פסנתר מול סטנדר

עץ השושנים ההולנדי הצמיח מוזיקת חבקו"ק • המשפחה הכי מרתקת במוזיקה הישראלית נפגשת

אחרי שהם פרצו גבולות והסעירו את העולם בתווי מוזיקה יהודית, האמנים ר' יונתן ור' אהרן רזאל חוזרים אל הסלון הקטן שבו הכל התחיל • ליד הפסנתר יושב אבא ר' מיכה וליד הגמרא יושב האח ר' יהודה • במופע מרגש שמשלב שירה ודיבורים, הם חוזרים אל התחנות המרתקות שהביאו אותם מהולנד ועד לכולל • את אחיהם הם מבקשים

סיפורו של מפגש

המקום: שכונת נחלאות הירושלמית

העיניים: של אבא ושלושה אחים

הדרך: לכל אחד ניגון משלו

המסקנה: "אין קיצורי דרך בהצלחה"

שתי גיטרות מכוּונות, פסנתר עתיק ושתי גמרות, סוכה ויומא – אלו הכלים שצריך כדי לפתוח את המפגש המשפחתי המרגש הזה. במקום במת קונצרטים, ניצב לו שולחן עץ קטן. במקום אולם מפואר, סלון ירושלמי קמאי.

מסביב ארונות ספרים, כולם משומשים. בצד, ממש ליד הפסנתר, סטנדר, ועליו שלט גדול 'שיוויתי' עם שם הויה.

מעולם לא חוויתי 'ריאיון' שכזה. רגע לפני ששלושת הבנים והאבא מתיישבים לשיחה, ארבעה זוגות עיניים מתרוממים כלפי מעלה. מכוונים ליבם לאביהם שבשמים. מתפללים 'תפילה שלפני הכתבה'. "ויהי נועם ד' עלינו", "שנזכה לקדש שם שמים". "שתהיה רק תועלת".

ואז, כאילו מנצח אלמוני נתן אות, בבת אחת האצבעות מתחילות לפרוט. אקורדים נשפכים בסלון הקטן והרמוניה של קולות מתחילה לזמזם: "את א-ח-יי אנוכי מבקש, הגידה נא לי, איפה הם רועים".

ר' יונתן רזאל על הגיטרה, גם ר' אהרן רזאל על גיטרה, האבא ר' מיכה על הקלידים ורק האח ר' יהודה, נועץ פנים בגמרא שלפניו – אבל הקול שבוקע מגרונו גובר על כולם. העיניים עצומות, הרגליים רוקעות והנפש מתרוממת.

ברוכים הבאים לבית משפחת רזאל.

• • •

איך שלא מסתכלים עליהם, סיפורה של משפחת רזאל הוא סיפורו של דור שלם. דור שמנפץ מוסכמות וחוצה גדרות; דור שלא מקבל את החלוקות הישנות; דור ששפת הלב שבו ממיסה כל התנגדות. דור של ניגון.

הם לבושים, מתנהגים ומשוחחים כמו אברכים לכל דבר. השפה, ה'שפראך' כשל בוגרי ישיבות ליטאיות; ההתכוונות כשל מבקשים חסידיים; הענווה והפשטות, כשל עמך בית ישראל.

שום דבר לא מעיד על העבר המרתק שלהם. שום דבר גם לא מזכיר את העובדה, שלפחות שניים מהם – אהרן ויונתן – הם אמנים פורצי דרך. החרדים הראשונים שהצליחו לשבור את חומות הפלייליסט והם מושמעים בכל מגזר במדינת ישראל.

כשאני רק מזכיר את העובדה הזאת, שוב אני זוכה לתשובה של שתי גיטרות ופסנתר. מבטים מצטלבים ומשפחת רזאל כולה משיבה: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית את עבדך … הצילני נא, הצילני נא!"

ואת כל הקסם הווקאלי הזה, אני צריך להעביר אל מילים ואותיות דוממות.

המקור:

הלוויים של הולנד

איפה הכל התחיל? אני שואל. וכמו במשפחות הכי טובות, יש כמה תשובות מרתקות.

אהרן מצביע על הפסנתר שמאחורינו. "בעלי המוסר אומרים שגיל של אדם נמדד לא לפי מספר השנים שהוא חי, אלא לפי מספר השנים שהוא ניצל. גם הפסנתר הזה, ממש-ממש זקן. הוא עוד היה שייך לסבא שלי. אבל ניגנו עליו כמעט כל הזמן. יונתן אחי היה משכים ומתיישב לנגן כבר ב-5 בבוקר. כשהוא היה מפסיק, מיד היה מישהו מאיתנו מחליף אותו. כל הזמן היו פה אימונים על נגינה".

מי שמכיר את השירה ה'זרוקה' של אהרן רזאל, לא יאמין כמה שעות של אימונים יש מאחוריה. האימונים – הם אולי הסוד הכי גדול במשפחה. "אני תמיד הקפדתי עליהם", אומר אבא רזאל, "לא נתתי מנוחה. ידעתי שכדי להצליח חייבים להתמסר".

את הסוד הזה הוא למד בבית אבא. מארק (מרדכי) רוזלאר. "בגרמנית", הוא מסביר, "המשמעות היא: עץ שושנים".

ההיסטוריה המשפחתית, כמו שאפשר להבחין מיד, מגיעה מיהדות גרמניה. היקיות, הקפדנות והשאיפה ל"תורה עם דרך ארץ", מגיעים משם. מכאן עברה המשפחה לעיירה הולנדית קטנה.

וזה לא מנע מהם את הרפתקאות השואה. אחרי הכיבוש הנאצי, מארק רוזלאר נלכד ונשלח ברכבת למחנה ריכוז. ברגע האחרון הצליח לקפוץ מהרכבת כשזו האטה מעט. הוא הגיע למחבוא שבו הסתתר עד תום מלחמת העולם השנייה.

אחרי המלחמה הוא חזר לכפר ההולנדי. כאן נולד בנו, ר' מיכה. למרות שהוא היה רק בן 5, הוא זוכר את הבית ומתרפק עליו בערגה. "רק היום מישהו הראה לי תמונות משם. הכל נשאר אותו דבר".

המוזיקה כבר הייתה שם. האבא, מארק, היה נגן צ'לו. "בילדותו של אבא", מספר ר' מיכה, "הוא הלך עם סבא לקונצרט אופרה בהולנד. הם מאוד נהנו, אבל מבחינת סבא זה לא היה מספיק. 'כדי ליהנות, אנחנו צריכים לדעת את הפרטיטורה (-התווים של כל כלי התזמורת. יא"ג) בעל פה'. כך הוא חינך אותו למשטר של מוזיקה".

והחינוך הזה המשיך הלאה. גם הבן, ר' מיכה, למד מוזיקה. גם הוא התאמן שעות. אבל לטענתו, אלו היו אימונים מדי אקדמיים. "למדתי מוזיקה דרך העיניים. ידעתי לקרוא תווים ולנגן בדיוק את מה שכתוב. לצערי, הזנחתי את השמיעה-המוזיקלית. המנגנון הזה לא מספיק פותח אצלי. אצל הילדים שלי כבר הקפדתי על העניין הזה. דאגתי שהם לא רק יקראו מוזיקה, אלא בעיקר ישמעו מוזיקה. זה הרבה יותר חשוב".

כן, הוא משוכנע – ואל תשכחו שמדובר בפסיכולוג ומומחה לחינוך – "שמיעה מוזיקלית היא דבר נרכש. אפשר וצריך להתאמן על זה שוב ושוב".

במשפחה שלו לפחות זה עבד. "הילדים שלי פיתחו רגישות מוזיקלית. כשיונתן היה ילד, הוא נהג לומר שמכשיר הפקס נקרא כך, משום שהצפצוף שלו הוא בסולם של 'פה'…"

יונתן עצמו, עם כל הדרך ארץ, משוכנע שבכל זאת, "חייבים איזשהו כישרון כדי להתחיל. אבל בהחלט, כמו בתורה – והרי התורה נקראת גם 'שירה' – כל אדם יכול מאוד להתפתח עם מאמץ".

אבל אז, כשמיכה בן חמש, הוריו החליטו לעלות עימו ארצה. כאן הפכה משפחת רוזלאר ל'רזאל'. האב, מארק, הביא עימו את הצ'לו וניגן בו בתזמורת רשות השידור ובקונצרטים של הרכבים קטנים. יותר מאוחר היה פרופסור ללימודים קלאסיים.

בשלב הזה המשפחה לא הייתה דתייה. מיכה זנח מעט את המוזיקה והתמסר לפסיכולוגיה. הוא כבש תארים בזה אחר זה, ואז נסע לניו-יורק כדי להשלים את התואר השלישי. שם שידכו לו פסיכולוגית נוספת, "נערה של בית יעקב". הם חזרו ארצה, והקימו בית שעד מהרה נבנה בשכונת נחלאות.

"אנחנו", הוא אומר באידיש שעוד שגורה בפיו, "אוהבים 'קְבִיִעֶס'. יותר מחמישים שנה שאנחנו גרים פה. כאן, בסלון הזה, צמחו הכישרונות המוזיקליים".

ארבעה ילדים רזאליים. כולם מחוננים: יונתן, יהודה, ריקה ואהרן-יוסף הקטן. "כן", הם אומרים, "גם אחותנו בורכה ביכולות של שיר. היא עושה זאת לנשים בלבד, על טהרת הקודש".

ופתאום חולפת בסלון האמא. זו שלטענת בעלה "כל מה שיש פה בזכותה". לפני תקופה היא עברה ניתוח. הבנים נרגשים לראות שהיא כבר הולכת כרגיל. יונתן לוחש ספונטנית 'מזמור לתודה', ושלושת הבנים שוב הופכים למקהלה אחת מלוכדת ששרה שיר חדש לכבודה של "אמא". בקרוב, הם מבטיחים, השיר הזה יצֵא לאור וכולם ייהנו ממנו.

"או-או אמא", שואגים שלושה בנים בשלוש אוקטבות, "אין אנחנו מספיקים להודות לך".

המשטר:

הדרך ל'קרנגי הול'

המקום גורם.

בשנים ההן, שכונת נחלאות הציורית והשלווה הזו שבלב ירושלים, הייתה שכונת פחונים ענייה ופשוטה של יוצאי טורקיה, פרס, כורדיסטן ועיראק. ילדי משפחת רזאל קיבלו חינוך ישראלי רגיל. הם נשלחו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים חילוניים. אלא שמשהו באוויר של השכונה תפס.

צאצאי היקים מהולנד החלו להכיר סגנון מוזיקלי אחר לגמרי. מזרחי. "נהגנו להתפלל", נזכר אהרן, "בבית כנסת 'בית יצחק' של קהילת הפרסים. שם ניגנו ושרו הרבה בנוסח יהודי פרס מעורב בנוסח מזרחי ירושלמי. זה הנוסח שבו התחלנו להתפלל בבית הכנסת".

האם אפשר להבחין בהשפעה מזרחית בלחנים שלהם? שאלה טובה. יונתן משוכנע שכן. "לא בטוח שאדם כמוך עם שמיעה חסידית, יבחין בזה", הוא מסביר, "אבל אנשים מבחוץ, חשים מין השפעה פיוטית בחלק מהלחנים שלנו".

למרבה הנס, דווקא השכנים המזרחיים, הבחינו בפוטנציאל. גבאי בית הכנסת היו מזמינים את הזמירים הצעירים להנעים להם, בתפילות, בפיוטים ומאוחר יותר בקריאת התורה. "ככה התקרבנו", מסביר הרב יהודה, "לא היינו צריכים סמינרים ופלפולים. אלא פשוט לראות את האור".

בכל פעם שבה הילדים קראו בתורה, הם זכו בפרס מהאב. על הדרך, ר' מיכה עצמו החל להתקרב לשמירת מצוות ואט אט, עקב בצד אגודל, החלה המשפחה בתהליך ממושך של חזרה בתשובה. תהליך שעוד יארך הרבה שנים. הכל בצעדי נגינה איטיים וחרישיים. הילדים מוצאים את עצמם יותר ויותר בבתי הכנסת, שרים, מתחזנים ומתפייטים. ובמקביל, לצד הנעימות בבית הכנסת, בבית ממתין משטר קפדני של אימוני נגינה.

"אבא לא עשה לנו הנחות", צוחק אהרן. "כבר בגיל שלוש נדרשתי להתחיל לנגן. לא היה דבר כזה להתעצל ולא להתאמן על הפסנתר. "אפשר לומר שבשלב ההוא המוזיקה הונחתה עלינו מבחוץ ולא מתוך רצון פנימי שלנו. רק בגיל מאוחר יותר, בתיכון, השלהבת החלה לעלות מאליה".

"זה לא פשוט", מסביר יונתן, "יש ילדים שחינוך כל כך קפדני יגרום להם לנטוש הכל ולברוח. הם מתארים את גיל בר המצווה כגיל שבו הם 'זרקו את הפסנתר', אבל אם עושים זאת בדרך טובה, זה יתפוס".

"אני", מאשר האבא, "הייתי ממש משחד אותם. הייתי מעניק תמריצים על כל שעת נגינה". הוא מביא דוגמה מדברי הרמב"ם המפורסמים, כיצד נכון לחנך ילד לתורה ולהליכה בדרך הישר. בתחילה נותנים לו פרסים קטנים, לפי השגותיו, וכשהוא גדל מגדילים את הפרסים, עד שבשלב מסוים הוא מתחיל לעשות זאת מעצמו. "וזה מה שקרה לשמחתי, אצל הילדים שלי".

עד היום, הזמרים לבית רזאל לא שוכחים את המסר. "אנשים חושבים שהקונץ' זה כישרון", מסביר הרב יהודה. "כמו בכל תחום, העניין הוא ההשקעה, ההתמסרות. בלי זה אי אפשר להגיע לשום מקום בחיים".

בקטע מיוחד בספרו 'החיים כניגון', כותב אהרן רזאל, את התיעוד הבא: "שכונת נחלאות מלאה בטיפוסים מכל הסוגים. ספק תימהוניים, ספק בטלנים. פעם אחת בילדותי התאמנתי בנגינה בפסנתר על יצירה קשה ומסובכת, והנה נכנס אחד מאותם הִיפִּים לביתי. הביט בי ושתק. כשסיימתי להתאמן, אמר: 'וואו, אני מוכן לעשות הכל כדי לנגן ככה!' ואז הוסיף בשקט, כאומר לעצמו: 'חוץ מלהתאמן…' הבנתם? הוא מוכן לעשות הכל. אפילו דברים שדורשים מאמץ גדול. אבל לא את מה שבאמת צריך לעשות – להתאמן.

"המעשה שקשה לך במיוחד", מוסיף אהרן, "הוא בדרך כלל זה שאתה צריך לעשות. איך תדע מה התיקון שלך? ה'נתיבות שלום' מסלונים כותב: 'מה שהכי קשה לך – שם הניסיון שלך'. שם השליחות.

"ואכן, פעם הייתי בביקור קרובים בניו יורק והייתי צריך להגיע לאולם קונצרטים מפואר. איבדתי את דרכי. עצרתי אדם ממהר בדרכו ושאלתיו: כיצד אגיע לאולם 'קרנגי הול'? הביט בי, המשיך לדרכו ואמר: 'תתאמן!'"

אבל יש עוד סוד אחד מרכזי. "המוזיקה זורמת אצלנו בדם המשפחה. בתחילה חשבנו שזה סבא הצ'לן ואבא, אבל אז התחלנו להבין שבעצם הכל מתחיל לפני אלפי שנים. אנחנו לוויים מיוחסים מבני שבט לוי. אולי זה מגיע משם", אומר הרב יהודה.

בשלב זה הם שוכחים הכל, ומתחילים להתפלפל בסוגיית 'משורר ששיער' בגמרא בערכין. "הלוויים", מזכיר יונתן, "מחולקים לשניים. יש את המשוררים ויש את אלו שסחבו ופתחו את השערים".

"אני אומר", מתערב אהרן, "שכשיבוא המשיח נהיה מהשוערים ולא מהמשוררים, כי לשיר שרנו כבר הרבה. יגידו לי: אהרן, שרת מספיק. עכשיו תתחיל לסחוב…"

ושוב חוזר הניגון. הפעם זה "עבדו את ד' בשמחה. בואו לפניו ברננה".

המהפך:

כשהביסקוויט מתחבר לקרם

הדבר הכי מרגש אצל המשפחה המזמרת הזו, הוא האהבה והאחווה. "אנשים חושבים שזה פשוט", מסביר אבא מיכה שכאמור בקי בנפש האדם. "אבל זה ממש לא כך. האחים הראשונים בהיסטוריה, קין והבל, הסתכסכו מהר מאוד. כשאתה מצמיח אמנים, אתה צריך להיזהר מקנאה ושנאה. במקרה שלנו, מי שליכד אותם, זו אמא שלהם", הוא מסכם.

מה שבולט לאורך כל הריאיון, זה האחווה והאהבה שיש בין האחים. אף אחד לא ייכנס לדברי רעהו. וכמעט כל אחד יצטט את דברי השני. רב אחד מוכשר שפגש אותם, דרש את העניין הזה בשמם. הוא הזכיר שבהיסטוריה היהודית יש שני מקרים מפורסמים של פרגון וויתור. הראשון הוא של 'אהרן' הכהן, שראה את משה אחיו הצעיר הופך למנהיג 'ושמח בליבו'. והמקרה השני הוא של 'יונתן' בן שאול, שראה את מלכות אביו עוברת לדוד ואף על פי כן אהב אותו אהבת נפש. "הלוואי ונזכה", אומרים השניים יחד.

ולמרות שהם מפורסמים בכל העולם, בעיניהם, האח החשוב שהם נוהגים בו כבוד, הוא דווקא 'הרב יהודה'. גם הוא מוזיקאי מחונן. הוא מתופף עימם לא מעט. אך מה שבעיקר חשוב לשניהם, זאת העובדה שהוא המנהיג הרוחני שסוחף אחריו את המשפחה. הוא זה שהדביק אותם בלימוד הדף היומי, הוא זה שמרימים אליו טלפונים כשיש קושיה בלימוד, ובעיקר הוא הדוגמה החיה לאן לשאוף. "עזוב מוזיקה", צועק יונתן, "היהודי מולך נבחן את כל הש"ס ב'דרשו'".

וזה כמעט תמיד היה כך. בגיל צעיר מאוד, הם הקימו את מקהלת 'ילדי רז-אל'. הם הופיעו יחד – פעם אחת גם בערוץ היחיד שהיה אז – וגם הפיקו תקליט שהאחראי עליו היה יונתן.

המשפחה אמנם התקרבה ליהדות, אבל לרגע לא עצרה את הנגינה. יונתן הלך ללמוד מוזיקה, ואחריו גם אהרן. השניים זכו למעמד 'מוזיקאי מצטיין' ושירתו בלהקות צבאיות. הכיפה תבוא בהמשך.

בשלב מאוד צעיר הם פוגשים דמות מוזיקלית מיוחדת שמטביעה עליהם חותם עצום. פרופ' אנדרה היידו ז"ל. בעצמו חוזר בתשובה, חדשן גדול במוזיקה שקיבל את פרס ישראל על מפעלו בתחום.

"אצל אנדרה למדנו הלחנה", אומר אהרן, "אבל הרבה מעבר לכך. הוא אחד האישים שאני מעריך מאוד עד היום הזה. הייתה לו השפעה רבה. הוא אישיות מיוחדת ונדירה שחזר בתשובה וחקר הרבה את המוזיקה החסידית ואת זו של יהודי מזרח אירופה. דרכו התוודעתי גם קצת יותר ליהדות.

"פעם" כותב אהרן, "שאלו משכילים את הרבי מקוצק, אתה באמת חושב שאברהם אבינו הלך עם שטריימל? ענה להם: אין לי מושג מה הוא לבש. אבל אני יודע שהוא הסתכל בעולם, ועשה ההפך!… אנדרו היידו", ממשיך אהרן, "היה מין קוצקער כזה. תמיד הלך נגד דפוסי חשיבה רגילים. נגד הממסד. הוא ראה את תפקיד המלחין והיוצר כאיש שהולך לפני המחנה. בזקנותו זכה בפרס ישראל המכובד. באמצע המסיבה שעשו לו, לקח אותי הצידה ואמר: 'אני מרגיש כמו חייל שמעניקים לו פרס לעת זקנותו, אבל אומרים לו: 'זה לא שעשית משהו טוב, פשוט לא נהרגת. שרדת את כל הקרבות'. ומי נותן לי את הפרס? צבא האויב…'

"עד סוף ימיו הייתה בו חדוות היצירה, ופרסומו הלך וגדל. כי הלך עם האמת שלו".

אחת ההשלכות הישירות שאהרן מייחס להיידו, זאת היכולת להלחין טקסטים מורכבים. מלחין גדול, ילחין רשימת מכולת והיא עדיין תשמע נהדר. היידו למשל הלחין פרק משניות שלם.

אהרן, אולי בעקבותיו, הלחין הרבה מילים לא ממש שגרתיות. כשהוא נתקל פעם בעלון שבת שבו הייתה שאלה הלכתית: האם מותר בשבת להפריד בין ביסקוויט הקרמבו לקרם בשבת, פתאום ברח לו 'שיר הקרמבו' המפורסם:

"במאכל הקרמבו, שאכילתו נפוצה מאוד בחורף / יש בתחתיתו ביסקוויט עגול שעליו מונח לו הקרם / הקרם והביסקוויט כחתיכה אחת הם / השאלה היא: בשבת, האם מי שאינו אוהב או אינו רוצה מכל סיבה שהיא לאכול את הביסקוויט – האם מותר לו להפרידו מן הקרם, להניחו בצד ויאכל רק את הקרם? נראה שאסור להפרידם / ואף על פי שכחתיכה אחת הם, אבל למעשה הם כשני מיני אוכלים / אלא אם יפריד את הביסקוויט מהקרם / שיישאר על הביסקוויט קצת קרם, שיהיה ניכר – אז יהיה מותר".

כשמדברים איתו, הוא צוחק בשובבות. "הקרמבו, הוא מטאפורה מצוינת לחיים. יש קרם רך, ויש חלקים קשים. לא בטוח שאפשר להפריד ביניהם".

הניצחון:

המחיקות של בטהובן

לפחות לפי התחושה, לעומת הדרך של אהרן שעוברת ומתפתלת בחיפושים שונים, אצל יונתן הבכור הכל יותר ממוסד ומסודר. "הוא הליטאי של המשפחה", סונט אהרן. "הכל שכלתני ומיושב. גם הרגש".

יונתן סלל את דרכו בשקדנות ובכישרון. הוא למד לימודים גבוהים. התקדם במסלול עקבי, למד לנצח, ניצח על מקהלות. עשה שיתופי פעולה מצליחים עם הבכירים ביותר בתעשייה הישראלית. הכל הלך ושגשג. רק הנפש חיפשה יותר.

כמו בכל פעם שהוא מנסה להסביר משהו, גם שהוא מדבר על המורכבות המוזיקלית שנעה בין קפדנות לספונטניות, יש לו דימויים תורניים. "בתהילים הניגון נקרא 'למנצח'. יש כאן מאמץ מלחמתי. לפני שמקבלים ניגון, יש איזושהי מלחמה זוטא. במקורות הסוד דורשים את המילה 'זמר' מלשון קיצוץ וחיתוך – לזמר במזמרה. זאת המורכבות של הנגינה".

גם אהרן כותב על זה בספרו. קטע שנקרא "כתב היד של בטהובן".

"יש החושבים שהמנגינה שאני שר ירדה לה מוכנה מהיכל הנגינה, אך בעצם היא תוצאה של עבודה מייגעת. למדתי את זה בצעירותי, כשראיתי את כתב ידו של בטהובן. הפרק השני מהסימפוניה החמישית. המוזיקה הכי רגועה שיש.

"נדהמתי. כל הדף היה מלא מחיקות ותיקונים של המלחין. הבנתי שכל החיפושים והמאבקים הפנימיים בנפשו, הם שהולידו בסוף מנגינה פסטורלית ויפה".

הדבר שהכי מדהים, בסיפורם של שלושת האחים רזאל – זאת העובדה שכל אחד בדרכו, במקצב שלו, הגיע בסוף לאותו מקום רוחני.

כמו בפרטיטורה טובה, אחרי העלייה הגבוהה, מגיע שלב של התפכחות. "הצלחתי. התקבלתי לתואר שני בהלחנה וניצוח בקיימברידג' באנגליה. הייתי לגמרי בתוך המוזיקה הקלאסית, רציתי לנצח. אבל אז הגיע משבר. המוזיקה הזאת דרשה ממני גם לשהות בחו"ל, מוקף בתרבות ושפה זרה.

"הרגשתי שאני נמצא בתהליך של חיפוש דרך, משהו בי הלך והתקרב. במובן מסוים, כבר הייתי דתי, אבל לא הייתי כל כך בתוך התורה. נכון שהייתי במסלול של הצלחה, קיבלתי פרסים בתור מנצח, אבל בתוך עצמי הייתי סוג של ילד. גם מבחינה דתית, גם מבחינה אישית.

"כמו הרבה אנשים אחרי צבא שאלתי את עצמי מי אני, מה אני, לאן אני הולך. היה רגע כזה בחיים שפתאום עמדתי על דעתי. פתאום מה שעשיתי נראה לי זר, הרגשתי שזה לא אני כל המוזיקה והתחרותיות הזאת. רציתי משהו יותר עמוק, יותר קרוב, רציתי לחפש את עצמי. הייתי במין הודו כזה, הודו פנימית".

השלב הבא, היה הכי רחוק מקריירה. יונתן חוזר ארצה והולך לרעות צאן בסוסיא. "שקלתי מחדש את כל המסלול", הוא מספר, "ניסיתי ללמוד מקצועות טיפוליים כמו פסיכולוגיה או רפואה". אלא שהמוזיקה ניצחה בסוף.

הוא חזר. חזר גם אל היהדות וגם אל המוזיקה. "זה אותו דבר", הוא אומר בחיוך. "היהדות שלי היא שירה גדולה".

כמעט במקביל אליו, ובלי כל קשר, האח הצעיר אהרן, עובר מסלול די דומה. גם הוא סיים צבא, התחיל לימודים לתואר שני בהלחנה. כולו מכוון קדימה, כותב יצירות לתזמורות. אבל משהו בפנים מחפש מענה. לא סתם תווים יבשים.

ואז הוא נזרק ל'צפת'. "כשיצאתי לצפת", הוא כותב, "היה זה בחודש כסלו. קצת לפני חנוכה. ימים שבהם החורף הקסום והמסתורי מרחף בין הסמטאות. יונתן אחי נתן לי פנקס קטן. פנקס חום, דפיו צהבהבים. באותו פנקס הייתי רושם רעיונות ושירים שעלו בליבי בעת שירה. מהם רק התחלות שלא מצאתי להן המשך, או שחסר היה בהן הסיום".

כאן הוא גם התחיל ללמוד. "יהושע הצייר ואני לומדים היינו 'חזקת הבתים' בסדר בוקר, ובשעת בין הערביים יושבים ומשוחחים על ניגון ויצירה. סיפרתי לו על הפחד מפני ימים של יובש. ימים שהיצירה נפסקת לה. אמר לי 'בימים שאין המעיין נובע, חזור אל אותם רעיונות שרשמת, שאין להם סיום. אותם רעיונות והתחלות מחכים שם בפנקס לימים כאלה'".

עד היום כשאהרן מדבר וכותב על 'צפת', הוא לא מדבר רק על מרחב גיאוגרפי, אלא על מקום אחר לגמרי. מקום שבעלי תשובה, חסידים ומקובלים מהלכים בו. והכל מתוך רציונליות פיוטית. "קיבלתי אז בבת אחת את כל האוצרות. נהייתי מה שמכונה 'חבקו"ק' – חב"ד, ברסלב, קרליבך ו[הראי"ה] קוק. שם נולדתי כזמר יהודי".

וכמובן, גם בפרק זה, ידיים פורטות על מיתרים. הלחן של פינקי וובר, מזכיר את חודש אלול. "אחת-אחת, שאלתי, מאת ד' א—-ותה אבקש".

הגשר:

מרוקרנרול ועד לחסידי

"לא יעזור לך כלום", אומר אהרן רזאל וכל האחים מחייכים, "אבל אתה לא מדבר איתנו על מוזיקה מבלי לדבר על רב שלמה קרליבך".

"רֶבּ שלמה", היה הגשר שלהם למוזיקה יהודית. "תבין", מסביר הרב יהודה, "בשונה מכל המלחינים והזמרים החסידיים, בעולם שלנו הייתה מוזיקה אחרת לגמרי. אנחנו גדלנו על יצירות קלאסיות, על רוק ועל מוזיקה אמריקאית. היו גם פיוטים מזרחיים, אבל כל המוזיקה החסידית לא הייתה מוכרת לנו".

"יש לנו אמנם במשפחה", נזכר ר' מיכה האבא, "כמה מנגינות יקיות מסורתיות שעוברות בירושה. הן קשורות לליל הסדר ולזמני תפילה אחרים. אבל גם להן יש קצב שונה. לא זה המוכר היום כ'חסידי'".

"דווקא אני", מפתיע יונתן, "נקלעתי פעם בילדותי למופע של זמר חרדי פופולרי. קרוב משפחה לקח אותי, אבל אינני יכול לומר שזה הטביע עלי רושם מוזיקלי".

ואז הם שמעו על 'רב שלמה'. "אי אפשר לומר שגיליתי את ניגוני ר' שלמה בעצמי", כותב אהרן. "אלא שיום אחד, כשנה לאחר פטירת ר' שלמה'לה, שלא זכיתי להכירו בחייו, בא אחי יונתן וסיפר שיש מניין חדש אצלנו בשכונה. בשכונת נחלת ציון בלב ירושלים, היו רק בתי כנסת של ספרדים – חלאבים, שיראזים, כורדים ואפילו קהילות מאזורים שאת שמותם לא שמעתי מעולם כגון הג'רמוקלים והאורפלים. קהילות האשכנזים, כגון הפרושים והחסידים, קצת מסוגרות היו בחצרות עתיקות הנמצאות יותר לכיוון מרכז העיר – אך עתה הקימו מניין חדש של צעירים בנוסח אשכנזי, במתנס 'לב העיר' בנחלאות. יונתן חזר וסיפר על רז, בעל התפילה, על המשפחה המיוחדת שהכירה את ר' שלמה ועל הניגונים ששרו.

"הלכתי איתו לשם", מספר אהרן, "הייתה אווירה קסומה, ותחושה מחתרתית כמעט של איזו מהפכה או חידוש גדול. אמנם הניגון חסידי הוא, אך אין שרים אותו כשאר כל הניגונים החסידיים. שרים אותו לאט יותר ועמוק יותר. יש בו הוד והדר. וחוזרים עליו שוב ושוב – לא פעמיים ושלוש, אלא שרים את אותו ניגון במשך רבע שעה. רוח חדשה נשבה בו באותו ניגון".

קרליבך, מסבירים לי הרזאלים, הכיר להם לראשונה מהי שירה יהודית וחסידית. אבל יש כאן גם עיקרון הרבה יותר עמוק שאותו ממש חשוב להם להעביר, "אם יש איזה צעיר בקהל הקוראים, שבוחר לעשות קריירה מוזיקלית".

"יש משהו מאוד עצוב בעולם הנגינה של היום", מצטט יונתן את אחיו אהרן. "אתה רואה יותר ויותר אנשים שמתקשים לשאת את השילוב של תורה ומוזיקה. כל מיני בעלי תשובה, שחשים צורך לעזוב את כל המוזיקה שלהם – כדי להתקרב אל התורה ואל הקדוש ברוך הוא, ומהצד השני כל מיני בוגרי ישיבות שחשים צורך להתקרב אל קריירה מוזיקלית על חשבון התורה ועבודת השם. זה כאילו הפך לתרתי דסתרי. וזה ממש לא.

"זה היה המסר שלמדנו שם בתחילת הדרך. אפשר להצליח גם וגם. זה שאתה אמן מצליח, בעל שם בינלאומי, לא אומר שאתה לא יכול וצריך להצליח בלימוד ש"ס ופוסקים. להפך, 'זמירות היו לי חוקיך'".

בהקשר הזה, יונתן לא רק מדבר. הוא גם שותף בשנים האחרונות למיזם של מכללה חרדית "על טהרת הקודש" שמלמדת מוזיקה. "יש יותר ויותר יוצרים צעירים שחשים צורך להשתלם. אלא שעד היום לא היה שום מקום לימודים מסודר, בהפרדה מלאה, שהעניק גם מענה מקצועי. וכך רבים נאלצו ללכת למקומות חילוניים. הם אולי רכשו מקצוע, אבל איבדו ערכים". חשוב לו שנכתוב את זה. "תאמין לי שלא חסר לי פרסומת. אבל אפשר להציל פה ושם צעיר, אז זה ממש כדאי".

הרזאלים עצמם למדו את המסר מהר. אחרי שנה בצפת, אהרן הוציא את האלבום הראשון – 'הסנה בוער'. ואחריו עוד ועוד אלבומים שזכו לאהדה בציבור הדתי ומעבר לו.

גם אצל יונתן העניינים הלכו בקצב מהיר. הוא למד, התקרב, אבל ההצלחה שלו כבשה עוד ועוד קהלים. אצלו יש רגע אחד מזהיר שבו הוא הפך מוכר בקרב הקהל החרדי. "זה היה ב'והיא שעמדה'". מאחורי השיר הזה עומד "סיפור שלם של השגחה פרטית", מישהו שהכיר אותו והכיר את הזמר יעקב שוואקי. האחרון החליט להזמין אותו להופיע יחד איתו עם השיר 'והיא שעמדה', וזהו. הקהל התלהב ומאז באו עוד ועוד שלאגרים היסטריים, כמו 'קטונתי' ועוד.

הם גדלו אמנם באותו בית, על אותו פסנתר, אבל יש שוני בז'אנרים שלהם. בעוד שיונתן מלחין קונבנציונלי, אהרן מוכר יותר בסגנון הזורם של לחניו. כאשר סימן ההיכר האישי שלו הוא המילים. מרבית שיריו הם טקסטים עם מילים אישיות. "אני לא רק אוהב לשיר, אני גם אוהב לדבר".

הכולל:

שלושה מחזורים לש"ס

תוך כדי שאני מקשה ושואל, הרב יהודה רזאל מעלעל בגמרא שלפניו. נכון שגם הוא מתופף ומנגן בחסד. אבל הניגון שהכי חביב עליו הוא ניגון הגמרא. את הגיטרה הוא מגייס בעיקר בקומזיצים של 'קירוב' ואת הקול היפה הוא שומר להרצאות בבתי ספר כלליים, שם הוא מספר על החברה החרדית ומנסה לקדש שם שמים.

הרזאלים, שרואים ברכה במסלול המוזיקלי, לא מוכנים לוותר על העיקר בחיים. "כמו שאתה רואה אותנו", אומר האב ר' מיכה, "כולנו אברכי כולל. לפחות חצי יום".

מסגרות הלימוד שלהם הפכו לסיפור מסעיר של הצלחה. לפני הכל יש את "הכולל של משפחת רזאל". מי שמנהלים אותו הם האבא, ר' מיכה, והאח ר' יהודה. מלבד זאת גם אהרן לומד מדי בוקר בכולל שרבים מתלמידיו הם מוזיקאים מפורסמים, כמו ישי ריבו ועוד. וגם ליונתן יש כולל 'שירת הלוויים' בפסגת זאב.

זה לא היה להם קל. עם כל הכישרונות והרצון הטוב, ילדים שלא למדו במסלול חרדי רגיל, לא כובשים את הגמרא בקלות. אבל גם כאן היה להם את הסוד מבית אבא: להתאמן, לשקוד ולעולם לא לוותר.

הרב יהודה היה החלוץ. הוא גרר את כולם בעקבותיו. "באחד הימים", מספר אהרן, "חזרתי מהודו בשליחות לקרב תרמילאים ישראלים. כששבתי לפה, פגשתי את אחי יהודה. ראיתי אותו לומד ושופע ידע. אני אמנם עסקתי ב'קירוב' אבל לא יצא לי הרבה ללמוד. ואז יהודה הציע לי: 'עכשיו מתחיל מחזור חדש בדף היומי, אולי תתחיל ללמוד דף גמרא כל יום'". וזה תפס. כבר יותר משני מחזורים חלפו. הוא סיים ש"ס פעמיים. גם עכשיו, החברותא שנמצא בקנדה מתקשר. יונתן דוחה אותו לעוד עשרים דקות. הוא לא יפספס דף.

ועם הלימוד בא התיאבון. כל הכיפות הסרוגות והבוכריות, הפכו לשחורות. איתן גם השתנה צבע החולצה והמכנסיים, ובעקבות זה גם כל החזות הביתית. הדור השלישי של משפחת רזאל, כבר לומד במוסדות העילית הליטאיים ומדבר את השפה, כאילו לא היו הולנד ונחלאות בעבר.

שיר מפורסם של אהרן, "אני קבעתי את מושבי כאן בבית המדרש" מנסח את זה הכי טוב: "ביקשו שאספר את סיפורי האישי, את דרכי אל עולם המצוות / לא קפצתי ממסוק, לא ברחתי משבי, היו להם ציפיות / אבל אני מוכן לזמר את כל העליות והמורדות שעוברות עלי כל יום פה בבית המדרש".

כששואלים אותם על עצות וטיפים למתחילים ולמתקדמים, הרזאלים חוזרים אל המקור הכי חשוב בחייהם: סייעתא דשמיא. לניגון, מסביר יונתן, כמו לכל תחום אחר בחיים, יש שני כיוונים. יש את המאמץ הכביר שאתה חייב לעשות, ויש את ההצלחה שפתאום מגיעה לך במתנה גמורה.

אתה יכול לשבת שעות, להתאמץ, לחפש ולנסות – אבל ההשראה תבוא פתאום ברגע לא צפוי. גם אצל דוד המלך זה היה ככה. מצד אחד הוא ישב וניגן, אבל היו רגעים שפתאום נשבה רוח צפונית וניגנה לו.

"אני נוהג לומר", מוסיף אהרן, "שאדם לא כותב שירים, אלא קוטף שירים. אתה פוגש אותם בכל מיני מקומות, וכל מה שצריך לעשות זה לאסוף אל תוך התרמיל".

זה לא רק טיפ מוזיקלי, אלא גם עצת זהב ניהולית. "מוזיקה טובה, היא כזו שיש מאחוריה ערכים ועקרונות", אומר יונתן. "זה עולם שיש בו לא מעט ניסיונות. איפה להופיע, בפני מי ומתי. אלו דברים שיש לשאול בהם שאלת חכם וכל מקרה לגופו".

הוא עצמו אמנם מפורסם בעולם, אבל זה לרגע לא נוגע בערכים. כך למשל הוא מקפיד לא להשתמש במכשיר-חכם. "כן, תכתוב את זה, יש אנשים שזה יכול להוות להם דוגמה. אפשר להצליח ולהסתפק בטלפון שיחות של נוקיה".

ואי אפשר שלא להיזכר באותה הופעה מיוחדת שהייתה לו לפני שנתיים. פתאום הבחין יונתן שבקהל היו גם נשים, ויונתן, שהתייעץ עם מי שהתייעץ, ניגן לאור המצב הנתון על הבמה כשעיניו מכוסות בדבק. התמונה שיצאה מהאירוע, עוררה סערה תקשורתית אדירה. "זה פורסם ממש בכותרת, באותו גודל וזמן שפורסם על בחירת טראמפ לנשיאות", הוא מצטחק.

וכן, גם זו דוגמה מצוינת. לא רק ששום דבר לא נפגע, אלא אדרבה, הדבר רק הוליד הזדמנויות נוספות. כי ניגון טוב אי אפשר להפסיק.

כן, הם אומרים רגע לפני שנפרדים. גם היום יש ביניהם שיתופי פעולה מוזיקליים. בדרך כלל זה רק יונתן ואהרן. לעיתים רחוקות גם ר' יהודה מצטרף. ואיך זה עובד ביחד? "זה לא פשוט", צוחק יונתן ואהרן מסביר. "שיהיה בריא, אח שלי יונתן הוא פרפקציוניסט. כל דבר צריך להיות מדויק עד התו האחרון. וזה גורם לנו עוד ועוד חזרות.

"כל פעם כשאנחנו מתחילים את שיתוף הפעולה, אני מציע שנקרא לו על שם השיר שלי 'את אחיי אנוכי מבקש'. אבל אחרי כמה ימים של חזרות, אני מחליף את השם ל'הצילני נא מיד אחי'…"

• • •

וכמו ב'הדרן' מפתיע של מופע. רגע לפני שנפרדים, אבא ר' מיכה מתיישב ליד הפסנתר. לפניו פרטיטורה של יצירה מוזיקלית קלאסית. הוא מושיט ידיים לנגן. מאחוריו מתייצבים שלושת בניו, יונתן, יהודה ואהרן. כל אחד מושיט יד אחת אל קלידי הפסנתר של ילדותו. ויחד, בארבע אוקטבות, עולה מנגינה אחת פילהרמונית מסעירה.

נגינתה של משפחת לוויים מיוחסת שמפלסת דרך בנתיב השיר.