סליחה חטופה

כבר מגן דינה עשינו את זה: לפני יום כיפור פצחנו בסבב מהיר וקפדני של 'סליחות' מכל ילדות הגן. ומה הייתה התגובה למי שביקשנו ממנה 'סליחה' שלוש פעמים והיא לא סלחה, ברוב חוצפתה? 'מי שלא סולח, השם לא סולח לו!' אמרנו בקול צפצפני. | השאלה כמה גדלנו מאז, והשאלה הגדולה יותר: האם פיתחנו יכולת להכיר בחטא, להתחרט ולבקש עליו סליחה אמיתית, כזו שלא מנסה רק לשמוע "מחול", אלא לפייס באמת. כמה גדלנו מאז ימי הגן העליזים? | חודש לפני יום כיפור, יש לנו פרק זמן מספק כדי להפנים, לערוך חשבון נפש אם שגינו ולתת אל הלב | אדון הסליחות

ערב היום הקדוש. כבר לבשתי את השמלה הלבנה שלי והסרתי את עגילי הזהב. גם חמש הפתילות, כמו שאנחנו נוהגים ביום כיפור, כבר מוכנות בקערת הזכוכית, משום שאת הפמוט שקיבלתי בין האירוסין לחתונה מכרתי מייד אחרי שהתפרקה החבילה. לא רציתי מזכרת מתקופה מבלבלת כל כך.
"נשמתי את השלווה המקודשת שבבית הוריי, שלווה שמורכבת ממסע ארוך של כאב ואמונה שחברו להם יחד. חמלתי על הבדד שלי, ועל העצבות של אמא שלי שסיימה את ספר התהילים פעם שנייה היום, למעני. חמלתי גם על אבא שלי שערך עבורי פדיון כפרות, אחרי שלפני שנתיים הוא בירך אותי בכזה אושר שמעכשיו – בעלי יערוך לי פדיון.
"כבר הגיעה השעה לנטילת ידיים לסעודה המפסקת, הכל אמר חגיגיות מרוממת. וליום המרומם הזה, ליום הכיפורים הזה, התכוננתי בהתכוננות הארוכה ביותר אי פעם: מתפתלת עם אלוקיי שזימן לי את השנה הכי קשה בעשרים ושלוש שנות חיי. כועסת ואוהבת, מאמינה ומתייאשת, שואלת 'מדוע דרך רשעים צלחה' ומתחזקת בביטחון שיום אחד אבין ואדע למה, ובינתיים ארעה בשדות האמונה כגמול עלי אימו.
"כשהנחתי את החלה העגולה על השולחן, צלצל הנייד שלי. על הצג הופיע מספר לא מוכר. 'מירי? זו אמא של יעקב. התקשרנו לבקש סליחה. אנחנו כאן ממש כמה רגעים לפני היום הקדוש ואנחנו לא רוצים שתקפידי עלינו. בבקשה תגידי בפה מלא שלוש פעמים 'מחול לכם'. בסדר?
"'אני כאן', היא המשיכה, 'ממתינה על הקו, רוצה לשמוע אותך אומרת את זה. ויהי רצון שנגיע ליום הכיפורים עם מחילה אמיתית והשם יברך אותנו בבשורות טובות'.
"כמו ברווזה געגעתי 'מחול לכם' שלוש פעמים, ובלי לנשום עוד חצי נשימה – ניתקתי. מאותו רגע כאילו התפרץ זרם של ביוב מתוכי. סגרתי את הטלפון, ורק רציתי לצרוח, אפילו בלי לדעת על מה.
"לא רציתי לאכול סעודה מפסקת, ידעתי שאפילו המרק לא יעבור לי בגרון. לא רציתי שאמא שלי תראה עד כמה אני נסערת, ולא יכולתי למרוח חיוך על הפנים. לא רציתי להדליק נרות בחדר הילדים הישן והבודד, לא רציתי ללכת ל'כל נדרי' לבד, והשמלה הלבנה שלי… רק רציתי לקרוע אותה.
"ככה, ברגע אחד מחלתי להם על שנתיים נוראיות שהם הוליכו אותי בהן שולל. ככה מחלתי להם בחסות היום הקדוש על שהם העלימו ממני את הזוועה. ככה מלמלתי והושטתי להם מחילה גמורה במחי שישים שניות בטלפון.
"בלי פיצוי. בלי שינוי. בלי פיוס. בלי שהם מוכנים בכלל לדעת מה הם עוללו לי. אוטמים את ליבם, מתרצים את עצמם בק"ן טעמים. משליכים אותי ואת הוריי להלבין ולענוד את הטייטל של 'גרושה' רק כי…
"כי מה הם חשבו לעצמם? שלא אדע עוד בשבוע הראשון שהם הוליכו אותי שולל? שלא אדע מייד שכדי לראות את הבן שלהם נשוי הם שיקרו בפה מלא ולכן, בדיוק לכן, הם ריפדו אותי בכל כך הרבה תכשיטים?
"מה הם חשבו עלי, כשהם ראו אותי מתחת לחופה? הם לא הבינו שהם ממוטטים את עולמי? הם הבינו שאני קיימת, בכלל? שיש לי ולמשפחתי לב פועם ומרגיש? הם עצרו לרגע כדי להבין שעוד… יום, יומיים, שלושה לכל היותר, הלבבות של כולנו ייקרעו? הם תהו, לרגע אחד, אולי הם טועים?
"עד היום הבנתי שלא. הם לא חשבו, לא ידעו, לא תהו, לא ראו.
"היום, היום הזה, ערב יום הכיפורים, הרבה אחרי חצות, חמישים דקות לפני הדלקת נרות, הבנתי: גם עכשיו הם חמסו ממני. אז – את רווקותי ושמי, והיום – את המחילה שלי. ככה. באו, קטפו, הלכו. כמה פשוט ככה צורח.
"לא סלחתי להם. הם חטפו ממני את הסליחה, גזלו לי אותה, בערב היום הקדוש. איתה יחד הם חטפו שוב את הרצון שלי. את הכבוד העצמי שלי. את הישות שלי ואת הזכות שלי לבחור. שוב".
ככה מספרת מירי אחת, והיא לא יחידה. לא מעטים הסיפורים הצורבים האלו, המקוממים, אלו שנוטלים את הסליחה בכוח, אלו שגונבים אותה בניצול ציני של הקדושה, הטוהר וחרדת הדין. וכנגדם – אלו שלקו פעמיים: גם עברו פגיעה, וגם הוכרחו לסלוח.
בכוונה תחילה ובמחשבה רבה לא המתנו עם הכתבה הזו לערב היום הקדוש. לא נעיר את המצפון שלנו ברגע האחרון ונכבה אותו בקלילות ב'סליחה חטופה'. אלול עוד לפנינו, ודפי חשבון הנפש מחכים להיפתח.

למה קשה לנו כל כך לבקש סליחה?
העובדה שזה לא נובע מפסיכופתיה ומרוע, אינה מצילה ומגינה מהעונש. היא רק מרככת את נקודת המבט שלנו על התופעה ועל הלוקים בה (אולי הם אנחנו?). לא מסירה אחריות, כן מבקשת אותה בדרך קשובה יותר.
כי יש סיבה שבגללה קשה כל כך לבקש סליחה. ולא, היא לא מגיעה רק מעצמי נפוח. היא מורכבת יותר.
"אני מבינה לגמרי שהוא טוען שהוא נפגע ממני", היא תספר תוך כדי שהיא מסדרת את המטפחת שוב, "אבל זה הרבה יותר מורכב, וברור לי שאני לא צריכה לבקש ממנו סליחה.
"נכון, הסברתי לאמא שלו שהוא מתכנן לקנות את הדירה בכסף שהוא ביקש כהלוואה, אבל זה פשוט! זו חובה! אי אפשר לסמוך עליו עם הבזבוזים המיותרים שלו, ובכלל זה היה אחרי שקראתי כתבה על כך שמחירי הדירות עכשיו מזנקים, אז היה לי שם תפקיד: לשמור עליו. בסך הכל ניסיתי להציל אותו, אני מחכה לתודה ממנו, אז לבקש את הסליחה שלו?
"ולא, לא כל כך השחרתי את הפנים שלו כמו שהוא טוען. ממש לא. אמרתי עובדות מהשטח.
"וכן, גם ראש הכולל שלו לא נתן לו בסופו של דבר את התפקיד של ראש חבורה, כי הבהרתי לו בשיחה חד משמעית שעם קשיי ריכוז כמו שיש לבעלי, ועם העובדה שהוא עובר מנושא לנושא כמו מטאור, זה לא ממש יפאר את החבורה, אבל זה היה שוב, כדי להציל את שמו ואת כבודו".
היא מהורהרת מאוד, ומוכנה בהחלט לפרוש את ליבה וחשבונותיה, אבל מכאן ועד לחוות אשמה? הדרך רחוקה.
ידוע מה שאמר הגר"א דסלר: "שאין אדם רואה חובה לעצמו". ואת מה שידעו רבותינו בעבר על תורת הנפש שלנו, הפסיכולוגיה יודעת להסביר היום.
ד"ר עמית פכלר, פסיכואנליטיקאי, מדבר על הרוע שמתגלם לפעמים בבני אדם, רוע שאין לו שיעור. איך יכול אדם לבצע פשעים איומים ואחריהם ללכת לאכול מרק או פיתה עם גבינה? איך אדם יכול לבייש חבר ולהמשיך אחר כך בדרך כאילו כלום לא קרה, ולא נשאר שם פצוע מדמם?
פכלר מסביר, שכשאדם עושה מעשי זוועה, הוא מתנתק מעצמו. חלק מסוים בתוכו נכנס לתוך כמוסה, והוא פועל על אוטומט, כהגנה על… עצמו, מפני האלימות שבתוכו. ברגעים הללו שבהם הוא נוהג ברוע, באכזריות או 'רק' בזרות וריחוק מהזולת, הוא מתנתק מהמצפון שלו, מתנתק מהלך הרוח שלו, מנשמתו ומהחלק המאיר בה.
יש רצף ארוך ארוך של מהו אותו 'רע'. כל אדם לפי נקודת הבחירה של עצמו. ועדיין, בחירה ברע ממיתה חלק מהנפש היפה והטהורה שניתנה בנו. הנפש נכבית מעשיית הרע, מתנתקת מהחיים שמלך חפץ בחיים מבקש מאיתנו לבחור בהם. ככה אפשר לעשות רע. על ידי מוות פנימי.
ואז באה הדרישה לתשובה ומבקשת: אל תתנתקי מהחלקים האלו שפעלו בזרות ובקור, שהקפיאו לאישך את הנפש. תשובי ותחיי את החלקים האלו שהתכמסו אז, כשלעגת, כשריכלת, כשהאשמת, כשביישת או הענקת עצה רעה.
אבל, וזה האבל הגדול, כמה לא קל להתחבר לחלקים המנותקים, אלו שהנפש התנתקה מהם. כמה קשה לחבר את החלקים הדיסוציאטיביים הללו. הרי לא במקרה הם התנתקו מאיתנו. היו לנו הסברים טובים מאוד למה ברחנו מהנפש שלנו.
רגע לפני היום הקדוש משהו בכל זאת מתעורר. קול קטן ועדין מבקש מאיתנו להתעורר. ועדיין – אם לא עשינו עבודת אמת, לא נוכל לראות את האחר עומד, נכלם גם מבקשת הסליחה שלנו. נעדיף להשתיק את הקול הזה בשיחת טלפון קצרה, חטופה, שתזכה אותנו ב… שקט. ניתוק על גבי ניתוק. סליחה של אמת זו לא.

מהי סליחה?
מהי כן סליחה של אמת? טוב, זו תהיה דרך ארוכה, אבל היא תזכה אותנו בתשובה של אמת ובבריאות הנפש שלנו.
הרה"ג אליהו בן סימון, ראש בית מדרש ע"ש רבנו יוסף קארו וראש בית ההוראה שלמות המשפחה, מסביר את התהליך הנפשי שמתרחש בסליחה של אמת:
"נראה שאחת המיומנויות החשובות והמשמעותיות לאיכות החיים שלנו גם כאינדיווידואלים וגם כבני זוג שכדאי וראוי שניקח איתנו מהימים הנוראים הללו, היא היכולת לחולל תהליכים של פיוס וסליחה גם בהקשר של תקלות, עלבונות ותסכולים הנובעים מהיום יום הפשוט והשגרתי שלנו, אך גם מאירועים דרמטיים וחריגים שיכולים להתרחש לכל אחד מאיתנו.
"ייתכן שאחת מהחוויות המופלאות שהנפש האנושית מסוגלת להפיק היא חוויית הסליחה.
"לנפש כמו לגוף ישנם מנגנונים מגוונים ומתוחכמים של ריפוי עצמי. כידוע, הגוף יודע לרפא את עצמו משריטה קלה או מטראומה קשה יותר דוגמת קרע, שבר ואפילו ריסוק עצם.
"לעיתים הוא ירפא את עצמו בעצמו, לעיתים הוא יצטרך עזרה לריפויו על ידי חבישה פשוטה או גיבוס, ובמקרים מיוחדים וחריפים יותר על ידי פלטינה, אך בכל מקרה סגנון הריפוי הוא ריפוי עצמי על ידי חיבור מחדש.
"וכמו הגוף כך הנפש: לעיתים היא מצליחה להירפא עם הזמן בכוחות עצמה, ולעיתים היא זקוקה לעזרה, סיוע ותמיכה מסוגים שונים כדי להחלים מהפגיעה.
"ולמרות כוח ההרגל ששוחק את יכולת ההתפעלות וההתרגשות שלנו, הרי בהתבוננות קלה נוכל להתפעם ולהתרגש עד עמקי נשמתנו מהחסד והטובה שעשה איתנו ריבונו של עולם בכך שטבע בנפשנו את יכולות הריפוי והפיוס המדהימות הללו, הנראות והמרגישות לעיתים כנס ופלא היוצא מגדר הטבע וההיגיון.
"זה שנים רבות שליבי אומר לי שייתכן שהחידוש הנפלא הזה של פיוס וסליחה בין אדם לחברו, יסודו ושורשו הרוחני טמון בחידוש הנוראי של המושג 'חזרה בתשובה' שחידש הקב"ה מעבר לכל היגיון שהוא עצמו ברא.
"כידוע, מתואר במדרש: 'שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות! שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה חוטא מה עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו' (פסיקתא דרב כהנא פסקה כה).
"כלומר, היצירה הזו שנקראת תשובה היא מעבר לגבולות ההיגיון האנושי ואף מעבר לגבולות ההיגיון התורתי, והיא שייכת אך ורק לעולם שנמצא מעבר להגדרות והגבלות, ולכן רק הקב"ה יכול לומר 'יעשה תשובה ויתכפר לו'.
"ונראה שאחר שהקב"ה הוריד לעולם את הבריאה המופלאה הזו של תשובה ויכולת של פיוס ותיקון בין אדם לקונו – היכולות הנפשיות, המנטליות וההתנהגותיות האלו כבר הושרשו בבני האדם, וכך אנחנו יכולים להפעילן גם לצורך פיוס המבוסס על מחילה, סליחה וכפרה בין אדם לחברו.
"לכן אם אנחנו רוצים להבין מה עלינו לעשות בבין אדם לחברו, נוכל להתבונן בדרך התשובה שבין אדם לקונו. עקרונות התשובה הם פשוטים וברורים, ומבוססים על היסודות של עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.
"נוכל לומר שתנאי מקדים שיאפשר עלייה על מסלול של תשובה עוד קודם עזיבת החטא הוא בעצם הכרת החטא, כלומר הבנה עמוקה וכנה שאכן המעשה שנעשה אינו ראוי ולא היה צריך להיעשות, או לחלופין שלא נעשתה פעולה שהיה מן הראוי לעשותה.
"ללא הבנה שלמה ומדויקת של העוול או הפגיעה שנעשתה אין שום משמעות לתהליך של התשובה ולבקשת הסליחה הטקסית, ואדרבה, בקשת סליחה ללא הכרת והבנת החטא על בוריו היא חילול נוראי של קדושתה של הסליחה, ופגיעה איומה ברגשותיו של הנפגע, ולמה?
"שכן הפיוס ובקשת הסליחה הם מן השפה ולחוץ, מה שעשוי להעצים את חוויית הפגיעות והעלבון, ונוסף על כך, הקבלה לעתיד איננה יכולה להיעשות במיטבה בשל חוסר ההבנה של הלקח שצריך להילמד".

כבגד הזקוק לכיבוס
"ובכן, לאחר שישנו תהליך קוגניטיבי מובחן וברור של הכרת החטא ומתוך כך מתאפשרת עזיבת החטא, המצב ההכרני והרגשי הכרונולוגי יהיה מטבע הדברים חרטה. חרטה כנה ואותנטית מתוך ההבנה של כל חלקי החטא, מהותו ותוצאותיו.
"או אז עם הפנים אל העתיד מגיע זמנה של קבלה לעתיד או מה שנוכל לכנות תהליך של הפקת לקחים כוללת לעתיד טוב יותר, הנלמדת ומזדקקת דווקא מהעבר הפצוע והקשה. לעיתים עצם הפקת הלקחים מהעבר הבעייתי הוא כבר תיקון וריפוי של פצעי העבר".
מה זה דורש מאיתנו? קצת שהוא המון: התבוננות כנה בחלקים שברחנו מהם. חיבור של הנפש שלנו לעצמנו:
היום הזה, שהבאתי את הילדים לאחותי והבטחתי לה עד שתים-עשרה בדיוק והגעתי אי שם בחמש אחרי הצהריים? אני לא רוצה לזכור ולא רוצה לדעת שבגללי היא הפסידה וכעסו עליה והיא הייתה עצבנית ועייפה וכאב לה הראש. אז כמה פשוט? שכחתי. הסברתי לעצמי שבסך הכל היא בבית ו-די.
הספר ההוא שלא החזרתי וסיפרתי לעצמי שהיא בטח לא צריכה אותו ושכחה מזמן? אז… לא, כלומר כן, גזלתי. אני צריכה להחזיר אפילו שממש לא נעים לי.
והעובדה שבגללי היא עברה ימים מלאי פחד? אני צריכה לפייס אותה. לא לחשוב שזה בגלל טראומות שלה, מהעבר הפרטי של עצמה.
זה קל ופשוט? לא. אפשרי בשיחה של דקה, חמישים דקות לפני הדלקת נרות? לא.
הרה"ג בן סימון ממשיך:
"אפשר שההקבלה למצוות הווידוי של בעל התשובה במצוות של בין אדם למקום, היא קבלת אחריות בוגרת ואחראית על הקלקול ועל מצבו הרגשי והכללי של הזולת שנפגע ושילם את מחיר החטא של הפוגע.
"קבלת אחריות בראש ובראשונה על עצם קיומה של הפגיעה ועל עצם קיומן של תוצאותיה. כל זאת לצד הקבלה של המחירים אשר עשויים להיות נוכחים לפרקי זמן משתנים, כמו למשל ריחוק רגשי או כעס ורגשות שליליים אחרים בזמן קרוב או רחוק מהפגיעה, אשר לעיתים יוכלו לבוא לידי ביטוי גם במניירות התנהגותיות כאלו ואחרות, שעשויות להיות בעלות אופי לא נעים וקשות להכלה.
"שכן תהליכים של סליחה ומחילה אינם פעולות חד פעמיות ונקודתיות, אלא תהליכיות ומורכבות בדומה לסוגים מסוימים של כתמים אשר אינם נעלמים בפעולת כיבוס אחת טובה ככל שתהיה, אלא רק בשלבים ובתהליכים לאורך זמן.
"וכתב רבנו יונה בספרו 'שערי תשובה' (השער הראשון אות ט): 'וכעניין הבגד הצריך כיבוס כי המעט מן הכיבוס יועיל בו להעביר הגועל ממנו, אך לפי רוב הכיבוס יתלבן'".
ובינינו, מי מאיתנו לא רוצה להלבין כבר את חטאיה, לשוב, להתפייס ולהתנקות?

סלחתי
נצליח להתבונן בסליחה משני הצדדים שלה? לשחק משחק כזה עם הנפש שלנו? נצליח להתבונן בחלקים שלנו שרוצים להתחבר חזרה אל מקומם – אלו שאבדו כי פגענו באחרים, אלו שאבדו כי פגעו בנו?
מה יקרה אז, כשהנפש שלנו תסדר את החלקים של עצמה? הרב בן סימון מתאר את הטוב הזה:
"רק אחרי שהתהליך של התשובה נעשה בסדר ראוי ובעומק והרצינות הנדרשים, הנפש האנושית יכולה ומסוגלת להגיע למצב של סליחה.
"סליחה משמעותה בחירה מנטלית עמוקה לקחת את הפגיעוּת שנוכחת בהווה ולהניחה במקומה ההיסטורי הראוי לה – בעבר, מעין מתיחת קו הפרדה תוחם ומבדיל בין העבר להווה.
"חשוב לדעת שלמרות הבחירה לסלוח, הפגיעה לא בהכרח נעלמת או נשכחת, אלא היא רק מתמקמת באזור הזיכרונות השייכים לעבר".
ואז? אז נוצר רווח, מקום לנשום בו, הקלה. היא נהדרת, אבל… היא גם מורכבת:
"אנו יודעים שבחלק ממקרי הפגיעה והעלבון הטבע עושה את שלו, והנפש מרפאת את עצמה באופן טבעי והדרגתי, ובמקרים אלו יש להיזהר שלא להיסחף לתהליכים של הזנת הרגשות השליליים ולעיתים אף העצמתם על ידי חזרה ודשדוש בזיכרונות העבר.
"מנגד – צריך לתת לשלבים הראשונים של הגאות וההצפה של הרגשות השליליים למצות את תפקיד העיבוד בצורה מידתית ואדקווטית (הולמת), כדי שהנפש תהיה פנויה לעבור לשלב הבא של הסליחה.
"מעניין לציין שבצד הסליחה הקלאסית המבוססת על תהליך הדדי ומערכתי של מפייס ומתפייס, של אחד המבקש את הסליחה ואחר המעניק לו אותה, יש גם סוג אחר של סליחה שנוכל לקרוא לו 'סליחת מתנה' או 'סליחה וולונטרית'.
"סליחה כזו כוללת מצבים שבהם הפוגע לא קיבל אחריות למעשיו, לא התחרט, לא הפיק לקחים ולא ביקש סליחה, ובכל זאת הנפגע בוחר להעניק לו בחסד ולא בזכות את מתנת הסליחה, לעיתים מתוך צורך לפרוק מעליו את עול הפגיעות, לעיתים מתוך ערכים של נדיבות.
"סליחה מסוג זה מזכירה לנו את שיטתו של רבי הסבור שגם מי שלא חזר בתשובה כראוי, בכל זאת 'עיצומו של יום מכפר'. לדעתו של רבי, הקב"ה בוחר להעניק לנו את סליחתו מאוצר מתנת חינם ללא שעשינו תהליך, וללא שקיבלנו אחריות.
"אף על פי שישנה אפשרות כזו היא מזקיקה רמה גבוהה של יושר פנימי כדי להיות בטוחים שאכן אנו משחררים את המשקעים והפגיעות ולא מדחיקים ומתעלמים מהם, מה שעשוי לגבות מחירים רגשיים בשלבים מאוחרים יותר".
ואם נוכל להוסיף נקודה חמה ומנחמת להתבוננות: כולנו מחפשים חוסן פנימי כשהאדמה רועדת מתחת לרגלינו, וכמה, כמה היא רעדה לנו בשנים האחרונות.
אחת הדרכים ליצירת החוסן הזה היא טוב הלב. פיתוח הדחף הפנימי הזה של רוחב לב, של יצר נדיבות. מי שלא קיבל אותו או לא פיתח את הדחף הפלאי הזה, הדחף להחיות ולהיטיב, מצבו רע משל מי שכן זכה.
הפילוסוף הצרפתי עימנואל לוינס מדבר על העובדה שסליחה מלמדת כי מי שסולח, מכונן את הזמן. מי שסולח הוא מי שרגעיו אינם מצטרפים באדישות זה לזה אלא משתרעים מהזולת ואליו.
הוא מסביר שהשכחה מבטלת את היחסים עם העבר, לעומת זאת הסליחה משמרת את העבר הנסלח ומעניקה לו מובן חדש. היא מספרת על קדושת החיים והערכים הראויים לחיים, שהם בכלל לא מובנים מאליהם.
בשביל להצטרף למילים היפות האלו, לקדושה, לחידוש, לתיקון של השבר ולדחף להחיות, נצטרך להתחבר אל החלקים של עצמנו, כולם.

חודש של חיבור מחודש
אז בהחלט.
כאמור, לא המתנו לגיליון יום הכיפורים כדי לעורר על התופעה הכואבת הזו. בשביל מה? כדי שנחטוף לעצמנו מחילות מפה או משם? שנשאיר את חלקי נפשנו מנותקים, רועדים בחשכה? שנוסיף ניתוק על גבי הניתוק?
יש לנו חודש לעבודת החיבור המחודשת. נצטרך אומץ כדי לבחון: איך אפשר להיות ענווים מספיק כדי להודות שיצרנו גבר עלינו? שהיצר לעצום עיניים ולא לראות ולמחות על הרע גבר עלינו? שהיצר לאסור את המותר או להתיר את האסור גבר עלינו? איך התנתקנו ככה, אל מחוזות המוות?
והרי אבא שלנו חפץ שנחיה, שנחיה עם כל הטוב והיופי והנועם שהוא הניח לנו בעולמו. לא נרוץ להתחבר אל עצמנו חזרה?

האם סליחה חטופה נחשבת לסליחה?

מה אומרת ההלכה על כך?
הרה"ג אליהו בן סימון מפרט את הצדדים לכאן ולכאן:
מובא בשולחן ערוך (או"ח סימן תרו ס"א): "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפיסנו". והנה הלכות מחילה נלמדו במשנה (ב"ק צב.) ממעשה דאברהם ואבימלך (בראשית כ יז). ואיתא בשו"ע (חו"מ, סימן תכב ס"א) "החובל בחברו אע"פ שנתן לו ה' דברים אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו וימחול לו".
וכתב הסמ"ע (סק"ב) בגמרא למדו זה מדכתיב באבימלך, ועתה השב אשת האיש וכו' ויתפלל בעדך וכו', למדונו, שצריך לפייסו עד שימחול לו במחילה גמורה, ואז יתפלל בעדו.
מכאן אנחנו למדים, שגדר ושיעור הפיוס הוא, עד שתסור ההקפדה מליבו של הנפגע, במידה כזו שירגיש שהוא יכול להתפלל על הפוגע, ולבקש בטובתו.
לפי זה נראה בפשיטות שאין בביטוי שפתיים של מחילה ולא כלום, כל זמן שאין רגשותיו מפויסים בשיעור שיכול להתפלל על הפוגע. ולא זו בלבד שאין באמירה נבובה וערטילאית כזו תועלת, אלא אפשר שגם אסור לו לומר מחלתי, והוא לא מחל, שכן הוא יגרום לכך שלפוגע לא תהיה הזדמנות לפייסו כדין.
בהמשך הדברים ישנו נידון הלכתי, אם מי שאינו מוחל וסולח ויש בליבו כעס וטינה על אדם שהרע לו, יכול לומר בפיו שהוא מוחל וסולח או שזהו שקר.
הפוסקים נחלקו בכך. יש הסוברים שאיך ידבר שקר לפני הקב"ה, ויש הסוברים שהמחילה מועילה באמירה משום שהלכתית "דברים שבלב אינם דברים" והדבר הקובע הוא רק המעשים והאמירות בפועל.
ולסיכום, יש שתי דרכים להשיג מחילה: האחת היא פשוטה ומוסכמת, לפייס את העלוב עד שתסור הקפידה בצורה כזו שהנפגע יוכל להתפלל על מי שפגע בו.
והשנייה היא לומר בפה "מחלתי" גם אם אין פיוס בלב. אומנם זו מחילה מן השפה ולחוץ, ועליה נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני וליבם רחק ממני, ויש מי שפוסק שזו אינה מחילה, מכל מקום נראה שיש לראות בזה כמחילה, לדעת רוב הפוסקים.
ההיגיון שעומד מאחורי ההבנה שדרך זו נחשבת למחילה הוא הדמיון בין מחילה בענייני רגשות לענייני כספים.
לגבי ממון, הפוסקים כולם מסכימים שאם אדם אמר לחברו שהוא מוחל לו על הלוואה או על נזק הרי שהחוב מחול לגמרי גם אם ליבו של המלווה לא שלם.
השאלה היא אם מבחינה הלכתית "החוב" הרגשי דומה לחוב הממוני או שיש להם מסלולי מחילה שונים.
ולסיום, גם כמה מילים לצד הפוגע: אומנם בשו"ע כתוב "ולא יהיה אכזרי מלמחול", אך זה מדובר רק אם היה תהליך של פיוס בין אדם לחברו בדיוק כמו הפיוס כביכול שבין אדם למקום. הפיוס הזה כולל הכרת החטא, ומתוך כך חרטה ומתוך כך קבלה לעתיד. אין קיצורי דרך.
גם בהיבט האנושי אין קיצורי דרך מבחינת היכולת של הנפש שלנו להתפייס. ללא התהליך הקודם לסליחה שהוא קבלת אחריות מתוך הכרת החטא ואחר כך חרטה וקבלה לעתיד, לא יוכל להתרחש פיוס במובן המהותי בנפש.