עד שתחזור הביתה

מהרגע שעזבה בתה של נעמי סובול את הבית, היא הרגישה חור בלב. דווקא מתוך הכאב והצער נעמי הצליחה להגיע לתובנות | כיום כשהיא מלווה אלפי הורים במצבים דומים, היא בטוחה: "הילדים שלנו עוברים את המשבר הגדול ביותר בחיים שלהם, ואנחנו היחידים שיכולים לעזור להם" | לב אבות על בנים

"החריקות הראשונות התחילו בגיל שש עשרה". נעמי סובול מספרת על הרגע שבו הם, ההורים, התחילו לחוש שמשהו לא בסדר אצל בתם חנה, השנייה משבעה ילדים. "אבל האמת היא ששנים לאחר מכן, כששוחחתי איתה, היא אמרה לי באחת ההזדמנויות: 'אולי את לא יודעת אמא, אבל כבר מגיל שלוש עשרה אני מתמודדת'.
"חנה הצטיינה תמיד בכל תחום אפשרי. היא ניחנה בכישרון רב והייתה ילדה מוצלחת מאוד", ממשיכה נעמי לספר. "בכל מפגש עם מורות בבית הספר שמענו רק שירות ותשבחות. תמיד תיארו לנו את חנה כילדה אהובה ומוכשרת, בעלת מעורבות חברתית גבוהה ומובילות בחברה. גם קבלתה לאחד הסמינרים הנחשבים ביותר לא הפתיעה אותנו. זה היה צפוי ומתבקש. אולם, כגודל הציפיות, כך היה גודל האכזבה שחווינו. משום מה היה נראה לנו מובן וברור שחנה, עם כל הכישורים שלה, תצליח להתנהל בצורה חלקה ומושלמת, ללא כל קשיים. לכן, ההלם מהמשבר שפקד אותה היה כה גדול".

קשר מנותק
נעמי מספרת את סיפורה לא רק כאמא של חנה, אלא גם כמי שעומדת בראש ארגון 'אהבת עולם', שמלווה בימים אלו יותר מ-3,500 הורים חרדים שמתמודדים עם בני נוער במצבים דומים לשל חנה באותם ימים.
"אצלנו זה התחיל במקרים קטנים חריגים", היא נזכרת, "כמו למשל כשחנה החלה לשוב הביתה בשעות הלילה המאוחרות, או כשקיבלנו פניות מצוות הסמינר. היו סימנים נוספים שהדאיגו אותנו. בהתחלה, ניסינו להשתמש בשיטות החינוך המוכרות לנו – הצבת גבולות, שיחות, ניסיונות שכנוע וכו', אך ללא הועיל.
"כשהגיעה חנה לכיתה י"א, המצב החל לצאת משליטה. חנה, שהייתה תלמידה מצטיינת, נאלצה לעזוב את הסמינר. זה היה אירוע מטלטל לכולנו. חיפשנו עבורה מסגרת חינוכית חלופית שתתאים לצרכיה, אך היא עברה בין מוסדות שונים ולא מצאה את מקומה. בשלב זה התחלנו לחוש שאנחנו מאבדים את הקשר איתה. המערכת המשפחתית כולה נקלעה למשבר, והשתלטה עלינו תחושת חוסר אונים.
"מניסיוני כיום עם הורים רבים המתמודדים עם מצבים דומים, אני יכולה לומר שזהו אחד המאפיינים הבולטים במצבים כאלה: ילד אחד, אך השפעתו על הדינמיקה המשפחתית היא עצומה. כמו במשחק הכיסאות, כל אחד מבני המשפחה משנה את מקומו והמערכת כולה מתערערת, מה שגורם לתחושת חוסר אונים קשה".
בשלב הבא חנה עברה ללמוד בבית ספר תיכון לבנות במצבה, ולאחר שסיימה את כיתה י"ב, היא הודיעה על רצונה להתגייס. "ניסיתי להוריד אותה מהרעיון", נזכרת נעמי. "הסברתי לה שהשירות הצבאי יחייב אותה למשך שנתיים וחצי, ובמהלכן היא לא תוכל להתחרט. אך היא לא הקשיבה. יום אחד, כשחזרתי הביתה, מצאתי מכתב שנשלח אליה מהצבא, וממנו הבנתי שהיא התגייסה ליחידה קרבית, והעניין כבר סגור. משם נכנסנו לשלב הבא של ההתמודדות, והקשר איתה פגש אתגרים חדשים".
אם בני הנוער חווים סבל כשהם בחוץ, איך הם לא חוזרים הביתה או מבקשים עזרה?
"זו שאלה מורכבת שדורשת הבנה שמגיעה לצערי רק למפרע, על מה שבאמת עובר עליהם. אנשים נוטים לחשוב שמדובר בעניין השקפתי או דתי, בעוד פריקת העול הרוחנית אינה הסיבה ולא הנושא, אלא התוצאה. אחרי שפגשתי אלפי מקרים של הורים מתמודדים ונוער מתמודד, אני יכולה כיום לומר חד משמעית, שזה יושב על משבר זהות ועל תחושת חוסר שייכות. אלו הדברים שגורמים להם לצאת ולחפש, בכל מחיר. הם מוכנים להתרחק מכל המוכר להם כי קשה להם לשאת את החיבור איתנו, כמו שהוא במתכונת הנוכחית. הקריאה שלהם מבקשת עזרה, לא התרסה. אני מאמינה שברגע שכולנו נבין שהכאב הוא הדדי, יהיו לנו סיכויים גדולים יותר לשוב ולהתחבר".

קשת של רגשות
תמונה על המדף, חור בלב.
זה מה שהרגשתי כשהייתי מסתכלת
על התמונה המשפחתית שלנו
שצולמה לפני שלוש שנים
והונחה על המדף בסלון.
דמעות של עצב והסטה מהירה של המבט
רק לא לפגוש אותה שם בתמונה, מחייכת,
חלק מכולנו. כמונו. איתנו.
והיום היא בחרה שכבר לא.
בינתיים בכל אופן.
רק לא לפגוש שוב,
את הציפיות ואת החלומות שלי
ממוסגרים שם במסגרת:
שכולם יצאו ילדים צדיקים
מתאימים לקו שחינכנו, שרצינו, שהתפללנו
שכולם יאירו את העולם
בתורה ובמעשים טובים
כולם. ללא יוצא מן הכלל.
אבל החתיכה החסרה
שבחרה לנתק מגע, לצאת מהמסגרת
לחפש לה במרחקים שייכות אחרת,
טורפת בנפשי את כל הקלפים
(מתוך היומן שכתבה נעמי).

"אין מילים שיוכלו לתאר את הכאב שחווינו", מציינת נעמי, "וכיום, כשאני עומדת בראש ארגון שמציע מענה וליווי להורים לנוער במצב כזה, אני רואה שאנשים רבים, כמונו ממש, מתקשים לפעמים להבין מה שעובר על הנערים והנערות שלהם.
"אנו מלווים הורים מכל גוני הקשת – ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים, חוצניקים ובעלי תשובה, אנשי חינוך וטיפול ועוד. אני חושבת שבמידה מסוימת אנשים מקבלים כוח כשהם מגיעים לכינוסים ורואים שהאתגר חוצה מגזרים, והוא קורה ממש אצל כולם. אין בניין שבו לא פוגשים את זה אצל משפחה אחת לפחות. כל כך הרבה ילדים אהובים שלנו יורדים מהדרך, זו קריאה לעצירה ולחשיבה מחודשת".
איך אפשר להסביר את זה? מה גורם לתופעה לפגוע בכל שכבות האוכלוסייה?
"בהרצאות נשאלת לא פעם השאלה 'מי בקבוצת הסיכון', והאמת היא שכולנו בקבוצה כזו, כי הילדים בדור של היום מעצם היותם חשופים לעולם שסביבם, מצויים באתגר יום-יומי קבוע, והיכולת לבחור את הטוב היא לא תמיד פשוטה. הם פוגשים ומתמודדים עם מורכבות שאנחנו לא הכרנו ואין להם כלים להתמודד איתה. המציאות היא כבר לא 'שחור לבן' או מוגנת וסגורה מפני העולם החיצון – 'הרחוב', כפי שכונה בדורנו. היום, הכל נגיש, הכל על מפתן הדלת.
"הורים גם שואלים: 'מהם הסימנים הראשונים?' ונדמה להם שהרגע שבו הם מצאו את המכשיר הטכנולוגי תחת המזרן של הבן מצביע על ההתדרדרות הראשונית. הם טועים, כי זה אינו סממן ראשון לבעיה, אלא זה כבר משכך כאבים שהבחור מצא לעצמו, בזמן שהעולם מבחוץ אינו מציע לו שייכות חברתית או מקום והוא לא מוצא את עצמו.
"נכון שלא תמיד אפשר למנוע, וזה קורה למרות הכל, אבל בואו נעשה לפחות מה שאנחנו יכולים, כדי לעזור לילדים שלנו לצלוח את המשבר. כדי לבנות קשר ואמון מחדש. זו סוגיה שלימוד היא צריכה.
"מרוב עומסים ומרוץ החיים, בלי לשים לב, אנחנו מגדלים דור קפוא מבחינה רגשית, שלא פוגש כמעט את ההורים שלו לשיחות כנות וקרובות. אנחנו בקושי מוצאים זמן לכך".
את מזכירה כל הזמן את העובדה שהדור שלנו שונה. למה זה משנה לעצם העניין?
"זה משנה, כי זו מהות העניין. כהורים גדלנו בדור אחר שנחשב מבחינה מסוימת ל'תור הזהב של היהדות החרדית'. גדלנו בעולם השמור של הישיבות והסמינרים, כשההורים והמורים מצליחים לדחוק את הניסיונות אל מעבר לגדר.
"בעשר השנים האחרונות הדברים השתנו מקצה לקצה. ברגע שהטכנולוגיה מצויה בתוך כף היד, עם תכנים מרגשים וזמינים בכל עת ושעה, אין שום דרך להימלט מזה. מספיק שבחור ירגיש דחוי או לא מוצלח, שקשה לו מדי בלימוד או שהוא עובר קשיים רגשיים ואין לו את מי לשתף באמת, כדי שיחפש פתרון בהישג יד, עם ריגושים זמינים ותחושת שייכות זמינה, ללא מאמץ. תחשבו מה עובר עליו כשהוא מרגיש שהעולם סביבו מזלזל בו או לא מאמין בו, אבל כשהוא כותב משפט סתמי במכשיר שבידו הוא מקבל עליו תגובות ומחמאות. אז איך אפשר בכלל להתחרות עם היצע כזה?
"ילדים רגישים במיוחד חווים זאת בעוצמות גבוהות יותר, כי הם זקוקים להורים שידברו איתם בשפתם, אך לעיתים קרובות לא מקבלים את המענה הזה, בין אם מכיוון שהוריהם הורגלו לשפה תפקודית טכנית יותר, ובין אם מכיוון שהלב שלהם לא באמת נתון להם".
אבל איך זה מתקשר לכך שהם פורקים עול ומחפשים דרך אחרת?
"אלו לא בחורים שעוזבים את הדת והמצוות כי הם לא מאמינים בהן", מדגישה נעמי שוב, "אלא בדיוק להפך – אני פוגשת לא פעם בחורים ובחורות עם ידע ותשתית חינוכית מדהימים. הבעיה שלהם אינה בראש אלא בלב, ואם רק נצליח להבין זאת, נוכל במקום להילחם בהם, לעזור להם. הגיע הזמן שאנו ההורים נפקח עיניים, נבין שההתמודדות נוגעת ישירות אלינו, ונשאל את עצמנו: 'האם אנחנו באמת מוכנים להתמסר לילדים שלנו ולתת להם את הלב? מוכנים להקשיב להם, לדבר איתם בשפה שלהם ולתת להם את הרגש שהם כה זקוקים לו על מנת להתחבר מחדש?'"
למי לדעתך קשה יותר במצבים כאלו – להורים או לבני הנוער?
"אני חושבת שהתהליך הוא מקביל, והקושי הוא בעוצמה זהה ממש. אך דבר אחד ברור לי: מכיוון שאנחנו ההורים אנשים מבוגרים שכבר חווינו ניסיון חיים, ויש לנו יותר בגרות, כלים וחוסן, ולעומת זאת לנוער חסרים הכלים האלו – עלינו לקבל אחריות וללמוד להתמודד עם המצב שנוצר. האחריות מוטלת קודם כל עלינו ההורים, כי אנו המבוגרים בתמונה, והסיכוי של הנער לשרוד את הר הגעש הזה בלי שיש הורה שיאמין בו – הוא אפסי".

התגלות בבית הכנסת
נעמי חוזרת אל סיפורה האישי. "הכאב לא עזב לרגע, הוא סבב אותנו ופגש אותנו בכל שעות היממה", היא מתארת את אותם ימים. "אני זוכרת את עצמי מגיעה לבית הספר, לאספת הורים של הבת הקטנה, וחווה סערת רגשות אדירה כשאני נזכרת בכל מה שעבר על חנה במבנה הזה – הכיתה שבה היא למדה, החצר שבה היא רקמה חברויות, השביל שבו היא צעדה כל בוקר עם ילקוט על הגב ותלבושת 'בית יעקב'. הדמעות היו בלתי נמנעות, עם ההבנה שהיא כבר לא בת 'בית יעקב', אלא חיילת על מדים. והכי קשה זה שאנשים שלא יודעים, עוצרים אותך ושואלים: 'מה עם הבת הגדולה שלך?' 'איפה היא לומדת?' 'האם יש לך כבר בת בשידוכים?' ועוד מילים שמכאיבות ופוצעות.
"במקרים כאלו התגובות שלי בדרך כלל הלכו סחור-סחור, כשאני מטייחת, מנסה בכוח להמציא נושאים אחרים וחוזרת הביתה כשאני רוטנת על האנשים חסרי הטקט. הלב המדמם שלי נפצע עוד יותר אחרי כל מפגש חברתי. עד שגיליתי לבסוף שאני משלמת בבריאות, ומשלמת לא פחות בבדידות. אף אחד לא יודע מה עובר עלי, לכן לא קיימת רגישות. וכי למה יכולתי לצפות?
"בשלב מסוים, כשהרגשתי שהמטען של ההסתרות גדול עלי, החלטתי שאני מתחילה סוף-סוף להעז לשתף. להודות ביני לבין עצמי שקשה לי ושעצוב ומתגעגע לי ובעיקר שכואב לי נורא".
ומה עבר על חנה באותו זמן?
"מכיוון שחנה ניתקה קשר באותה תקופה ובעצם עזבה את המגרש, היא השאירה אותנו במצב מאתגר. לא היה לנו על מי לכעוס או את מי להאשים, גם לא למי להתחנן או לבקש. נאלצנו להתמודד עם ואקום עצום של כל הרגשות שהדחקנו עד אז: כעס, אשמה, בושה, חוסר אונים, שבירת הציפיות והדמיונות שלנו על איך שהילדים שלנו אמורים להיראות. הייתה גם פגיעה גדולה בדימוי העצמי שלנו, כביכול איזה הורים אנחנו שלא מצליחים בחינוך הילדים? הכל צף ועלה על השולחן, וזה היה שלב מאוד מטלטל. באותם ימים חיפשתי משהו שיעזור לי, והעיקר – רציתי להבין מה הקב"ה רוצה ממני בכל הסיפור הזה".
נעמי עוצרת לרגע, ומחזירה אותנו לאותה תקופה של לפני כמה שנים: "הימים הנוראים עמדו בפתח, וכשנכנסתי לבית הכנסת בראש השנה, הכתה בי פתאום הבנה שלא הייתה לי עד אז. לאחר שנים ארוכות שבהן התחננתי לקב"ה שיחזיר את בתי בתשובה, כפי שמרבית ההורים במצבי נוהגים לעשות, מצאתי את עצמי מבינה משהו חדש. חשבתי לעצמי איך אני יושבת לבדי, בעוד בתי נמצאת הרחק מכאן, בוודאי עסוקה בפעילות צבאית. הבטתי בשכנותיי הצדקניות, בנות גילה של חנה, מתפללות בכוונה גדולה, וליבי התמלא קנאה ועצב. לא יכולתי להתפלל, רק עמדתי דוממת, ואז פתחתי בדיאלוג כן ופתוח עם הקב"ה: 'ריבונו של עולם, אני כל כך רוצה לקבל את מלכותך ולשמח אותך. כל חיי התפללתי לגדל ילדים צדיקים, אך אתה רוצה אחרת. אולי הגיע הזמן לדייק את התפילה שלי'.
"זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי הכנעה אמיתית, וביקשתי מהקב"ה דבר אחד בלבד – 'תלמד אותי מה רצונך ממני, ולא מה אני רוצה ממך'. הרכנתי את הראש, והרגשתי שכך אני מקבלת עלי את מלכותו בעולם, ומאפשרת לו לנהל את התהליך, ולי – לשחרר ולהתחיל לתת אמון".
כשנעמי מספרת על כך, ניכרת התרגשותה. "אני מרגישה שברגעים שבהם אנו לומדים שיעורים כה עוצמתיים, אנחנו מקבלים את המתנה הגדולה ביותר שיכולה להיות. כיום אני מבינה שהילדה שקיבלתי וכל מה שעברנו איתה הם המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי. אני בטוחה שכל מה שקרה בזכותה לי ולמשפחתי, וגם לאלפי ההורים שהארגון שהקמנו בעקבות הניסיון הזה מלווה כיום, לא היה מתרחש בדרך אחרת. כל זה התרחש רק משום שהסכמנו לצאת למסע ולא התכחשנו למציאות; משום שהבנו שהקב"ה לא שולח לנו סבל וכאב כה גדולים סתם כך, אלא כדי להעביר לנו מסר וללמד אותנו משהו עמוק וחדש".
נעמי מציינת כי אלו היו ימים של ערב שנת השמיטה, והמחשבה על שמיטת האדמה העניקה לה סוג של השראה. "החלטתי שאני לוקחת לעצמי סוג של שנת שמיטה, שבה אני יוצאת למסע בעקבות ההורות שלי. בשלב הראשון עשיתי לעצמי 'קביעות' בכל מוצאי שבת, להקדיש זמן לכתיבה, מתוך הרגשה שאם לא אוציא החוצה את מה שעובר עלי – אקרוס, כי אני לא מסוגלת עוד לסבול את הכאב העצום הזה. קראתי לזה 'ניתוח לב פתוח'.
"הייתי כותבת לפעמים במשך ארבע או חמש שעות, כשאני מבטאת דרך המקלדת את כל הרגשות שמלווים אותי – בושה, פחד, חרדה וגם חוסר אונים. באותם ימים גיליתי להפתעתי את הרצון לשתף גם אנשים נוספים בתובנות ובתהליך שעברתי. זה היה לי מוזר, כי בתחילה חשתי בושה גדולה מאוד כשהייתי הולכת ברחוב כשאני נראית כמו חרדית ולידי נערה שנראית כל כך שונה ממני, אבל זה כבר היה בשלב אחר, שבו הרגשתי שאני רוצה לשתף גם אחרים, ודווקא זה מה שריפא גם אותי. בתוך זמן קצר נוצרו אצלי רשימות תפוצה של אלפי הורים, ומדי שבוע שיתפתי אותם במסע.
"עברתי גם תהליך עומק עם עצמי כשנרשמתי לקורס טלפוני שמלמד את שלוש עשרה מידות הרחמים של בורא עולם, מבוסס על ה'תומר דבורה' של הרמ"ק, והרגשתי שזה עוזר לי גם לקבל תובנות לגבי התפקיד שלי במערכת היחסים שלי עם חנה ובמיוחד מול הקב"ה. זה עזר לי לחוש יותר את מנהיגות הקב"ה בעולם, והתחלתי פתאום להרגיש שאני רוצה שחנה תחזור אלינו לא כדי להרגיע את הכאב של עצמי ולדווח לסביבה שהכל בא על תיקונו, אלא כי אני באמת רוצה לעזור לה למצוא את השייכות והמקום שלה מול בורא עולם. ככל שהיו לי יותר תובנות כך ראיתי שדברים מתחילים להשתנות, הטורים שכתבתי צברו תאוצה וכבר לא התביישתי לשתף במה שאני עוברת. התחלתי לראות שאני לא לבד, וקיבלתי הרבה תובנות וחשיבה מחודשת גם מאחרים".

תהליך של שינוי
כשנמצאים בתוך הסיטואציה
ולא שומעים עליה "רק מבחוץ"
מגלים כמה שכבות זה מקלף,
וכמה מידות זה מלטש,
וכמה מעגלים של אתגר זה דורש,
וכמה חשוך ובודד זה מרגיש,
וכמה כוחות נפש זה חושף,
וכמה לא ידענו
עד כמה אנחנו מסוגלים,
מאמינים ויכולים –
למרות הכל, לגדול
(מיומנה של נעמי).

איך התחולל השינוי?
"מקובל לטעון שכדי לחולל שינוי במערכות יחסים יש צורך ששני הצדדים יעשו שינוי, אבל אני נוכחתי לראות שזה לא לגמרי מדויק. לפעמים, גם במערכת נישואין, וגם בין הורים לילדים, די בכך שצד אחד יתחיל לחולל שינוי בגישה שלו, ומכיוון ש'כמים לפנים לפנים כן לב האדם לאדם' – בסופו של דבר נראה את השינוי גם בצד השני.
"במקרה שלנו זה היה ממש מפתיע, כי אחרי שמונה חודשים של נתק מוחלט הצלחנו לחדש את הקשר, להיפגש שוב ולהעמיק יחד את השורשים. זה הגיע דווקא באירוע בת המצווה של בתנו הצעירה. הכנו תוכנית, כיבוד והזמנות, וכמובן נשאלה השאלה: 'האם חנה תגיע?' "החלטתי שעוד לפני שאני מזמינה אותה, אני צריכה לבדוק עם עצמי בכנות: 'האם אני באמת רוצה שהיא תבוא?' ככל שחשבתי על כך יותר הגעתי למסקנה שאם חנה לא תבוא השמחה שלי לא תהיה שלמה, וגם ידעתי שלא משנה לי בכלל איך יהיה המראה החיצוני שלה, העיקר שניפגש ושהיא תהיה שותפה לשמחה. מצאתי את עצמי מתפללת מעומק הלב שהרצון שלי יגיע ללב שלה ושהיא תרגיש רצויה ומוזמנת. הייתי בטוחה שאין לי שום כעס כלפיה והלב נקי, ואני לגמרי מאמינה שכאשר בתוך מערכת יחסים יש צד אחד שמרגיש בלי כעס עם לב נקי, גם הצד השני מרגיש את זה.
"שלחתי לה את ההזמנה, ואז, אחרי תקופה של כמה חודשים שבה לא שמענו את קולה, היא הגיבה לי בשתי מילים: 'אני בודקת'. כבר אז הבנתי שמשהו בתדר שלנו משתנה ומתחיל להשתחרר, אבל עד לרגע האחרון לא ידענו אם היא תגיע או לא. האמנתי שזה יקרה, וכשבתי בת השתים עשרה שאלה אותי: 'אמא, חנה תגיע?' השבתי לה מייד שכן. ובאמת, באותו יום, בשעה ארבע אחר הצהריים, נשמעו דפיקות על הדלת, ובפתח עמדה לוחמת מג"ב עם תיק גדול ונשק. היה הלם כל כך גדול, אבל אני לא הופתעתי, כי פשוט האמנתי שזה יקרה.
"התנפלתי עליה בחיבוקים ונשיקות, אבל חנה רק ביקשה ממני: 'אמא, בלי דרמות'. אחר כך היא נכנסה פנימה וישבה עם המשפחה ועם כל האורחים שהגיעו. היה מדהים לראות איך כולם קיבלו אותה כל כך בטבעיות, והיא ממש חזרה למקום שבו היא הייתה לפני שעזבה. נכון שהתפאורה הייתה שונה, הלבוש היה אחר, אבל היה חיבור כל כך טהור בין אמא לבת, והייתה השמחה הגדולה של אחותה. זה באמת היה אירוע מכונן, וכפי שסיפרה לי חברה טובה שהשתתפה – מייד לאחר הבת מצווה היא נסעה ישירות לכותל, מתוך תחושה שכך ייראו ימות משיח, כשהורים יפגשו את הילדים הרחוקים שלהם בחזרה.
"זה גם המקום לציין כי ברוך השם חווינו מאז הרבה התפתחויות, וכיום חנה נשואה והקשר בינינו שמור היטב".

לב אבות
נכון, הכי קל ונוח להאשים:
את בן או בת הזוג,
את מערכת החינוך,
את המורה ההיא, או את המנהלת,
את הכללים של הקהילה,
את הפרעת הקשב והריכוז,
את הדחייה החברתית שהילדה סבלה.
כל מה שתסמנו או תוסיפו,
נכלל ברשימה של "למה זה קרה",
וזה הדבר העיקרי
שלא רציתי לכתוב עליו.
להחזיר את הדברים האלו,
זה להחזיר את ההזמנה לשינוי שקיבלנו
ולומר: יש לי תירוצים, זו טעות.
תחזירו לי את הילדה כשהיא תשתנה,
תעירו אותי כשהיא תחזור בתשובה
ומה לעשות, והשמיטה הביאה איתה
הזמנה גדולה ולא חגיגית
כדי שאנסה להסתכל פנימה במקום החוצה.
שאנסה לקחת אחריות ולשחרר
שאנסה ללמוד ולהקשיב
במקום לנסות לתקן אחרים.
שאנסה לקבל את הביזיון
ובמקום להדוף אותו הרחק ממני,
לאפשר לו למרק לי את הלב.
(מיומנה של נעמי).

אם אתם קוראים את המילים ומתחברים, בוודאי לא תופתעו לשמוע שהקטעים שהעלתה נעמי על הכתב, וייעדה אותם בתחילה לעצמה בלבד, פורסמו בקרב הורים רבים, ואף הפכו בהמשך לספר.
חנה ראתה את דפי היומן לפני שהפכו לספר?
"בוודאי. נתתי לה לקרוא אותם, והסברתי לה שאני בשום אופן לא מתכוונת לפרסם שום מילה בלי שהיא עוברת עליה קודם", מבהירה נעמי. "חנה קראה את הספר מתחילתו עד סופו במשך כל הלילה, וכשסיימה היא אמרה לי: 'אמא, את אותם דברים שאת תיארת, גם אני עברתי'. לאחר מכן היא שיתפה אותי בכמה תהליכים שעברה, שהיו ממש מקבילים לשלי, ואפילו כתבה מיוזמתה את פרק הסיום לספר. זהו אחד הדברים שהמריצו אותי להקים את ארגון 'אהבת עולם', כדי לעודד הורים במצבים כאלו להפסיק את הניסיונות לתקן את הילד ולהתחיל לשנות את העמדה שלהם כדי לחולל שינוי אמיתי.
"הגיע הזמן שנפסיק להסתמך על פתרונות כמו לשכות רווחה, עמותות לנוער בסיכון, סיירות רחוב ליליות וזולות – אלו דברים חשובים עבור נערים שכבר נפלו אבל ממש בחזקת 'בית חולים מתחת לגשר'. אם נדאג להעניק לנערים שלנו את מה שהם צריכים מבעוד מועד, לא נגיע בכלל למצבים כאלו, ואם הם כבר שם – כדאי להשקיע בחיזוק הגשר עצמו, הלא הוא הקשר עם ההורים, הבסיס האמיתי והזמין ביותר לריפוי עמוק ואמיתי.
"רק לאחרונה שוחחה איתי קרובת משפחה של נערה ממשפחה חשובה ביותר שירדה מהדרך, והכאיבה בכך מאוד להוריה. באותם ימים הם חגגו חתונה, והבת עשתה מאמץ אדיר כדי להגיע ולהשתתף. אלא שכאשר נפגשו באולם בחרו ההורים פשוט להתעלם מקיומה, ולא דיברו איתה כלל. זה שבר אותה לגמרי, עד כדי כך שהיא הגיעה לאשפוז פסיכיאטרי.
"אני לא חושבת שההורים האלו באמת אינם אוהבים את הבת שלהם", מדגישה נעמי, "זה מגיע אך ורק מתוך אמונה שהדרך לפתרון הבעיה היא להוקיע, כי הם חושבים שרק כך יש סיכוי שהילדים יחזרו הביתה. ההורים לצערי מסתמכים על דעות שהיו בדור הקודם, אז היה מקובל להסתכל על מי שיורד מהדרך כמי שעושה זאת מתוך אידיאולוגיה, אבל כיום אנחנו במקום אחר לגמרי. כפי שכבר ציינתי, הילדים מגיעים למשבר הענק ביותר בחייהם לא מתוך כוונה לפרוק עול, אלא מתוך תחושה קשה של חוסר שייכות ושל משבר זהות. הם לא מסוגלים להחזיק לבד את הרגשות שהם חווים, והם חייבים שהמבוגרים שלצידם יתגברו על מה שהם רואים כלפי חוץ ויעזרו להם.
"מניסיוני בשנים האחרונות ומהיכרות עם סיפורים של אלפי נערים ונערות, ברור לי שהמפתח האמיתי לטיפול במצבים כאלו הוא הקשר עם ההורים. המקרים שבהם נערים ונערות השתקמו באופן הכי מדהים נראו כאשר היו להם הורים שעמדו מאחוריהם ולצידם בלי להיבהל, ויצאו לדרך כדי לעזור להם בכל מה שצריך.
"זה לא הזמן להתבייש בילדים שלנו. הרי גם אם להבדיל היה לנו ילד מאושפז בבית חולים, לא היינו מתביישים בחוסר התפקוד שלו. גם ילדים שיורדים מהדרך חווים קושי נפשי אמיתי. ברגע שהורים מבינים את ההתמודדות והקושי אפשר ללמוד את הדרך לריפוי בעזרת השם".
אבל זה לא מספיק, כי אנחנו רוצים שהילדים גם יחזרו בתשובה ויתקרבו לאלוקים!
"בתפילת שחרית אנחנו אומרים: 'לעולם יהא אדם ירא שמיים', וכבר פירש על כך אחד הרבנים שקודם כל הוא יהיה 'אדם' ורק אחר כך יוכל להיות ירא שמיים. צריך בסיס רגשי ונפשי תקין על מנת לבנות קומות של הבנות וקשר רוחני. אז נכון שייתכן שלנער או לנערה שלנו יש קושי מול הקב"ה, אבל עוד לפני כן יש לו קושי מול ההורים.
"ההידרדרות הדתית היא לא מקור הבעיה, אלא התוצאה. כל מה שאנחנו רואים בשטח מתחיל מכך שהחיבור בין הילד להורים אינו תקין, ואם רק נצליח להשיב את הקשר ואת החיבור שאבד, הילדים בוודאי ימצאו את הדרך שלהם לחדש את הקשר עם בורא עולם. אולי זו תהיה דרך שונה משלנו ואולי בצבע אחר, אבל תהיה להם יכולת להיות בקשר קרוב ואמיתי עם בורא עולם.
"אבל אין סיכוי שזה יקרה כל עוד הם ירגישו שהאנשים הכי קרובים אליהם לא מכילים אותם ולא מסוגלים לשאת אותם, אולי אפילו פוחדים מהם. חשוב גם להבין שכשהילד כועס על ההורים אז הוא כועס על כל מה שהם מייצגים, ומכך מגיעה המחשבה הבלתי נסבלת: 'אם ההורים שלי לא מקבלים אותי כשאני מבולבל, חוטא ושבור, אז למה שהקב"ה יכיל אותי?'"
לסיום מצטטת נעמי: "כתוב בנבואה שחותמת את הנביאים, האחרונה לחלוטין, של הנביא מלאכי: 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. אומר רש"י במקום: 'יאמר לבנים דרך אהבה ורצון ודברו אל אבותיכם'. ועל ידי כך, ישובו 'לב בנים על אבותם'. כי העבודה היא קודם כל של האבות ולא של הבנים. טמונה כאן התוויה לדור אחרון. וזה בדיוק מה שמוטל עלינו לעשות, בדרך לגאולה השלמה".