עליונים ששו | בתורה – בכל דבר חייב להיות מקום של עבודה
הגה"צ רבי ראובן לויכטר שליט"א:
"הוא הבין שהעולם שהוא נמצא בו, לא כל כך פשוט כפי שחשב"
מאתיים שנה להסתלקותו של רבי חיים מוואלוז'ין, אנו משוחחים עם מחבר ביאור על ה'נפש החיים', הגה"צ רבי ראובן לויכטר | האם צריך ללמוד לפני כן את התניא? האם אפשר ללמוד רק את שער ד'? מה עושים עם המושגים בקבלה? | הדרכה מפורטת לבן זמננו איך להתייחס לספר יסוד זה | וחיי עולם נטע
את המשגיח, הגה"צ רבי ראובן לויכטר שליט"א, אין צורך להציג בפני קוראי 'קולמוס'. זכינו, ומזה מספר שנים מלווים אותנו דבריו המאירים המוגשים במדור 'ועל העבודה'. אלא שהפעם התכנסנו לרגל מלאת מאתיים שנה לעלייתו לגנזי מרומים של מרנא רבי חיים מוואלוז'ין זי"ע, ביקשנו לשמוע על הגישה הנכונה ללימוד ספר היסוד 'נפש החיים'. הגר"ר לויכטר עצמו הדפיס ביאור על ה'נפש החיים' ומוסר 'ועדים' בספר זה, כך שאך טבעי לפנות אליו בשאלות המטרידות רבים וטובים.
בדקנו קצת את ה'שטח', להבין מה מטריד בני תורה בעיקר בנוגע לספר זה. מתברר, שיש השואלים למה יש לנו בכלל לגשת לספר 'נפש החיים'. לימדו אותנו שרבי חיים וואלוז'ינר כתב את הספר בזמנו כמענה לתנועת החסידות ודבר זה לא נוגע אלינו בכלל.
אחרים שואלים, שבשנות הישיבה מגדירים את הספר כספר מוסר, בפרט שער ד', על עסק התורה. וכאשר מתחילים ללמוד את ספר 'נפש החיים', זה נראה כמו ספר קבלה. איך צריך לגשת לזה – כאל ספר מוסר או כאל ספר קבלה? אמנם המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה אמר ש'מסילת ישרים' צריך ללמוד גם כדי לקנות ידיעות בעניינים אלה ולא רק לקרוא במנגינה עצובה – אבל ב'נפש החיים' מיד כשמתחילים ללמוד רואים שמדובר במושגים גבוהים של קבלה.
זווית שלישית לאותה שאלה: בישיבות נהוג לומר שעל בחורים ללמוד רק את שער ד'. ממתי בעצם מפסיקים להיות 'בחורי ישיבה' ואפשר להתחיל ללמוד את הספר מההתחלה. או שמלכתחילה, גישה זו מוטעית ותמיד יש להתחיל ללמוד את הספר מההתחלה?
שאלות אלה פרשנו בפניו של הגר"ר לויכטר, ואם חשבנו שנצליח להפתיע אותו, מתברר, שאלה שאלות שעולות שוב ושוב בנוסח כזה או אחר – וחלק גדול מהציבור אכן נבוך בהן.
"קודם כל אני רוצה לספר שכשהמשגיח, הרב וולבה, למד איתי 'נפש החיים', זה היה עבורי הפתעה. אחרי שהוא עבר להתגורר בירושלים, וגם משפחתי – שאלתי אותו האם אפשר ללמוד איתו חברותא והוא אמר לי שהוא רוצה ללמוד איתי 'נפש החיים'. זה היה בשנת תשמ"ב אחרי חג השבועות, כמעט לפני ארבעים שנה – הייתי ממש אברך צעיר. התברר שהלימוד הזה היה חשוב למשגיח, עד כדי כך, שכשהוא היה פעם סנדק בברית הוא ויתר על ההשתתפות בסעודה כדי שלא לבטל את הקביעות של הלימוד הזה. אני עדיין זוכר את אצבעותיו המלוכלכות בדם… הלכנו אז לבית המוסר שהיה באותם ימים בקריית צאנז ושם ישבנו ולמדנו.
"ידוע שרבי חיים אמר לרבי זונדל מסלנט, שה'מסילת ישרים' יהיה המורה דרך שלו. אמר לי על זה המשגיח, שהוא בוודאי אמר את זה, כי עדיין לא הודפס אז ה'נפש החיים'. אלמלא כך – הוא לבטח היה אומר לו שה'נפש החיים' יהיה המורה דרך שלו. כלומר, שרבי חיים עצמו התייחס לספר כמורה דרך.
"למעשה 'נפש החיים' נדפס רק לאחר פטירתו, על ידי בנו רבי איצלה, והוא גם השמיט חלקים שהיו נגד החסידות, כי הוא היה בקשרים עם ה'צמח צדק' בוועד הפועל של הרבנים בליטא ולא רצה לפגוע בו, כי איך אפשר להתקיף יהודי כזה חזיתית – כך אמר לי המשגיח. לכן יש באמצע, אחרי שער ג' ולפני שער ד' את שמונת הפרקים התלושים לכאורה בלי קשר – ואף אחד לא יודע לאן לשייך אותם. כנראה שזה היה במקור שער שלם בפני עצמו, אך הוא דילג על חלקים ממנו.
"מה שהמשגיח אמר לי כמה פעמים, וכך גם יצא לנו תוך כדי לימוד, שהשער הכי קשה להבנה זה דווקא שער ד'".
איך נוצרה, אם כך, הדעה שיש ללמוד רק את שער ד'?
"אולי בגלל שאמרו שצריך ללמוד את הספר על דרך התפעלות כמו שנוהגים ללמוד מוסר ובשערים א', ב' וג' אין הרבה מה להתפעל – ככה חושבים, ולכן לומדים רק את שער ד' על גדלות התורה.
"באוזניי שמעתי פעם יהודי הלומד בהתפעלות עצומה את דברי ה'נפש החיים' ש'שורשה העליון הנעלם של התורה הקדושה מאוד נעלה מעל כל העולמות, ראשית ושורש אצילות קודשו יתברך – סוד המלבוש העליון'. הוא ממש צעק את זה והסתכלתי עליו בתדהמה – מה אתה צועק כאן? הרי אינך מבין מילה מכל זה… אבל כנראה שזה נהיה כך, שלומדים ב'התפעלות'. אולי זה בא מתוך ייאוש, מכיוון שאין גישה נכונה ללימוד הזה…
"אמר לי פעם יהודי חשוב שיש לו יד בעניינים אלה, שהוא לא מבין איך אפשר להוציא משער ב' 'חמימות', זה בעצם רק חלק טכני. זו בעצם השאלה ששאלתם. מתברר שלא רק בחורים חושבים כך. בפירוש שלי על ה'נפש החיים' רציתי להוציא מגישה זו. אני חושב שיש הרבה מאוד להוציא משער ב'. שער ב' הוא אחד החלקים הכי פרקטיים שיש לעבודה. וזו בעצם השאלה של הגישה: איך אפשר להפוך את 'נפש החיים' לספר של עבודה.
"אספר לכם גם על ביקורת שהייתה עלי – לא אכפת לי. למעשה הוצאתי שני ספרים: את 'אור ישראל' ואת 'נפש החיים'.
"יש לי שני רביים – אחד הוא המשגיח הגר"ש וולבה, שהוא באופן טבעי שייך יותר ל'אור ישראל' והשני הוא רבי יהונתן דייוויד שליט"א, שהוא נוטה יותר ל'נפש החיים'. אבל למדתי דווקא עם המשגיח את 'נפש החיים', אבל מצד התוכן הלימודי, רבי יהונתן יותר מתאים לזה. מהמשגיח קיבלתי ביקורת על ה'אור ישראל'. הראיתי לו חלקים ממנו תוך כדי הכנת הספר. לא קיבלתי ממנו הסכמה לספר, כי הוא נפטר לפני שסיימתי את הספר.
"כשהראיתי לו את החלקים המוכנים, אמרה הרבנית למשגיח: הרי אתה נותן כל כך הרבה הסכמות לספרים, בוודאי שלויכטר צריך לקבל 'אישור' ממך. זו הייתה הסתכלות אחרת על הנושא. אתה רוצה הסכמה והיא דיברה על אישור. זה כבר סוג אחר.
"ואז פעם פגשתי את נכדו, הרב יצחק שוורצמן, והרגשתי שיש לו מה לומר, אבל קצת לא נעים לו. אמרתי לו: אין בעיה, תגיד מה שאתה רוצה. והוא אמר: 'סבא התבטא על ה'אור ישראל' שלך. הוא אמר: לויכטר דְרֵייט דָא וֶועלְטְ'ן – אוּן אִיךְ זֶעה נִישְׁט פַאר וָואס מֶען דַארְף דָא דְרֵייֶען וֶועלְטְ'ן (הוא הופך עולמות, ואני לא רואה למה צריך כאן להפוך עולמות)".
"הוא חשב שברגע שהוא אמר כזה דבר, אני אחזיר את הספר מהדפוס, אוריד אותו מהמדפים. לא, ממש לא. אין לי שום עניין לכתוב ספר שהמשגיח אומר עליו שבעצם הוא היה יכול לכתוב את הספר בעצמו, אבל לא היה לו זמן, אלא שלויכטר חסך לו את הזמן ועשה את העבודה בשבילו. לא, תודה רבה. אני יודע שהראש שלי שונה מהמשגיח ואני כותב דברים שהוא חשב שאני לא צריך לכתוב. מצוין.
"היה לי מאוד חשוב המכתב של רבי אברהם סלומון, שלמד את הספר ואמר שהייתה לו הרבה תועלת והוא עבד עם זה. זה היה מספיק בשבילי. זה היה המכתב היחיד שהוא כתב אי פעם ברבים.
"וגם עם 'נפש החיים' היה אותו דבר. על הפירוש שלי על 'נפש החיים' אמר לי רבי יהונתן: 'אתה מדייק יותר מדי. צריך לקרוא את זה 'ככה"… אבל למעשה שמעתי בעצמי מרבי רפאל שפירא מחיפה, שקבלה בידם בבית בריסק שב'נפש החיים' אפשר לספור את האותיות. כך הוא אמר.
"וזה היה מספיק בשבילי – להבין שכן אפשר לדייק, למרות שרבי יהונתן אומר שאני מדייק יותר מדי. מותר לי לעשות בצורה שאני מבין את זה. אני ניגשתי לדבריו של ר' חיים מוואלוז'ין כטקסט, לנסות להבין מה הוא אומר ולא כי אני חושב שהוא רוצה לומר לי משהו.
"למשל לא ניגשים אל פירוש הרמב"ן על התורה או לרש"י, או אפילו לגדולי האחרונים כמו ה'בית יוסף' – כאילו הוא רוצה 'ללמד' אותנו משהו. אתה מתייחס לזה זה כטקסט ומנסה להבין אותו עד הסוף – מה כתוב כאן. בשבילי ה'נפש החיים' היה טקסט שצריך להבין. זה השוני בגישה".
מה ההבדל למעשה?
"הגישה לספר בריאה יותר בצורה כזאת. כשאני ניגש ל'נפש החיים' כטקסט, אני לא מייבא דברים אחרים מבחוץ. זו הנקודה. אני לא עושה השוואות למחברים אחרים, או על פי דברים אחרים, אלא ממש קורא מה יש כאן. זו הייתה הגישה שלי. הדבר הזה, צורת הלימוד הזאת, היום נעלם. כשאתה קורא משהו, אתה תמיד מיד אומר: אבל אחרים אומרים אחרת.
"למשל שאלו אותי: למדת את התניא? אמרתי: לא. ואז שואלים: איך אתה יכול לומר שיעור על ה'נפש החיים' בלי ללמוד לפני כן את התניא? ואני עונה: 'נפש החיים' רצה שתלמד את השיטה שלו, אז מה אתה רוצה ממני?
"אני לא מסתכל על 'נפש החיים' כאחד שיצא מתקופה מסוימת, לא כאחד שצריך להבין אותו בקונטקסט של חסידות, כמו שהשואל ההוא חשב. הוא כתב ספר המבאר את יסודי העבודה. ככה אני מבין. אם זה על מצווה ותשובה בשער א' אם זה תפילה בשער ב' ואם זה ייחוד השם בשער ג' ואם זה תורה וקצת מצוות בשער ד'. זה מה שיש וזה מה שאני רואה".
כלומר, הרב לא בא לחלוק שהוא חיבר את זה בגלל מענה כלשהו – אבל לא זו מטרת החיבור.
"כן. אני מתייחס לזה כטקסט העומד בפני עצמו. להסתכל על זה כהעמדה בקונטקסט ההיסטורי – אני חולק על זה. רבי יהונתן אוחז, שאפשר ללמוד כך עד לדורות של רבי חיים, אני לא יודע. זה נוגע למה שה'תומים' אומר, שבוודאי הרמב"ם לא התכוון לכל הדיוקים שעושים בלשונו – אלא זו הלשון שככה צריך לומר את הדברים, וזו הלשון שמהשמים קבעו שממנה אפשר לדייק. אני יותר נוטה ללמוד בצורה זו את ה'נפש החיים'. אם זה נכתב כך – זה מה שיש ואת זה צריך ללמוד. ובלימוד כזה רואים אחר כך בכל פעם נוספת יותר ויותר דברים נוספים. זה דבר ראשון.
"דבר שני: המשגיח צעק עלי כמה וכמה פעמים כשלמדנו את ה'נפש החיים': 'אל תיקח מזה מוסר. קודם תבין מה הוא אומר'. בעצם, אחד הקשיים בלימוד כזה, שמתעסקים בדבר שלא מבינים. היום, אם אתה לא מבין משהו – אי אפשר לעסוק בזה, לכן מנסים להבין מיד. אבל הנקודה של לימוד אמונה מבוססת הרבה על כך שאתה מתעסק בדבר שאתה לא מבין על ההתחלה מה קורה. אבל אתה מתעסק עם זה. הספר עוזר לך להתעסק עם זה, אתה מתרגל לזה. לאט לאט אתה נכנס לתוך הלימוד הזה ומבין יותר ויותר.
"אני בעצמי למדתי את ה'נפש החיים' אינספור פעמים"…
עוד לפני הלימוד עם הרב וולבה?
"לפני כן למדתי רק קצת. באותם ימים למדתי בעיקר 'דעת תבונות' שוב ושוב. ידעתי אותו ממש בעל פה ישר והפוך. אגב, היום אני מבין את ה'דעת תבונות' אחרת ממה שהבנתי אז. ואז למדתי את ה'נפש החיים' עם המשגיח. הוא הביא הרבה ידיעות. פתחנו ספרים, היה מעניין. התגלה לפני עולם שלם, עולם של השתאות. יראת כבוד. קלטתי שיש משהו גדול יותר. זה מה שנקרא יראה הקשורה ללימוד תורה. זה דבר שראיתי אצל רבותיי – יראה שנובעת מלימוד תורה. למשל הפחד שיש בביאור של פסוק…
"זה מה שלמדתי ב'נפש החיים'. שיש כאן משהו גדול מאוד ואתה לאט לאט מבין עוד ועוד. בגלל זה יש עניין ללמוד את זה שוב ושוב. לא מדובר בחזרה, אלא פשוט לראות בפעמים הנוספות דברים שלא ראית בפעם הראשונה.
"המשתתפים בשיעור שלי על 'נפש החיים' חושבים שאני חסר דעה. כתבתי ספר על 'נפש החיים' שהתקבל יפה. רבי ברוך סולובייצ'יק אמר לי: 'עשית ספר טוב, אני משתמש בו. זה עוזר לי כשאני מוסר שיעור על 'נפש החיים". גם רבי יחזקאל פלס, שלמד אצל רבי ישראל אל'ה וויינטרויב בבני ברק, אמר לי שזה הפירוש הכי טוב על 'נפש החיים' שיש. למרות זאת, בשיעור שהתחלתי לאחרונה ב'נפש החיים' – הספר הכי מותקף זה ספר שכתב מישהו בשם ראובן לויכטר. זה הספר הכי מותקף בשיעור, על ידי המגיד שיעור עצמו…
"רק בצורת לימוד כזו – יוצאת מהספר עבודה".
איך מבינים את התוכן העמוק?
"במשך הזמן אתה מתחיל להבין שאתה פועל מעבר לגבול. או שה'מעבר לגבול' נמצא פה. אלה שני הדברים הבסיסיים. אתה מבין שאתה יותר גדול מעצמך. לאט לאט מקבלים יותר חוש, שככה העולם פועל. בשער ב' ה'נפש החיים' מדבר על דבר שלא דיבר עליו בשער א' בכלל. אתה מחבר את הבורא לעולם על ידי תפילה. עד כה דיברנו על כך שהמצוות פעלו בעולם בשבילנו ופתאום בשער ב' הוא אומר שהקדוש ברוך הוא מתחבר לעולם בצורה מסוימת. אתה אומר פתאום שתפילה זה דבר כל כך גדול, שהוא מתייחס לעולם כולו כפי מה שאתה מתפלל.
"ואז אתה מתחיל להבין שהמילים של התפילה הן מילים הרבה יותר גדולות ממה שאתה מסוגל לומר. כי המילים האלה נמצאות ברומו של עולם ויש לך את הזכות לומר את זה ועל ידי זה הקב"ה מתחבר לעולם. ואז יש לך יראת הכבוד בפני המילים. זה ממש לא דבר טכני…
"אני רוצה לשאול – מובא להלכה בפסוקי דזמרה, אבל במקור זה מובא גם בתפילת שמונה עשרה, שצריך להתפלל כ'מונה מעות'. דיבור, בדרך כלל – זה ביטוי של השכל. חוץ מדיבור אחד: מונה מעות. זה לא ביטוי של השכל. אדם שיש לו שני שטרות של מאה, הוא יודע בשכל שיש לו מאתיים. אבל כאשר הוא מונה את זה – הצורה היא: מאה ועוד מאה. ככה סופרים, ככה מונים. זו הפעולה, דווקא בלי לערב את השכל. הוא יודע שיש מאתיים, אבל הוא סופר: מאה ועוד מאה.
"אם כך, למה בתפילה השתמשו בציור איך להתפלל – דווקא לא בצורה של השימוש בשכל? הרי זה לכאורה לא נכון – השפיץ של התפילה הוא שיש לך געגועים בלב ואתה מבטא את זה במילים והמילים יוצאות לך מעומק הנשמה, יוצאים לך ההרגשים במילים… אבל זה לא כמונה מעות! מונה מעות זה, כשאין לך שום שכל!
"אלא מה, אתה פוגש מילים קדושות בדיוק כמו היחס לספירת כסף. בדיוק כמו ה'נפש החיים', מילים קדושות. זה מה שכתוב 'כמונה מעות'. דיבור שלא מבוסס על השכל האישי שלך. זה דיבור המבוסס על המילים עצמן. דיבור רגיל תלוי בהבנה. אם אתה מבין מהר, אתה מדבר מהר. אבל כאשר זה לא קשור להבנה – הצורה היא כמונה מעות".
כלומר עד עכשיו הבנו ש'מונה מעות' זו הצורה של הזמן שצריך להקדיש לאמירת המילים. הרב אומר בעצם, שהכוונה היא לערך של המילים עצמן, לא לזמן שלו זקוקים כדי לומר אותן.
"אכן. אני חש שה'נפש החיים' מלא בעבודה. מלא. ולכן ניסיתי בספר – בסוף שער א' – להביא מהלך על תשובה. ה'נפש החיים' מביא מהלך על תשובה מפרק י"ז עד פרק כ'. לכן ניסיתי להסביר מהלך חדש על תשובה. ובסוף שער ב' אני מנסה להביא מהלך על תפילה. ולאנשים, חברים שלי, היו טענות: למה עשית את זה? אתה צריך להביא 'פירוש אולטימטיבי' על ה'נפש החיים', ולא מהלכים בעבודה… אבל זה דבר שזר לי.
"זה דבר שזר לכל ה'נפש החיים', שאתה פשוט 'חונק' את הספר למסקנות שלך וזהו, זה הספר. כל זמן שאני מדבר עם אנשים שמכירים את הספר – כל פעם שממששים אותו, יש בו דברים חדשים.
"בגלל זה אני מבין שזה ספר של עבודה".
איך צריך להיות היחס לשער הרביעי?
"כשמתייחסים לשער ד' רק כדי לחזק לימוד תורה – מחמיצים את העוצמה שרבי חיים מכניס. עוצמה אדירה, ההבנה שאדם חי בתוך תורה. אלו דברים נוראים. למשל תלמיד חכם שלא רוצה כבוד, ההלכה היא שנותנים לו כבוד בעל כרחו, שלא בטובתו. מה זה אומר? צריך להתבונן בזה. הרי אני לא רוצה כבוד, אני שונא את זה…
"מוכרחים לומר, שהכבוד הוא חלק מלימוד תורה. כדי שהדברים של התלמיד חכם יתקבלו, צריך לכבד אותו. אם לא יכבדו אותו עד כמה שהוא תלמיד חכם, הדברים לא יתקבלו כי לא מכבדים אותו. משהו כזה צריך לומר.
"והייתה לי הרגשה כזו למשל את אצל רבי אהרן לייב. הרי היה לו כבוד שאין למעלה ממנו. אבל ברגע שהוא נפטר – נגמר הכל. הרי כבר אין צורך בכבוד. קברו אותו מיד, מצבה פשוטה בלי כלום, כי מי צריך כבוד. זה כבוד של תלמיד חכם. ברגע שאין צורך בכבוד כדי שיישמעו דבריו – זה נעלם. הוא צריך כבוד רק עד כמה שצריך לשמוע ולקבל את הדברים ממנו.
"דברים כאלו מתגלים ב'נפש החיים' עוד ועוד. דברים אדירים".
אם כך, הצורה שהתקבל הלימוד שער ד' של ה'נפש החיים' חוטאת לייעוד האמיתי של הספר…
"אני חושב שכשאדם כותב ספר ומתחיל עם שער א', הוא מצפה שאתה, הקורא, גם תתחיל בשער א', לא? אני חושב כך… בוא נלמד את הספר כפי שהוא כתב".
אני מתכוון גם לצורת הלימוד עצמה, להבנה של הדברים.
"אי אפשר להבין את שער ד', בלי ללמוד לפני כן את שער א'. דוגמה היא מה שמופע בגיליון זה במדור 'ועל העבודה', בנושא לימוד התורה. למה אנשים לא יודעים את זה? כי הם למדו רק את שער ד' והם בכלל לא יודעים שה'נפש החיים' התייחס לזה כבר בשער א' וחייב להיות שההבנה שונה לגמרי בשער ד'… אבל אתה לא יודע שה'נפש החיים' כבר כתב על זה בשער א', אתה רק יודע את שער ד' – אז כדי להבין, אתה 'מייבא' דברים מבחוץ, דברים שה'נפש החיים' לא התכוון להם.
"זו הטענה שלי".
והרי יש טענה שמדובר בקבלה, חוץ משער ד'. בחור ישיבה יכול ללמוד קבלה?
"רבי משה סולובייצ'יק משווייץ למד 'נפש החיים' עם הילדים שלו כשהם היו בני אחת עשרה. בנו, רבי ברוך אמר לי, שיותר מדי הוא לא הבין, אבל הוא הבין שהעולם שהוא נמצא בו לא כל כך פשוט כפי שחשב. וזה כבר דבר גדול, להבין את זה בתור ילד, שהעולם לא פשוט.
"כשאומרים 'קבלה', ה'נפש החיים' משתמש במושגים קבליים, בזוהר ועוד ואולי צריך רב'ה שמסביר קצת הדברים הללו. אבל אינני חושב שה'נפש החיים' בא ללמד אותך את מה שהקבלה רוצה לומר, אלא הוא רוצה ללמד אותך על העבודה שיוצאת מהקבלה. זה מה שהוא רוצה ללמד"…
אם בחור ישאל את הרב האם ללמד כסדר בלי רב'ה, מה תהיה התשובה?
"הייתי מציע להשתתף בשיעור של מישהו. אבל כן, תלמד את זה. יש בזה הרבה עבודה ואפשר לגשת לזה. בפרט שהיום יש הרבה ציבור דוברי אנגלית שאי אפשר לתרגם את ה'נפש החיים' לאנגלית, אבל צריך לומר שיעור על זה – ומשתתפים בזה כל מיני אנשים. יש שם דברים כל כך גדולים של אמונה וגדלות של עבודה. גם אני לא מבין את הכל בדיוק אז הם מבינים קצת פחות ממני. אבל יש כאן מה לעבוד.
"אני למדתי את זה עם המשגיח. היום אני לומד את זה אחרת ממה שלמדתי עם המשגיח, כפי שהסברתי. אבל הבסיס זה מה שקיבלתי ממנו. אבל זה לא שאני אומר רק מה שהוא אמר. זו לא גישה נכונה. זה לא דבר חי. ספר זה דבר חי, זה לא דבר מקובע".
ומה עם שער ג', שיותר עוסק בענייני קבלה?
"שער ג' זה בעיה. הוא מדבר על דברים שהוא עצמו אומר שאי אפשר לדבר עליהם. אחד הדברים המעניינים, כשהוא מדבר על דבר הכי גבוה שיש בכלל – הוא שואל: למה בכלל האר"י דיבר על זה, אם אי אפשר לעבוד עם זה? בעצם, מה השאלה – ככה זה היה…
"רואים היטב, שרבי חיים אחז שגם בקבלה לא אומרים שום דבר בעולם – אם אי אפשר לעבוד עם זה. ולכן הוא שואל למה האריז"ל גילה את זה? הגישה של ר' חיים הייתה, שכל דבר זו עבודה. זה ההבדל בין הגישה הפילוסופית לזו של תורה. בגישה של תורה כל דבר שאתה אומר – חייב להיות בזה מקום של עבודה".
