מצעד החיים | שמונים שנה אחרי הצלתו, חוזר נשיא הקהילה החרדית באוסטריה למסע בתחנות ההצלה ברחבי העיר וינה. מסמך היסטורי
מי שיראה את הנשיא הישיש של 'קהל עדת ישראל' בווינה כשהוא ניצב במקום בו חווה את הטלטלה הדרמטית שתלווה אותו כל חייו – לא יוכל שלא לדמוע • כשהנאצים כבשו את וינה הוא היה ילד חיידר צעיר, בן לאחת המשפחות העשירות של הקהילה החרדית. ואז הוא נשלח לשבע שנות סבל נוראי • עכשיו, 80 שנה אחרי, ר' ישכר דוב קֶרְן נוטל את פיג'מת הפסים, מניף את המספר שקועקע לו על היד ויוצא עם דוד דמן למסע בחמש התחנות ששינו את חייו >> ויש לו בקשה אחת: "יהודים, פַארְגֶעסְט נִישְׁט!" (אל תשכחו)
דוד דמן, וינה
הוא עמד במרכז כיכר הגיבורים הענקית, והצביע כלפי מעלה – אל המרפסת שעליה עמד הצורר היטלר ימ"ש. אז, בשנת תרח"צ (1938), הייתה הכיכר מלאה. קרוב למיליון איש עמדו בה, משולהבים, עם אש בעיניים. המרפסת המסוגננת, והחזית המפוארת כולה, היו מכוסות בכרזות ענק של סמלי התנועה הנאצית.
שמונים וארבע שנים חלפו, כעת התפוסה כאן לא גדולה. תיירים נדהמים מצטלמים על רקע החזית המרהיבה של אחד הארמונות המלכותיים היפים בעולם. ארמון 'הופבורג'. סמל מפואר מימי הקיסרות ההבסבורגית הענפה. עוד מעט נגיע אליו. אל השיא המצמרר, פסגת הרגשות, של היום המיוחד הזה.
יום שלם ובלתי נשכח ביליתי יחד עם ר' ישכר דוב קֶרְן, ובנו ר' שמואל שלמה, בתחנות המרכזיות בחיי הילדות של האב בווינה שלפני המלחמה. הבן נוהג, אני רושם והצלם מתעד את המחזות, עד כמה שניתן לתעד רגשות ותחושות. אבל מי שהוביל אותנו ברוח צעירה ובנפש רעננה, היה ר' ישכר דוב עצמו.
ממקום מושבו ליד הנהג, הוא התווה את הדרך. העביר אותנו במיומנות מ'בֶּצִירְק' (רובע) אחד למשנהו. כמעט נגע בלהבות שליחכו את בתי הכנסת בליל הבדולח הידוע לשמצה. סיפר לנו בדייקנות היסטורית את סיפורם של כל אבן וכל ארמון, שִחזֵר עבורנו בצבעים חיים את שנות השלושים של העיר הגדולה, וביני לביני שר בקול נוגה את בתי החרוזים ש'שקצים' אוסטרים היו שרים בלעג לשכניהם היהודים:
'יוּד יוּד, (-יהודי יהודי)'
'שְׁפּוּק אִין הוּט (-תירק בתוך הכובע)'
'זַג דֶר מוּטֶר (-אמור לאמא)'
'דַס אִיסְט גוּט (-זה טוב)'.
ר' ישכר דוב קרן, ממרומי שנותיו, זוכר כל פרט, כל אדם וכל תאריך. הוא יכול למנות בעל פה כל שכן וכל חבר. הוא מספר את האירועים ההם שאירעו לפני תשעים שנה בפרוטרוט. את הזיכרונות שלו הוא העלה על הכתב לפני מספר שנים, והספר הוא אחד המרתקים שבספרות השואה. שכן ר' ישכר דוב הוא מהיחידים, אולי אף האחרון, שיכול לספר את הסיפור הנורא עוד מימיו הראשונים. הוא מהיחידים שחוו את הזוועות קרוב לשבע שנים!
עבורי, היום הזה שבו אנחנו משחזרים חלקים ממסע החיים המרתק שלו, הוא יום גדול ומיוחד. מאז שהספר נח בחיקי, מדי פרק זמן אני מפציר בבנו ר' שמואל שלמה שיארגן לי פגישת שחזור עם אביו. והנה, אנחנו פה, ברחוב 'פְּרַטֶרְשְׁטְרַסֶה' (Praterstrasse) במשרד של 'ספורט, עור וביגוד של ס' קרן ושותפיו', מוכנים לצאת למסע השחזור ההיסטורי. נבקר היום בכמה וכמה תחנות, שבחלקן זו תהיה הפעם הראשונה של ר' ישכר דוב, לאחר קרוב לשמונים שנה!
ליל שבת גורלי
וינה היא עיר ציורית מדהימה שבמדהימות. עיר מלכות מפוארת במלוא מובן המילה. חגיגה בלתי נגמרת לחובבי בתי האבן המסוגננים בסגנונות הבארוק והרנסנס. כמוני, למשל. לפני המלחמה גרו כאן כמאה ושבעים אלף יהודים. מהם, כתשעים אלף יהודים חרדים. היום כמו אז, היא הייתה השער של המזרח לאירופה המערבית והפוך. אלפי יהודים שנרדפו אז בעיירות במזרח אירופה, מצאו שם בית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כעת, רובם מונצחים על מרצפות הנחושת הקרות שהוצבו באקט זיכרון סמלי למרגלות מאות בניינים בעיר, ומציינים את מספר היהודים שגרו באותו בניין לפני המלחמה.
אלפי יהודים חרדים, כמו אדמו"רים רבים, בהם רוב אדמו"רי בית רוז'ין, אכלסו את האזורים היהודיים, בעיקר ברובע השני. כארבעים בתי כנסת, עשרות שטיבל'ך חסידיים שהתקיימו בבתים פרטיים, ושורה ארוכה של מוסדות חינוך אכלסו אותם. יהודים התעסקו בכל סוגי המלאכות והמקצועות. כמה מהם אף הקימו רשתות שיווק ענקיות.
במהלך היום נתקלנו בחנות של רשת הנעליים האוסטרית 'דֶלְקַה' (Delka), ראשי תיבות של מי שהקים אותה בזמנו, יהודי בשם דוד לייב קנן. בראש השנה, היו שני צידיו של נהר הדונאו (דנובה) – החוצה את וינה – עמוסים ביהודים שעורכים 'תשליך'. הנהר הזה גם שימש כמחיצות מושלמות לעירוב המהודר שהקיף את הרובע השני.
גם משפחת קרן נהנתה מכל הטוב הזה. אבי המשפחה, החסיד ר' ישראל קרן, הגיע לווינה בשנת תרע"ח, עם תום מלחמת העולם הראשונה, לאחר מסע טלטולים מייגע. את המסע החל בעיר קולומייא, שם התגורר, חצה ערים ועיירות עד שהגיע לקראקוב. משם שם את פעמיו לווינה. על מנת להתפרנס המשיך ר' ישראל את המקצוע שבו אחז בקולומייא: הסוכן הראשי של מפעל הטליתות המפורסם שפעל בעיר.
בנו יחידו, ר' שמואל שלמה, כבר בחר להתעסק בייצור בגדי עור. תחילה עבד עם שותף בשם אייפרמן. הם יצרו 'מחזיקי גרביים', אביזר נפוץ באותה עת, וחגורות מעור. לאחר מכן התפרקה השותפות והוא החל לייצר לבדו. המפעל שלו הלך וגדל, המכירות הלכו וצמחו והוא עשה חיל בעסקיו. בימי השיא הוא העסיק לא פחות משבעה עשר סוכני מכירות, כולם יהודים חרדים, יראים ושלמים. בשעות הפנויות הם התחממו לאורם של זקני החסידים בקלויז הבעלזאי בסמטת 'לִילֶנְבְּרוּן' (Lilienbrunngasse) שמנה אז קרוב למאה ועשרים מתפללים.
ר' ישכר דוב נולד בתוך שנת האבל לפטירתו של רבו של אביו וסבו, הרבי המהרי"ד מבעלזא זי"ע, והוא אף נקרא על שמו. בתור ילד צעיר קראו לו בשם החיבה 'באז'ו', בעוד שהחברים קראו לו 'בענא'. רק במעמד סעודת החומש בחיידר נודע לו שמו המלא. זה היה כשהמלמד הזמין אותו לעלות על הכיסא והכריז: 'יעמוד ישכר דוב ויעלה'. אביו סימן לו שמתכוונים אליו, והמלמד, שהבין כי זו לו הפעם הראשונה שהוא שומע את השם הזה, הסביר לו: "היודע אתה על שם מי אתה נקרא? קראו לך על שמו של הצדיק הקדוש מבעלזא!" בהמשך היום נבקר בחיידר ההוא.
אלו היו הימים העליזים שלו. חיי ילדות מושלמים שאין בהם רבב. הוא גדל בבית עשיר וענוג שלא היה חסר בו דבר. ממשרתים מסורים ועד בתי קיט פרטיים. כשהפליטים החלו להגיע מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הבית של משפחת קרן ברחוב קרומבוים 2 התמלא בפליטים שישבו כל הלילה וסיפרו על התלאות שמצאו אותם תחת שלטון הנאצים. 'בענא' הקטן הקשיב להם מתוך המיטה שלו שהוצבה בסלון בעקבות גל האורחים; במוחו החריף הבין שהעולם השתנה.
העליצות שלו התחלפה בדאגה עמוקה. הדיבורים על 'אנשלוס', סיפוח אוסטרי אל גרמניה, הלכו וגברו. הם התאמתו בליל 'שבת זכור' ח' באדר ב' (10 מרץ 1938), כאשר הקנצלר שושניג הכריז על כניעתו בפני הנאצים.
בספר הזיכרונות שלו, 'למרות הכל', הוא מספר בפרוטרוט על אותו ליל שבת עצוב:
"אבא ההמום גרר עצמו בקושי אל שולחן השבת. הוא נטל את גביע הקידוש, אך ידיו רעדו, עד כי מחצית מכמות היין נשפכה על המפה הצחורה. אותות החורבן הממשמש ובא ניכרו היטב בפניו חרושות הדאגה. אחרי הקידוש אסף אבא את כל כוחותיו להמשיך את סעודת השבת. שירת הזמירות נשפכה כדבש בחלל הבית, והטיפה טל של ניחומין, תפילה ותקווה. 'יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו'. ואבא ממשיך ומזמר בערגה, מתחנן, בשירה שנראית יותר מתמיד מתאימה למאורע. באותו זמן, השכן קרופניק, בעליו של קניון קרופניק העצום, עשה את דרכו לשווייץ, רגע לפני שהגבול נסגר. כך היו לו חייו לשלל".
ניצחנו . הרב קרן ליד המרפסת, כיום
בחזרה לחיידר
בינתיים, עד ש'הֶר קֶרְן' יסיים להדפיס את המכתבים במכונה הסמי-אלקטרונית שלו, מעין גרסה מתקדמת של מכונות הכתיבה הידניות של פעם, אני מספיק להתרשם עמוקות מהמשרד. אם וינה היא עיר של מוזיאונים, הרי שהמשרד הראשי של קרן, הוא מוזיאון לזכרו של המשרד העתיק והססגוני של השטייטל של פעם. אפשר לשאוף כאן מלוא הריאות אוויר פסגות של בתי עסק משנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים.
את הקירות מפארים ארונות עתיקים שכמעט מטים ליפול. קלסרים מאובקים מציפים את המדפים. קמיעות ומטבעות שמירה משתלשלים מהתקרה, וסגולות ותפילות מוצמדות למכשיר הטלפון המיושן שעדיין משרת כאן שירות מלא. ריח משכר של דפים מצהיבים ממלא את החלל, ונורות פנס עתיקות משגרות אלומות אור על פינות שלא נגעה בהן יד אדם מזה שנים. רק בפינת החדר, חבוי מתחת לערמת מסמכים, נמצא סוף-סוף נציג הקדמה: מחשב חדיש למדי, שנועד כמובן לבני הדור השני והשלישי.
את הלילה עשיתי בדירתו המהודרת של ר' שמואל שלמה קרן, בנו יחידו של ר' ישכר דוב, ברחוב קרומבוים 2. לר' ישכר דוב עוד בת אחת המתגוררת בלונדון עם משפחתה הנכבדה. הבניין המרשים הזה היה ערש ילדותו של ר' ישכר דוב עצמו. חלק גדול מזיכרונות ילדותו התרחשו כאן. הפליטים שנהגו להתארח אצלם, עשו זאת גם כאן. הבניין כולו היה שייך למשפחת קרן. לאחר המלחמה הצליח ר' ישכר דוב לגאול אותו ולהשיבו לרשות המשפחה. במרחק מספר בניינים ממנו, שוכן בניין קטן וצנוע. זה כל מה שנותר מה'שיף שוהל' המיתולוגי. כל השטח העצום שעליו עמד בזמנו ה'שיף-שוהל', עומד כעת שומם. הקהילה שוקדת כעת על הקמתו מחדש ברוב פאר והדר, ובקרב הקהילה החרדית מצפים לכך בכיליון עיניים.
ר' ישכר דוב סוגר את הקלסרים, מעיף מבט אחרון על דפי החשבונות ויוצאים לדרך. פותחים את היום, בדיוק היכן שנפתחה הרעה. שבים בבת אחת אל לילה איום של ט"ז במרחשוון תרצ"ט (10 נובמבר 1938) שזכה לכינוי 'ליל הבדולח', על שם רסיסי חלונות בתי הכנסת שמילאו את הרחובות, בכל רחבי הרייך השלישי.
ר' ישכר דוב מוביל אותנו אל בניין התלמוד תורה, שעדיין שוכן באותו מקום. ברחוב 'מאלץ'. הוא נכנס בחיל וברעדה. הוא כבר ביקר כאן פעמים רבות. אבל הפעם הוא חוזר כדי לשחזר את מה שעיניו ראו בבוקר אותו יום מקולל. מתייצבים בחצר, ור' ישכר דוב מצטמרר כולו. "כאן למדתי" הוא אומר.
הוא זוכר את שמות כל חבריו לכיתה, כמו שהוא זוכר את ביקוריהם של גדולי ישראל שגרו בווינה או באו לבקר בה. עד היום הוא זוכר את ביקוריהם של הרבי ר' ישראל מטשורטקוב זי"ע והרבי ר' מרדכי שלום יוסף מסאדיגורה זי"ע.
"אני זוכר כיצד הרבי הקדוש מטשורטקוב עבר מילד לילד, התעניין אצל כל אחד היכן הוא לומד, כיצד הוא מצליח בתלמודו, ומי המלמד שלו". בזיכרונו המצויין, זוכר ר' ישכר דוב גם את גדולי ישראל שהגיעו לווינה לקראת הכנסייה הגדולה שהתקיימה בעיר באלול שנת תרפ"ט.
אחת התחנות שלנו במהלך היום תהיה ליד הבית ששימש את הרבי מסאדיגורה כבית כנסת. עצרנו לידו, ור' ישכר דוב הצביע עליו תוך כדי שהוא משחזר את ההקפות הנלהבות של הרבי. "זה היה בשמחת תורה, בלילה השני. מאוחר בלילה. הגבאי קיבץ את הילדים לפני הרבי והוא הכריז בפניהם: 'צאן קדשים', וכולנו ענינו בשאגה: 'מֶע!!!'"
בתלמוד תורה, כך מספר ר' ישכר דוב, למדו כשמונה מאות ילדים. מגיל חמש ועד בר מצווה. הוא זוכר היטב בחור חשוב ומתמיד בשם שמואל וואזנר. מי שלימים יתפרסם כפוסק הדור. משפחת וואזנר התגוררה מול הבית שלהם.
כמה תלמידים היו בכיתה שלכם?
"בין שלושים לארבעים".
"כמה חזרו מהמלחמה?"
"קשה לדעת במדויק".
עם תום שעות החיידר, הם היו הולכים ל'יוּגְנְד גְרוּפֶּע' (קבוצת הנוער) של 'אגודת ישראל'. הארגון המופלא היה ממלא את שעותיהם הפנויות של הילדים בפעילות תורנית ויהודית מרתקת. היא זו שהצילה אותם מליפול ברשתות הארגונים החילוניים שמילאו את העיר. הוא מתרגש כשהוא מדבר על החוויות הרוחניות ההן בתוך ה'יוגנד גרופע'. הוא זוכר עד היום את סיפורי הצדיקים שהמדריכים סיפרו ברגש רב.
מאוחר יותר, בסוף היום העמוס, כשאשאל אותו, כיצד הצליח לעבור את כל השנים הקשות האלה, לאחר קרוב לעשור של רדיפות ופחד אין קץ, התשובה שלו תהיה חדה, ברורה ואוטומטית: "כל זה, מכוחם של המדריכים של 'אגודת ישראל', שמילאו את הנשמה שלנו באוצרות בלתי נדלים של יהדות, אמונה, ושמחה על כך שאנחנו בנים למקום".
נחרדנו . היטלר ימ"ש נואם על המרפסת, אז
רסיסים בכל מקום
בחצר התלמוד תורה מתאספים סביבנו ילדים חינניים שפאות מסולסלות גולשות להם משני צדעיהם. הם מקיפים את ר' ישכר דוב באהבה, מקשיבים איתנו לעדותו הצלולה והמבעיתה על מה שאירע באותו יום בלתי נשכח:
"בשעה שבע וארבעים וחמש בבוקר, כאשר עזבתי את הבית וכריך בית הספר בידי, הלכתי באופן רגוע. פיזמתי לעצמי נעימה שקטה, כשאני לא חולם על מה שעתיד להתחולל מאוחר יותר. כבר בהגיעי לרחוב 'לאופולד' ראיתי כמה מחבריי רועדים מפחד, כשהם נמלטים בבהלה מה'תלמוד תורה'. 'הנאצים מחסלים את ה'תלמוד תורה'!' הם קראו בפחד.
"עדיין לא הפנמתי את מה שקורה. המשכתי לצעוד לכיוון ה'מאלץ גאסע'. הרחוב היה מלא וגדוש בנאצים, אנשי אס-אס ואֶס-אַה, בעשרות צוערי 'היטלר יוגנד' ובסתם גויים שהשתוללו בפראות. כולם שעטו אל ה'בֶּצִירְק' השני, שבו מטבע הדברים זמינים יהודים רבים כדי לפגוע בהם. בקרן הרחוב ראיתי מחזה מזוויע: נאצים אכזרים מכים את המלמדים, כשלידם ניצב המנהל, רבי יואל פולק, חבול בפניו עד זוב דם.
"הפורעים לא הסתפקו בכך, אלא עלו לקומות העליונות של ה'תלמוד תורה', נטלו את הרהיטים והשליכום מבעד לחלונות אל רחבת ה'תלמוד תורה', כשהם צוהלים בראותם מתרסקים על השטח. ליבי נפל בקרבי כשראיתי את השולחן של המלמד שרק אתמול למדתי תורה על גבו, מתרסק לחתיכות. ועדיין זה לא הספיק להם, עד שהוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, וגלגלו את יריעותיהם לאורך רחוב 'מאלץ'. לאחר מכן הביאו עצים וחומרי בערה, והעלו אותם באש, בעוד הגויים חוגגים את המעמד הנורא הזה.
"קבוצה של כעשרים וחמישה צעירים משולהבים, חברי ה'היטלר יוגנד', רדפו אחריי ואחרי חבריי. מבוהלים עד מוות נשאנו רגלינו וברחנו. ניסינו לקצר הדרך דרך סמטת 'אִים-וֶורְד'. בבניין מספר חמש שכנה חנות ותיקה של סוחר פחמים, גוי וינאי 'ארי', שעד פרוץ המאורעות חשבנו שהוא 'משלנו'. הוא הבחין במנוסתי, שלח את רגלו והכשיל אותי ארצה. עד מהרה עטו עלי נערי ה'היטלר יוגנד', כשהם מפליאים בי מכות רצח. התפללתי בליבי לבורא עולם שיצילני ובחסדי שמים הם עזבו אותי. כך שבניסי ניסים הגעתי הביתה חי ושלם. לא הייתי היחיד. חבריי הבוגרים שהקדימו לבוא כדי להתפלל שחרית בבית המדרש של ה'תלמוד תורה', גורשו גם הם בחמת זעם מהמקום, ובעודם נסים על נפשם רדפו אחריהם ברחובות צעירי ה'היטלר יוגנד' והיכו אותם לסירוגין.
"אל הבית הגיע גם סבא, ר' ישראל קרן. הוא מיהר לחזור מתפילת שחרית ב'בעלזער קלויז', כי הרגיש שמשהו רע עומד להתרחש. רק שלושה ימים קודם לכם ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי שנמלט מגרמניה לפריז, בארנסט פון-ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפריז, כמחאה על גירוש היהודים מגרמניה. ליל הבדולח נוצל אפוא כצידוק מעוות לצוררים הנאצים לבצע פוגרום נורא נגד היהודים. באותו ליל בלהות הם הרסו כמעט את כל בתי הכנסת בגרמניה ובאוסטריה. חיללו בתי קברות יהודיים רבים, הרסו ובזזו אלפי חנויות בבעלות יהודית. אלפי יהודים נעצרו ומאות נרצחו.
"יחסית לשאר ערי המחוז, התחילו הפוגרומים בווינה באיחור ניכר. הם התרחשו בה למחרת ליל הבדולח. בשובי הביתה כל עוד נפשי בי, נעמדתי כמסומר ליד חלון הבית שהביט על הרחוב, וראיתי במו עיניי את המחזות האיומים. בעיניים בלתי מאמינות ראיתי כיצד הצוררים משליכים מבעד לבתי הכנסת את הרהיטים הכבדים והיקרים, ולאחר מכן גוללים את ספרי התורה לאורך הרחובות, מקבצים הכל לערמות ומעלין הכל באש. יותר משהלהבות ליחכו את הגווילים הקדושים, הן שרפו את נשמותינו מבפנים.
"במו עיניי ראיתי את הריסת המדרש בהַיידְגַסֶה, וכיצד שני בתי כנסת קדושים עולים בלהבות: ה'שיף שוהל' המפורסם שיסד הגאון רבי זלמן שפיצר, חתנו של ה'חתם סופר', וה'פולישער שוהל' של יוצאי פולין. עיניי גם קלטו את הרס הקלויז של חסידי באיאן וצאנז. את הפרעות בבתי הכנסת הרחוקים יותר לא ראיתי מקרוב, אם כי ראיתי את הלהבות הענקיות שהיתמרו מהם ונראו למרחוק".
שם, בקומה השלישית היה המשרד של הקצין. ב'רוסהאר קזרנה'
סבא יוצא לדרך
אנחנו עומדים שם, בחצר התלמוד תורה, היכן שחלקי הרהיטים השבורים התפזרו אז על הקרקע, מסומרים למקומנו, מקשיבים לכל מילה. בינתיים עוד ועוד ילדים מתקבצים סביבו. מאחוריהם משתרכים גם המלמדים שלהם, שנואשו מלהשיב אותם חזרה לכיתתם. כולם מרותקים לסיפורו של תלמיד המוסד המבוגר בעולם. אנחנו מביטים בחצר, ולאורכו של רחוב 'מאלץ' לסירוגין, ממאנים להאמין כיצד הרחוב הפסטורלי הזה בער אז באש אנטישמית כה עזה.
עברו שמונים ושלוש שנים מאז. לפני מספר שבועות נחגג בווינה החרדית אירוע הכנסת ספר תורה מרהיב. ספר תורה חדש שנכתב על ידי המתפללים, הוכנס לבית הכנסת 'קהל חסידים', ששוכן בחלקו התחתון של מבנה בית הכנסת של קהילת 'עדת ישראל'. התהלוכה עברה בדיוק באותו נתיב שבו נמלט הנער ישכר דוב על נפשו מאימת הפורעים בליל הבדולח. "היות וידעתי שהתהלוכה תעבור במקום הזה בו ניצלתי, שאלתי שאלת רב, ונפסק לי שאני צריך לברך ברכת 'שעשה לי נס' באותו מקום", מספר לנו ר' ישכר דוב.
ה'אמן' הנלהב שחזר מהקהל, נשמע כל העולם. הדי הברכה שנאמרה בהתלהבות עצומה ובקול גדול, טלטלו מאות אלפים ברחבי העולם. המראה הלא שגרתי של היהודי נמוך הקומה מודה להשם בהתרגשות גדולה באותו מקום שניצל לפני יותר משמונים שנה – ריגש רבים.
"אבל למה רק עכשיו?"
"עברתי הרבה פעמים במקום הזה", אומר ר' ישכר דוב, "אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו עוברים שם בטקס חגיגת ספר תורה חדש שמוכנס לבית הכנסת של אחת הקהילות המפוארות בעיר. הרגשתי שהרגע הזה, שבו אנחנו חוגגים נקמה על הנאצים שהחריבו את הקהילות האלה עד היסוד, הוא הזמן המתאים להודות ולהלל להקב"ה ברוב עם על נס התחייה העצום".
הניע אותו עוד משהו: הרצון הבלתי נדלה שלו להזכיר לבני הדור שלנו שאת הזוועות ההן, אין לשכוח! זה מה שמעסיק אותו כל השנים, וביתר שאת – בשנים האחרונות. הוא שואף לכך שהשיח על השואה ועל מוראותיה לא ייגמר לעולם. בכל משפט שני שלו במהלך היום המרתק הזה, נשזר המסר החוזר-ונשנה שלו: לא תשכח!
ובחזרה לשנים ההן. האירועים הנוראים הבהירו לבני משפחת קרן שהם חיים על זמן שאול. "חודש לאחר מכן כבר הצלחנו לברוח לגרמניה. היא הייתה תחנת ביניים שלנו בדרך לבלגיה, שם כבר התגורר הדוד בענא. הקושי הגדול שלי היה להיפרד מסבא. נפשי הייתה קשורה בנפשו. הייתי פוגש אותו מדי יום ביומו, והוא היה בוחן את ידיעותיי. הוא היה מעניק לי כל יום מטבע של עשרה גרוש לקופת החיסכון שלי, ובכל יום חמישי הוא היה מעניק לי כ'שכר בחינה' חמישה מטבעות של עשרה גרוש.
"ברגע האחרון, כשכולם כבר היו מוכנים, אני הייתי חבוק בזרועותיו של סבא, זועק מרות: 'אני לא רוצה להיפרד מסבא. אולי לא אראה אותו לעולם'. אבל סבא הרגיע אותי. 'בעוד שבועיים אנחנו נבוא בעקבותיכם', הוא הבטיח. הוא הניח את ידיו על ראשי ובירך אותי בתהרגשות: 'יברכך השם וישמרך… המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים'"…
מה באמת עלה בגורלו של הסבא? לשם כך נצטרך לחכות לאחת התחנות הבאות שלנו בהמשך היום.
למעשה, בידיו של אב המשפחה ר' שמואל שלמה כבר היו אשרות כניסה לארצות הברית, אבל הן היו מיועדות לתאריך מאוחר יותר, רק לחודש מאי של שנת 1940, כשבינתיים היה ברור שיש לברוח מאוסטריה, ויהי מה. הוא חשב על בריחה זמנית לבלגיה או להולנד. אולם כדי לשהות במדינה זרה היה צורך בדרכון, והדרכון האוסטרי שלו פג תוקפו כשנה קודם לכן, ברגע שאוסטריה הפכה לחלק מגרמניה. עד כה אף אחד לא חשב שיש צורך בחידושו, מאחר שהנסיעות העיקריות של המשפחה היו בדרך כלל רק להולנד, בלגיה או צ'כיה, שבגבולותיהן לא היה צורך בהצגת דרכון. הם היו מתיישבים ברכבת ומגיעים ישירות ליעד.
לא הייתה ברירה אלא להנפיק דרכון גרמני. זה לא היה פשוט כל כך. לשם קבלתו היה צריך להצטייד בערמה של מסמכים. מהוכחת בעלות על העסק, תעודת יושר של המשטרה, ועד אישור על תשלום מלא של המיסים. הכוונה של הגרמנים הייתה להקשות על היהודים, ובבד בבד לחלוב מהם כמה שיותר כסף. מצד שני, אישור המס, למשל, היה תקף רק שלושים יום. כך שאם הפרצדורה נמשכה מעבר לשלושים יום, היה צריך להתחיל הכל מחדש. לשלם אגרה נוספת ולבקש שנית את המסמך הנדרש.
ר' ישכר דוב קרן מתחת למרפסת בכיכר הגיבורים, היכן שהיטלר ימ"ש נאם לאומה
פחד בבניין העירייה
התחנה השנייה שלנו, בית העירייה הווינאית, ה'ווינר רַטְהַאוּס'. הלב שלי מחסיר פעימה מול יופיו המדהים של המבנה העצום הזה, שקשה להקיף את כולו במבט אחד בלבד. הוא בנוי על גבי בלוק שלם בצורת מלבן סגור. הוא נבנה משנת תרל"ב עד תרמ"ג (1872-1883), ועלותו הסתכמה ב-14 מיליון גילדן אוסטרו-הונגריים, ההילך החוקי באותה עת. תיירים רבים מקיפים אותו בהשתאות גדולה, מרותקים לחלוטין אל הגילופים האמנותיים שמעטרים את הבניינים. אבל אנחנו מרותקים אל ר' ישכר דוב, שמצביע על המבנה וממשיך לספר:
"הביקורים במשרדי הרשויות, הפחידו מאוד את היהודים שנאלצו לבקר שם. ידע אדם איך הוא נכנס לשם, אך לעולם לא ידע אם וכיצד יצֵא. יהודים הוכו שם בכל דרך. בפגיונות, בשוטים ובמגפיים. אבא הגיע הנה כדי לקבל את המסמכים שלו, לפתע נטפל אליו איש אס-אה מרושע.
"הוא נטל מאבא את תעודת הזהות שלו והכריז לעומתו בהתגרות שטנית: 'התעודה תוחזר לך רק אם תרוץ שלוש פעמים סביב בית העירייה. כל סיבוב אסור שיארך יותר מדקה אחת. אם תאחר – תקבל תעודתך רק ב'בית החוּם'! עם השלמת כל סיבוב, עליך להתייצב בפניי!'
"הבית החום ברחוב 'הירשן'", מסביר ר' ישכר דוב, "היה אימת היהודים. הוא שימש כמפקדה הנאצית בעיר. מעטים היו שנכנסו אליו ויצאו ממנו חיים וקיימים.
"אבא נתקף בפחד עצום. קשה היה עד בלתי אפשרי, גם לצעירים ממנו, להקיף שטח כזה בזמן קצר כל כך! אך לא נותרה לו ברירה. התעודה הייתה חשובה לו יותר מכל דבר אחר. הצורר עמד ושעונו בידו, בודק אם הסתיימה הקפת הבניין תוך דקה. אבא, שחשב כל הזמן על התעודה שלו, רץ כל עוד רוחו בו. אחרי הסיבוב הראשון, שהושלם בפחות מדקה, נעצר אבא לידו, והלה הכריז: 'וייטער!' – הלאה! הסיבוב השני כבר היה קשה יותר, אך עדיין הספיק אבא להשלימו בזמן שנקצב לו. גם את הסיבוב השלישי סיים אבא בתוך פחות מדקה, אבל כל זה לא עזר לו – הגוי האכזרי פשוט הסתלק והתעודה בידו.
"אבא היה מושפל וכאוב. גם חירף את נפשו וגם נותר בלי תעודות. אבא פחד להיכנס אל תוך 'הבית החום'. בטרם עזב אבא בית העירייה, הוא אסף את שארית כוחותיו ומילא את הטפסים הנדרשים. בעוד שלושה ימים – נאמר לו – יוכל לקבל את מסמכי האזרחות העירוניים המבוקשים. מאוחר יותר התברר, כי אירוע שבו הריצו הרשעים סביב בית העירייה יהודים שהמתינו לניירות, היה מעשה שבכל יום באותם שבועות".
כעת, אנחנו בוחנים שוב את גודלו של הבניין. הוא מקבל עכשיו משמעות נוספת. אם זה היה תלוי בי, ההקפה הזאת הייתה לוקחת לפחות עשר דקות.
מה היה הסוף?
"בדרך כלשהי נודע לאבא, שתמורת תשלום נאות יש סיכוי לחלץ את התעודה מה'בית החום'. המחלץ, גוי ששמו ווייזר, היו סוכן שמכר גומי למפעלו של אבא. לאיש היה קרוב משפחה נאצי, שלפני ה'אנשלוס' נודע כנאצי בלתי לגלי, איש מפלגת השטנה במחתרת חלקית. לא הייתה בו שנאה כלפי אבא, מפני שבאמצעותו הוא הרוויח כסף רב. גם עתה היו מניעיו כסף טהור. האיש נקב במחיר חילוץ התעודה: מאה שילינג, כרבע ממשכורת חודשית של פועל. כפי שסוכם ותמורת המחיר שהובטח, הוא הביא אל אבא את התעודה וחסך ממנו לבקר ב'בית החום'".
כאן היה סבא כלוא יחד עם אלף יהודים. הרב קרן, בנו היחיד ר' שמואל שלמה עם סופר 'משפחה' באצטדיון
שעות בתור האימים
יוצאים לכיוון רחוב 'פְּרִינְץ אוֹיגֶן' Prinz Eugen, על שמו של נסיך אוסטרי מעוטר שניהל מלחמה נגד הטורקים. מגיעים למבנה מודרני ומרשים. הוא עומד על יסודותיו של ארמון שהיה בבעלותה של משפחת רוטשילד, ועמד שם עד לפני לא מעט שנים.
"בתוך הארמון הזה ישב הצורר אייכמן", מספר ר' ישכר דוב. "כל מי שהיה צריך לאסוף את הדרכון שלו, הגיע הנה. השתרך כאן תור עצום, שהגיע עד לרחבת כיכר שוורצנברג הסמוכה, שבה שוכנת כיום האנדרטה הרוסית. יהודים נאלצו להמתין ימים שלמים כדי להתקבל פנימה. כחמש מאות עד שבע מאות יהודים עמדו כאן על רגליהם, כשהם מוכים ומושפלים בידי חיילים נאצים. לא אחת נאלצו אנשים שהתור שלהם הגיע – לחזור לראש התור, באמתלאות שונות ומרושעות.
"אתם רואים את המדרכה הזאת? כאן בדיוק עמדתי", משחזר ר' ישכר דוב. בסך הכל הוא רצה להקל על אביו. הוא ידע שיהיה לו קשה לעמוד כאן כל כך הרבה שעות על הרגליים. הוא התנדב לעמוד כאן במקומו.
"ילדים לא הוכו, אז באתי כאן לעמוד במקומו. הבאתי איתי שרפרף קטן, שעליו העברתי את הלילה בהמתנה לתור שלנו. ראיתי בעיניים את הרדיפות הנוראות שהיו מנת חלקם של הממתינים".
למחרת כבר היו בידיהם דרכונים. הם נסעו תחילה לגרמניה, ומשם, בעזרת מבריחים מקצועיים ומלווים בלא מעט סייעתא דשמיא, הם הגיעו לאנטוורפן. מיד עם הגיעו לאנטוורפן, הודיע ר' שמואל שלמה קרן לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שבעיניו, התחנה הזאת היא רק זמנית, בדרך לארצות הברית. דבריו התקבלו תמיד בתמיהה, לעיתים בגיחוך רחב.
"אבא היה מספר להם על מה שהגרמנים מחוללים באוסטריה, והזהיר אותם שהם יהיו הבאים בתור", הוא מתאר וגם מספר על חוסר האמון שהמקומיים גילו כלפי הדברים. היהודים בתמימותם סמכו על מדינות הברית שיעשו עבורם את העבודה. גם לאחר שהצורר נשא נאום שטנה נגד היהודים ברייכסטאג הגרמני ביום י' בשבט תרצ"ט (30 בינואר 1939 למספרם), במהלכו הבטיח כי במקרה של מלחמה הוא יהרוג את כל היהודים. "אבא ניסה לשכנע אותם לעשות הכל כדי לברוח, אך הם צחקו עליו. הוא הוכיח להם מההיסטוריה, שכל מאתיים שנה תקפו את היהודים פרעות קשות".
ר' ישכר דוב מספר לנו על שיחה מעניינת שניהל אביו עם יהודי מקומי לאחר התפילה בבית הכנסת. "כשאבי טען בתוקף שצריכים לברוח, ושיש לפחד מהצהרותיהם של הנאצים, היהודי, במקום תשובה, הדגים בעזרת כף ידו את הסצנה הבאה: 'הנה', אמר, והחווה על אצבעותיו. 'זו צרפת, וזו ארצות הברית, וזו אנגליה, ואלו שאר המדינות'. 'גרמניה', הוא החווה על מרכז כף היד, 'נמצאת שם'. ואז הוא סגר את אצבעותיו על כף היד בתנועה של ניצחון. 'ככה אומות העולם יסגרו על גרמניה', התפאר".
משפחת קרן חיכתה בכיליון עיניים לתאריך ההפלגה לארצות הברית, כשבינתיים עושים הכל כדי לחלץ מווינה את הסבא ר' ישראל. אבי המשפחה, ר' שמואל שלמה נכנס בינתיים לעסקי היהלומים וכסוחר ממולח עשה בהם חיל. "האשרות שלי ושל בן דודי 'הַיְינִי' היו בלי תאריך, כי שלא כמו הורינו, היינו ילידי אוסטריה. אבא וגיסו ביקשו לשלוח אותנו קודם כל לארצות הברית. ההכנות אף נעשו. נפתחו ב'צ'ייס בנק' שבמנהטן שני חשבונות, האחד על שם הייני, והשני על שמי, כשבכל אחד מהם הופקדו אלפיים דולר, סכום נכבד באותם ימים.
"הייני, שהיה מבוגר ממני, אכן נסע, אך אני נער בן שתים עשרה חששתי לצאת למסע לבדי. בסתר ליבי חששתי גם, שיותר לא אראה את אבי ואת אימי, והחלטתי להישאר בבלגיה. הייני נסע לארצות הברית בלעדיי. לאחר המלחמה, רק לאחר משפט ארוך ומייגע בן עשר שנים(!), הצלחתי להכריח את הבנק האמריקאי להשיב לי את הכספים שהופקדו לטובתי".
במגרש ספורט שהפך לכלא
בי"ז באלול תרצ"ט, פרצה מלחמת העולם השנייה. הראשונים שחשו את נחת זרועם של הנאצים, היו יהודי וינה. הצוררים ביקשו להבהיר לכולם שהיהודים הם 'פושעי מלחמה' מסוכנים, ולכן עצרו באכזריות אלף יהודים מתושבי העיר שמוצאם מפולין, המדינה שאיתה ניהלו כעת מלחמה קשה.
היות ובתי הכלא כבר היו מלאים עד אפס מקום בחטופים יהודים, דחסו הצוררים את הקבוצה הגדולה הזאת אל תוך מגרש הספורט המקומי. בין העצורים היה סבא, רבי ישראל קרן, איש שיבה כבן שבעים וארבע שנה. בתו, גִינַה, שנותרה בבית, לא ידעה להיכן נשלח אביה, עד שלאחר כמה ימים הגיעה אליה גלוית דואר ממנו, ובה הוא מודיע לה שהוא עצור במרגש הספורט העירוני, ב'סֶקְטוֹר (מתחם) B', ושאין ברשותו כסף.
הוא ביקש ממנה שתשלח לו כסף, בגדים להחלפה, ביחד עם עוד כמה פריטים. גינה ידעה כי מסוכן עבור יהודייה כמותה להתקרב אל מגרש הספורט, אך למרות זאת חירפה את נפשה, ניגשה אל השער, ביקשה מהשומרים הנאצים האימתניים להעביר את החבילה אל אביה, וקיבלה את הבטחתם כי היא תועבר ליעדה. בחסדי שמים לא אונה לה רע והיא שבה בשלום לביתה.
בינתיים, המאמצים של משפחת קרן בבלגיה, לחלץ את הסב מווינה לא ידעו מנוח. "אבא ובני המשפחה עשו ניסיונות נואשים להשיג לסבא דרכון. הם אף הצליחו להשיג בשבילו ויזה לבלגיה. הם טענו בפני השלטונות כי ילדיו כבר נמצאים בארץ זו, והוא מבקש להתאחד עם משפחתו – אך כל המאמצים עלו בתוהו.
"איתם יחד, באותו מגרש ספורט, שהה הרב הצדיק רבי משהני'ו הי"ד, בנו של האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל. בראש השנה הם בחרו בו לשמש כשליח הציבור שלהם. מאוחר יותר שמעתי מחמשת היהודים שנותרו בחיים מכל האלף, כיצד ובאיזו התלהבות עצומה ובדמעות רותחות, התנהלה התפילה הזאת. 'וינה טרם ראתה תפילת ימים נוראים כזאת', הם העידו בפניי. אפשר גם היה להבין למה".
לדודה גינה לא נתנו אז להיכנס. גם ר' ישכר דוב עצמו לא נכנס מעולם אל תוך מגרש הספורט. הוא אף פעם לא הצליח להיכנס לבדו אל המקום שבו שהה סבו ביחד עם אלף היהודים. עכשיו אנו מנסים את מזלנו. המזל שלנו, הוא תעודת העיתונאי הרשמית שלי. מצלצלים בשער ואומרים שיש כאן עיתונאי. זה עובד. השער נפתח. נכנסים פנימה.
ר' ישכר דוב מתרגש. אנחנו ניגשים לאחד ממנהלי המקום, ומסבירים לו במי מדובר. הוא מתפתל מעט. לא כל כך נעים לו המעמד. אבל הוא מבין שאין לו ברירה. הוא נותן לנו להיכנס פנימה. 'מהר, וקצר', הוא מבקש.
מיד בהתחלה אפשר להבחין במצבת האבן שהוצבה לזכרם של היהודים שהיו עצורים כאן. ר' ישכר דוב מתרגש לקרוא את הכיתוב מעל המצבה. לראשונה הוא מתוודע אליה. משם עולים בגרם מדרגות בלתי נגמר אל מגרש הספורט. את ר' ישכר דוב זה לא מרתיע. הוא עושה ביחד איתנו את כל הדרך למעלה, ולאחר מספר דקות, אנחנו כבר נמצאים בתוכו. מביטים בתדהמה בגודלו העצום, וביציעיו המרובים. הריקים לעת עתה.
"כאן זה היה", הוא אומר בקול נשנק. "פה, בשטח הזה היו כלואים אלף יהודים שחייהם היו תלויים להם מנגד". הוא מביט סביבו, משל מחפש הוא את המקום שבו הצטנף לו סבו היקר.
"ומה עלה בגורלם?" אנחנו מתעניינים.
"נִישְׁט גוּט (לא טוב)". מכאן הם נשלחו למחנה בוכנוולד. רכבת צפופה הובילה אותם אל תחנת הרכבת של ויימאר, ומשם הצטוו לצעוד ברגל לעבר המחנה, כשהרוצחים מפליאים בהם את מכותיהם. "במהלך צעדת המוות", מעיד ר' ישכר דוב, "כשהגענו לבוכנוולד פגשתי ידיד המשפחה, יהודי בשם ר' אפרים זיידן. לא זיהיתי אותו כמעט. הוא היה שדוף וחולני. והוא תיאר לי כיצד הגיעו לכאן אלף היהודים מווינה. לא היה מקום עבורם בצריפים הקיימים, אז הגרמנים הקימו ארבע סוכות נעדרות דפנות, שבהן 'שיכנו' את כולם. הוא שהה באותה סוכה יחד עם סבא ובן הרבי מקופיטשניץ".
מספר ר' ישכר דוב: "באחד הימים שמעתי כיצד המבוגרים מסתודדים ומספרים כי הגיעה ידיעה מרה, עדיין בלי פרטים ובלא אימות, כי הצוררים הנאצים רצחו מישהו מבני משפחתנו הקרובה. הידיעה לא נתנה לי מנוח. יומם ולילה התהלכתי כשהידיעה העמומה לא נותנת לי מנוח. עדיין המשכתי ללכת לבית הספר, עד שבאחד הימים, כשפתחתי את דלת ביתנו, נגלה לעיניי מחזה מבעית: אבא יושב על הארץ, נר נשמה מהבהב לפניו, וסביבו דוממת ודומעת כל המשפחה.
"בבת אחת פילחה ההבנה את תודעתי: משהו נורא קרה לסבא! התברר, שהגיע מברק מחריד אל הדודה גינה בווינה, היישר ממחנה בוכנוולד, שהודיע בנימה 'עניינית' כי אביה 'מצא את מותו' במחנה והוא נשרף בקרמטוריום, וכי אם יש את נפש המשפחה לקבור את אפרו, עליה לשלוח תשלום ולקבל בתמורה את פחית האפר. המשפחה כמובן שילמה וקיבלה הביתה את כד האפר. היא גם נזכרה שסבא סיפר לה פעם, שהוא הכין עפר ארץ ישראל לצורך קבורתו, אז היא קברה את האפר ביחד עם העפר בבית הקברות היהודי בווינה".
הרהיטים של החיידר הושלכו מהחלונות אל הקרקע בליל הבדולח . בתלמוד תורה ב'מאלץ גאססע'
שם השם על הזרוע
עוזבים את המקום ברגשות מעורבים. האחראי שמלווה אותנו מגלה בינתיים התעניינות הולכת וגוברת. קשה לדעת מה הוא חושב עלינו – האם שמח שחזרנו, או שמא הוא מעדיף שהיהודים לא ישובו הנה.
"גם כשחזרתי לווינה אחרי המלחמה", מספר ר' ישכר דוב, "היו גויים ששמחו, והיו שלא התאפקו והביעו את סלידתם: 'שוב אתם פה?' הם העירו בסרקזם ובשנאה".
יוצאים לעבר רוֹסַאוּאֶר קַזֶרְנֶה (Rossauer Kaserne). מפני מה דווקא אל האתר הזה? את זה נשמע עוד מעט. הוא נראה בדיוק איך שבסיס צבאי אמור להיראות. מלבן ארוך, שכל צדדיו תואמים זה את זה. מגדלי שמירה מסוגננים מסביב, וחלונות משופעים זהים לכל אורך הבניין. העיצוב הוא פשוט, חלק, וחסר ברק. כעת הוא שופץ, והכיכר המרכזית שלו מלאה ברכבים חונים. אז, הוא היה מלא בטנקים ומכונות מלחמה.
הביקור במקום הזה מסמל עבור ר' ישכר דוב את אחד הרגעים המכוננים שבהם הוא הבין שהימים העליזים שלו התחלפו באימה.
"למעלה, בקומה השלישית", הוא מצביע על המקום המדויק, "שכן משרדו של הקצין היידוביץ. אחייניתו, וֶטִי, עוזרת הבית שלנו, הייתה מביאה אותי אליו מדי פעם, והוא היה משתעשע איתי. הוא הציע לי לא אחת להשקיף על הכיכר שבה היו החיילים עורכים אימונים קדחתניים. הוא אפילו הראה לי כיצד הטלסקופ הצבאי עובד. פעם אף ניסה ל'אמן' אותי. הוא הלביש חרב ענקית על כתפיי הצנומות ואז פקד: 'צעד שמאל, ימין, עצור, הסתובב'…
"הזמנים השתנו. הנאצים סיפחו את אוסטריה, ובחודש אייר תרח"צ (מאי 1938), כאשר אמרה וטי שהיא רוצה לבקר את הדוד הקצין שלה, ביקש ממני אבי להתלוות אליה. הוא חשב שמא תצמח תועלת מהביקור הזה. השמירה הייתה הדוקה הפעם. כרזות ענקיות של צלבי קרס השתלשלו מגג הבניין ועד למטה. בחצר נראו חיילים רבים שהתאמנו כל העת.
"בקומה השלישית המתינו לנו הדוד והדודה. כשהדודה ראתה אותי, היא התנפלה על וטי בצעקות: 'עם הילד היהודי אסור לך לבוא הנה יותר!' הדוד הסביר שאסור לו להיות בקשר עם אף יהודי. בסוף הדודה אף הזהירה את וטי שלא תעבוד יותר אצל משפחת קרן, שמא יבולע לה. וטי הסתובבה בחרי אף ועזבה את המקום ביחד איתי. כשיצאנו החוצה עיכב אותנו השומר, בגלל שוֶטי לא בירכה אותו ב'הייל היטלר', ובקושי רב נחלצנו משם כל עוד נפשנו בנו".
ר' ישכר דוב מצביע על לוח ליבו ומכריז בהתרגשות: "עד היום אני נוצר בליבי את הפחד האיום שתקף אותי כשיצאתי משם. אתם לא מסוגלים לתאר לעצמכם באיזה התקף חרדה לקיתי. המחזה הזה, שבו הקצין, הידיד שלנו, הפך את עורו ביום אחד, המחיש עבורי יותר מכל דבר אחר את המהפך שהתחולל כאן, ואת העתיד הנורא הצפוי לנו".
הוא יכול לספר ימים ולילות על כל מה שעבר עליו מאותו יום ועד שהגיע חזרה הנה, אל הבית בקרומבוים-גַסֶה. מבלגיה הם נמלטו לצרפת. משם ניסו לחצות את הגבול לשווייץ, אך נתפסו מספר פעמים עד שנשלחו לאושוויץ. האֵם מצאה שם את מותה הטרגי, ואילו האב והבן שרדו כמעט עד הסוף. כמעט. במהלך צעדת המוות האחרונה, הוא גם איבד את אביו היקר.
את רגעיו האחרונים של אביו, הוא מתאר בספרו: "בשעת ההליכה התרופפה התחבושת שלרגלי, וכאשר התכופפתי לרגע הבחין אחד היהודים כי הנאצי מכוון אלי את אקדחו. 'הוא מתכונן לירות בך', הוא קרא בפלצות אלי ואל אבי. מקווה שאספיק להתרומם בטרם יירה כדור המוות. אבא שהבין שהרוצח עומד לירות בבנו יחידו יקירו, השליך עצמו עלי והירייה שכוונה אלי מצאה אותו ופצעה אותו אנושות. גם אני הרגשתי בקליע. מאבא הוא עבר אלי והטביע סימן בגופי. כמו חץ נוקב פילחה את תודעתי ההבנה של מה שהתרחש זה עתה. העולם הסתחרר סביבי".
עד היום נותרה לו מזכרת כואבת אחת מהמחנות. המדים המפוספסים שלו, וכמובן את המספר שנחקק על זרועו. את המספר הוא יודע בעל פה, לא רק כי הוא מכיר אותו מכל השנים ההן, אלא בגלל שטמון בו סיפור גדול.
זה היה בימים שבהם הפציצו בנות הברית את המחנות. הנאצים התקינו מערכת על ארובות הענק שבלטו מהמחנה, שפיזרו ענני עשן לכל עבר כדי להסוות את יעדי ההפצצה. זה היה במחנה 'בלכהאמר' שליד אושוויץ. על יהודים הוטל לעלות למרומי הארובה, במעלית מיוחדת, ולהפעיל את המערכת כאשר נשמעה אזעקה.
"פעם קרה, שמי שהיה אמור להפעיל את המערכת שכח להפעיל אותה. המעלית כבר לא עבדה. והיהודים פחדו פחד מוות, שמא יאשימו אותם בסיוע לאויב. זה היה כמעט בלתי אפשרי לטפס לבד בסולמות עד לגובה של מאה מטרים. כולם הסתכלו עלי. אבל אני סירבתי. זה היה מבצע מסוכן ומורכב מאוד. היה בינינו הרב מגארליץ, נכדו של הרבי 'דברי חיים' מצאנז. הוא יהודי קדוש וטהור. הוא התחנן בפניי שאעשה זאת, אך אני הסברתי לו שזה ממש בלתי אפשרי.
"ואז ביקש הרבי ממני להושיט לו את ידי ולהראות לו את המספר שהיה חקוק על זרועי. הוא הביט בו בריכוז ואמר: 'המספר הכולל שלך עולה לכדי מספר עשרים ושש, שהוא הגימטריה של שם השם. בשם השם עלה למעלה ותצליח!' הוא אף הוסיף: 'כל אימת שתיקלע לצרה, תראה את המספר הזה, וכמו אצל משה רבנו שהרג את המצרי בשם המפורש, כך גם אתה תינצל ממנה!' כמובן שעליתי, וירדתי בשלום".
פַארְגֶעסְט נִישְׁט!
ויהי אחר המבול. לאחר המלחמה חזר ר' ישכר דוב לווינה. קודם, כדי לחכות שם ליקיריו שאולי ישובו לארץ מולדתם. אבל אף אחד לא שב. הוא נותר לבדו. מנסה להחיות מחדש את הקהילה היהודית הפצועה. בתעצומות נפש אופייניות, הוא שיקם מחדש את עצמו ואת מוסדות הקהילה היהודית. כשהוא נרשם מחדש לקהילת 'עדת ישראל' הגדולה שבה כיהנו רבנים דגולים מהשורה הראשונה, הוא קיבל את המספר 24 בלבד. כיום הוא משמש כנשיאה.
יחד עם עוד מספר חברים הוא חיפש ואיתר עשרות משתפי פעולה נאצים, כשהוא מסגיר אותם לשלטונות הרוסיים. בביקורי במשרד הוא הראה לי פגיון של נאצי שאת זהותו הצליח לחשוף ביחד עם קצין אמריקאי. הנאצי החביא את הסכין בפח האשפה, כשהבין כי כלתה אליו הרעה, אך הווא התגלה בחיפושים שהם ערכו. הסכין הזה סיים את חייו של הנאצי בו במקום.
ר' ישכר דוב המשיך לנהל את בית העסק של אביו, והתרחב לעסקי הנדל"ן. הוא אף היה מעורב בסיוע למבצעים מזהירים של משלוחי נשק למדינת ישראל החדשה והמתפתחת. עד היום הוא משמש סמל ומופת ל'בעל בית' יהודי מהסוג הטוב והמתוק של פעם, שמאגד תורה וגדולה במקום אחד.
"לפעמים אני שואל את עצמי, למה דווקא אני ניצלתי מכל המשפחה שלי", אומר לנו ר' ישכר דוב ברגע של גילוי לב. "אבל אני יודע שאין לי תשובות. לא רק על השאלה הזאת, אלא על עוד המון שאלות בלתי פתורות". המסר שלו, מכל מקום, הוא להאמין בלב שלם לכל מי שאומר שהוא רוצה להשמיד אותנו. "אם יש גוי באיראן שמכריז שהוא רוצה להשמיד את ארץ ישראל, אנחנו צריכים להאמין לו ולהתייחס בהתאם. בטח לא להיות אדישים ולסמוך על אף מדינה בעולם שתעשה עבורנו את העבודה". ההיסטוריה, לדידו, תמיד יכולה לחזור על עצמה.
"האם האמנת אז שאתה תזכה לחזור הנה ולהקים את הכל מחדש?"
ר' ישכר דוב מצטחק במרירות. "חיינו אז את היום ואת השעה", הוא אומר. "מי בכלל היה מסוגל לחשוב על המחר".
השמש מתחילה לשקוע, היום מתקרב לקראת סיומו. אנחנו כבר מעט מותשים. אך לא ר' ישכר דוב. "קר לך?" הוא מתפלא על הצלם שמתלונן. "אנחנו היינו צועדים בצעדת המוות, בשלושים מעלות מתחת לאפס, ועם נעלי עץ פתוחות". אנחנו עושים את דרכנו לתחנה האחרונה שלנו להיום. ר' שלמה מקליד לתוך מכשיר הניווט שלו את צמד המילים 'הֶלְדֶן פְּלַץ' (Heldenplatz), והקול המתכתי מעביר לנו הוראות נסיעה ברורות. זה לא רחוק מכאן. היעד הזה הוא אתר נחשק עבור רבים. למרגלות כיכר הגיבורים שוכן 'ארמון הופבורג' המדהים, ששימש בשעתו את מלכי בית הבסבורג.
כשאנחנו מגיעים לשם, אנחנו מבחינים בתיירים נרגשים שמצטלמים בכיכר. חלקם עולה במדרגות האבן המחוטבות אל תוככי הארמון שמשמש כיום בעיקר כבית אוצר גנזי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. המתחם הוא ענק, והכיכר שלמרגלותיו מעוצבת בטוב טעם, באנדרטאות ומזרקות לאין שיעור.
מרגע שיצאנו מהרכב, עיניו של ר' ישכר דוב ננעצו אינסטינקטיבית במרכזו של המבנה המרכזי המעוגל למחצה. הוא הביט לעבר המרפסת המסוגננת שבצבצה ממנו. הביט בה מהורהר. הביט והמשיך להביט.
אנחנו הבטנו בו, מחכים למוצא פיו.
"אתם רואים את המרפסת הזאת?" הוא שואל אותנו ואת התיירים שהצטרפו אלינו, מזהים כאן אטרקציה מסוג אחר. "שם, שם על המרפסת הזאת, עמד הרשע יימח שמו, ונשא את נאומו המפורסם על ה'אנשלוס', הסיפוח האוסטרי אל גרמניה, בפני קרוב למיליון אזרחים. זה היה בתאריך 15 במרץ בשנת 1938. אני זוכר את היום הזה ואת הנאום שלו כמו היום. נאסר עלינו כמובן לבוא, אבל מי בכלל רצה לבוא. נאלצנו לשמוע את הנאום בשידור חי מעל גלי האתר. הצטנפנו לנו בבתים בפחד וברעדה, כשבאוזנינו מהדהדות תוכניותיו השטניות של השטן הגדול הזה".
"שם? אתם רואים? שם, על המרפסת הזאת הוא עמד, הרשע הזה. הרשע הזה".
ר' ישכר דוב נרעש ונפחד כולו. נראה היה שאירועי היום הזה, הציתו בקרבו את התחושות הסוערות של הימים ההם כפי שלא הוצתו מעולם. ואז, הוא מבקש שנכוון אליו את המצלמה, כדי להקליט את המסר שלו לכל מי שמוכן לשמוע:
"כאן מעלי, עמד היטלר יימח שמו ואיים עלינו. כאן הוא פרש את תוכניותיו הזדוניות. הוא כמעט הצליח לממש אותן. הוא גירש והרג עשרות אלפי יהודים מווינה. אבל, ברוך השם, אנחנו ניצחנו אותו! הנה, אני פה. והבן שלי, שמואל שלמה שקרוי על שם אבי, גם פה איתי. יש לי נכדים ונינים, ואנחנו שוב מתפללים בחופשיות בבתי הכנסת של וינה.
"אבל לדור שלנו אני קורא מכאן: טַיֶיערֶע יִידְ'ן, פַארְגֶעסְט נִישְׁט (יהודים יקרים, אל תשכחו)! אל תשכחו לנצח את הזוועות שחוללו הרשעים האלה בעמנו. לעולם לא נשכח ולא נסלח!"
