סקווירא, בקודש פנימה

"אנחנו חייבים לדרוש מהדור הצעיר, אבל  גם לקרב"

"לא לפסול אף אחד", מזהיר הרבי, אבל עומד על כך ש"אפשר לדרוש מהדור הצעיר דרישות גבוהות בהיצמדות לדרכי אבות" | את השמרנות, גם בלבוש, רואה הרבי כאחד מיסודות היהדות, אבל מאור הפנים וה'יד מקרבת' הם יסוד בגישתו החינוכית | סופר 'משפחה' דוד דמן זכה לשיחה מיוחדת ומרוממת כהכנה לקבלת התורה במעונו של כ"ק מרן האדמו"ר מסקווירא, שמנהיג את החצר השמרנית והאדוקה ביותר בארה"ב החסידית, וחזר עם מסמך מאלף ומרומם | מלכות בית דוד

יבוא אחריי', הורה לי ר' אלעזר יונה חרישית כשנכנסנו אל הבית העמוס ברחוב ג'פרסון 10, מעון קודשו של הרבי.

עניתי לו בציטוט ישיר ממגילת רות: "באשר תלך, אלך".

להבין לנפש הדור. כ"ק האדמו"ר מסקווירא (צילום: שוקי לרר)

כאילו הייתה לי ברירה אחרת. אני הרי לא מכיר את שבילי סקווירא. אף אחד מבני משפחתי לא קשור לחצר הזאת. אם לא נחשיב את זה שסבי ע"ה התפלל הרבה בבית הכנסת של החסידות בוויליאמסבורג, והשווער שלי, לפני שהתגלגל לישיבת בעלזא, היה נוסע לעיתים לשבות עוד בצל הרבי הקודם זצ"ל.

בעיירה עצמה כבר ביקרתי פעמיים. בפעם הראשונה רק כדי לבדוק מקרוב אם המדרכות המסומנות לגברים ונשים הן עובדה קיימת ולא סתם אגדה רווחת, ובשנייה כדי להראות לרעייתי שתחי' שזה אכן נכון וקיים, אמת ויציב. הייתי עובר ברפרוף על פני בנייני פאר, מציץ בחיפזון בפניהם הבורקות של אברכי החמד שכאילו נשלפו הרגע מאיזה שטעטל רוסי נידח, מוודא באמת שעוד אין בעיירה הזאת אף חנות פיצה מחתרתית, ומבטיח לעצמי לבקר שוב, כדי לעמוד מקרוב על הסוד המיוחד שלה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. ואז נתקלתי בר' אלעזר יונה. 'ר' אלעזר יונה', הוא בעצם הרב רבי אלעזר יונה זילבערמאן, הר"מ והמחנך הדגול ששמו הולך לפניו. סיכמנו שבמקום להטריח את עצמנו ולצקצק בשפתינו אנה ואנה, אני אכנה אותו בפשטות 'ר' אלעזר יונה', והוא אותי 'דוד מרדכי', והכל שריר וקיים. ר' אלעזר יונה הוזמן אלינו לשבת התאחדות של השטיבל הבעלזאי שלנו באנטוורפן. נסענו יחד לאחת מערי החוף של בלגיה, והוא היה אורח הכבוד שלנו. זו הייתה שבת מדהימה שאני לא זוכר כמוה. בזכות האורח כמובן, שהתגלה כאומן פדגוג שהעשיר אותנו באין־ספור רעיונות חינוכיים מבריקים.

ואז, בטח קראתם, בטור שהתפרסם בשבוע שלאחריו בחרתי לכתוב דווקא על המגפיים, 'שְׁטִיוְול', בסקוויראית נפוצה. מכל האמרות והרעיונות ששמעתי, בחרתי לכתוב על המגפיים של האורח. כתבתי שזה שר' אלעזר יונה הביא עימו את המגפיים לשבת, כפי שנהוג לנעול אותן בסקווירא, זה לבדו היה צעד שכל כולו נדף מסר ערכי נוקב, שאומר: כל מנהג ישראל קדוש. כל פריט של לבוש יהודי הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות שלנו. כתבתי: "הרי מי היה מדליף מתוך הפינה הבלגית המרוחקת, אילו הוא לא היה מביא איתו את המגפיים. אף אחד. ובכל זאת ר' אלעזר יונה ארז מזוודה, שבה המגפיים תפסו יותר מחצי מהמקום, כדי ללבוש אותם גם במקום שאין מכירים אותו. כי זהו סוד ההצלחה היהודית. לשאת בעוז ובגאון את הלבוש היהודי ואת המסורת היהודית, ולא לפחד או להתבייש מאף אחד!"

לא שיערתי עד להיכן המילים האלה יתגלגלו. שבועיים לאחר מכן ר' אלעזר יונה היה על הקו. "יש לי בשבילך מסר מהרבי", אמר בקול נרגש. התברר שהיה מי שהקריא לרבי שליט"א את השורות האלה, והן מאוד מצאו חן בעיניו. הוא ביקש להעביר מסר של הערכה לר' אלעזר יונה, וגם לכותב. הרבי הדגיש שזהו מסר שיש להחדיר בלי הרף בקרב בני הדור הצעיר: 'אין להתבייש בשום מנהג או לבוש יהודי. הפוך: אם נקפיד עליהם, רק יעריכו אותנו יותר!'

מאוד התרגשתי. שמחתי על שהייתי שליח טוב להרנין את לב הרבי. סקווירא היא אי סוער בלב ים של הקפדות ומנהגים שעליהם יש למסור את הנפש. לא זזים מהם ויהי מה. אתגר חינוכי לא פשוט, ואנחנו נגיע אליו בהמשך. למען האמת, תמיד חשבתי בליבי שאם אזכה אי פעם להיכנס אל הרבי ותהיה לי אפשרות לשאול משהו, אשאל את השאלה הזאת. אשאל בחרדת קודש כיצד בדור שלנו, שלא מתהלך בתמימות שבה התהלך הדור שלפניו, אפשר להחדיר את המסורת המוקפדת הזאת.

הזמנה לקודש פנימה

לפני שבועיים ההזדמנות הזאת הגיעה. באופן מפתיע מכפי שתכננתי אי פעם. בסך הכל התקשרתי לר' אלעזר יונה כדי לשאול באיזו 'הדלקה' הוא מציע לי להשתתף. נאלצתי לשהות ביום ל"ג בעומר בארצות הברית, ואני, סקרן שאוהב לראות ולשמוע כל דבר, החלטתי להיות חלק מאיזו הדלקה מכובדת שתותיר עליי רושם כביר. לר' אלעזר יונה לא היה בכלל ספק בדבר. "אתה מגיע לסקווירא", הוא קבע בלי לחכות לתשובה. למחרת הוא התקשר שוב, וקולו היה נרגש פי כמה. "לא רק בהדלקה אתה תשתתף, אלא גם תזכה להיכנס אל הקודש פנימה!"

מעיי המו בקרבי מרוב התרגשות. אפילו חיימ'ל רצה לדעת עם מי שוחחתי, כי הוא ראה על פניי שאני נרגש מאוד. לפי התוכנית אני אמור להיכנס אל הרבי ביום ראשון בלילה. זה יהיה בשלהי היום הארוך שב

היצמדות לדרכי אבות כמעט בכל מחיר. האדמו"ר ב'מצווה טאנץ' (צילום: שוקי לרר)

ו אנחת, יום שעבור הבאים מהעבר השני של האוקיינוס נמשך עד כמעט אין סוף. זה גם יהיה היום שלפני ההדלקה. "זה לא יהיה פשוט, וגם לא מובן מאליו", הבהיר לי ר' אלעזר יונה מראש, כי באותו לילה גם יגיעו המוני חסידים כדי להרים את תרומת הקודש עבור המקווה החדש.

ביום ראשון בבוקר המריאה הטיסה שלי מבריסל, ונחתה, ראו זה פלא, באותה שעה שבו היא יצאה. הכל התנהל באופן חלק. גם ההמתנה הידועה לשמצה בתור לדרכונים, התקצרה באורח פלא. כנראה שמשטרת הגבולות יצאה מגדרה כדי לרפד היטב את הביקור הצפוי שלי בסקווירא. את השעות שנותרו ניצלתי כדי להכין את הביקור שלי אצל הרבי. סידרתי קובץ שלם של מאמרים ופרסומים שאותם אני זוכה לכתוב. באותו ערב עמדתי בשערי הבית של ר' אלעזר יונה. בשעה תשע בדיוק, כפי שסיכמנו.

"יש עיכוב קל בתוכנית", הוא קיבל את פניי בחמימות אך בעדכון קצר: הבן של כ"ק מרן האדמו"ר מגור, הרה"צ רבי נחמיה שליט"א, אמור להגיע בתשע וחצי, כך שאני אהיה הבא בתור. לחסיד בעלזא, שרגיל שלשעון אין תפקיד מוגדר ושכדי להיכנס אל הרבי יש להתאזר בסבלנות של שעות ואפילו ימים ושבועות, כל זה היה בגדר חידוש.

לכל צדיק דרך משלו, את זה ידעתי מזמן. אבל בעניין קבלת הקהל ההבדלים, בעיניי, קיצוניים ממש. בעוד שבבעלזא האדמו"רים קיבלו פתקאות במשקל ובמשורה ורק בזמנים מיוחדים, וגם אז רק באופן מדוד, שגם הוא נדחה מעת לעת, בסקווירא, לעומת זאת, הרבי מקבל כל יום בשעות מוגדרות מראש. את כל הטוב הזה מנצלים יהודים רבים, שאינם קשורים לחצר, כדי להתברך בברכה חמה ולבבית או לקבל עצה טובה והדרכה רוחנית ראויה.

אומרים שהרבי מסקווירא הוא 'קורא הקוויטלך' הגדול ביותר בעולם. בבוקר לאחר שחרית נכנסים כל בעלי השמחה, ובסקווירא של היום מספרם גדול ועצום בלי עין הרע, ולקראת ערב מתקיימת קבלת הקהל הרשמית. נוסף לכך מקבל הרבי, שהוא מזקני וגם מוותיקי האדמו"רים בדורנו, משלחות של תלמידי ישיבות מכל רחבי ארצות הברית, שבאים כדי להעשיר את אמתחתם באוצרות של יראת שמיים וחסידות.

מעוז השמרנות

בינתיים ערך לי ר' אלעזר יונה היכרות מהירה עם העיירה הקסומה. ישוב ברכבו חלפנו על פני הרחובות, מקשיב להסבריו המחכימים. "העיירה הזאת היא פלא של ממש", משתפך המארח שלי, ומנווט את הדרך בין רחוב ג'פרסון לטרומן. אם ציפיתם שהרחובות בשטעטל הסקוויראי ייקראו בשמות של צדיקים – התבדיתם. הרחובות המרכזיים שלה קרויים דווקא בשמותיהם של נשיאי ארצות הברית. הרבי הקודם, שהקים את המקום במסירות נפש, לא רצה להתגרות יותר מדי בשלטונות. הוא העדיף להרכין את ראשו בסוגיות שוליות אלה, מאשר שיתערבו לו בעניינים קריטיים הרבה יותר. הקמת העיירה, שבאותם ימים נראתה כמו חלום תלוש, הוכתרה בהצלחה כבירה. העיירה הזאת היא אולי היחידה בעולם שראש העיר שלה מתהלך בלבוש חסידי מלא, ועובדי העירייה, כמו כבאי האש ואנשי ההצלה ונותני השירותים כולם, הם יהודים מאנ"ש.

ר' אלעזר יונה עצמו נולד במונטריאול שבקנדה, אך כשהתחתן הוא קבע את מקום מגוריו כאן. היום המסלול הטבעי הזה הוא חלום אוטופי עבור הדור החדש. העיירה כבר מלאה עד אפס מקום. אנחנו חולפים על פני שטח בתנופת בנייה מרשימה. "זוהי עתודת הקרקע האחרונה של העיירה", מדווח לי ר' אלעזר יונה. כמה מאות דירות עשויות להיבנות שם. כמובן שמספרם של אלו שחמדו בה, היו פי כמה וכמה. אז מה עושים? עורכים הגרלה. מי שזכה

ממלכה מסוגרת של שמרנות קיצונית לכתחילה. כ"ק האדמו"ר במשעולי העיירה (צילום: שוקי לרר)

קיבל את הזכות לרכוש דירה בפרויקט האחרון של העיירה.

מצוקת הדיור בעיירה היא לא פשוטה. גם של יהודי מונסי הסמוכה. המציאות הזו הולידה מצב מאוד מוזר. מצד אחד יהודי מונסי מנסים להתרחב ולהתפשט לכיוון סקווירא, ומצד שני סקווירא, שקמה רק כדי להתבדל מכל יישוב חרדי אחר, מסתכנת באיבוד ייחודיותה. כי אם עד כה אפשר היה להטמיע בה כללים מיוחדים, איזה ערך יהיה להם אם בקצה העיירה יקומו אזורים שאינם מחויבים אליהם. הדילמה הזאת הביאה את הרבי לבקש מחסידיו לרכוש בתים ב'מייל' שמסביב העיירה, כדי להשכיר אותם לגויים.

למקורביו תיאר הרבי בכאב כיצד אביו הקים את המקום במסירות נפש של ממש, ולשם כך הוא אף עזב מקום יהודי תוסס כמו ויליאמסבורג למרות שהוא היה רווי בתורה ובחסד, ויצא למדבר שומם כדי להקים הכל מחדש בהתאם לרוח שלו. ברור היה שסקווירא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לקעקע את היסודות שעליהם היא הוקמה. כשמבקרים בה מבינים גם למה. לעיתים יש לשפשף את העיניים ולבדוק אם העיירה השמורה הזאת היא באמת חלק מתוך מדינת ניו יורק, ערש החומרניות הגסה והמתירנית.

מה עושה אברך שלא יכול להתאים את עצמו לכללי המקום הנוקשים? אני מסתכן בהצגת שאלה רגישה מדי. אבל ר' אלעזר יונה לא נבהל. כאיש חינוך מנוסה, הוא מכיר את הסוגיה על בוריה. "הרבי מבקש ועושה הכל כדי שהמקום יתנהל בצמידות לכללים", הוא מסביר. "אבל הוא בהחלט מקבל בהבנה אם מישהו בשולי המחנה שצורת החיים קשה לו מדי, יוצא לגור בעיר אחרת. אם פעם רוב רובם של חסידי סקווירא היו גרים כאן, היום, לצד המוקד העיקרי כאן, קמו להם מרכזי משנה לתפארת במקומות רבים בעולם".

מוקדים תוססים שמתנהלים ברוח סקווירא פועלים היום ממונסי ועד ירושלים, ובתווך: בלונדון, באנטוורפן ובמנצ'סטר. בכל מקום תוכלו למצוא אברכים סקוויראיים יראי השם, שהכרת פניהם מנציחה בהם ניחוח חסידי ישן וטוב; שמתהלכים בשבתות הקיץ במגפי עור גבוהים, בציצית שהצווארון שלה מגיע עד לצוואר; שלא מתחילים שחרית של שבת לפני שסיימו את כל ספר התהילים; ולא מוותרים על אף קוצו של יו"ד ממנהגי המקום.

פעם זה היה אחרת. פעם היה קשה להיות חסיד סקווירא בלי לצעוד באדיקות בתוואי המסלול הנוקשה המרכזי. החצר לא קלטה את אלו שמעט סטו ממנו. כיום, לוחשים לי רבים, הרבי שליט"א, שעינו פקוחה על האתגרים החינוכיים הלא פשוטים שמספק הדור הנוכחי, מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, גם את המעט שלא הולכים לגמרי בתלם. ולא זאת אף זאת: בשיחת הקודש מאוחר יותר ידבר הרבי בהתלהבות על הצורך לעמוד מצד אחד על עיקרי מסורת אבות, ומצד שני על שאין להרחיק אף אחד.

אורח מחצר גור

בשעה תשע וחצי בדיוק אנחנו זוכים להיכנס לתוך הבית ברחוב ג'פרסון 10. זהו מעון קודשו של הרבי. תל התלפיות שעיניהם של אלפי יהודים נשואות אליו. בדרך לשם אנחנו עוברים דרך האתר של בית הכנסת החדש שהולך ונבנה. הוא יהיה כנראה בית הכנסת הגדול ביותר בארצות הברית. בית הכנסת הישן יתחבר להיכל גדול שהולך ונבנה בימים אלו. מחר תתקיים פה ההדלקה הגדולה לכבודו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, והמעמד הזה ישולב במעמד יציקת היסודות של המקווה החדש.

הרבי שראה את מצוקת המקווה הישן, ביקש מחסידיו לתרום מהונם עבור הקמה מהירה של מקווה חדש, עוד לפני השלמתו של היכל בית הכנסת. סקווירא בלי מקווה היא כגוף בלי נשמה. דלת המקווה בעיירה לא מפסיקה להסתובב על צירה. בסקווירא נהוג לטבול לפני כל מצווה חשובה. מהדלקת נרות חנוכה דרך בדיקת חמץ, ועד כל 'יומא דפגרא'.

אנחנו חוצים את חדר ההמתנה הגדוש בחסידים נלהבים שמחזיקים בידיהם את המעטפה עם תרומת ידם עבור הקמת המקווה. גם ר' אלעזר יונה מחביא בדש חליפתו את המעטפה שהוא מתכוון לשלשל לידיו של הרבי בשעה שיגיע תורנו. אני מעט נבוך, מרגיש מעט זר בתוך ההמולה החסידית הזאת. עד לרגע שבו ניגשים אליי מצד אחד הגבאי ר' ביינוש אייזנברג, ומצד שני הגבאי ר' דוד ברגר, ושניהם מקבלים אותי בסבר פנים יפות. הרב אייזנברג אף מתנדב לשמור על 'החבילה' שלי, עד שהתור שלי יגיע.

אדהכי והכי מגיע האורח הארצישראלי הנכבד. בנו של הרבי מגור צועד פנימה בצעדים נמרצים אופייניים ופרחי החסידות גודשים את החדר בעקבותיו. גם אני התגנבתי אחריהם. יד נעלמה קירבה אותי סמוך לשולחנו של הרבי, וכך זכיתי לשמוע את השיחה מקרוב. שיחה של הרבי מסקווירא תמיד מרתקת עד מאוד.

הרבי הוא אחד ה'שְׁמוּעֶסֶערְס' (ה'משוחחים') הטובים שבדור. ידען מופלג, שמסוגל לצטט ספרים שלמים בעל פה, ולחזור בלי סוף על שלל וורטים, מנהגי קודש וסיפורי חסידים. הוא גם 'חקרן' בלתי פוסק. תמיד ירצה, ואף יצליח, לחלץ מבן שיחו עוד ועוד חידושים ודברי תורה. השיחות האלה מודפסות מדי שבוע בגיליון 'חצר הקודש' שמפיק מכון מיוחד, אבל הוא עולה על שולחנם של רבים וטובים שאינם מבני החצר, מפאת החידושים הרבים שמופיעים בו.

השיחה עם בן הרבי מגור מרתקת במיוחד. היא הולכת וסובבת סביב מנהגי החצרות באמירת תחנון בימי יארצייט. הרה"צ רבי נחמיה חושף כי אביו הרבי אמר לו שהוא איננו אומר תחנון במשך כל ימות

לא צריך לשאת חן בעיני העולם. עם חותנו כ"ק מרן האדמו"ר ה'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע

השנה מאחר שברוב הימים יש לו ברית, וכמו בחודש ניסן, מכיוון שעברה עליו רוב השנה בלי תחנון, אין הוא אומר תחנון כלל. בסקווירא המנהג שונה בתכלית. יש קפֵדה עצומה לומר תחנון כמעט בכל יום. גם בימי ההילולה של גדולי החסידות. באורח פלא, יום הסתלקותו של הרבי הקודם מסקווירא זצ"ל, הוא דווקא בחודש ניסן, שבו ממילא אין אומרים תחנון.

שמוע'ס בקודש פנימה

הרבי ניחן בלשון לימודים נפלאה. שפתו ברורה, לשונו עשירה, ושיחת קודשו עמוסה באוצרות פז. השיחה נסובה בתחילתה על מירון, ורבי נחמיה מספר שבגור בכלל לא נהגו ללכת לקברי צדיקים. גם לא לקברי אבות ביום היארצייט. רבי נחמיה מספר, שכאשר אביו, הרבי שליט"א, נסע בפעם הראשונה לגור שבפולין כדי להשתטח על קברי אבות ועל קברי הצדיקים בקוצק ובפשיסחא, הוא חזר וסיפר על כך לאביו, הרבי ה'לב שמחה'. ה'לב שמחה' אמר לו בתמיהה: "גם כשהתגוררתי בפולין מעולם לא הייתי באותם קברי צדיקים".

מאחורי הרבי נמצא ארון הספרים המפורסם שמורכב כולו מחיבורי קודש שכתבו חסידי סקווירא. ברגעים קשים, כך אומרים בשם הרבי, הוא מסתובב לעבר הארון ושואב ממנו חיזוק וקורת רוח. בארונות הספרים האחרים זיהיתי ספרים עתיקים יקרי ערך. ספרים שעל גבם רשום כי החיד"א עצמו השתמש בהם, וכיוצא באלה.

כשהשיחה מסתיימת מצליחים עשרות חסידים להיכנס כדי לתת את תרומת הקודש. אני נשאר לעמוד בירכתי החדר. מביט מהצד במחזות הנשגבים. חסידים עוברים בזה אחר זה בחרדת קודש, מפקידים בידיו של הרבי מעטפה שבה חמשת אלפי דולרים, וזוכים לברכה לבבית. יש שמרכינים את ראשם לעבר הרבי ומנצלים את שעת הכושר כדי להזכיר עניינים מיוחדים הצריכים ישועה, והרבי מברך אותם בחום.

בתוך שורת החסידים עומד בנו של הרבי, הרה"צ רבי יעקב יוסף, מחכה לתורו כדי להתייעץ עם אביו בעניניים פרטיים. גם מבקר מבחוץ, כמוני למשל, מסוגל היה להבחין במעבר החד שחל בפניו של הרבי: מפנים לוהטות של רבי לחסידים למבט חנון של אב רחום לבנו. רבי יעקב יוסף שאל, והרבי ענה. הרבי התעניין, ורבי יעקב יוסף הסביר בפרוטרוט, ושניהם התגלגלו עמוקות לתוך שיחת אב ובן ממיסה שריגשה אותי. הרה"צ רבי יעקב יוסף שליט"א הוא אחד מארבעת בניו של הרבי, ויהודים שמכירים אותו מקרוב מספרים על דמות מורמת מעם שעובדת את השם בדרגות גבוהות במיוחד.

עוד כמה חסידים ניגשים, ואז מגיע התור שלנו. הדלת נסגרת לכבודי. בזיק של מחשבה אני מהרהר במאות החסידים שבטח רוטנים בחוץ על האחד שבא לגור, ובגללו קבלת הקהל מתעכבת. ר' דוד הגבאי מגיש לי כיסא, ועד שאני חוכך בדעתי אם לשבת עליו או לא, אני כבר שומע את ר' אלעזר יונה מסביר לרבי על טיבו של האורח הבלגי שהביא הנה. "מאות אלפים קוראים את המאמרים שלו מדי שבוע", הוא אומר לרבי.

אני מספר לרבי על המפגש הראשון שלי עם רבי אלעזר יונה, ומרעיף עליו שפע של סופרלטיבים. "הוא הביא הרבה כבוד לסקווירא", אני מעיד, "במיוחד כשציטט הרבה רעיונות מהרבי".

"חשבתי לעצמי", אמרתי לרבי, "שאולי הגיע הזמן לראות את כל הפלא הזה מקרוב".

"אה, זה אתה שכתבת על העניין ההוא שאין לשנות את המסורת כדי לשאת חן בעיני אחרים", שאל־קבע הרבי בזיכרון חד שהפעים אותי, חייך חיוך רב משמעות, והוסיף: "נהניתי אז מזה שאין לו הטעות שיש לאחרים, שסבורים שאם רוצים לשאת חן בעיני האחר, יש להם להשתנות".

"אני כותב הרבה על הנושא הזה", אני אומר לרבי. "היום הדור שואל הרבה שאלות. הוא לא מקבל כל דבר כמובן מאליו".

מעשה בעסקן חסידי

"יש עסקן חרדי מאוד ידוע", פותח הרבי ואומר, "שרק אתמול ביקר כאן. שמו הוא משה מארגרעטען. הוא עוסק הרבה בפדיון שבויים. לא רק זאת, אלא הוא כמעט היחיד שפועל בתחום הזה. רק עכשיו הוא חילץ שלושה יהודים מהכלא. הוא לא כמו שתדלן רגיל שפונה למשרד ממשלתי ספציפי, אלא הוא פועל בדרך מאוד יסודית ומקיפה. הוא פועל לשנות את החוק במקור לטובת העניין. באמריקה השיטה היא, שכדי לחוקק חוק יש להשיג רוב בקונגרס ובסנאט. זה אורך חודשים ואף שנים, לדבר עם כל סנטור בנפרד. אמרתי לו פעם שאני מתפעל ממנו במיוחד בכך שלכל מקום שהוא הולך, הוא מגיע חבוש בכובע והחליפה החסידית שלו. גם כשטראמפ הזמין אותו לטקס הדלקת נר חנוכה בבית

להתרחק מהאמריקניזציה. משעולי העיירה סקווירה בין מנחה למעריב. ברקע נראים רכבי ה'סקול בוס' של החיידר

הלבן, הוא הגיע בלבושו החסידי המלא.

"זוהי טעות גדולה שיש לאנשים", מבהיר הרבי. "הם חושבים שהם צריכים להתאים את עצמם כדי שאנשים אחרים יעריכו אותם. אבל זו טעות. רק מסתכלים עליהם בפחיתות כבוד".

הרבי בורר את מילותיו, וממשיך:

"מישהו סיפר לי סיפור שאירע עימו. למרות שכאן כבר לא מדובר רק בענייני לבוש אלא בעניינים חמורים יותר. הסיפור הוא שהיהודי הזה הלך לריאיון עבודה במפעל ענק מאוד. עסק של מיליונים. מנהל המפעל לא היה גבר, והיהודי הזה לא הסכים ללחוץ את היד. לאחר מכן הודיעו לו שמקבלים אותו לעבודה. הנימוק היה: 'ראינו שיש לך עקרונות ערכיים שעליהם אתה לא מתפשר. כך אנחנו יכולים לסמוך עליך שלא תגנוב או תרמה אותנו'.

"עבורי", אומר הרבי, "הסיפור הזה היה בבחינת 'כמוצא שלל רב'. אנשים חושבים לפעמים שאם הם יתאימו את עצמם בענייני רוחניות, יעריכו אותם. אבל זה הפוך. כשרואים שלעקרונות שלך אין 'שוויות', כשרואים שהערכים והמסורת לא תופסים אצלך מקום ראשון, הם מבינים שעבור כמה דולרים שמישהו אחר ייתן לך, אתה תסכים מייד למכור את כל העקרונות שלך".

הרבי מביט בי בעיניו הטובות ואומר: "בטח אתה מכיר את ה'וורט' של ה'מִיטֶעלֶער בעלזער רוּב' שאני נוהג להזכיר לא אחת, על המילים 'ושלל לא ייחסר', שהם ראשי תיבות 'שם, לשון, לבוש'. ישנו עוד 'בעלזער וורט' נורא, על הכנענים. 'פחד של וורט', שמראה את הכוח שיש ללבוש של יהודי".

הוורט הזה, שהרבי לא הרהיב לחזור עליו בשלמות מחמת ה'פחד' שבו, אומר כך:

כשבני עמלק רצו להטעות את ישראל במלחמה, הם שוחחו בשפת הכנענים. כשראו אותם בני ישראל לבושים בלבוש של עמלק, אך מדברים בשפת כנען, ביקשו מהקב"ה בלשון סתמית: 'אם נתון תיתן את העם הזה בידי'. שאל הרבי המהרי"ד מבעלזא זי"ע: מפני מה בני עמלק לא התחפשו לגמרי, גם לבושים בלבוש של הכנעני? ותירץ תירוץ נורא ורב משמעות: אם העמלקים היו לובשים בגדי כנענים, הם כבר לא היו עמלקים מחופשים, אלא כנענים בעצמם! כי הלבוש הוא מה שעושה את האדם.

"מישהו טען בפניי פעם", המשיך הרבי בנועם שיחו, "שכל זה לא העיקר, אלא מה שחשוב הוא רק הנשמה והפנימיות, וכו'. אמרתי לו כך: 'הנה, תראה כיצד חז"ל הקדושים לא התביישו לומר שכל הנס העצום והנורא של יציאת מצרים, הכל היה בזכות כל הדברים 'הקטנים' האלה שאתה חושב שהם רק דברים חיצוניים ואין להם שום השפעה. ככה הרי אומרים חז"ל".

על כל קוץ וקוץ

"הרבי 'תפס' את מחשבותיי", אני אומר ביראת כבוד. "שכן בדיוק רציתי לשאול את הרבי כיצד מטמיעים את העניינים האלה בקרב הדור של היום. מצד אחד מנסים לקרב את החלשים, ואומרים להם: 'העיקר שאתם טובים מבפנים, כל השאר לא חשוב, ומצד שני יש לחזק את ההיצמדות למסורת ולכל העניינים האלה".

"בסקווירא יש עניין רב בהקפדות ובמנהגים שונים", אני אומר, ואף מספר לרבי על חסיד סקווירא שמתפלל אצלנו בשטיבל באנטוורפן. אני מתאר לרבי כיצד למרות שהוא מתפלל בשטיבל של בעלזא, הוא אינו סוטה כמלוא נימה מהמנהגים של סקווירא. אם לא יהיה תחנון, הוא יצא החוצה כדי לומר תחנון. אני מספר לרבי על החסידים האחרים שמתפללים אצלנו, המקפידים על כל דבר, ועל פני הרבי מתפרסת הבעה עמוקה של הנאה וקורת רוח. הרבי מחייך במיוחד כשהוא שומע את השם המלא של אותו חסיד נלהב, ובקשר להקפדה על אמירת תחנון, הוא מפטיר בחיוך: "הרי גם הבן של הרבי מגור סיפר כאן עכשיו שאף בימי הילולה של אבותיו מחפש אביו הרבי שיהיה ברית או חתן, כדי לא לומר תחנון על פי דין…"

"איך מטמיעים את כל זה בקרב הדור הצעיר?" אני שב ומקשה, והרבי עונה:

"זו לא סתירה בין השניים. אפשר להיות חריף בעניינים אלו, ומצד שני להיות אהוב על הבריות. אולי אני קצת נוגע בדבר. אבל אבא זיכרונו לברכה מסר את נפשו על כל קוץ וקוץ, בעוד שאין עשרה יהודים

לא לזוז כמלוא הנימה. כ"ק האדמו"ר עם בניו

בעולם שאבא היה מסוכסך עימהם בגלל הנהגתו הקפדנית".

"אבל איך מחדירים את הטעם הטוב בחלקים האלה של האידישקייט?"

"להכניס טעם?" מתחייך הרבי. "נו, זה הרי אתה יודע יותר טוב ממני כיצד לכתוב ולהסביר…"

הרבי מרים את ידיו אל על, ומרצה לי דברים מכבשונו של עולם:

"ידועים דברי ה'שב שמעתתא', שעל מציאות אי אפשר לחלוק. למעשה, במציאות הקיימת, קיום הדת לא החזיק מעמד כשהרפו מהנושא הזה. בדיוק עכשיו נשאנו דברים בפני התלמידות, והבאנו את דברי ה'בני יששכר' שבטח כבר מופיעים בדברי הקדמונים, ש'אייר' הוא ראשי תיבות של 'אברהם יצחק יעקב רחל', להורות לנו כי ההכנה העיקרית לקבלת התורה היא הדבקות במסורת אבות. ומכאן גם המנהג ללמוד מסכת 'אבות' בין פסח לשבועות.

"לכן גם קבלת התורה מתחילה מפרשת יתרו, ולא מבראשית, לרמוז שקודם צריך לעבור את הפרשות של האבות הקדושים ולהידבק במסורת אבות, ורק לאחר מכן אפשר לקבל את התורה. כתוב אצל אברהם אבינו 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו ושמרו את דרך השם'. הנה, אברהם עמד בעשרה ניסיונות קשים. אין לנו בכלל השגה באברהם אבינו. אבל מפני מה בחר בו השם? למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו… בסוף אין מקרא יוצא מדי פשוטו, והרי זאת הייתה החשיבות של אברהם אבינו: העברת המסורת לדורות הבאים".

לתבוע, לא להרחיק

הרבי שם לב ללחץ האנושי המופעל על הדלת, ולגבאי המסור שמנסה להרגיע את הרוחות. הוא פונה אליו בחיבה: "דוד, נָאךְ אֵיין מִינוּט" (עוד דקה אחת), וממשיך לשאת בפניי מדיברות קודשו:

"המציאות היא" מטעים הרבי, "שאם מתרפים בעניינים אלו, ממשיכים להתדרדר. בתי שתחי' דיברה לאחרונה בפני התלמידות וציטטה את דברי ה'פנים יפות' שאומר כך: כתוב 'מי יעלה בהר השם'. למה דווקא בהר? כי כשמטפסים על הר צריך לעמוד איתן. כי אם רק מתחילים לרדת, אפילו רק מעט – כבר לא עוצרים, אלא יורדים מטה מטה. זו עובדה. כשמתחילים להתרופף בעניינים אלה, ממשיכים להתדרדר אל עברי פי פחת".

"יש וורט ידוע שאמרו בבעלזא", אני אומר. "כשחסיד בעלזא מחליף כפתור מימין לשמאל, בברלין משתמד יהודי חס וחלילה".

הרבי מהנהן בראשו, אך מבקש להציב כללים ברורים בכל הקשור לחינוך צעירי הצאן למסורת אבות:

החידוש היחיד בתולדות החצר. ההדלקה הגדולה בל"ג בעומר השנה (צילום באדיבות 'די וואך')

"אפשר לתבוע מהם, אך אין זו סתירה לעובדה שיש לקרב כל אחד. אין זו סתירה כלל וכלל".

"באיזה אופן כדאי להסביר להם", אני מנסה להבין טוב יותר, "האם להסביר להם את טעמי הדברים או למסור להם שכך התנהגו אבותינו ותו לא?"

"להגיד להם שזו המסורה שלנו מדור דור. הרי כל מה שאמרתי כעת הוא לא ממני. לא אני חידשתי. אפשר גם תמיד לצרף את דברי ה'שב שמעתתא' שאמרנו, ולהבהיר שהמציאות הוכיחה בפירוש כי הרפיון במסורת ובמנהגי ישראל, הוא פתח ברור להמשך הירידה הרוחנית. אין מה שיחזיק את האדם בהמשך".

אני מצטט עבור הרבי את מה שכתבתי ב'משפחה' לאחר החופש האחרון. תיארתי שם יהודים שאורזים את הכל לחופש, הכל בכל מכל, יש להם אפילו מקום לכמה זוגות אופניים, אבל רק לשטריימל הקטן והמסכן שלהם הם לא מוצאים מקום.

הרבי מחייך ומפטיר: "זה מזכיר את הסיפור של היהודי עם הספינה, הטלית והתפילין". הרבי לא משלים את פרטי הסיפור הידוע על היהודי שהדבר הראשון שהשליך מתוך האונייה הסוערת היה תיק הטלית והתפילין שלו, שכן הוא נמנע כל הזמן להוציא מפיו דברי קטרוג על עם ישראל. "ברור שהסיפור הזה, חלילה וחס, חמור בהרבה", מציין הרבי.

הרבי מבקש להדגיש שהקב"ה אוהב כל יהודי באשר הוא, ולמרות זאת אין זה סותר להמשיך ולדרוש היצמדות מוחלטת לכל פרט ודקדוק ממסורת אבות. הרבי מזכיר וורט שיהודי אמר פעם: 'ריבונו של עולם, יש רק עוד עבירה אחת שלא עשיתי. האם עדיין אתה אוהב אותי?'

הרבי מצביע על שאלה מורכבת שיכולה לנבוע ממקרים שבהם מבקשים מהילדים לשמור על מסורת אבות, בעוד שההורים בבית אינם עומדם במדרגה זו:

"שאל אותי פעם מחנך אחד מה לעשות במקרה שכזה, אם זו לא תהיה פגיעה בכבוד ההורים. אמרתי שזה לא סותר. אפשר לדרוש מהילד התנהגות בלתי מתפשרת, ובד בבד לא לפסול חס ושלום את ההורים. אפ

לשמר את הנשמה החסידית. הסבא, כ"ק מרן ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ, בדרך לחופת חתן-בנו האדמו"ר מסקווירא

שר להסביר לו שלעולם אי אפשר לדעת מה קורה אצל האבא. אולי יש לו אילוצים של פרנסה וכדומה. אנחנו אומרים לילד: 'ייתכן שלאבא שלך יש מצב של דיעבד, וזה בסדר גמור. אבל למה שאתה לא תשאף להתנהג במצב של לכתחילה?'

"לא לפסול אף אחד", מזהיר הרבי ומסכם שוב את עיקרי הדברים. "אך באותה מידה אפשר לדרוש!"

גשם של ברכות

ר' אלעזר יונה מנצל את ההזדמנות הנדירה כדי לספר לרבי על וורט שאמר באחת ההרצאות האחרונות, כשהתבקש להתייחס לטרנד האחרון שמדבר על כך שהקב"ה אוהב כל יהודי באשר הוא: "אמרתי בהרצאה האחרונה שלי שהקב"ה אוהב כל יהודי ויהודי, עד כדי כך, שהוא אוהב גם את ה'עֶרְלִיכֶע אִידְן'.

ניכר היה שהרבי נהנה היטב מהוורט.

בינתיים הגבאי פותח וסוגר את הדלת לסירוגין, מנסה לעצור את הסחף האנושי שמאיים לזרום פנימה. 'נָאךְ אֵיין מִינוּט, ר' דוד', אומר הרבי לגבאי שוב. בינתיים הרבי בודק את מרכולתי הטקסטואלית מקרוב. אני מציג לרבי את המאמרים שלי באכסניות השונות שבהן אני כותב, והרבי מתבטא בהתפעלות: "זכות הרבים תלויה בך".

אני מנצל את ההזדמנות לספר לרבי על ההיכרות הראשונה שלי עם סקווירא, רק כדי להזכיר בקודש פנימה שמו של יהודי שבור ז"ל שהיה מתגורר באנטוורפן, אך ליבו ונפשו היו קשורים לסקווירא. ר' יצחק צבי בן אלחנן. אני מספר לרבי שאני לומד עד היום לעילוי נשמתו. הרבי מתחייך ואומר: "בטח שהכרתי אותו. היה יהודי חשוב, 'אַ צוּבְּרָאכֶענֶע אִיד'" (בעל לב נשבר).

חשתי שעשיתי טובה לנשמתו המיוסרת, בכך שהזכרתי את שמו אצל הרבי שלו.

אינני מבין גדול בצדיקים ובהלך רוחם הטמיר. אך לעניות דעתי ניכרו ברבי ניצנים מובהקים של קורת רוח במהלך השיחה החשובה הזאת בעניינים שהם לוז נשמתו של הרבי. ר' אלעזר יונה אמר לי לאחר מכן שלולי העומס בחדר ההמתנה ופניהם אובדי העצות של הגבאים, היה הרבי מאריך פי כמה וכמה, אבל עדיין, כשיצאתי מהחדר הביטו בי מאות החסידים בהערצה אין קץ, מהולה בתרעומת לא קלה. הם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש מנסים להבין מה בדיוק יש בו ביהודי הזה, שעיכב אותם כל כך. הבנתי שזכיתי בזכות ובהארת פנים נדירה עד מאוד.

למחרת, באמצע היום, אקבל אישור למחשבותיי. ר' אלעזר יונה התקשר אליי לבשר לי שמבית הרבי הודיעו לו שהשיחה הזאת גרמה עונג רב, ושלא כדרכם, הפעם הם סומכים על מה שאכתוב, ואין צורך להגיש את שרבוטיי לביקורת והגהה מוקדמת. הידיעה הזאת הייתה מחמאה גדולה ושמחה עצומה עבורי.

רגע לאחר שאנחנו יוצאים, מנצל ר' אלעזר יונה את ההזדמנות שנקרתה לפניו כדי להגיש את מנחת הקודש שלו, ואני – לבקש ברכה אישית לברכה והצלחה. במשך דקות ארוכות הרבי מתעניין בחיי הפרטיים והמשפחתיים, ומרעיף על ראשי גשם של ברכות. בדרך החוצה אני נתקל ב"שר החוץ" של החצר, ר' שלום בער פישל הידוע, שמברך אותי לשלום ובמאור פנים. רגעים ספורים לאחר שהדלת נפתחה ואנחנו יצאנו משם, כבר זרמו דרכה המוני חסידים נלהבים עם מעטפות. מחר לאחר ההדלקה יעברו פה אלפים. כי כשהרבי מבקש, החסידים נענים.

אנחנו נחלצים אך בקושי מהחדר העמוס. 'מי זה', שואלים את ר' אלעזר יונה מאחורי גבי, אך הוא מוביל אותי לתוך בית המדרש הזמני, שבו מתקיים כעת מעמד סיום הש"ס לעילוי נשמת סבו של הרבי, הרבי הקדוש רבי פנחס מאוסטילא זי"ע, שהיום הוא יום היארצייט שלו. רבי פנחס היה חתנו של הרבי המהרי"ד מבעלזא זי"ע. למעשה, הרבי שליט"א הוא נינו הישיר של המהרי"ד. אחד ממספר נינים מאוד מצומצם. הנכד הישיר היחיד והאחרון שנותר בדורנו לרבי המ

הנה המלכים. חתונת האדמו"ר בקרית ויז'ניץ בבני ברק

הרי"ד הוא יבדלחט"א כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א, גיסו של הרבי מסקווירא.

בית המדרש מלא מפה לפה. כל מי שזכה לסיים מסכת ניגש לקבל מתנה מהודרת. קרוב לכותל המזרח יושבים להם שלושת בניו של הרבי והוגים בתורה. ר' אלעזר יונה חושב שזו הזדמנות להציג אותי בפניהם. התחלנו בבכור הבנים הרה"צ רבי אהרן מענדל שליט"א, המשכנו בבן השני הרה"צ רבי יצחק שליט"א, שהוא גם חתנו של הרבי מוויז'ניץ שליט"א, וסיימנו בבן הצעיר הרה"צ רבי חיים מאיר שליט"א. התפעלתי מאוד מתוכן השיחות, מאצילות נפשם, כמו גם מסבר הפנים היפות שבה התקבלתי על ידם. אף זכיתי לשמוע מהם לא מעט פנינים נפלאים, שאולי יבואו בכתובים ביום מן הימים.

אני מוכרח לציין שפה ושם השתוממתי לראות, שגם בקרב השטעטל המבודד הזה יש כאלו שקוראים אותי בשקיקה, ואף יודעים לספר דבר ושניים על השכן הגוי, ולהבדיל, על חיימ'ל שלנו.

השעה מאוחרת. אני כבר עומד על הרגליים קרוב לעשרים וארבע שעות. אבל ליבי מתרונן על גדותיו. אני עולץ על הזכות שניתנה לי. מחר אהיה כאן שוב, כדי לחגוג עם אלפי החסידים את מעמד ההדלקה לכבוד רבי שמעון בן יוחאי. ההדלקה היא מנהג חדש בחצר סקווירא. חדשה מרעישה בקרב חסידות ששומרת בקנאות על מסורת אבות, ולא ממהרת לאמץ מנהגים חדשים. זה מספר שנים שהרבי מתייחס אליה בחרדת קודש. השנה, לרגל יציקת יסודות המקווה, יקבל המעמד משנה חשיבות.

למחרת כשהרבי העלה את האש בידיים רוטטות, והחסידים רקדו בשירת קודש עד לב השמיים, חשבתי על הזכות הגדולה של הדור שחסידי סקווירא שרויים בו, ועל הזכות הגדולה של החסידים שמנהיג דגול כזה עומד בראשם.

לאורך ימים ושנים טובות!