבלת ההחלטות השיקומיות חיוני להצלחת הטיפול ולשמירה על הרצף גם לאחר היציאה מהבית המאזן.
"תוכנית הטיפול נבנית מתוך דיאלוג שכולל את בני המשפחה, אך עם זאת אנו רואים את רצון הדייר והמטרות שבהן הוא מעוניין כמצפן של כל התהליך. זה חלק מהמדיניות של הבית המאזן".
ולמה צריך בית מאזן מיוחד לציבור החרדי?
"הסיבה שהקמנו את הבית המאזן הייתה ההבנה שלא ייתכן שקיימים בארץ שלושים בתים מאזנים, ואין אף אחד המיועד לאדם חרדי המעוניין להתגורר עם גברים בלבד, ועם הבנה של השפה, הניואנסים והתרבות החרדית.
"כמרכז רפואי שאמון בין היתר על בריאות הנפש, ידענו שלא מדובר כאן בפריווילגיה או בכשרות כזו או אחרת, אלא בדבר בסיסי ביותר, כי לא ייתכן לבוא לאדם שבמשך כל חייו גדל בחברה החרדית והתחנך בה, ופתאום, דווקא כשהוא נמצא בזמן של משבר, להוציא אותו ממנה".
נוסף על כך, כץ מציין כי דווקא בציבור החרדי הצורך בבית מאזן גדול יותר מבכל אוכלוסייה אחרת. "אף על פי שיש התקדמות רבה בשנים האחרונות בכל הנוגע למודעות ולדיבור על הנושא, אנשים עדיין חיים לעיתים קרובות בהסתרה גדולה", הוא אומר.
"יש משפחות שבהן אחד מבני המשפחה מתמודד עם קושי נפשי, והן כל כך מתביישות בכך עד שנמנעות מלשוחח על הנושא, וגם מתרחקות מעולם האבחנות, מביקור במרפאות המתאימות ובוודאי מאשפוזים.
"לפעמים זה בגלל הפחד מפני 'מה יגידו', או בגלל החשש שזה יפגע בשידוכים, אבל התוצאה הרסנית ומסוכנת מאוד.
"באופן אישי נתקלתי באנשים שהגיעו לאשפוזים בכפייה מכיוון שלא קיבלו מענה בזמן.
"במקרים אחרים היו שידוכים שרק לאחר שיצאו לפועל, התגלתה מחלת הנפש, והתוצאה הייתה מפח נפש גדול מאוד גם למשפחות וגם לזוג הצעיר, כי אלו דברים שתמיד מתגלים לבסוף.
"הבית המאזן עבור מקרים כאלו הוא הצלה של ממש, שכן זו לא מחלקה בבית חולים, אלא בית לכל דבר. הדיירים בו אינם 'חולי נפש', אלא מקבלים את הכבוד הראוי להם, ללא סטיגמות או דיבורים פחות נעימים".
בבית או במחלקה
איך מחליטים למי מתאים אשפוז בבית מאזן, ומי צריך להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית?
"בית מאזן ומחלקה אלו שני דברים שונים", מבהיר פרופ' ישראל שטראוס, מנהל מערך פסיכיאטרי ב'מעיני הישועה' ופרופ' מן המניין בפקולטה לרפואה באוני' תל אביב.
"ברור שהטיפול בבית החולים הוא יותר צמוד, ואם יש מישהו שזקוק להשגחה רפואית אינטנסיבית נוסף על השיקום הנפשי – המקום המתאים יהיה בית חולים ולא בית מאזן".
עם זאת, מבקש פרופ' שטראוס להדגיש כי אנשי המקצוע בבית המאזן מקצועיים לא פחות מאנשי המקצוע שבמחלקות.
"אצלנו ב'מעיני הישועה', מדובר אפילו באותם אנשים. העובדים הסוציאליים והפסיכותרפיסטים שמלווים את המאושפזים בבית החולים, הם שמגיעים לביקורים גם בבית המאזן", הוא מסביר.
למה בעבר היו כאלו שהתנגדו לכך?
"בעבר הייתה טענה של 'או הכל או כלום'", מסביר פרופ' שטראוס. "זה הגיע מתוך מחשבה שאם כבר מטפלים במישהו, חשוב לתת לו את כל המעטפת, מה שאומר אשפוז מלא עם כל התנאים הנדרשים.
"אבל עם הזמן חלחלה ההבנה שיש כאלו שמסגרת של בית חולים אינה מתאימה להם, ובמצבים כאלו צריך משהו באמצע – בין בית חולים לבין שהייה בבית, ובדיוק למקום הזה נכנס הבית המאזן.
"מלבד זאת, יש כאן גם נושא פרקטי, כי כידוע קיימת צפיפות רבה מאוד בבתי החולים, ומספר המיטות בהם מוגבל. ברגע שמוציאים חלק מהמטופלים לבתים המאזנים, זה מפחית את העומס מהמחלקות".
בלי פחד בעיניים
לפרופ' ליכטנברג יש דוגמה לסיפור מיוחד במינו: "בתחילת דרכנו הגיעו אלינו בעיקר דיירים שזה האשפוז הראשון שלהם, והמענה עבורם היה אכן מדויק ומצוין. באחד הימים הופיע אדם מבוגר יחסית, אחרי שכבר טעם אשפוזים חוזרים ונשנים במגוון בתי חולים.
"מאז שקיבלנו אותו שמתי לב שהוא מרבה להישאר במיטה וכמעט לא יוצר קשר עם שותפיו. מדי פעם ניגשתי אליו והייתי מזהה מבט אחוז אימה בעיניו. גם בלי לדעת מה הוא רואה וממה הוא חושש, היה ברור ששוכן שם פחד גדול מאוד.
"כולנו, כאנשי צוות, ניסינו לעודד אותו, להיות כמה שיותר על יד מיטתו למרות חוסר התקשורת, ופשוט לתת לו את התחושה שאנחנו איתו. היו גם כמה מהמלווים שהיו בקביעות לוקחים כלי נגינה ומנגנים ליד מיטתו, כדי לתת לו תחושה טובה יותר.
"חלפו כמה שבועות עד שהוא התחיל לסמוך עלינו יותר, ובבוא היום, כשהוא עזב את בית סוטריה, הוא היה מוכן לעולם והסכים לראשונה להתגורר בדיור מוגן בתוך הקהילה.
"משפחתו הייתה המומה, שכן עד אז הוא היה עובר ממוסד פסיכיאטרי אחד למשנהו. מאוחר יותר התחלתי להבין את הפחד שהיה קיים אצלו כשהגיע אלינו. זה היה פחד מהחיים עצמם, שהיו כל כך קשים עבורו.
"ברגע שהוא היה במקום שחיבק אותו, הוא דאג פחות, וכך ללא תוספת של תרופות או טיפול ישיר, הצלחנו להעניק לו חוויה אחרת לגמרי, מה שהייתה משמעותית עבורו עד כדי מהפך של ממש".
ובכל זאת, פרופ' ליכטנברג סבור שהבית המאזן לא מתאים לכל אחד. "זו גם הסיבה שלפני כמה חודשים הקמתי יחידה בתוך המחלקה של כפר שאול", הוא מסביר. "כי יש אנשים שפתרון האשפוז הפסיכיאטרי הוא הנכון עבורם, לפעמים כי הם אלימים או שאינם משתפים פעולה, או מכל סיבה אחרת.
"זה גם מתכתב היטב עם המחקר שעשיתי, שלפיו כשליש מהאנשים שנכנסים למחלקות הסגורות בבתי החולים יכלו להיות בבתים מאזנים, אילו רק היו מספיק מיטות פנויות הממומנות על ידי הקופות. אני לגמרי מאמין שזו הדרך הנכונה ביותר להיטיב איתם.
"אני חייב גם לציין שככל שחולפות השנים ההבנה הזו הופכת לרוחבית יותר, ורופאים ברחבי הארץ שבעבר הרימו גבה ואף תקפו אותי כששמעו על הרעיונות שלי, ואפילו גרמו לפיטוריי מתפקידי כמנהל מחלקה, כיום כבר מבינים את הדבר, וגם אם לא כולם מסכימים שקיים צורך גדול בבתים המאזנים, כולם מבינים שזהו פתרון שמוכרחים להציע אותו, לפחות לחלק מהאוכלוסייה.
"ברגע שיהיו יותר בתים מאזנים הרווח יהיה כפול, שכן מלבד העובדה שנוכל לתת מענה ליותר מאושפזים, גם יתאפשר לנו למקד כל בית עבור קהל מסוים באוכלוסייה.
"בעבר הייתה לי קבוצה של דוברי אידיש בבית סוטריה וחלמתי להקים בית מאזן לדוברי אידיש. מי יודע, אולי זה עוד יקרה".
לעצב את החיים
ומהי השאיפה הסופית של הבית המאזן? באיזה מצב הדיירים משתחררים ממנו?
"אנחנו לא מציבים מטרות בלתי ריאליות כמו 'החלמה מלאה של כל הדיירים', אלא מציבים, עם הדיירים ובני משפחותיהם, מטרות בנות השגה, בהתאם ליכולותיו של כל אחד מהדיירים", מבהיר מאיר כץ.
"מטרות כאלו יכולות להיות למשל 'איזון תרופתי', 'לעבור את המשבר שבו הוא מצוי' וכדומה.
"לאחר תקופה, כשאנו מרגישים שהוא אכן הצליח ליישם את כל המטרות, אנחנו מתקדמים לעבר השחרור שלו, ודואגים לקבוע לו תורים להמשך מעקב פסיכיאטרי וביקורת במרפאות שונות, ואפילו מסייעים לו להגיש בקשה לקבלת קצבה מהביטוח הסעודי וסל שיקום.
"במקביל, אנו מדריכים את המשפחה כיצד לנהוג בזמנים של משבר ואיך לזהות שמגיע רגע שבו הוא לא מסוגל עוד להישאר בבית, ואז לבדוק שוב אפשרות של אשפוז, במחלקה מתאימה או בבית מאזן".
"מי שטוען שהוא יכול להפוך אדם מתמודד נפש לבריא, אל תאמין לו", מבהיר פרופ' ליכטנברג באופן נחרץ. "גם אנחנו מעולם לא טענו את זה. עבור רוב האנשים שמגיעים אלינו, פרק האשפוז הוא פרק קצר בהתמודדות ארוכת שנים שמצפה להם לאורך כל החיים.
"השאיפה שלנו היא להביא לכך שכאשר אדם מתמודד יגיע לאשפוז, הוא לא ירגיש שלהיות מטופל זה משהו סטיגמטי, הוא גם לא יחוש שהמערכת קשה איתו, ולאחר מכן, כשישתחרר ינשום לרווחה – 'ברוך שפטרני, לעולם לא אחזור עוד למקום הזה'.
"השאיפה שלנו היא לבנות עם האדם שותפות ארוכת שנים, שבה הוא ירגיש תמיד נוח לחזור אלינו ולהתייעץ, ואנחנו נכבד ונקשיב, נהיה שותפים אמיתיים לקביעת הטיפול".
זאת אומרת שייתכנו אשפוזים חוזרים?
"בוודאי. אומנם יש דו"חות שמראים שבקרב מאושפזים בבתים מאזנים יש פחות אשפוזים חוזרים ביחס לאלו שאושפזו במחלקות רגילות בבתי חולים, אבל ברור שזה עדיין קיים.
"הבשורה הטובה היא שבאמצעות שהייה נכונה בבית מאזן אפשר בהחלט להיטיב משמעותית עם האדם, ובמובן העמוק יותר – לעצב לו את החיים".
השאיפה:
מאה בתים מאזנים
אי אפשר שלא להתפעל משלושים הבתים המאזנים שהוקמו ברחבי הארץ. אלא שכאשר מדברים על כך עם ד"ר גלעד בודנהיימר, ראש אגף שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות הוא מבקש להבהיר כי לא משרד הבריאות הוא שהקים אותם, אלא מדובר ביוזמה שצמחה מן השטח.
"הבתים המאזנים הוקמו על ידי יזמים פרטיים, שראו מודלים דומים בחו"ל והחליטו לייבאם לארץ", הוא מסביר.
"חשוב לי להדגיש שגם בחו"ל לא מדובר במודל שכיח, אך הוא קיים בכמה מדינות, מתוך שאיפה לאפשר לאדם להימנע מאשפוז בבית חולים ולחיות בבית שהוא כמו קהילה קטנה, כשהוא ממשיך לדאוג לצרכים של עצמו, אך גם שותף לחיים הפעילים שסביבו, ולא מתנתק מהעולם.
"חשוב להדגיש: לא מדובר בהוסטל או במערך שיקום, שאלו דברים אחרים שכבר קיימים אצלנו שנים רבות. זהו בית שנועד לאנשים שמצבם הנפשי הגיע לידי משבר והם היו אמורים להתאשפז בבית חולים.
"כאן אנחנו מייצרים עבורם התערבות שתשמר אצלם את התפקודים ותהיה פחות טראומתית. זו גם הסיבה שהבתים המאזנים מיועדים אך ורק להתערבויות קצרות וממוקדות, כדי שאנשים יוכלו לעבור תקופות של משבר נפשי ולחזור לשגרת החיים ככל האפשר.
"אנו מאוד מתעקשים על כך, והקופות מקפידות שלא לממן שהייה ממושכת, כדי שהבית המאזן לא יהפוך לסוג של הוסטל. כי מטרות ההוסטל שיקומיות, ואילו מטרת הבית המאזן היא לטפל בתחלואה אקוטית".
ומדוע לא מאפשרים לאנשים שאושפזו בבית החולים לעבור לאחר מכן לבית מאזן?
"כפי שציינתי, מטרת האשפוז בבית המאזן היא חלופה לבית החולים, וממילא, לאחר שאדם כבר קיבל את הטיפול הנדרש לו במחלקה, הוא לא זקוק לבית המאזן.
"אבל אנחנו בוחנים כל מקרה לגופו, כולל התייחסות לרצף הטיפולי הנדרש, וכשיש מצב נדיר שבו מתעורר צורך בבית מאזן אחרי שהייה במחלקה, אנו אכן מאפשרים זאת".
האם אמורים לקום בתים מאזנים נוספים בקרוב?
"אכן, משרד הבריאות יצא באמירה שהוא שואף להגיע ליותר ממאה בתים מאזנים בישראל, וזהו הכיוון שאנו חותרים אליו.
"אבל כפי שציינתי, משרד הבריאות אינו מקים את הבתים, אלא קופות החולים והיזמים הפרטיים הם שעושים זאת. אנחנו מעודדים ומתמרצים באמצעות מימון של שירותים וסיוע כספי, ובעצם מעבירים את המסר ליזמים ולקופות: 'נתמוך בכם כלכלית אם תקפידו לייצר'.
"בשנה זו תמכנו ב-45 מיליון שקלים שהופנו לתקצוב ימי אשפוז בבתים מאזנים, ובשנה הקרובה עומד הסכום להכפיל את עצמו ולהגיע ל-90 מיליון שקלים".
ד"ר בודנהיימר מבקש להדגיש כי לצד הבתים המאזנים, מעודד משרד הבריאות גם פתיחת שירותים נוספים המציעים חלופות לאשפוז בבתי חולים, כמו אשפוז ביתי ואפשרויות נוספות.
האם זה יתבטא בצמצום מיטות בבתי חולים פסיכיאטריים?
"אני מקווה שאכן יבוא יום שבו מספר המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים יצומצם, אך בשלב זה אנחנו עדיין לא שם.
"מה שחשוב לנו בעיקר זה להציע לכל אחד את המענה המדויק ביותר עבורו, ולא פחות – לנסות למנוע את האשפוזים הפסיכיאטריים מראש, ולהגיש מהר ככל האפשר את המענה בקהילה, בבחינת הקדמת תרופה למכה, שזהו חלק לא פחות חשוב בתהליך הריפוי".
