נשמות בלהבות

'אין נער-שורף, יש נער ששורף לו' • יממה אחרי שהוקעו אל עמוד הקלון, יצא הרב נח פלאי לפגוש ולשוחח עם נערי ההפגנות בבני ברק של מטה. מסמך מטלטל

כל האצבעות המאשימות הופנו לכיוונם. מאז ליל הזוועות בבני ברק – התקשורת החרדית והכללית הציגה אותם כחיות אדם • אבל הרב נח פלאי העדיף לשים לב אל הנשמה והלך לפגוש אותם ולשמוע את מה שבאמת מבעבע מתחת לפני השטח בעיר התורה והחסידות • איך הופך נער חיידר לעבריין רחוב? מי המעודדים השקטים שאיש לא יגער בהם? ואיזה חשבון נפש כל הגורמים חייבים לעשות? • קריאת חובה לכל הורה ומחנך

זעקה מתוך הקפוצ'ון

מאות פעמים בחיי חלפתי ברחובות הללו. כילד שבא לבקר את סבתא, כבחור שיצא מהישיבה 'לתפוס' איזה טיש בליל שבת, כיהודי שדוהר ברכב עם כמה בוסטרים מאחור; אבל אף פעם לא שמתי לב אליהם.

נכון, הם תמיד היו שם. בשוליים. ישבו על הגדרות, שוטטו בגינות, ואפילו ציערו כהוגן את העוברים והשבים – אבל אף פעם לא באמת ראיתי אותם. אף אחד לא ראה אותם.

זהו הגורל העצוב שלהם. לא רוצים לראות אותם. כולם מעדיפים להתעלם, לשלוח אנשים אחרים. היחס אליהם מהול ברחמים, בבוז – ובעיקר בהדחקה. קיומם, בעיקר מצבם, לא נעים לעין, בטח לא לתודעה. כמו איזו מועקה שאיש לא רוצה לזכור שהיא בכלל קיימת.

ואז, בבת אחת, הם הצליחו השבוע להשיג את מלוא תשומת הלב שלנו.

אחרי שנים שאיש לא מקשיב לזעקה שלהם, לסיפור החיים המטלטל, להתמודדות ולמורכבות – הגיעה התמונה המחרידה של האוטובוס הבוער בליבה של עיר התורה והחסידות, והזכירה לכולנו את השרפה הפנימית, ההיא, שכולנו לא רוצים לזכור.

הרבה שמות יש להם: 'נוער שוליים', 'נושרים', 'שבבניקים', 'ילדי רחוב', 'נוער גדרות', ויש גם כינויים קשים יותר וגזעניים יותר. גם השבוע, כשמיטב המסבירנים החרדים, ממליאת הכנסת ועד אולפני השידור, ביקשו לנקות את ענני הפיח השחור מעל בני ברק – הם השתמשו שוב באותם כינויים. "מי שמצית אוטובוס", הכריזו בפאתוס, "הוא לא חרדי. זה רק 'נוער שוליים'".

וזה בדיוק הזמן להפסיק עם ההדחקה הזאת. אין ברירה. אם אנחנו לא רוצים לראות עוד ועוד אוטובוסים מפויחים במחנה, נראה שחייבים להפסיק לטייח ולעצום עיניים. חייבים להבין מה בדיוק קורה ואיך אפשר לעצור את המגפה.

לא מדובר במסע רחוק. זה ממש כאן. בחצר האחורית של הבית שלנו. ב'שוליים'.

לפני שאנחנו שופטים, מתראיינים, תוקפים ומבקרים, כדאי לנסות, לפחות פעם אחת, להקשיב למה ש'הם' חושבים. לפגוש את הנשמות שמאושפזות בתוך הקפוצ'ונים השחורים, להביט אל העיניים שכלואות בתוך מניירות של קשיחות, לראות את הילד המיוסר שבסך הכל מבקש קצת חיים נורמליים.

פשוט להתיישב ליד, ולנסות להבין: למה לשרוף?

זה לא נעים. זה עוכר שינה. אבל זה שלנו. לפחות של חלקים גדולים מאיתנו.

אלא שהמסע הזה דורש זהירות ואחריות. כשמדובר בנפשות רכות, בסיפורי חיים מצמררים ובמלחמה אכזרית – אין לאף אחד סמכות להיטפל אליהם לשם ריגוש או 'פרויקט עיתונאי' מרטיט.

מי שהתנדב לעשות את המסע הזה עבורנו, הוא איש מעלה שזה תפקידו. כל ימיו ולילותיו הם מסע אחד ארוך של שליחות עם הנערים הללו. מסע שתחילתו בירושלים, המשכו בבלארוס וסופו בכל מקום שיש בו ילד יהודי שרוצה עזרה.

כבר יותר משנה שאני מלווה אותו. קוראים לו 'נח'. אתם מכירים אותו בתור 'הרב נח פלאי' מהטור החינוכי בסוף המגזין. יש לו כמה כובעים ותפקידים. הצד השווה שבכולם הוא שהוא מציל נשמות. מקרב אותן בכל דרך.

לפני כשנה הוא התחיל לפרסם טור ב'משפחה'. 'לב אל הנשמה', קוראים לו. טור שלראשונה לא מטאטא דברים ותופעות. הוא מלא וגדוש בסיפורים מהשטח. ממה שהוא נחשף במסעו התמידי ברחובות, בחיידרים ובישיבות.

עכשיו, רגע אחרי שהתמונות המסעירות מבני ברק הצליחו לזעזע אותנו, ורגע לפני שנחזור להדחיק ולדבר על נושאים אחרים, אני מתלווה אל הרב פלאי ללילה כואב ומדמם ברחובות עיר התורה והחסידות. לילה שכל-כולו זמזום חרישי אחד ארוך שמזהיר: "שימו לב אל הנשמה". אל תסתכלו אל השוליים, אלא על מה שמתגלגל בהם.

וזו ההזדמנות להבהיר ולהדגיש: לאורך כל הכתבה הזו, לא תמצאו סיפור אחד שפרטיו לא שונו, ואף לא שם אחד אמיתי. אפילו התמונות שצילם צלמנו המוכשר, לא מתיימרות להתקשר אל הנאמר בכתבה. בדיני נפשות עסקינן.

הדבר הראשון שאני לומד עוד לפני היציאה לשטח – זה שהאנשים שאותם אני מחפש, הם טיפוסים של לילה. "השעות הכי יפות שלי", ילחש לי מישהו בהמשך הלילה, "הן מלפנות בוקר עד אחר הצהריים. אז אתה ישן כמו תינוק".

ביום רגיל, שבו אף אחד לא מרתיח את הזירה. העסק מתחיל להתחמם רק לקראת הלילה. זה הזמן שבו בורחים מהבית, מחפשים התרחשות כלשהי, מישהו שיעזור להעביר ביחד עוד כמה שעות של אופל. אלא, שגם אז הסבל לא מסתיים.

על גדר אבן, בהצטלבות שני רחובות מרכזיים – שנושאים שמות של גדולי עולם – אנחנו פוגשים אותם. הם יושבים כבויים. אם מתעלמים לרגע מהלבוש וההבעה, אפשר לזהות נערי ישיבה-קטנה מתוקים ועדינים. עכשיו המצח החלק שלהם מנסה לזייף קמטים של 'אל תתעסקו איתי'.

אני לא הייתי מעז. ודאי לא אחרי מה שקרה אתמול. אבל המבט המלטף של הרב נח פלאי, ננעץ בחבורה בטבעיות. "היי", הוא פותח כמו קרוב משפחה שרק קפץ לבקר. ובבת אחת – הים הסוער נבקע. החבר'ה מתחילים להחליף שמות, פרטים וסיפורים.

ואז הם מזהים את העיתונאי. פרץ צחוק מריר וידיים שסופקות בהנאה: "פתאום הפכנו למפורסמים. כולם מכירים אותנו, רוצים לראיין אותנו. מה נראה לך, אני טיפוס ששורף אוטובוסים?! רק אל תגיד לי שאתם בכלל בלשים של המשטרה (המינוח במקור וולגרי יותר)".

כן, הם היו שם אתמול. ועוד איך היו. "בונ'א, כזה לילה בני ברק לא תשכח. אח שלי, זה היה כיף. מכות, פיצוצים, יס"מ, וואי-וואי-וואי".

הרב פלאי לא מרפה. הוא מנסה להבין. לא חלילה שמות. רק את זה: "אתם יכולים להסביר לי, מה עובר בראש של בחור שמחליט לעשות דבר כזה? בכל זאת", הוא ממשיך, "אדם כמוני-כמוכם, לא עושה דברים כאלו".

"וואלה לא יודע", אומר מישהו. "אבל למה אתה שואל אותנו? תשאל את כל הבחורים שעמדו שם. אתם הכי קל לכם לבוא אלינו. אבל אני אומר'ך, היו שם מסביב איזה מאה בחורים מהישיבות, אורגינל, עם פאות עם כובעים וחליפות. כולם השתוללו קצת".

– "כולם השתוללו", ממשיך ר' נח, "אבל היו רק בודדים שהעזו לשרוף".

"קודם כל, זה לא נכון", אומר נער אחד. "תעזוב אותך, כל פעם שיש הפגנת-גיוס, גם שורפים. וחוץ מזה שאני ראיתי גם כמה בחורים מישיבות שורפים".

"בוא אגיד'ך דוגרי", מתערב חברו. "הם היו מתים לשרוף. הם פשוט פחדנים. יש כאלו שלא מפחדים. אז הם שורפים".

– "תגידו", שואל ר' נח, "איפה אני יכול לפגוש את החבר'ה האלו שלא מפחדים?"

יש להם כתובות מדויקות. "אבל לא עכשיו. המשטרה הביאה פה פשיטה הבוקר. כולם עצורים. יש כאלו שנעלמו מהשטח. תבוא עוד כמה חודשים".

"הכי טוב", אומר מישהו, "תבוא בפורים. בפורים כולם יבואו. יהיה כיף. נפצים, בלגן. יהיה כיף".

רעם צחוק נשפך ברחוב. רעם שצורב צריבה עמוקה ושורפת בלב.

מבוכה על הגדר

בלילה שאחרי ליל הפרעות המפורסם, רחובות בני ברק כבר חוזרים לעצמם. הכבישים כבר נפתחו והחסידים ואנשי המעשה עם המסכות על הפנים ושקיות הספרים חזרו לפסוע מעדנות על המדרכות הישנות. "איזה טמבלים שלא באתם אתמול", מחמיאים לנו עוד ועוד נערים שנפגוש.

וזאת ההזדמנות הראשונה, להתחיל ליצור בידול. כשאנחנו עולים לרכב סיור של אחד מעובדי עיריית בני ברק, והאיש שמתלווה אלינו פוצח בשיחה מקצועית עם ר' נח – אני מבין שכמו שאנחנו לא אוהבים שמכלילים את כל המגזר החרדי, כך גם חשוב מאוד שלא ליצור הכללות בין הנערים. כמו שאי אפשר ליצור הכללה בין הנוער הנושר לכלל הציבור החרדי – כך אי אפשר ליצור הכללה בין כל סוגי בני הנוער הנושרים. יש, ויש.

ר' נח מזהה אותם בשנייה. אין לי מושג איך. הוא מבדיל בין שולי השוליים, לבין כאלה שנמצאים במקום אחר בסקאלה. בצד אחד נמצאים נערים ממשפחות הרוסות, ממעמד סוציו אקונומי ירוד. אומללים שחוו השפלות ואלימות מאז שהם נשמו את הנשימות הראשונות בעולם. ילדים שהפכו לשק חבטות, כבר בכיתה אל"ף. אנשים שמסתכלים על האנושות ועל היקום ויודעים שהם 'חייבים לו מכות'.

לעומתם, יש נערים מתמודדים. גם אותם נפגוש הלילה. מהבתים הכי טובים שאתם רק יכולים לדמיין. שמות שמסגירים את החסידות שאליה משפחתם משתייכת, שמות משפחה שהם מותגים ישיבתיים, פאות מסולסלות וזקנקנים מגודלים.

"זאת כבר מנגינה אחרת לגמרי", כמו שחושב הרכז. "אלו הרבה יותר מודעים ורגישים. הם מבינים מה זה 'לעשות בושות' למשפחה. הם מתחשבים. בהרבה מן המקרים הם אפילו יודעים לחזור ולהשתלב בקהילה".

בקצה השני יש 'נשירה-סמויה'. כאלו שיישארו בישיבות, ואולי אפילו יקימו בתים שייראו חרדיים. אבל בפנים הכל הפוך ובעייתי. באמצע יש עוד ספקטרום רחב מאוד. "מטבע הדברים", אומר לנו המטפל תוך כדי נסיעה, "מה שמעסיק את הציבור, אלו הנערים העבריינים. מקרי הקצה שעלולים להפריע".

לא רק שאין קשר בין הקבוצות. אלא שחלקן אפילו אויבות זו לזו. אירועי השבוע אף העמיקו את הקרע ביניהן. וכאן נדרשת רגישות יתרה: כינוי לא נכון לנער הלא נכון, והעסק יוצא משליטה.

תוך כדי דיבור, עולים על רכב השטח ויוצאים אל מחוץ לעיר. אי שם, במפגש שבין קריית הרצוג לרמת החייל, מרחק קילומטר מקניון איילון – הנהג לוקח בגשר ימינה. שם, מתחת לגשר, כבר ממתין לנו אחד הרכזים, שאחראי על הנערים הבני ברקים, ר' חיים וולמן.

הוא מקבל אותנו בחיוך גדול. ההומור שלו, שמצליח למוסס את הקשוחים שבפרדס כץ, הולך עלינו קסמים. הוא פותח שער ברזל ומכריז: "ברוכים הבאים לבית החולים שמתחת הגשר.

"אני רוצה לספר לכם", הוא שופך בסרקזם, "אנחנו התססנו את הנערים שיתפרעו אתמול. רצינו שפשוט תתחילו כבר להתייחס אליהם".

ר' חיים נמצא בעסק הזה לא מעט שנים. הוא ראה כבר הכל. הוא מכיר את כל הסוגים. "לכל אחד דפוס פעולה שונה. 'נושר' מבית חסידי קלאסי, למשל, לא יעמוד באזורים כאלו. הוא לא רוצה 'לפדח' את המשפחה שלו. לעומת זאת, יש דור שני של בעלי תשובה, שם בעיקר אתה מבחין בבלבול. זה עסק מורכב".

וכן, גם אתמול, כשהרחובות בערו – הוא היה בשטח, עם הרכב שלו. אחת לכמה דקות הוא הצליח 'להתנפל' על עוד נער. בדרכים שרק הוא יודע, הוא לחש לו כמה מילות קסם והבריח אותו מהזירה, לכאן.

הוא לא רוצה להאשים, אבל כאחד שעמד שם בזירה המתפוצצת, הוא ממש לא חושב שה'נערים' הם הבעיה. כשמדברים איתו, קל להשתכנע ש'הנוער הנושר' הוא בעצם השעיר לעזאזל של הפרעות. לכולם נוח יותר להאשים אותם, את העירייה שלא טיפלה, את הרכזים שזנחו.

"אבל בשטח עמדו עוד מאות בחורים וילדים, כולם מתוזזים ודלוקים". מבלי להיכנס לשאלות השקפתיות ואידיאולוגיות, סביר להניח שגם מארגני ההפגנות ה'מפוקחות' לא מבינים את פיצוצי המשנה שהם מחוללים סביבם. הרבה אחרי שהם 'חוזרים לתלמודם' – יש מי שימשיך להפוך את העיר עד סכנה. הם לא יחזרו לתלמודם.

"בעיניי ראיתי נער בן 14 – אני בטוח שיש לו חיידר או ישיבה מצוינים – גורר ארגזים ממכולת סמוכה אל מרכז הכביש. ניגשתי אליו וניסיתי לומר שהוא יכול לעשות מה שבא לו, אבל מחר בבוקר עליו לקחת שטר של מאה שקל ולשלם לבעל המכולת את הנזק. הנער הביט בי בעיניים וצעק: 'שראש העיר ישלם לו'". כך נראה גלגול של מאבק אידיאולוגי כשהוא מגיע לנער קטן.

בית חולים בגשר

רגע לפני שאנו ממשיכים בחזרה אל השטח, ר' חיים מציג בפנינו את 'מרחב נוער' הזה שהוקם מתחת הגשר, שטח שנמצא עדיין באמצע בנייה. אנחנו פוגשים גם את הבונים. שני נערי חמד, מטופחים ולא טיפשים. גם אותם אולי יש מי שיקטלג בשמות, אבל הם עובדים, מתפרנסים. יש להם סיפוק והם גם מקווים יום אחד להקים בית טוב.

כשהם משוחחים עם הרב נח פלאי, אתה שומע עוד סיפור על ילד-טוב-בני-ברק, שלא בורך בכישרונות גדולים. תוסיף לזה כמה לקויות למידה חריפות, עוד איזה עניין משמעת, הפרעת קשב – והוא כבר לא מתאקלם בשום ישיבה. המחשבה על סדר לימוד של ארבע שעות רצופות, מפחידה אותו כמו אוטובוס בוער ברחוב השומר.

בשנה האחרונה הוא הגיע אל יהודים טובים. הוא וחברו – סיפור דומה מאוד רק בוורסיה חסידית יותר – פגשו אנשים טובים. והנה הם כאן, בונים ומנגרים. עושים עבודה טובה ומקווים "לעזור לעוד בחורים כמונו, שלא יגיעו למקומות בעייתיים".

מה עושים במרחב? הכל. לומדים, משחקים, אוכלים, מפטפטים.

אם זה נשמע לכם כמו מותרות, הרי שמדובר בצרכים הכי אלמנטריים של המין האנושי. וכאן אני למד את השיעור הכי עצוב שכל הורה בעולם חייב ללמוד. תקשיבו לעוד טור של הרב נח פלאי:

ילד חייב בית. ולא, לא מספיק שיש איזו דירה שהוא יכול לשים בה את הראש בסוף הלימודים. לנפש שלו יש הרבה צרכים בסיסיים. חום, אהבה, שייכות. ו… תעסוקה. בית, אנחנו לומדים כאן, זו לא רק קורת גג.

האתגר שהכי צף בכל השיחות שלנו הלילה הזה, מסתכם במילה אחת, די בנאלית. "שעמום".

"אינני פוסק הלכה", אומר לי אחד המטפלים באמצע הלילה, "ואני יודע עד כמה המשפטים שאני אומר עלולים להיות מסוכנים כשהאנשים הלא נכונים ישמעו אותם. כל אבא חייב להתייעץ ולברר ולהחליט. אני יכול רק לומר דבר אחד: אבא שחושב שהוא ישאיר את הבית נקי מספרים או משחקים מסוימים – ואפילו בשעת הצורך מחשב חסום ונקי כדבעי – וישלח אותו 'לשחק למטה', מבלי שום דיווח ופיקוח, הוא אבא שלעיתים שוגה בסדר העדיפויות. מקום של ילד הוא בבית. שוב, שישאל רב, לא יסמוך על מה שאמרתי. אבל שישאל. שלא יותיר את ההחלטה לעצמו".

חלק גדול מהנערים שפגשנו בלילה, מכיל סיפור חיים מטלטל. ילדות עשוקה בפנימייה, חוויות של פגיעות אלימות מכל מיני סוגים, ובעיקר-בעיקר – קשיי למידה מכל מיני שמות וסוגים.

לפעמים, כל מה ש'נער' מפחיד משולי הרחוב זקוק לו, זאת ארוחה טובה. "אתם שומעים את השריקות שלהם", גוער בי אחד המטפלים. "אני יודע שמאחוריהן יש בטן מקרקרת. ילד שלא אכל אוכל מבושל כבר שבועיים. הסיכוי של ילד כזה להפוך למי שמתעסק עם חומרים ממכרים ואולי אף צורך אותם הוא גבוה מאוד. זאת הדרך היחידה שלו להרוויח סכום נכבד בלילה אחד, ולקנות לעצמו איזה סמבוסק חם".

מרחבי הנוער השונים, כמו גם מסגרות הטיפול המיוחדות, מנסים למלא את החללים האלו. לאגד את הנערים ב'חבורה' (במלעיל) במקום בכנופייה, לנסות לסדר להם תעסוקה, וכן, גם לדאוג להם לפעמים לארוחה.

"אנשים מחפשים לתת צדקה לעניים", אומר לי אחד המטפלים. "אם הם פעם יראו מה קורה כאן כשאני מביא אוכל – לא יפסיקו לתת. איך העיניים שלהם נראות, כמו תיאורים של ניצולי מחנות שקיבלו לחם. הם בולעים בלי יכולת להפסיק. זה מחזה כואב מאוד".

עיר ללא הפסקה

אבל למה דווקא בני ברק? מה יש בעיר הזו שסופח אליו כל כך הרבה נערים במצוקה?

את התשובה הראשונה אנחנו שומעים באמצע פרדס כץ. מישהו עם סיפור חיים אוטוביוגרפי עוצר נשימה – שמתחיל בחיידר מפורסם בעיר ומסתיים במתקן כליאה לנוער – פותח את קסדת האופנוע ומסביר לנו במילים פשוטות. "בא נגיד לפני הכל, שאף אחד כאן לא עשיר".

אבל כשרק מתחילים להכיר את השטח מבינים, שלמרבה הצער בני ברק ממש לא יחידה. ביתר-עילית, אלעד, קריית ספר, עמנואל ואולי גם ירושלים – מתחרות איתה די בהצלחה. בכל מקום הנושא הזה די פרוץ, ולא מספיק מטופל.

ובכל זאת, לבני ברק יש מאפיינים מאוד מיוחדים. "כאן זה הצנטרום, המרכז", כמו שמסביר לנו אחד הנערים. "זאת עיר ללא הפסקה. כל הזמן יש 'מצב'. קורים דברים. אין עוד מקום כזה בעולם".

כפי שמיד נלמד, בני ברק סופחת אליה חבורות מכל הארץ. במקום לנסות להפיג את השעמום בעיירה הקטנה – אתה מגיע לבני ברק. "למשל אתמול", אומר לנו מישהו מהם, "נראה לך שכולם כאן בני ברקים?! פחחח… הם באו מכל הארץ. היו פה חבר'ה מעמנואל, מביתר, מאלעד ואפילו מאשדוד הגיעו. לא מאמין לי? תבוא בפורים, תראה. באים מכולם. למה-מה תעשה באלעד. פה יש הכל".

מעובדי העירייה לא תשמעו דברים ברורים. אבל אחרי לילה עם נערים ומטפלים בשטח – אפשר להבין שהמדיניות העירונית בעשורים האחרונים, לא הייתה אחידה.

היו שנים שבהן יותר טיפלו בבעיות, והיו שנים שפחות. למשל, כאן אנחנו שומעים שהמטפלים מתגעגעים לימים של הרב יעקב אשר בראשות העיר. "הוא שפך הרבה כסף. בקדנציה שלו, כל נער היה מטופל. היה כאן הרבה יותר שקט". מאידך, יש כמה מטפלים שסבורים שגם הגישה הזו לא טובה. "אסור לנו להגיע למצב ש'ישתלם' לנערים להיזרק לרחוב".

השנים האחרונות התאפיינו בשינוי גישה קוטבי. חשיבה שהטיפול באירועים אלימים וכדומה, הוא עניינה של המשטרה ורשויות הרווחה. היו אמנם מסגרות לנוער וכדומה, אבל האווירה הייתה הרבה פחות סובלנית. כנראה שגם לכך יש תומכים.

הקדנציה הנוכחית, של הרב אברהם רובינשטיין, מתאפיינת – לפחות לפי ההסברים ששמענו – בדרך האמצע. הקורונה והסגרים הארורים, הכפילו את האתגר. יש שטוענים שאפשר עדיין לפעול הרבה יותר – אבל האנשים שאותם פגשנו, הם מסורים ומדהימים. הם לא נוטשים את השטח, גם לא ברגעים הכי קשים שלו.

הדבר המשמעותי שחל בבני ברק של השנים האחרונות, הוא הייעול של האגפים הללו. תכלול של כל המתעסקים בעניין. "אם בעבר היו נערים שטופלו על ידי שתי מסגרות, ולחילופין כאלו שנפלו בין הכיסאות, בשנים האחרונות הכל מסודר ומנוהל יותר". השמות החמים שנזרקים כל הזמן, הם שמו של מנכ"ל העירייה שמואל ליטוב כמו גם שמו של יועץ ראש העיר לעניין, יצחק פריימן. "שניהם עושים מלאכת קודש".

אתם יכולים להיות בטוחים שגם יש מבקרים. עם חלקם שוחחתי השבוע. הם כמובן מעדיפים להישאר בעילום שם. קשה להכריע בסוגיות הרגישות הללו. תמיד יהיו מטפלים שירצו יותר תקציב, תמיד יהיו מסגרות שיטענו לקיפוח. ותמיד יהיו את השופטים שיאמרו שניתן לעשות כך או אחרת. את האמת קשה לדעת.

ובכל זאת, יש מאפיין אחד ייחודי לבני ברק. הנערים – לפחות רוב אלו שפגשנו – אוהבים את העיר ומרגישים חלק ממנה. בשונה מנערים ירושלמים למשל, שתמיד ינהרו לחלק החילוני של העיר, מאזור כיכר החתולות וצפונה, הבני ברקים מעולם לא חשבו לעבור את הכביש לתל אביב הסמוכה. תל אביב מנוכרת להם.

רק כאן הם מרגישים בבית.

קל לזהות את ההבדל בין הנושרים מהמסגרות החרדיות. חוץ מכל הכאב ותחושת הכישלון – האופיינית לכל נער מתמודד בעולם – הם גם חווים תחושה של כישלון רוחני. הסביבה בזה להם. ומאידך, גם הדרישות גבוהות מאוד. חוץ מכל הבעיות ה'רגילות', הם גם נושאים עימם משקעים מהחיידר ומהישיבה. זיכרונות מרים, אנשים שגערו בהם, שטענו שהם לא טובים, שהם מקולקלים. הם הרבה יותר טעונים ופגועים.

כשר' נח מנסה לברר אצל כמה מהם, מה הם חושבים על תושבי העיר, על הרבנים, התשובה מורכבת. "תראה, אני לא מדבר על רבנים", אומר לנו מתבגר משפט שכדאי לצטט גם בכמה ישיבות סמוכות. "התושבים די בסדר. אבל יש כאלו שמעצבנים".

חבריו, מהססים פחות. חלקם משחזרים סיפורים מן העבר. "אל תספר לי, אני מכיר את אלה".

"ובכל זאת", מזכיר לנו ר' חיים וולמן, רגע לפני שהוא יוצא לעוד קריאה, "חשוב שיהיו לנו פרופורציות. בכל פעם שמישהו מהצוות העירוני או הבטחוני מתחיל לדבר על בני ברק – אני קורא לו ומטפס יחד איתו אל ה'עזרת נשים' של ישיבת פוניבז'. אנחנו נכנסים לבית המדרש הענק של חסידות ויז'ניץ בשיכון של החסידות בבני ברק. נכון, יש שוליים. אבל, בואו ניזכר. אלפי-אלפי בחורים ואברכים, אין להם מושג בכלל על מה אנחנו מדברים".

שעיר לעזאזל

היחס המורכב הזה, בין הנוער המתמודד לבין הקהילה החרדית בעיר, הוא כנראה אחד המפתחות להבנת האירועים שהתרחשו בליל השרפות אמש.

"ראיתי את התיעודים", אומר לי ר' נח תוך שאנחנו מתהלכים ליד שרידי האוטובוס המפויח ברחוב השומר. "ראיתי את הפרצופים של אלו שהציתו את האש. אני מזהה אותם ואת הסיפור המורכב שלהם ממרחקים. אבל הם לא מעניינים אותי, מי שמעניין זה המעגל השני; אלו שמחאו להם כפיים".

"אין ספק", נענה ר' חיים וולמן, "לנערים היה התפקיד הראשי במחזה הזה. אבל היה להם קהל גדול, שעודד ומחא כפיים, שבעצם ביקש מהם לעשות את מה שהוא עצמו חשש לעשות".

כמי שמכיר את הלב השבור של הנערים – הוא מנתח את הסיטואציה בחדות מכאיבה. "תנסה לחשוב על סיפור החיים של ילד כזה. לפני עשר שנים הוא למד בחיידר רגיל. כל בוקר הוא חטף עונש. הוא מעולם לא חווה הצלחה. רק כישלונות ועלבונות. תמיד הוא היה דפוק.

"הסיפור שלו עוד ארוך ומתגלגל. הוא ניסה שוב ונכשל שוב. נזרק מחיידר לחיידר. עד שיום אחד הוא נפל לרחוב. אף אחד לא מסתכל עליו. אין לו חברים. לבית כנסת השכונתי הוא לא הולך, כי לא נעים לו שכולם מסתכלים עליו כבעייתי.

"והנה פתאום, ביום אחד בהיר, הוא עומד באמצע הרחוב. מסביב הוא מזהה את הילדים שלמדו איתו בחיידר ובישיבה. פתאום הם מסתכלים עליו בהערצה. הוא הגיבור שלהם. כל מה שהוא צריך לעשות זה להדליק פח, וכולם ימחאו לו כפיים. כל חסכי הילדות נעלמים פתאום. קשה מאוד לעצור נער כזה".

את התיאור הזה במילים קצת פחות רהוטות, אנחנו שומעים מאחד הנערים. כיום הוא כבר משתקם יחסית. "היום אני לא יעשה כאלו דברים", הוא אומר בחולמניות, "אבל היו שנים שהייתי עושה. על-בטוח. תקשיב, זה ילד. הוא עוד לא 'ישב' אף פעם. מה הוא יודע. יש לו קצת 'צומי'. יופי לו".

היום, שואל ר' נח, אתה לא תעשה דברים כאלו?

"לא, אח שלי. היום יש לי גבולות ברזל. אני יכול לעשות בלגן. אקשן. אבל לא להזיק למישהו פרטי שלא קשור. וגם לא להסתבך יותר מדי עם המשטרה".

האם יקרה עוד מאורע כזה? כל הנערים שלפנינו – משוכנעים שלא. שרפת האוטובוס, הם משוכנעים, הייתה אירוע שהתגלגל בלי שמישהו כיוון אליו. גם גל המעצרים עשה את שלו. "ייקח הרבה זמן", הוא אומר, "עד שהחבר'ה יֵצאו מהחורים".

ואז הוא מוסיף: "לא. אתמול זה כבר היה מוגזם".

ויש עוד אמירה שהופנתה שוב ושוב הלילה הזה. אנחנו מדברים עליה עם כמה נערים הרבה יותר מפוקחים ומסודרים. הם מתנדבים באחד מארגוני ההצלה העירוניים, ועושים דברים טובים.

"מה שקרה באירוע הזה היה לא נעים", הם אומרים. "אבל בינינו, הרי כולם יודעים שכמה ימים קודם – אנשים אחרים הרביצו. כולם גם יודעים שיש פה קנאים שמפוצצים שוטרים בכל שני וחמישי ועוצרים את הכבישים. אנחנו הקרבנות שלכם".

"דווקא אני יכול להבין את זה", סבור נער אחר. "אלו שהרביצו ב'ליל שישי' וגם המפגינים מהפלג – באים עם אג'נדה. ובדרך כלל הם גם לא מזיקים סתם לרכוש של מישהו אחר. זה משהו אחר".

הדוגמאות הולכות ונערמות. צריך להודות ביושר שמדובר במשוואה כואבת וידועה. כש'בחור טוב' עוקר חלילה רמזור או פוגע חלילה בשוטר ברמה 'קלה' – הנער הנושר יעשה זאת בדרך שלו. זה ייגמר באסון.

ר' מוישי סגל, אברך חסידי שמשמש כ'רכז' מטעם העירייה, מצטרף לשיחה. הוא מוקף בשורה של נערים שפשוט אוהבים אותו. הוא דואג להם, מסדר עבודות, ופועל יחד עימם. "אנחנו", אומר לי אחד המעריצים, "קוראים לקבוצה 'הרב ובניו'. הרב זה ר' מוישי, הילדים זה אנחנו".

הצוות של ר' מוישי, מתנדב ומגיש שירותי עזרה ראשונה בעיר. הם היו הראשונים שבאו לעזור לאחר האירוע המביש השבוע. הם טיפסו לבתים, העירו משפחות ופינו אותן מהבתים. "ראינו תריסים שמתחילים להתמוסס", מספר אחד. "דהרתי עם האופנוע אל כיבוי האש, עמדתי בחוץ, דפקתי, התחננתי שיבואו, אבל הם לא פתחו".

"אתה מבין?" מסכם ר' מוישי. "עם קצת הכוונה נכונה, הנערים יכולים להפוך מהבעיה לפתרון".

הנוער הצופה והאובד

ועם כל הכבוד לאירוע השרפה, שכבר טופל ודוכא ביד חזקה – הדבר שהכי מטריד את הצוות ואת הנערים שאותם אני פוגש – הוא המצב בלילות שבת. בעיקר בתקופות הקורונה. גם כאן, הם סבורים שלא רק 'הנערים' הם הסיפור.

נכון, הם יושבים בשולי הדרכים, משועממים ומחפשים תעסוקה. אבל לצידם יש עוד מאות בחורים ונערים שיוצאים. "המילה הכי מושמעת ברחוב בלילות שבת היא 'אקשן'. זה מה שמחפשים. וזה ממש לא מעניין אף אחד האם זהו נער נושר, או קנאים שהחליטו לזרוק פח על רכב של זק"א (סיפור שאירע לפני כמה שבועות)".

הכוננים של העירייה שמשוטטים גם הם ברחובות בלילות השבת, מתארים את המציאות הכואבת הזאת. "כל אמן בעולם יודע שאין הצגה ללא קהל. לפני כמה שבתות אני מזהה צעיר חסידי שמשוטט ברחוב עם שקית. הוא הלך אחריי, כי הבין שאני נמצא במוקדי הסערה. מדי פעם הוא פותח את השקית, מוציא קולה ולוגם. זה העונג שבת שלו. אקשן".

מבלי להיכנס לאירועי השבוע האחרון, חלק מהמטפלים והנערים סבורים שגם המשטרה המקומית מתנהלת שלא בחכמה. "לפעמים נראה שגם השוטרים שמפטרלים בשטח – קצת משועממים. במקום להיות שקטים ולשמש הרתעה בעצם ההסתובבות שלהם, הם מעדיפים ליצור מגע, להתנפל על נער שפתח רגע את המסכה כדי לפצח גרעינים ולתת לו קנס. הם בעצם מזמינים את האלימות. הם יוצרים אותה".

מי שכן מנסים ליצור מגע בדרך מתוחכמת, הם המטפלים. בשבתות האחרונות הם אפילו מחלקים לנערים מסוימים חופניים של גרעינים שחורים. "זה חשוב. זה בונה אמון. ככה אתה יכול להציב גם דרישות".

הקורונה תפסה אותם – כמו את כל העולם – לא מוכנים. "המציאות הזו של מוסדות הלימוד הסגורים – היא קטסטרופה שעוד מוקדם להעריך את ממדיה", הם אומרים. לפני הכל, אלו הנערים שהמסגרת הסגורה מאפשרת להם להכיר את הרחוב. "הם מתאקלמים כאן הרבה יותר מהר משניתן לשער". ועוד לא דיברנו על ליקויי הלמידה, שאיש לא מאבחן. גם האפשרויות לפתרון קשות.

• • •

לילות שבת של זמן-קורונה הפכו לסיוט כפול. גם כאן אלה לא רק הנערים. "בדקנו את זה. ככל שהסגר יותר חריף, וככל שיש יותר בחורים 'צופים', העסק ילך ויתחמם".

חלק מהפעילות של אנשי החינוך בעיר, מתמקד בעיקר בקהל הצופים. "אנחנו דורשים מראשי הישיבות לא לאפשר לבחורים לצאת בלילות שבת. אם צריך שיארגנו פעילות, 'שבת אחים' וכדומה". ראשי הישיבות נעתרים לפנייתם. הדרישה שלהם מופנית בעיקר להורים.

"תאמין לי", אומר אחד המטפלים, "אם יהיה אבא או אמא אחת שיקראו את הדברים ויפנימו – הכל היה שווה. הורים, תבדקו איפה הבן שלכם משוטט בליל שבת. אם הוא אמר שהוא הלך ל'טיש', תבדקו בדיוק באיזה טיש הוא היה וכמה זמן היה שם. הרחוב הוא מקום מסוכן. נער 'צופה' בשבת אחת, יכול להפוך לנער 'פעיל' בשבת הבאה. תיזהרו".

אל תקנאו בהם. כל רגע בחייהם הוא סיפור של דיני נפשות. הם פועלים במגוון חזיתות. "למרבה הצער, חלק גדול מסיפור הנוער העברייני, הוא תורשתי. משפחות מרוסקות. בתים מפורקים". כאן הם נדרשים לעשות עבודה סוציאלית. להביא עוד ועוד משפחות ל'הנחיות הורים'.

מה שמסובך ומורכב לא פחות, זאת ההתמודדות עם ההורים. ר' נח מחייך; מי כמוהו מכיר את זה. "יש הורים שפשוט לא מסוגלים להכיר במצב הילד. הם יתעקשו לחבר אותו למקום הלא נכון. לא מתאים להם לשלוח אותו למסגרת הטיפולית. שלא יאמרו. שלא ידברו. התוצאה מתנקמת בהם בכפל כפליים, רחמנא ליצלן".

יש גם הורים שמתקשים לעכל את ההגדרות המקצועיות, לגשת לעזרה, לטפל כשצריך ובעיקר להימנע ממה שלא צריך. אבל זה כבר עסק לטורים של הרב נח פלאי.

העסק עם המשטרה, כמו שיכולנו להתרשם השבוע, גם הוא מורכב ומסובך. מצד אחד, לפעמים הם מתנהלים בחוסר הבנה ורגישות. ממש פילים בחנות חרסינה. מאידך, לפעמים הם הפתרון. "יש נערים, שאני מתפלל שמישהו יכניס אותם ליומיים לכלא. אחרי זה, יהיה הרבה יותר קל לעבוד איתם. הם כבר יבינו".

תיקון חצות

אי שם, לקראת חצות הלילה, בין הבתים הישנים של פרדס כץ, אנחנו שומעים מונולוג כואב – אבל מרגש. בפמליה של מעלה, הסנגורים ודאי עושים ממנה מטעמים.

זה מתחיל בעוד נשמה כאובה. אל תחפשו – אין שם כיפה על הראש. אבל יש צעקה בעיניים. כשר' נח מנסה להבין 'מה יש לך לחפש ברחוב בשלוש לפנות בוקר' – הבחור מתחיל לדבר. נכון, הוא מטושטש מעט מכל מיני חומרים ממכרים. אבל הדיבורים – טַאטֶע.

"תקשיב לי הרב נח, ותקשיב לי טוב. אני נראה לך ילד, אבל וואלה, אני יותר זקן ממך. תאמין לי, הספקתי פי שניים.

"אמא שלי נפטרה כשהייתי בן 9. נכנסתי לפנימייה. כמה קש שאני אכלתי שמה – אתה לא תדע בחיים שלך. אחרי זה הסתבכתי לגמרי. הגעתי לחבר'ה של רמלה. כבר הייתי בכל כלא בארץ.

"באמצע נמאס לי. זהו לא רציתי יותר להיות דתי. הפסקתי. לא שמרתי.

"אבל לפני כמה שנים שמעתי רב אחד. הוא תפס אותי. החלטתי לשמור שבת. אינ'ך מושג כמה זה מסובך. שבת שלמה בלי סיגריה אחת. בלי פלאפון. בלי מחשב. בלי כלום. רק עם כאבי ראש.

"אתה מבין, אחי? הזמן הכי קשה זה שבת אחרי צהריים. כל הגוף-ש'ך רוצה סיגריה, אתה רוצה כבר לראות מה קורה. אבל אני קיבלתי על עצמי.

"קיצֶר, מה אני עושה. אני יוצא בליל שבת. מחפש קצת חבר'ה וקצת עניינים. מגיע הביתה בחמש בבוקר. ואז נכנס למיטה, דוּך עד לצאת שבת.

"נו, תגיד לי אתה הרב נח. מה עדיף, שיהיה לך שקט ברחוב, או שאני ישמור שבת?"

אולי, רק אולי – הזעקה שעלתה השבוע מבין לשונות האש של האוטובוס הבוער – יתחיל להזיז משהו גם בהתייחסות הכללית. שימו לב אל הנשמה – – –