"היא תמיד אמרה שהרגליים שלה הורגות אותה, אבל אף אחד לא האמין לה". את המשפט הזה לא רק אמר קרוב משפחה אכול חרטה, אלא גם בחר להנציח על המצבה של קרובתו האלמונית | מצחיק אתכן? מתברר שרגעי מוות עשויים להפוך לרגעים קומיים של ממש, החל מסיפורי לוויות מוזרים ועד לכתובות הזויות על מצבות | בעוד ברחבי העולם יש אנשים שמתייחסים למוות בקלות ראש, אצלנו זה הפוך: דווקא הכאב העמוק והיגון המטלטל, הופכים לפעמים לרגע אבסורדי של צחוק מתגלגל. למה זה קורה? יש תשובה, והיא מדעית אפילו | למות מצחוק
שני חברים עומדים בלוויה ליד מיטתו של חברם הטוב. אחד מהם נאנח ואומר: “מעניין מה היינו רוצים שיגידו עלינו בלוויה שלנו”.
עונה לו חברו: “הייתי רוצה שיגידו שהייתי אבא נהדר, איש חסד ונוח לבריות. ואתה?”
“אני?” משיב החבר, “הייתי רוצה שמישהו יסתכל על המיטה שלי ויצעק: תראו! הוא זז!”
רגע לפני שנתחיל לקרוא את הכתבה, נדגיש שיש הרבה סוגים של הומור. כל אדם אוהב סוג אחר של הומור. ההומור הפעם הוא שחור, מקאברי וצוחק על יום אחרון, נושא שכולנו אוהבים לברוח ממנו…
כנראה יהיו כאלה שלא יתחברו. ומי שכן, מוזמנת ליהנות.
לעיתים, גם כשהלב נשבר והדמעות זולגות, החיים נוטים לספק לנו רגעים אבסורדיים כל כך – שהם גורמים ל’תראו הוא זז’ להישמע כמו תרחיש סביר בהחלט.
“כשאבא שלי נפטר”, משתפת מלכי פולק, “אחי הבכור, החסון, הגבוה והחזק, שהיה איתו ברגעים האחרונים, התפרק בבכי כשבירך: ‘ברוך דיין האמת’. אחרי הקבורה ליוויתי את אימי כדי לראות את מקום הקבר אחרי שהגברים כבר חזרו משם. אחי, שאך לפני רגע בכה, שאל אותנו: ‘אתן הולכות לבדוק שהוא לא בורח?’ כי ככה זה אצלנו במשפחה”, היא מתנצלת, “ההומור לא יכול לצאת לחופש למדי הרבה זמן”.
לוויה, שבעה, כל מה שקשור בפרדה מהעולם הזה – אלו רגעים של כאב עמוק ורצינות. זה נכון, אבל המציאות, הו המציאות, היא לפעמים סטנדאפיסטית לא קטנה, ופתאום היא עלולה לגרום לאנשים למצוא את עצמם ברגעים שהלב נשבר – מוחים דמעות ודווקא של צחוק. כי ההומור הוא לא רק הגלגל הרזרבי של החיים, אלא לפעמים המנוע שמאפשר לנו להמשיך הלאה.
בין רגעים הזויים בלוויה ועד לפדיחות בשבעה שגורמות לך לרצות לקבור את עצמך מרוב מבוכה, יצאנו למסע בעקבות הצד הפחות מדובר של האובדן.
לוויה מתוכננת היטב
עוד לפני שניכנס לבית העלמין הקרוב, נצא למסע של הומור אפל תוצרת חוץ: מתברר שהיצירתיות האנושית לא עוצרת בפתח בית העלמין, ולפעמים היא אפילו מתגברת כשמישהו מחליט לצאת מהעולם הזה בסטייל, או לפחות באמירה אחת אחרונה שתשאיר את כולם פעורי פה, רק מה מצער שהוא לא נשאר לראות את האפקט המרשים של הפעלול שלו.
זה קרה בבית קברות אירי טיפוסי: גשם דק ירד, בני המשפחה לבושים שחורים עמדו בראש מורכן סביב הבור הפתוח, וברקע נשמעה נעימת חליל אירית נוגה. ארונו של שיי ברדלי, ווטרן אהוב (כינוי לוותיק מלחמת העולם השנייה), התחיל לרדת לאט ובכבוד אל תוך האדמה.
ואז, פתאום, השקט נשבר. דפיקות עמומות, קצביות, נשמעו מתוך הארון, “טוק–טוק–טוק”. לפני שהקהל הספיק לתהות אם זה נקר שהתבלבל, בקע קולו המוכר של שיי ממעמקים: “הלו? הלו! איפה אני?! תוציאו אותי מכאן! חשוך פה פחד!” המלווים הקפואים לא ידעו אם להתפלל או לברוח, אבל שיי לא הפסיק לצעוק ולנקוש: “זה שיי, אני בתוך התיבה! לא לפניכם – מתחתכם! אני מת!”
התברר ששיי, שובב גדול וליצן בנשמתו גם כשחלה במחלה סופנית, הקליט את עצמו שנה מראש וביקש מבתו להחביא רמקול בתוך הארון. בתוך שניות, הבכי המר הפך לצחוק היסטרי, והלוויה שלו – לרגע בלתי נשכח.
עדיין באי הבריטי… עוד אחד שביקש להפוך את הלוויה שלו לעניין מצחיק:
בית קברות אנגלי טיפוסי. כיאה למסורת הבריטית המוקפדת, היינו מצפים לראות בו לבושי שחורים ופנים חמורות סבר. אבל בואו נצחק על מה שגויים יכולים לעולל, רק כי הם לא מבינים את גודל השעה ואת מה שיהודים יודעים על קדושת המעמד ועל הנשמה שאפשר להגביה אותה לעולמות עליונים יותר, להטעים אותה בעונג מזיו השכינה.
להם לא ניתנה המתנה הזאת, לכן הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים.
כל מי שבא להלווייתו של פרנסיס תומפסון, שהעביר את חייו כליצן מקצועי ומת לפני כעשור, מצא את עצמו ב… קרקס.
הסיבה ללוויה הצבעונית הייתה הנחיה שהשאיר המנוח בצוואתו: “מי שיבוא בשחור – לא ייכנס!” והתוצאה הייתה אחד המראות הסוריאליסטיים ביותר שתועדו: עשרות ליצנים בבגדי פסים צבעוניים, פאות כחולות בוערות ונעליים ענקיות באורך חצי מטר, צועדים בבכי חרישי מאחורי ארון קבורה. היה שובר לב ומצחיק בו זמנית, לראות ליצן עם אף אדום מפלסטיק מנגב דמעות אמיתיות לגמרי.
וגם במקסיקו היה מי שראה לנכון להצחיק את קהל מלוויו. אומנם המקסיקנים, שמערבבים במסורת טקסים אינדיאניים עם רעיונות נוצריים, נוהגים להתייחס ללוויות ולקבורה בתור עסק רציני – אבל פליקס רודריגז החליט, בנועזות השייכת לאנשים שחושבים שאין להם ממי להתבייש אחרי שהם עברו מהעולם, להכין לעצמו לוויה אחרת.
פליקס השאיר הנחיה ברורה: הוא לא רוצה לראות (קצת יומרה למי שהולך לעצום עיניים לנצח…) בהלווייתו אף דמעה אחת, אלא אם כן היא דמעה של צחוק. כחלק מתכנון מסע הלווייתו, הוא שכר להקת מריאצ’י – נגנים מקסיקנים מסורתיים, וביקש שבזמן הורדת הארון כולם יפצחו בריקוד.
התוצאה צולמה והתפרסמה בכל העולם ששפשף עיניים למראה קבוצת גברים חסונים רוקדים סלסה סוערת, כשעל כתפיהם ארון הקבורה המכיל את מה שמכיל… בזמן שהקהל מוחא כפיים בקצב המוזיקה.
אבל לא תמיד הבדיחה תוכננה מראש, לפעמים זו סתם תקרית שסחטה מהקהל האבל חיוכים בעל כורחו: בסקוטלנד העתיקה רווחה האמונה התפלה שאסור להוציא ארון קבורה מהדלת הראשית, מחשש שהמת יזכור את הדרך חזרה… ולכן נהגו לשלשל את הארונות דרך החלון. בהלווייתו של לורד מקומי כבד גוף במיוחד, התוכנית השתבשה קשות: החבלים נקרעו באמצע הדרך והארון צנח למטה במהירות שיא.
בדיוק באותה העת עמד למטה השוטר הקהילתי כדי לכוון את התנועה. למרבה החרפה והזעזוע, הארון הריק נחת עליו בעוצמה. השוטר התעלף והאציל המנוח נותר תקוע בחצי הדרך מעל רחוב הומה אדם. השכנים עמדו שעות וצפו בניסיונות החילוץ המביכים, בזמן שהלורד, שבחייו היה איש מאוד מכובד, הפך לאטרקציה התיירותית הכי מצחיקה באדינבורו. סוג של שיטה לכפרת עוונות גם אחרי המיתה, כלומר המיטה.
בכלל לא הלכתי
להצחיק את קהל המלווים – זה עניין אחד. להבעית אותם כמעט עד מוות – זה עניין אחר. מה תגידו על לוויה שבה המת התחיל פתאום לשוחח עם המלווים?
אם חשבתן שלבקש כוס מים בלוויה זה עניין שבשגרה, תשאלו את פליציה ממוס איך הגיבו לבקשתה התמימה.
זה קרה בניגריה בשנת תשע”ב (2012). פליציה הוכרזה כמתה, הקהל התקבץ בקולות נהי וההלוויה יצאה לדרך כמיטב המסורת הניגרית המקומית. בזמן שהמתאבלים התאספו סביב ארונה הפתוח, בוכים ומספידים את לכתה בטרם עת, החליטה פליציה שמיצתה את העניין. לעיני האורחים המבועתים, היא פשוט התיישבה בתוך הארון, שפשפה את עיניה ומגרונה בקע המשפט הבלתי נשכח: “מישהו יכול להביא לי כוס מים?”
תוך שניות הבית התרוקן. הנוכחים צרחו “רוח רפאים!” ונמלטו לכל עבר. פליציה קיבלה בסוף את המים שלה, וחיה עוד מספר שנים כדי לספר לכולם איך זה מרגיש להתעורר לתוך ההלוויה של עצמך. בבדיקה מעמיקה נמצא כי המתה–החיה שקעה בתרדמת עמוקה, והאמצעים הרפואיים המקומיים לא הצליחו להשיב לה את רוחה לפני המופע המצמרר שערכה בתמימותה לקהל המבועת.
האירוע הבא הוא סיפור עתיק מהפולקלור האירי: לפני כמאתיים שנה, בעיירה קטנה, נשאו המלווים את ארונה של אישה מקומית שנפטרה בפתאומיות.
הסמטה הייתה צרה, הנושאים היו עייפים, ובסיבוב חד הם נחבטו בעוצמה בעמוד אבן בולט. הזעזוע היה חזק כל כך, שפתאום נשמעה אנחה מכיוון הארון. המכסה נפתח, וה’מנוחה’ התיישבה במקומה, מבולבלת אך חיה לגמרי.
התברר שהיא רק הייתה שרויה בעילפון עמוק, והמכה בעמוד הייתה בדיוק הסטירה שהיא הייתה צריכה כדי להתעורר לחיים. אותה ‘מתה’ חיה עוד עשר שנים טובות.
עד כאן הסיפור הוא מדהים, אבל היו דברים כאלה מעולם. מה שחשוב לענייננו הוא מה שקרה בלוויה השנייה שלה: כשהשיירה עברה שוב באותה סמטה צרה, בעלה הזקן נעמד בראש התהלוכה, הצביע על העמוד וצרח בחרדה על נושאי הארון: “ברחמים, תיזהרו מהעמוד הזה! פעם אחת כבר שילמתי על טעות כזאת בעוד עשור של נישואין!”
ההצגה הכי רעה בעיר
עד עכשיו דיברנו על רגעים אבסורדיים שקרו בטעות, או מתים שחשבו שהמוות שלהם הוא קרקס או בדיחה קורעת. אבל יש אנשים שקשה עד בלתי אפשרי להבין את נפשם הנפתלת, כאלה שבחרו להתחזות למתים כולל כל התפאורה הנלווית. הסקרנות פשוט הרגה אותם – לא במובן הביולוגי, חלילה. “מעניין, מי באמת יבוא להספיד אותי”, הם תהו, ובמקום לחכות עד מאה ועשרים, הם פשוט שלחו הודעה, הזמינו מסוק או פשוט עברו לגור בחדר הסמוך.
לפני כשנתיים, בבית עלמין בלגי, עמד קהל משתתפים שפוף ומחה דמעה על מותו הטרגי של מפורסם מקומי בשם דייוויד ברטן, כשלפתע קטע רעש מנועים מחריש אוזניים את ההספד הנוגה. מסוק נחת בלב בית העלמין, ומתוכו יצא לא אחר מה’מנוח’ בכבודו ובעצמו, מלווה בצוות צילום…
לא, זה לא היה חלק מהצגה מותחת, אלא מציאות חיה. דייוויד, בעזרת אשתו וילדיו ששיתפו פעולה עם המתיחה המקאברית, רצה לתת למשפחתו המורחבת שיעור לחיים על חשיבות הקשר המשפחתי.
מה שנותר לי, הוא לתהות אם בבוא יומו של המנוח המזויף יהיה מי שיטרח בכלל לבוא ללוויה, או שיחשבו שזה עוד ניסוי חברתי. אחד העיתונאים שסיקרו את הקומדיה המחרידה, טען שלו היה מבני המשפחה של דייויד, הוא היה תובע החזר על הדמעות ועל דמי הנסיעה, ומנתק איתו קשר סופית.
והיה גם בלטזאר למוס מברזיל, אדם שמבין בלוויות, פשוט כי זה המקצוע שלו. אולי לכן הוא הרגיש שבבוא יומו מגיע לו טקס ברמה אחרת.
הוא פרסם תמונה של עצמו בבית חולים, ולאחר מכן הודעה על מותו שהכתה בהלם את חבריו.
בשיא הטקס המפואר שארגן לעצמו, כשהמשפחה כבר הייתה בעיצומו של בכי תמרורים, בקע קולו מהרמקולים. כולם היו בטוחים שמדובר בהקלטה מצמררת, עד שבלטזאר יצא מאחורי הקלעים, חיוני מתמיד.
התירוץ? “רציתי לדעת מי מוקיר אותי בעודי בחיים”. התגובה? חלק מהחברים פחות התרגשו מהמחווה ופשוט רצו להכות אותו. ככה זה כשאתה גורם לאנשים לבזבז יום חופש על מוות שלא היה.
אנשים שזייפו את מותם מטעמי הונאה, בריחה או כל אופציה אחרת שקראתם עליה אי פעם במותחן מצמרר, היו לא מעט, אבל מתברר שזה לא קורה רק במותחנים. גם במציאות היו כאלה, כמו לדוגמה סיפורו של ג’ון דרווין מאנגליה, שהוא כנראה סיפור ההסתתרות המגוחך ביותר בהיסטוריה.
בשנת תשס”ב (2002) יצא ג’ון לשיט בים על סירת קאנו, ונעלם. שברי הסירה נמצאו, אך לא נמצא זכר לג’ון עצמו. הנעדר הוכרז כמת. אשתו אן קיבלה מאות אלפי ליש”ט מכספי הביטוח, ובמשך חמש שנים כל העולם ריחם על האלמנה המסכנה.
האמת? ג’ון מעולם לא עזב. הוא גר בחדר סודי בבית הצמוד לביתם! לאחר חמש שנים הוא החליט שנמאס לו מהקירות, נכנס לתחנת משטרה וטען שהוא סובל מאובדן זיכרון. התרמית נחשפה בצורה הכי מודרנית שיש: תמונה של הזוג מחופשה מאושרת בפנמה צצה במאגר הנתונים, וחשפה שהזיכרון של ג’ון דווקא עובד מצוין – במיוחד כשזה נוגע לכספי ביטוח…
חיוכים בין הדמעות
הסיפורים ההזויים הנ"ל מרחבי העולם הם לגמרי טירוף שמתאים לכאלה שכאמור, לא מתכוננים לבית דין של מעלה, ודאי לא מאמינים בתחיית המתים. אחרת, איך יהיה להם פרצוף לחזור לכאן אחרי הפעלולים שלהם?
אבל גם כשהאבל הוא אמיתי ושורף, בין כיסאות הפלסטיק של זק"א ב'שבעה' לצפיפות ליד הקבר הטרי, נולדים לפעמים רגעים מצחיקים, כאלו שרק מי שחווה אובדן יודע כמה הם קריטיים כדי להמשיך לנשום.
וככה מספרות לנו כמה נשים על הרגעים שבהם הן היו אמורות לבכות, אבל המציאות פשוט הכריחה אותן לצחוק:
"כשבעלי וחמשת אחיו ישבו שבעה על חמי זיכרונו לברכה", מספרת אלישבע א', "התיישב בין המנחמים אדם שמתגורר בסביבה. הוא ישב איתם לפחות שעתיים ונהנה מהשיחה המרתקת שעסקה בחמי, שהיה איש חסד ודמות מוכרת בקהילה.
"ואז, בין עניין לעניין, המנחם מצא רגע של שקט וביקש לברר עם בעלי: 'אה, תגיד לי, מה שלום האיש המבוגר הזה עם הכיסא גלגלים שאתה לוקח לפעמים לקניות?'
"בעלי איבד לרגע את המילים, אבל האחים שלו לא הצליחו להסתיר את חיוכם ההמום. האיש יושב שעתיים בבית האבלים, ופתע נזכר לדרוש בשלומו של זה שעל פטירתו הוא כבר מנחם במשך שעתיים… עד היום לא הבנתי איך הם הסבירו לו בסוף 'מה שלומו'".
והיה גם מקרה הפוך, כפי שמספרת חני לקס על סבא שלה זיכרונו לברכה: "סבא שלי הלך ללוויה של אחד ממתפללי בית הכנסת שלו. הוא התקרב למקום הלוויה והתמקם ליד אחד מידידיו, אף הוא ממתפללי בית הכנסת. הוא נאנח באוזניו, והאיש נפנה אליו כדי להנהן בחזרה, אך לפתע החוויר וכמעט נפל ארצה מרוב בהלה.
"מה קרה? התברר שאותו ידיד, לא ברור למה, היה בטוח כי ההלוויה היא של סבא שלי, בכה על לכתו, ובא ללוות אותו בדרכו האחרונה. המסכן לא הצליח להבין איך ברח המנוח מהמיטה שלידה עומדים ומספידים, והתמקם לידו כדי להפריח את נשמתו הוא. אוי, כמה צחקנו כשסבא שב וסיפר את החוויה המוזרה הזו".
"לי הייתה מבוכה נוראית", משתפת אסתי אייזנברג, "כשהלכתי לנחם את בנות השכנים על פטירת האב שלא היה קשיש, ואמרתי בטעות: ‘המקום ינחם אתכם בתוך שאר חולי עמו ישראל’ מול כל הקהל הקדוש שהתקשה לשמור על הארשת הקודרת.
“ברחתי כמובן. אבל אחר כך, אוי, כמה צחקתי עם היתומות הטריות כששחזרנו את הרגע הנוראי הזה. הן אמרו לי שזה ‘עשה’ להן את היום, וברגעים מורכבים יותר לאורך ימי השבעה נזכרו בזה והתאווררו על חשבון הפדיחה שלי. בסופו של דבר, זה היה שווה. מתברר שאני הייתי המנחמת הכי מנחמת”, היא מתנחמת.
מי שהייתה בבית אבלים יודעת שהשילוב של חוסר שינה, עומס רגשי וקרבה משפחתית צפופה הוא מתכון בטוח לרגעים של חוסר טקט משווע, שהופכים לבדיחות פנימיות ארוכות טווח.
רחל דגני מספרת מהשבעה של סבה היקר: “דודה שלי רבקה הייתה לחוצה מאוד מכל המנחמים שהיא לא הייתה בטוחה שהיא מספיק מכירה, ונתקפה כאבי ראש. היא שאלה את דודה ניצה אם יש לה אקמול, אבל היה לה רק דקסמול. אמרה לה דודה רבקה: 'דקסמול? בשום אופן לא, רק אקמול!' כולנו ניסינו להסביר לה שזה אותו חומר פעיל בשמות מסחריים שונים, אבל לשווא.
בסוף לא התאפקתי ואמרתי לה: 'אני רק רוצה להזכיר לך שאבא שלך לקח אקמול בלילה לפני שהוא נפטר'. רק אמרתי את זה, ובבת אחת כל החדר פרץ בצחוק של שחרור".
לאלף את העצב
אחרי שנרגענו מהפדיחות וניגבנו את דמעות הצחוק (והעצב), הגיע הזמן לשאול ברצינות: למה זה קורה לנו? או כמו שגערה חבצלת בדודה שולה הגונחת מצחוק: "מה נטרק?"
איך דווקא ברגע הכי קודר, המוח שלנו מחליט לשלוף בדיחה? האם אנחנו אנשים חסרי לב, נטולי טקט, בורחים מהצער או שורדי כאב?
"אינך יכול למנוע מציפורי העצב לחוג מעל ראשך, אך אתה יכול למנוע מהן לבנות קן משערותיך", אומר הפתגם הסיני.
מיטב החוקרים ניסו להבין איך ההומור מבריח את הציפורים הללו ומונע מהן להתנחל לנו על הראש, וחקרו את הרגעים הכי פחות מצחיקים בחיים שעדיין גורמים לאנשים מסוימים לצחוק. נורא.
אבנר זיו ז"ל, פרופסור לפסיכולוגיה ומחלוצי חקר ההומור בישראל, מסביר בספרו 'הומור ואישיות' שהומור שחור הוא לא 'בדיחה גרועה' אלא הצהרת עצמאות של הנפש.
כשאנחנו צוחקים ברגעים הנוגעים במוות, אנחנו מבצעים פעולה של קריאת תיגר. הצחוק הזה מעניק לנו רגע של אשליית שליטה. במקום להיות קורבנות שפופים של הסיטואציה, אנחנו הופכים לפרשנים שלה, וזהו ניצחון פסיכולוגי קטן שמאפשר לנו לא להתפרק לחתיכות מול האימה. כי מוות הוא עניין מפחיד, אבל כשאנחנו מעיזים להזכיר אותו בהקשר משעשע, אנחנו בעצם אומרים לפחד המוות שלנו: "נכון, אתה פה, ואתה מפחיד – אבל יש לנו כוח לעמוד מולך".
וזה לא רק עניין של שליטה, אלא ממש כלי להצלת חיים.
אחד המחקרים המרתקים והמצוטטים ביותר בתחום שייך לפרופסור ג'ורג' בוננו מאוני' קולומביה, שנחשב לאחד המומחים הבולטים בתחום החוסן הנפשי. בוננו עקב אחרי אנשים שחוו את האובדן הקשה מכל – איבוד בן זוג או ילד – וגילה ממצא שהפתיע את עולם הפסיכולוגיה: אנשים שהצליחו להפגין רגשות חיוביים, לחייך או אפילו לצחוק כשהם תיארו את האובדן שלהם חודשים ספורים אחרי האירוע, החלימו הרבה יותר מהר. הצחוק פעל אצלם כ'וסת רגשי' או כשסתום פורקן.
מתברר שהמוח האנושי פשוט לא בנוי לעמוד בעומס של מאה אחוז עצב לאורך זמן; זה כמו מנוע שמתחמם עד שהוא נשרף. הצחוק מספק הפוגה קוגניטיבית קצרה, מאפשר למערכת העצבים לאסוף כוחות, ומונע מהאדם לקרוס תחת משקל היגון.
מטבע הדברים השאלה שעולה היא איך בכלל משהו נורא כל כך הופך למצחיק, והחוקרים פיטר מקגרו וכריס וורן פיתחו תאוריה מעניינת בשם 'ההֲפָרָה המאולפת':
כדי שמשהו יצחיק אותנו, הוא חייב להיות מצד אחד 'הפרה' של הסדר החברתי – ולוויה היא בהחלט הפרה כזו של השגרה – אבל מהצד האחר היא חייבת להיתפס כ'מאולפת', כלומר כעניין שכרגע אינו מסכן את קיומנו. ברגע שהפדיחה בלוויה או בניחום בשבעה הופכת לבדיחה, המוח שלנו 'מאלף' את האיום הגדול שנקרא מוות והופך אותו למשהו שאפשר להתמודד איתו.
אז בפעם הבאה כשמישהי בשבעה משחררת פליטת פה שגורמת לכולן לצחקק לתוך הממחטה, תזכרו – זה לא רק מצחיק, זה פשוט המוח שמנסה להציל אתכן מעצמכן.
הומור שחור הוא מוצר פרמיום
ואם מישהי אי פעם הרימה גבה בתגובה להומור השחור שלכן, או שמא חשתן נקיפות מצפון על כך שדווקא בעיצומו של עצב נזכרתן בבדיחה טובה – אולי ירגיע אתכן המחקר שערך פרופ' מרטין דוריס מאוני' וינה. במחקרו המרתק (פורסם בתשע"ז, 2017), הוא החליט לבדוק את הפרופיל הפסיכולוגי של האנשים שבאמת נהנים מהומור שחור קיצוני. הוא הציג לנבדקים קריקטורות מקאבריות במיוחד ובחן את התגובות שלהם, והתוצאות הן לא פחות מתעודת כבוד לכל מי שמוצאת את עצמה צוחקת ברגעים הלא נכונים.
מתברר שדווקא האנשים בעלי רמות האינטליגנציה הגבוהות ביותר (גם המילולית וגם הביצועית) היו אלו שצחקו הכי הרבה. למה? כי הומור שחור הוא למעשה 'מוצר פרמיום' של המוח. כדי לצחוק ברגעים קשים, כואבים ומורכבים, המוח שלנו צריך לבצע תעלול אינטלקטואלי מורכב שנקרא 'דיסוציאציה קוגניטיבית': הוא מצליח לנתק לרגע את הרגש הקשה והחונק, כדי לעבד את הבדיחה ברמה השכלית. הגמישות המחשבתית הזו מעידה על מוח חריף שיודע לייצר לעצמו מרחב נשימה גם בתוך הלחץ.
אגב, כבונוס, המחקר מצא שאוהבי ההומור השחור הם דווקא האנשים הכי פחות תוקפניים שיש. הם לא מחפשים לפגוע, הם פשוט משתמשים בצחוק בתור אסטרטגיית התמודדות מבריקה.
בסופו של דבר, המדע רק מאשר את מה שהלב שלנו כבר יודע: הצחוק הפתאומי – ואנחנו לא מדברים על הפקות הזויות כמו שתיארנו, אלא על צחוק שבא פתאום ולוכד אותנו ברגעים קשים – הוא חלילה לא זלזול בנפטר או בכובד השעה שבה הנשמה עזבה לעולם שכולו טוב, אלא 'שסתום ביטחון' של המוח. הוא עוזר לנו לעבד את הטראומה, לשמור על הנפש בתוך ענן העצב, ולייצר חיבור אנושי חזק דווקא ברגעי הבדידות הגדולים ביותר.
הצחוק הוא ההוכחה שגם כשנראה שהמסך יורד, הנפש שלנו עדיין מחפשת – ומוצאת – את האור ואת השמחה. תמיד.
***
הכתובת הייתה על המצבה
טיול בבית עלמין עלול להישמע כמו חוויה מצמררת או צורת בילוי של אנשים משונים מאוד, אבל כן: מתברר שיש גם תיירות בתי קברות. מיליון וחצי תיירים מבקרים מדי שנה בבית הקברות פר לשז בפריז, ושום טיול מאורגן בניו אורלינס לא ידלג על בית הקברות סיינט לואיס.
למען האמת, טיול בבית עלמין תוך עיון בכתובות על גבי מצבות עשוי להיות סיור מרתק מאוד. חיים שלמים נחקקים על כמה אותיות באבן ומונצחים לדורות. הכתובת על האבן מביאה להרהורים עמוקים על החיים ועל החיים שאחרי המוות. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בבתי עלמין יהודיים על אחת כמה וכמה.
אבל כשחיפשתי מצבות מוזרות ברחבי העולם, התברר שטיול כזה גם עשוי להיות מצחיק ממש. כשעברתי על התמונות של המצבות הללו, לא ידעתי אם למחות דמעה או לפרוץ בצחוק. מתברר שיש אנשים שהחליטו שגם אם הם או יקיריהם עוזבים את העולם, המילה האחרונה (והבדיחה האחרונה) חייבת להיות שלהם:
על מצבתו של פנקרסיו חובנאלס המנוח נכתב: "כאן נח בשלום על משכבו פנקרסיו חובנאלס 1993-1968. היה בעל טוב, אבא טוב, אבל חשמלאי (ביתי) גרוע". אולי זה היה רמז לנסיבות מותו, או הדרך להתעודד שיותר לא יהיו בבית קצרים חשמליים.
בעלה המרושע של המנוחה ברוחילדה חלאמונטה חקק על המצבה את הכתובת:
”כאן נחה אשתי היקרה ברוחילדה חלאמונטה 1997-1973. אלוקים, קבל אותה באותה שמחה שבה אני שולח אותה אליך".
קתרין פלפס בראון סיכמה את שמונים שנות חייה במשפט שכל אדם עירוני יזדהה איתו. על מצבתה חקקו בשמה משפט שכולו נשימת רווחה: "סוף סוף מצאתי מקום לחנות בג'ורג' טאון!"
במצבת אבן ישנה ונטולת שם של אלמונית אחת, נכתב בחוכמה שלאחר מעשה: "היא תמיד אמרה שהרגליים שלה הורגות אותה, אבל אף אחד לא האמין לה".
על מצבתה של גוסטבה גומרסינדה גוטיירס גוזמן הישישה מצאו בניה לנכון לחקוק כך: "תנוחי על משכבך בשלום, מזכרת מכל בנייך (מלבד ריקארדו שלא הביא גרוש)", וכך חיסלו חשבונות משפחתיים על האבן שרובצת על אימם.
מייק גרין הצעיר, שמת בדמי ימיו, השאיר מסר שלא עושה הרבה חשק לעלות על קברו: "אני רואה כאן רק אנשים טיפשים".
וג'ואן האקט שמתה אך בגיל 49, בחרה בגערה: "הסתלקו מפה! אני ישנה!" אין לדעת מאילו הפרעות שינה סבלה בחייה, אבל לכל מי שרוצה לראות את המצבה הזו בעיניים, נא כבדו את בקשתה האחרונה ושמרו על השקט ליד קברה.
וישנה גם סוגיית ה'שלום בית' שאחרי מאה ועשרים: מצאתי מצבה של איש שפשוט פתח הכל. הוא פירט על מצבתו את כל הצרות שאשתו עשתה לו בחייו, וסיכם בניצחון: "כשאגיע לשמיים בטוח לא אפגוש אותה – כי אני אהיה בגן עדן והיא בגיהינום".
על מצבתו של הבמאי האנגלי אלפרד היצ'קוק נכתב: "אני גיבור העלילה". שלא יישאר ספק, חלילה.
מל בלאן, קריין ומדובב אמריקני שנודע בכינוי 'איש אלף הקולות', סיכם את חייו מלאי המלל במשפט על המצבה: "זה הכל חברים".
במצבה של ג'יין סטויארט האמריקנית נכתבה הכתובת המאוכזבת: "חבל, רציתי להיקבר בפירמידה". צר לי, מרת ג'יין, נקברת לא ביבשת הנכונה, ולא בתקופה המתאימה.
מצבת אלמוני אחד נושאת את הכיתוב הנימוסי: "סליחה שלא קמתי", ואדם אחר השאיר אחריו את המשפט המסקרן: "עכשיו אני יודע משהו שאתה לא!"
ולסיום, מה תגידו על תחרות הזויה זו? במסגרת שבוע המודעות למוות, שארגנה עמותת צדקה בריטית בשם 'מארי קירי' למען חולי סרטן, היא יזמה תחרות מרתקת במיוחד: המשתתפים בה התבקשו לדרג את כיתובי המצבות המוצלחים ביותר, ואף להציע כיתובים שהם היו רוצים על המצבה שלהם.
הזוכה בתחרות היה הקומיקאי, המשורר והסופר ספייק מיליגן שמת בשנת תשס"ב (2002), ועל המצבה שלו נכתב: "אמרתי לכם שאני חולה". במקומות הבאים זכו המוזיקאי האיטלקי פרנק סינטרה שעל מצבתו כתוב: "הטוב עוד לפניי", והמשורר והסופר האירי אוסקר וויילד שעל מצבתו נכתב: "או שהווילונות הולכים או אני".
אל המקום החמישי הגיע הקומיקאי פרנק קרסון שבחר להשאיר על מצבתו את המסר האופטימי: "גם זו דרך לרדת במשקל".
