עברו שנים רבות מאז שהתחפשנו בגן חובה לכלה, יחד עם עוד שלושים חברות–כלות. מאז גדלנו, ולצד השמלה היפהפייה, הפרחים והתסרוקת המחמיאה, למדנו לשים לב לדברים חשובים אחרים לגמרי, לתוכן האמיתי שילווה אותנו לאורך כל חיינו | ומה אם אנחנו פתאום לא מספיק בטוחים בהחלטה הזו שלנו? ומה אם אנחנו פתאום שמים לב לפרטים שונים שלא ראינו קודם? ומה אם מגיעים אלינו פרפרים של ספק, ומאיימים להפוך לנו את הבטן? | בעלי המקצוע מבדילים בין פרפרים טבעיים והגיוניים לבין נורות אזהרה, ומתווים דרכי התמודדות עם כל הגעש הרגשי הזה | שמחות בלב שמח
קרה גם לך? הסיטואציה הזו, המפחידה, שבה שיחקת מחבואים עם החברות, ובחרת מחבוא כל כך טוב עד שלא מצאו אותך, וכל החברות חזרו הביתה לארוחת ערב, ורק את נשארת בראש מורכן ולב הולם, חיכית שימצאו אותך ו– אף אחת לא חיפשה אפילו?
למה התחושות העצובות האלו צפות אצלי כשאני עוסקת בכתבה הזו – כתבה על זוגות מאושרים מאוד בתקופת האירוסין? לכאורה יש גינה, ומשחק, ומחבואים וחברות, ויש תכשיטים ובלונים ומתנות.
אבל לפעמים, ואולי לא בפעמים נדירות כמו שאנחנו חושבים, יש עוד תחושות גועשות ולב שהולם לא רק מאושר. פרפרים שעפים לא רק באוויר אלא הופכים את מערכת העיכול כולה: בחרתי נכון? לא עשיתי שטות? ו— האם מישהו יחפש אותי מאחורי ענני האושר? מישהו ימצא את המילים שנאלמו לי?
איכשהו, התחושות האלו נחוות תמיד תוך תחושת בדידות. בחוץ חייבים להמשיך לשדר את העיניים הנוצצות ואת בלוני צמר הגפן שבתוכם משייטים.
כל זה רק הופך את התחושות למסובכות הרבה יותר: אני מחייך ובפנים מרגיש שאולי מחר הכל יתהפך עלי! אני קונה מתנה, ו… חושבת עליו כאלו מחשבות! לדבר? כולם ייבהלו; לשתוק? הכל יתערבב בפנים. אז מה עושים? להמשיך להתחבא? אולי כולן הלכו; לצאת? אולי אפסיד במשחק. מה עושים???
כי נשברה צלחת, או תישבר כוס, נקנה שעון זהב או שעון מותג, הובטחו מאה אלף או שמונה מאות אלף, מה כל זה משנה, העיקר שברוך השם התנאים נכתבו והחברות הדפיסו את השלט בענק, והחברים מתכננים את הסנטוחה עם כל השבחים מגרדי השחקים, וכולם כל כך מאושרים ושמחים, והוא לא רוצה לנפץ להם את האושר האגדי הזה, והיא לא רוצה לגלות אפילו לעצמה שאולי היא מרגישה מהססת, וכל המתח הזה יוצא לה על ידי חצ'קונים ועצבים, והוא לא מצליח ללמוד.
העיקר, כולם מחייכים ומהנהנים בנימוס גדול מאוד. אולי אם נדע כמה טבעי, נורמלי וחובק עולם להרגיש ככה, נוכל לדבר על זה.
כשמדברים על זה, המפלצות הפנימיות מקבלות גוון חיוור יותר ומצטמקות לאיטן. מאבדות נפח. כשאומרים לה: היי, קומי, המשחק נגמר! אז הלב שלה לא דופק בקצב של מאתיים, והיא יוצאת לאכול חביתה וסלט ולא גורסת ביסלי פלאפל כאכילה מנחמת.
בואו, נדבר.
איתנו בכתבה מוטי שטרן – עו"ס קליני, מטפל זוגי ומשפחתי. בעזרתו ננסה להבדיל בין פחד טבעי לבין הצפה רגשית; בין דגלים אדומים לבין חרדות ממעברים שחייבים לעבור אותן; בין תחושות שנצטרך לשאת, לעבוד ולשחק בתוכן, לבין מקומות שנרכין ראש ונגיד 'פוס'. אי אפשר יותר.
שאלת הבחירה
אם נחשוב על כלל הבחירות שלנו בחיים, נישואין הם אחת הבחירות הגדולות ביותר, בעצם – הגדולה ביותר. מבחינה אפידמיולוגית, נישואין הם מצב משנה חיים, וזו סיבה מעולה לתחושה של עקָה ודחק, סטרס. ולפעמים, ככל שחכמים יותר, מודעים יותר ומבינים לעומק את השינוי הזה שעומד להתחולל בחיים, תחושת המתח עולה מפלס.
כשברקע יש בלונים, עגילים, ש"ס חתנים או אוצר החכמה, וכולם מצפים ממך רק לזרוח מאושר – זה יוצר עוד גורם דחק: הסתרה וקונפליקט.
מוטי שטרן מתאר: "בתקופת האירוסין מתעוררים חששות טבעיים ונורמליים: האם הבחירה שלי נכונה? האם תהיה לי אכזבה? האם הוא אכן כפי שחשבתי או שפתאום יתברר שיש לו איזו בעיה שהסתירו ממני? האם ביררנו מספיק? אולי היה יכול להיות טוב יותר?"
וכאילו לא די בכך, ישנו גורם עקה נוסף. שטרן מציין נתון חשוב ומציאותי שלפעמים, משום מה, נשמט מהתודעה: "חשוב לציין שבמהלך תקופת האירוסין נגלה דברים חדשים על החתן והכלה. חלק מהם יהיו חיוביים ומפתיעים, וחלק יהיו מאכזבים ואולי אפילו מלחיצים.
"המטרה ביידוע הזה, היא למנוע פנטזיות לא מציאותיות, לפיהן ביררנו, חקרנו, ואנחנו יודעים הכל. זה לא ייתכן. אצל כל זוג באשר הוא יהיו גילויים חדשים שיובילו אתגרים. ואני לא מדבר כאן על משהו מעורר חשש בדווקא. עצם המציאות שהאחר שונה מהציפייה האבסולוטית, מציף את מפלס החששות".
מה למשל? הוא פתאום רואה שכשהיא עם המשפחה שלה היא נוטה להתעלם ממנו. בפגישות זה לא היה. המשפחה לא הייתה. עכשיו הוא מתנדנד על המקום ולא יודע לאן לפסוע.
היא פתאום חוששת שחתנה לא באמת לומד בישיבה, הוא בעיקר רשום בה, ולומד במקומות אחרים. וכמה מביך, בשבת בבוקר, בלי המייקאפ, הוא מגלה שצמחו לה המון חצ'קונים (אולי פשוט כי היא לחוצה ממנו, אולי כי היא עושה טיפול פנים, אולי כי ככה היא) וזו הפתעה לא נעימה, ואפילו… תחושה של נבגדות.
"אחד הדברים שאני נתקל בהם הרבה בתקופת האירוסין, הוא החשש שהחתן או הכלה לא ממש מעוניין בקשר איתי, מה שמביא לדינמיקה לא נעימה של התקרבות והתרחקות".
כי ככה, היינו נשמה אחת, והיא נפרדה לה – לשני קצוות שונים בעולם. אנחנו מחפשים ותרים אחרי האבדה, אבל לפעמים שוכחים שהיא לא רק החצי השני שנעלם לו. היא עברה מסע בעשרים השנים החשובות הללו, גדלה, התעצבה, נבהלה והסתתרה, התעצמה ונעלמה. ועכשיו אנחנו נפגשים, מזהים ניצוץ נשמתי, אבל אי אפשר לדלג בבת אחת על עשרים השנים שבהן נפרדו שני חצאי הנשמה זה מזה. נכון?
גילוי מרעיש
"אני הבת הגדולה וגם הנכדה הבכורה משני הצדדים", מספרת מישהי שמטבע הדברים לא נציין את שמה. "התארסנו, ואחרי האירוסין התגלה שאבא של החתן ישב בכלא שלוש שנים בגלל הלבנת הון.
"מעבר לגילוי המרעיש והמחשבה איך זה השפיע על חתני כשהוא היה בן עשר, עלתה לנו גולה לגרון שחנקה אותנו: מה עוד החמצנו? מה לא ביררנו? איך זה שנפלנו, ככה, בבירורים? מי יודע מה עוד נגלה?
"עלתה גם תחושה מערערת מאוד של: אולי הם הסתירו בכוונה? אולי הם העלימו מאיתנו? אולי אי אפשר לסמוך על היושר שלהם?
"הנס שלנו היה", היא אומרת, אבל זה בכלל לא נס, זו עבודת חיים, "שהעזנו לדבר על זה. האמת שאני הגעתי כועסת והמומה לפגישה איתו, אחרי האירוסין. לא תכננתי לשתף, באתי רק כי קבענו וחשבתי שעוד רגע – אני מורידה.
"אבל הוא כבר היה אחרי עיבוד ואפילו טיפול שהוא קיבל במסגרת ארגון כלשהו לילדי אסירים, והוא דיבר איתי בפשטות גדולה ובכנות ששבתה את הלב שלי.
"הוא אמר שהם מעולם לא הסתירו, כי אי אפשר להסתיר דבר כזה, והיה ברור להם שאנחנו יודעים. תיאר את השנים שלא היו קלות, וכמה הוא צמח בעקבותיהן. תיאר את המסע של אבא שלו, של אמא שלו ושלהם כמשפחה, ופתאום הבנתי למה השידוך שלנו קם והיה: פשוט, כי הוא עבר בחיים, והדבר הזה הפך אותו לרגיש כל כך.
"להורים שלי נדרש עוד זמן, וזה גרם גם להורים שלו לחשוש, אולי ההורים שלי מרובעים מדי, אבל – ברוך השם צלחנו את כל זה, גדלנו!"
ולא צריך להגיע למחוזות דרמטיים כמו הסיפור שלה. יוסף רק גילה שציפי מתמודדת עם צליאק, וגם זה – רק כשהיא הגיעה לשבת אצלם, עם הלחמניות נטולות הגלוטן. הברקים שעפו שם בסלון, כמעט חשמלו את כולם:
לא חשבת לספר? למה הסתרת?
למה אתם חושבים שהסתרתי? מה הבעיה, אז אני אוכלת ללא גלוטן, אתם חושבים שלא אטגן לו שניצל? למה אתם מודדים את כל כולי בצליאק ולא זוכרים שאני מוצלחת, חכמה, נעימה ותקשורתית, עם משרת מתכנתת שמניבה משכורת של חמש ספרות?
–אבל למה לא רמזת, משהו?
וכמובן, הברקים עפו שם בסלון בלי שום מילים. מה שהגביר את האנרגייה של הברקים וסָתם את כל האוויר.
עשר שנים אחרי, כשיש להם שלושה שובבים ואחד מהם רגיש לגלוטן, הם מדברים על זה בחופשיות: "ההורים שלו לקחו אותו לחדר וניהלו איתו שיחה רצינית, ובסופה הם החליטו לא להוריד למרות התחושות הקשות, וגם לא לרמוז כלום.
"רק השדכנית מסרה להורים שלי שהייתה פגיעה והפרת אמון, וזה… טוב, זה הפך את תקופת האירוסין לסיוט", היא מתנשפת. "ועכשיו אנחנו צוחקים כמה טיפשים היינו, למה לא חשבתי שצריך להגיד, למה הוא לא דיבר על הכעס. גדלנו", גם היא מסכמת במילה הזו, אבל זה כאב.
וכמה זה מעניין. יש לנו אשליית שליטה. אשליית בחירה. את הילדים לא נוכל לבחור, נכון? את בן הזוג – כן וכן. כשמתגלה לנו שלא באמת בחרנו, שיש נקודות שהעלימו מאיתנו או שנעלם מאיתנו לשאול ולברר, האשליה מתנפצת, וזה מרעיש.
וכ–ל זה עוד לפני שנגענו ב-FOMO, חרדת החמצה, החשש הזה והדאגה הכפייתית שמא החמצנו משהו טוב יותר: משפחה חשובה יותר, סכום כסף גדול יותר לדירה, בחור מוצלח ושטייגניסט יותר, אבא במשרה נחשבת יותר או כלה שלומדת מקצוע מכניס.
כולנו על הרצף הזה של הפומו, בטח בבחירה הגדולה של החיים, בטח באשליית הבחירה. היכולת לשאת את האי–ידיעה ואת חסרון השלמות, דורשת מאיתנו עבודה.
אבל רגע.
כי לא הכל צריך לשאת, לא הכל מותר לשאת.
פרפרים או נורות אדומות?
אמא שלו בדיוק הייתה בחו"ל ולא ראתה אותה לפני, והוא – הוא לא הבין ולא ידע. רק באירוסין הצוות הנשי התבונן ותמה מאוד: הזו כלתנו? זה כל כך לא מתאים! היא מתלבשת בצורה… ונכון שכולם אמרו שהיא צדיקה ושהוא נהנה מאוד מהשיחות העמוקות שלה, אבל זה כבר נראה משהו אחר…
ממתי כלה לובשת חצאית שחורה וחולצה לבנה לאירוסין שלה עצמה? וממתי היא קולעת צמה? לא, מה פתאום, בשום אופן הוא לא חיפש מודרנית, אבל אולי בגלל זה היא נטלה ידיים במשך רבע שעה לסעודת המצווה? זה הידור או… מוזרות? ואיך היא תסתדר אצלנו?
טוב לו, לחתן? או שהוא לא שם לב?
והיא, לאט לאט הרגישה מתכווצת לידו. כולם אמרו שהוא עוצמתי והיא חיפשה בחור עוצמתי, אבל ברגע שהוא דרך על מקק גרמני וצחק לעצמו, היא הרגישה כזו בחילה ואף אחד לא הבין, כי מקק גרמני! מה קרה! אבל זה רק הצטרף לה, ואלו לא היו פרפרים, להבנתה. אלו היו נורות.
מוטי שטרן מנסה לסדר את הבלגן והפחד שהדוגמאות האלו יוצרות: “כהקדמה לתשובה הזאת, עלינו לחלק את המקרים לרמות שונות. קיימים מקרים שבהם ישנה המלצה כמעט גורפת, לאחר התייעצות עם רבנים ואנשי מקצוע כמובן, להוריד את השידוך, ומקרים שבהם ההחלטה היא לא חד משמעית, אלא תלויה בנכונות של אחד הצדדים לחיות עם אתגרים מתמשכים.
“למשל במקרה שהתגלתה אצל הכלה מחלה גופנית בעייתית בדיוק בתקופה שבין האירוסין לחתונה. להמתין להחלמתה? לשאת את הדאגה שלאחרי? שאלות קורעות לב.
“מחלות נפש שמתגלות, גם הן שאלה רגישה בפני עצמה שלא ניכנס לנבכיה כעת, כי חשוב מאוד לשאול כל שאלה לגופה את אנשי המקצוע.
“לעומת זאת, באשר לבעלי האלימות לסוגיה, אנחנו מעדיפים שהם יישארו רווקים לנצח…
“לחיות עם בעל או אישה בעייתיים מאוד מאוד, כלומר שתלטנים ומניפולטיביים (וכידוע אלימות היא לאו דווקא פיזית), זאת חוויה בלתי נסבלת ובלתי אפשרית. הם גורמים לתחושות פחד מתמשכות ולצמצום הפעילות ואף החשיבה של האחר.
“אז אומנם אלימות נמצאת על רצף של עוצמות, וגם אנשים נורמטיביים יכולים לנסות לשכנע את האחר באמצעות מניפולציות במטרה להשיג את רצונותיהם. אך עם אלו שבקצה השני ממש לא נרצה לחיות, ולו מכיוון שגם להיפרד מהם לאחר הנישואין לא יהיה כל כך פשוט”.
זו כמעט הפכה להיות סיסמה או מגפה, ובכל מקרה – פחד איום ונורא מאימת הנרקיסיזם, וכולנו מחפשים נורות אדומות שיעזרו לנו לזהות לפני שניפגע, אבל זה לא כל כך פשוט.
מלכודת דבש
“קיימים סימנים מזהים לנרקיסיסטיים”, אומר מוטי שטרן ומסייג: “אך זה עלול להיות מורכב, שכן אנשים אלו לא רק מפחידים ומסוכנים כי הם מצרים את צעדם של האחרים, אלא גם יכולים להיות אנשים מרשימים ולספק תחושות ביטחון ורוגע, מה שבעצם עלול להתברר כמלכודת דבש.
“כך או אחרת, הייתי מחלק את הנורות האדומות לשני סוגים: נורות אדומות שאפשר לזהות בעקבות התנהגות האחר, ונורות אדומות שנובעות מאינטואיציה – זיהוי החוויות הפנימיות המתעוררות אצלנו ביחס לחתן או לכלה”.
הנורות האדומות שאפשר לזהות על האחר הן:
מצבי רוח קיצוניים – שינויי התנהגות קיצוניים והתקפי זעם.
התנהגות דו פרצופית – מול אחרים הכל נראה תקין, בפרטיות יש התפרצויות, כעס וניסיונות לשליטה.
קנאה מופרזת וחשדנות – צורך לדעת תמיד איפה נמצאים בן או בת הזוג, מעקב ובקשת דין וחשבון על כל צעד. (כמובן זו נורה אדומה שקופצת בעיקר אחרי החתונה.)
בידוד מהמשפחה והחברים – שכנוע לנתק קשרים עם אנשים קרובים ובני משפחה, יצירת מצב שבו אי אפשר יהיה להיות לבד עם חברים וקרובים.
רכושנות או שתלטנות מופרזת או קיצונית – שליטה על תחומי העיסוק, עבודה ופנאי, תפיסה נוקשה ביחס לכסף וצורך בניהול הכסף באופן בלעדי. החלטה על לבוש ועוד.
ביקורת מתמדת, חוסר הערכה וזלזול – האשמה וביקורתיות באופן קבוע, זלזול בכך שהביקורת והזלזול פוגעים.
איומים בפגיעה עצמית – פחד קיצוני מפרֵדה, צורך תמידי בהימצאות משותפת.
הנורות האדומות האינטואיטיביות הן:
תחושות פחד בנוכחותו.
צורך קיצוני להיזהר מהדברים שאני יכול לספר או לשתף.
חוויה של זלזול ופגיעות חוזרות ונשנות, כשבין לבין, הוא מפייס באופן יוצא מהכלל.
יהיה מי שיגיד – אנחנו צריכים להגיע לשלב השידוכים מוכנים כל כך, מחוברים כל כך לעצמנו, שהאינטואיציה תעבוד היטב ונדע לזהות ממרחק כל נורה מהבהבת. אבל זה מושלם מדי. יהיר מדי.
לא לכל החלקים שלנו אנחנו מחוברים, הלא מודע שולט בכולנו, ותעתוע יכול לשטות בכולנו. נעשה הכל כדי לא להיפגע, אבל השאלה הגדולה יותר תהיה, מה נעשה אם נפגענו. איך נתמודד עם המציאות הלזו.
עד כאן הנקודות האדומות, שנבדלות מהפרפרים. את הפרפרים צריך להאכיל בצוף ובדבש, שיחזרו להאיר את האוויר הפתוח. פרפרים יש כמעט לכולם.
באושר, כל הדרך לחופה
כשהתחפשנו בגן לאה לכלה, זה היה פשוט: לבשנו את השמלה המהממת, מלאת התחתיות המתנפחות, אמא שמה לנו קצת סומק ותקעה הינומה ופרחים ביד – כדי להבדיל ממלכת אסתר, עוד קצת תכשיטים מ’הכל בשקל’ וסיימנו.
לפעמים… לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שככה מתחתנים. אפשר להבין אותנו. מי אוהב לחשוב על עבודה קשה? כולנו כבר מחכים לעולם מתוקן שאין בו קנאה, שנאה, תחרות או סתם – היעלבות, געגוע ושיממון פנימי.
אין ברירה, חייבים להשאיר את החלומות לגן לאה. כדי לצעוד לחופה באושר, חייבים להבין כלל זהב: אושר לא מקבלים, אושר יוצרים.
וזה מאכזב ונותן כוח בו זמנית, כי ככה זה העולם. נווה – תלאות. גם נווה, גם תלאות. גם עבודה קשה וגם אושר. רק את הזר מקבלים על מגש של כסף, אחר כך צריך להתחיל לעשות עבודה פנימית אף על פי שעל החתן גמרו את ההלל והכלה מעתיקת נשימה.
עבודה – תהיה לכולנו, כי ככה זה בחיים. וזו אקסיומה. כל ניסיון לחשוב אחרת, רק יכאיב לנו ויאכזב. ו– בואו נזכור, אם אנחנו קוראים את השורות הללו אנחנו כבר ילדים גדולים, יכולים לעבוד, ויכולים לתמוך בילדים שלנו כשהם עובדים. להתבונן בהם בעיניים מאמינות, מעצימות ולהכין להם כוס קפה לעידוד.
זה רק מרחיב את הלב, העבודה הזו. רק מחשל. מוטי שטרן מסביר את זה במילים בהירות:
“כדי לצעוד לחופה בכל זאת בתחושת ביטחון, כדאי לדעת שתחושת הביטחון תלויה בנו עצמנו יותר מאשר באחר. צריך לזכור שתמיד יהיו פערים בין בני הזוג, ובכל חיי נישואין יש תקופות שמאתגרות את איכות הקשר.
“ועם זאת, אדם שיודע שהוא יכול להתמודד עם קשיים באופן כללי, אין סיבה שהוא לא יצליח לעשות זאת גם בחיי הנישואין. כלומר, ככל שאנחנו מצפים שהביטחון יבוא אלינו רק אם האחר יהיה בסדר, או אז, תחושת הביטחון תתרחק מאיתנו.
“לעומת זאת, אם אנו סומכים על עצמנו שאנחנו אנשים שיכולים להסתדר עם אנשים ומסוגלים להתגמש במצבים מסוימים מתוך אמונה שזה רצון השם, אזי נחוש בטוחים יותר כשאנו צועדים לחופה”.
וכן, כן הורים יקרים, ממש בשביל זה אנחנו צריכים לא לסלול לילדים שלנו את הדרך ולפרוש להם שטיח אדום, אלא לתת להם לשאת “תסכול מיטבי” – תסכול כזה שלא יערער אותם לחלוטין, אבל גם לא ישמור עליהם בצמר גפן מתוק.
למשל? למשל מותר לאמא להתעצבן על הבת שלה שלא הדיחה את הכלים מיוזמתה. “אוף, אסתי, ציפיתי שתחשבי על זה לבד!” ככה אסתי תלמד להיעלב, להיפגע קצת, אבל גם – להסביר את עצמה לאמא ששומעת ואולי גם לתקן.
מותר לאבא לומר לבן שלו “שמונים? אתה יכול לקבל במבחן יותר!” אם ההוא ב א מ ת יכול יותר. רק חיבוקים, נשיקות ומילים טובות לא יוצרים את היכולת לחיזוק השרירים הנפשיים. נפגענו? נכון, נתמודד. נפלנו? נקום.
אבל לא נלך לקיצוניות, כן? אין שום היתר הלכתי ונפשי לפגוע בכוונה, חלילה. רק… רק להיות קצת יותר טבעיים, מאמינים, סוללים דרך – אבל בלי שטיח אדום. ומוטי שטרן מוסיף את הנקודה החשובה הזו, ששוב, מבקשת מאיתנו להחזיק בשתי ידיים גם יחד, את המציאות המורכבת ששמה “החיים עצמם”:
“במקרים שאנחנו לא מרגישים בטוחים, מומלץ להתייעץ עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם שיוכלו לכוון אותנו בדרך נכונה. כאלו שאין להם אינטרס שנישאר בקשר או לחלופין שנסיים אותו.
“אנשים אלו צריכים להיות כאלו שיוכלו לעזור להפנות לגורמים מקצועיים רלוונטיים, ולא ייקחו את ההחלטות על כתפיהם בפסקנות חד ממדית ו’כל יודעת’.
“ככלל, הייתי אומר שכל עוד לא מדובר ברב דגול שאנו סומכים שיש לו סייעתא דשמיא עצומה והוא בבחינת צדיק גוזר והקב”ה מקיים, אם האדם שמולנו מחליט עבורנו החלטות כבדות משקל, זה סימן ברור לכך שהוא לא ממש רציני ואחראי.
“המטרה היא להחזיר – תמיד, את הכוח לאדם עצמו ולבחירותיו”.
ולסיכום, הוא מוסיף משפט אלמותי:
“כמובן, לאנשים מאמינים קל יותר כשאנו מפנימים שהשם מוביל אותנו בדרך שהכי נכונה עבורנו. אנחנו עושים את ההשתדלות כדי שנחיה חיים טובים ורגועים, אך עם זאת זוכרים ש”הגזירה אמת והחריצות שקר” כדברי הרמב”ן (על בראשית לז טו)”.
אולי האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בתחילת הכתבה לא מוכרחה להיות נכונה ומציאותית. אולי לא צריך לשחק מחבואים בגילים האלו. אולי מותר להגיח, אט אט מתוך המסתורים הנפשיים, למרות הפחד הגדול שיש בנו שאולי יפגעו בנו, ידחו אותנו או יאשימו. אולי אם אנחנו מתחבאים חזק כל כך מאחורי הגדר, אנחנו מחמיצים את השמיים ואת ארוחת הערב.
ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי החביב, אמר: “תענוג להתחבא, אסון לא להימצא”. אולי התחבאנו דיינו, הגיעה העת למצוא אותנו בחברתו של האחר. ]
***
הפרדוקס של התלות
החיים בעולם שלנו מלאים פרדוקסים. מצד אחד, מצד שני. אין כמעט מקום מוחלט שאפשר להניח בו את הראש בלי צורך לשאת את ה”גם וגם”. מעייף? כן, אבל בעיקר – לא משעמם.
זו גם הפרדוקסליות בקשר מוצלח. כדי להרגיש שאוהבים אותנו, אנחנו צריכים שיהיה שם מישהו אחר. אהבה עצמית היא דבר נהדר, כמובן, אבל היא לא מספקת. אנחנו צריכים מישהו אחר שיאהב אותנו. לא הכל נובע מבפנים והבור לא מתמלא מחולייתו.
מנגד, אם כבר מדובר ב’אחר’ אז יש לו גם צרכים – אחרים, רצונות – אחרים, הרגלים – אחרים, ובכלל – הוא לא אנחנו, לא נלך איתו בקו ישר והדוק תמיד. יהיו חיכוכים בהכרח. מידות טובות? ודאי, ויתורים – ברור! ועדיין, לא היינו רוצים למחוק את האחר או שהוא ימחק אותנו כליל.
כל ילד רוצה שאמא תאהב אותו, אבל באמת באמת, הוא רוצה וצריך שאמא הזו גם תקיים חיים משל עצמה. שהיא תתמסר אליו בכל ליבה, אבל גם – תיתן לעצמה, תפנק אותה, תשחרר ותאוורר ותהיה היא.
כל אדם רוצה התמסרות מלאה מבן הזוג, וככל שהוא בריא בנפשו – הוא צריך, בירכתי ליבו, שיהיו לו חיים משל עצמו, גם במחיר שלא תמיד בדקה שהוא רוצה שהיא תהיה בבית, היא אכן תהיה. גם אם במחיר שאת המסכת שהיא רוצה שהוא ילמד, הוא אכן ילמד.
וזה פרדוקס לא קל לנשיאה.
פרופ’ מירב רוט, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, כותבת על כך: “במרכז הקושי לאהוב מצוי הפרדוקס של התלות. אני תלויה באחר, והאחר מוגדר דרך היותו לא אני. במילים אחרות, הוא מוגדר דרך האוטונומיה של אחרותו”.
וזה דורש אומץ גדול שתחילת הקשר, תקופת האירוסין, מציפה במלוא עזה: “האחר ניחן בחירות לסרב ובחירות לעזוב”. יכול להיות שאבקש ממנו לערוך את האירוסין השבוע, והוא יגיד שלא מתאים לו השבוע, רק בשבוע הבא. ייתכן שהוא יבקש למצוא דירה בעפולה, והיא תרצה את בית שמש.
ופתאום זה יבהיל, ואולי אנחנו רבים? אולי לא נוכל לשאת את האחרוּת? לא, לא, שם בדיוק מתחילה הדרך. כי כנראה אהבה ראשונית של אמא ותינוק כרוכה רק במעט כאב: הוא יחכה עד שהיא תכין את הבקבוק, הוא יתמודד עם כאבי הבטן שלו כי היא רגע שותה קפה.
כך גם קשר מוצלח בוגר, דורש להתמודד עם כאבים גדולים יותר בלתי נמנעים. רק בקשה אחת: שהטוב יגבר על הקושי, שהאושר יגבר על הכובד, שהקשר הטוב יהיה גדול מהכאב.
