בחצר של בניין ‘אגודת ישראל’ שבקישינב מוצבת חנוכייה גדולה, מוזרה למראה. ממה עשויה החנוכייה? ולמה? | עוד הרבה שאלות מנקרות בלב כשמגיעים אל העיר הקרה הזו שבמולדובה הרחוקה, כשרואים את האנשים שטורחים שם כדי להעניק ליהודי העיר תשתית של חיי מצווה והלכה. איך מגיעים בני זוג בני–ברקיים לנסיעות על קו ישראל–קישינב? מה גרם לאישה מולדבית להפוך את חייה, ולהיות היום משגיחת הכשרות של הקהילה? איך מגיעה צעירה רחוקה לנהל כיום את המערך הקהילתי ביד רמה? | מסע מרתק אל האור
התמונות באדיבות אגודת ישראל – הקהילה היהודית בקישינב
קן הַחֲסִידוֹת הריק, זה הדבר הראשון שאני מבחינה בו בבוקר, כשאני מסתכלת על צמרת העץ הנישא מול מרפסת הקומה השנייה של המלון החתולי. חתולי – לא כי זהו שמו, אלא בגלל דמות מעוצבת של חתול שחור מבריק שקידם את פנינו בפתח מימין, עובר בשטיחון החדר המעוטר בחתוליות, ועוד כמה חתולים עשירים במיאו שהתכרבלו בכורסה בלובי מול הפקיד המנומנם. הקונספט של מלון הבוטיק המולדבי הוא חתול, הבנתי. ‘כמה רוסי’, גיחכתי בשאננות השמורה לאלה שלא מעלים בדעתם כמה פוגעני להשתמש במינוח הזה ליושבי ויוצאי מולדובה.
וכמה אירוני! החסידות מהקן הנטוש נהנות מאוויר ארצישראלי, ואני כאן, בקישינב.
עיר מלאת סתירות
ערב חנוכה, ערב ימים של אור וניצחון הרוח היהודית, הגעתי אל קישינב למסע היכרות מעמיק עם נשים יהודיות שמתגוררות בעיר הזו, שאצלנו שמה נקשר למילה הרוסית “פוגרום”. בעקבות פרעות קישינב, התאזרחה המילה המדממת הזו במילון היהודי והבין–לאומי לדיראון עולם.
אני יוצאת מהמלון. השמש שקרנית, המעיל נרכס מהר. שלכת סתווית ברחובות, אבל האוויר קר כמו יום חורפי נוסח ארץ ישראל. קישינב היא עיר מלאת סתירות. לשמאלי בניין חברת הייטק, חדשני, גבוה, מבריק, מצופה אריחי זכוכית כהים. מתקדמים, והנה חורבה שנראית עוד מלפני העידן הסובייטי שאהב בנייה קרה ומרובעת. יש עיטורי אבן, וניכר רצון של סתת לתת חן לבניין. עכשיו נותרה ממנו רק החזית המפוארת. החלונות הנטושים מכוסים בקרשי עץ. על פנינו חולפים מקומיים, מהם לבושים היטב בביגוד עדכני שנרכש בקניון החדש, ולצידם אחרים, לבושם מיושן ומרופט.
הגענו למבנה הפינתי. בחזית שלט שמכריז ‘אגודת ישראל’ באותיות בצבעי כחול ותכלת, ולידן סמל מנורה ולהבה גדולה.
שער ברזל גדול ואטום, ומנעול מספרים. להתקשר לברר איך נכנסים למבצר?
הו, הנה מישהו יוצא. רואה יהודים, מאיר פנים. מגלה את הקוד. נכנסים.
חצר גדולה מוקפת מבנים, עציצי פרחים. מימין נשען על העץ מין מבנה חנוכייה מתכתי מוזר.
“בואו”, מזמינים אותנו. נכנסים משמאל אל הפרוזדור. ריח טוב של אוכל והמולה. בדיוק סיימו את תפילת שחרית.
המבנה אפלולי למדי. בהמשך נלמד שזה חלק מהסתירות של העיר הזו, חוסכים בחשמל בכל מקום. אתה נמצא אומנם במקום מואר ומטופח, אבל במסדרון? אין צורך. הוא רק הדרך למקום העיקרי והחשוב באמת. אני נפעמת לעצמי מהמשל והנמשל כשנכנסת אל ה’טרקלין’. נאה, נעים, מסויד בחן. על הקיר מימיני תפאורה של מסך, עליו עלי סתיו ודלועים. נראה ספק תפאורה להצגה, ספק פינת סטודיו לצילום. כולאת את השאלות מה זה ועל מה זה כי לנה כבר מקבלת אותנו, גבוהה ומשועשעת. כל דבר מצחיק אותה. וכשאנחנו צוללות להיכרות מעמיקה יותר, אני מגלה שהצחוק והעליזות מחביאים עשייה ציבורית נמרצת, עומק ואינטליגנציה רגשית שמשתמשת בהומור ככלי חיבור, קבלה והישרדות. כי יהודים חייבים לשרוד, ככה זה, כמו שהייתה נאנחת סבתא שלי לו הייתה איתנו.
רב הקהילה והרב הראשי למולדובה הרב פנחס זלצמן שליט”א אומנם עסוק עם המקומיים, אבל דואג שדבר ראשון נאכל ארוחת בוקר. יהודייה טובה ומבוגרת מציצה מהמטבח ובוחנת מי זקוק למנה. עד מהרה הצלחות מונחות על השלחן: תלולית נדיבה במיוחד של משהו שנראה כמו פארפלעך (מסבירים לי שזו כוסמת), ביצה קשה חצויה, וסלט חמצמץ מזרח–אירופי, מורכב מירקות שורשים.
אל תצפו ליוגורט או מילקי, מוצרי חלב דורשים פרוצדורה מורכבת. “עוד מעט תראי את המטבח החלבי”, מבטיחה לי הרבנית זלצמן.
ליד שולחן הסמוך לקיר הגדול, סועדים מתפללי בית הכנסת שסיימו שחרית. אנשים מבוגרים חבושי קסקטים, מתאימים יותר לתמונות שחור לבן, אבל הם צבעוניים, ונוכחים, ומשוחחים שיחת רעים. מתברר לי שבקבוצה יש כאלה שזו הארוחה הכשרה היחידה שיוכלו להשיג, ואם לא יאכלו כאן – ירעבו, כפשוטו. חלק מהם בעלי יכולת כלכלית גבוהה, שיכולים להתפנק הרבה יותר מבארוחה שכזו, אבל טוב להם להיות ולאכול עם אחיהם היהודים, ביחד.
הוא שאמרנו, קישינב מלאת סתירות ומסתדרת איתן יפה.
פשוט לנה
עם לנה הכל פשוט וזורם. היא משוחחת בעברית שוטפת. מציעה שאראיין אותה עם אמא שלה, שעובדת במטבח הקטן יותר מהמטבח האישי שלי. בחדרון הזה, שמסעיד קהילה שלמה, סירי ענק מבעבעים וריח של עופות ומרקים מחמם את כל מי שמציץ. אבל אמא של לנה פחות מתלהבת. היא עסוקה ועליה להכין את ארוחת הצהריים הכשרה לקהילה. אחר כך לוחשת לי לנה שהיא כנראה חוששת מ”עין הרע”.
"איך אמא יודעת את כללי המטבח הכשר?" אני שואלת, מודעת לכך ששבעים שנות קומוניזם לא פסחו על מולדובה.
"אף על פי שאצלנו בבית לא היו מנהגים יהודיים", מסבירה לנה, "אמא זכרה את החגים מבית הוריה: לפסח למשל היו מביאים קמח לבית כנסת ואופים מצות. אז מצות היא הכירה. כשהביאו את אמא לכאן לעבוד במטבח, היא ישבה ולמדה את כל הלכות הכשרות".
איך הצליחה ללמוד את מערכת הכללים הזו?
מביטה באם שמתרוצצת בין המטבח לאולם האוכל למרות גילה המתקדם, ויודעת כמה קשה לשנות הרגלים בגיל כזה.
"היה לה קשה, אבל היא גנרלית. בסוף הכל יצא בסדר", מרגיעה לנה.
ואיך את הגעת לכאן, לקהילה?
“נולדתי במולדובה. ידעתי שאני יהודייה, אבל לא היה לזה שום ביטוי בחיים שלנו. כשהייתי בכיתה שלוש הייתי אמורה להצטרף לתנועה של המפלגה הקומוניסטית. זו הייתה גאווה, לקבל סרט אדום. אבל בדיוק בבוקר הטקס הזיזו את השעון ובטעות קמתי שעה מאוחר יותר. בבית הספר הודיעו לי בחומרה שלתנועה הקומוניסטית מתקבלים רק הטובים ביותר, ומאחרת כמוני – לא. בסוף אותה שנה, כשהקומוניזם קרס, לאף אחד לא היה צורך בסרט האדום שלו. לא רציתם אותי? זה מה שקרה לכם!” היא צוחקת.
“כשהייתי בת חמש עשרה, הקונסוליה הישראלית פתחה תוכנית ראשונה עבור יהודים, ואז נחשפתי לראשונה ליהדות ולתכנים יהודיים. כשהייתי בת עשרים וארבע נסעתי לחתונה של בת דודתי בכפר, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את סבתא שלי יושבת וקוראת ב'תורה'", היא אומרת במלעיל. "בתקופה ההיא אמרו שבגללנו ההורים חוזרים להיות יהודים. חצי מצעירי מולדובה התחילו ללמוד באוניברסיטה הפתוחה היסטוריה ויהדות. היה לנו מעניין".
כעת אנחנו יושבות אצלה במשרד, שנמצא בראש מדרגות תלולות מעל מבנה המקווה. תוך כדי דיבור נכנס יהודי מבוגר לבקש עזרה, והם מנהלים שיחה בשפה המקומית.
מה התפקיד שלך כאן? מנהלת? מזכירת הקהילה?
“מתרגמת, מנהלת…”
הרבנית זלצמן מוסיפה: “אוזן קשבת, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית…”
יום למחרת מראה לי לנה הסרטה מלפני חמש שנים, שבה רואים אותה מסירה בפטיש טיח ישן. זה היה במהלך שיפוצי הקומה השנייה, המשמשת מרחב הפעילות של הילדים. “שאלת אותי מה אני עושה פה? אז תראי…
"אנשים נתקעים בשדה תעופה", היא מסבירה על באי הבית הזה, "מגיעים לכאן וצריכים כל מיני דברים. השנה הגיעו לכאן מאה ועשרים אנשים מאומן שנתקעו. לא היו בתי מלון פנויים בקישינב, כי היו בחירות באותה תקופה. קנינו מזרנים ופרשנו בכל מקום אפשרי, ומי שכן הצליח לשכור מקום בא ולקח מכאן אוכל. כמה אנשים עוברים פה? קשה לדעת".
"כמו תחנת רכבת?" אני מציעה, והיא פורצת בצחוק גדול: "כן, בדיוק!" מתברר שלא הכירה את הביטוי.
"ערב שבת, המקום עמוס ב'אומנים'", היא מספרת סיפור אחד מתוך אלפים. "הגיע אדם ושאל אותי: 'איפה לשים את המזוודה?' אמרתי: 'פה אפשר להניח בכל מקום, אף אחד לא ייקח'. קרוב לשבת הגיעה קבוצת יהודים צרפתים. הגיע הרב זלצמן ואמר שהוא חושש שלא יהיה עבורם מספיק אוכל, אולי רק בשר. הלכו מהר לשוק, קנו מוצרים, חזרו, ואז הגיעה ההסעה שלהם. אספו את המזוודות ובטעות לקחו גם את המזוודה שלו. חוזר האיש מהמקווה ו– אין מזוודה. איזה לחץ! הרב זלצמן הרגיע אותו: 'אל תדאג, הכל משמיים, נדאג לך לבגדים'. בינתיים מקס, עובד הקהילה שאינו יהודי, הלך וחיפש את הקבוצה. בסוף מצא היכן היא מתאכסנת והביא את המזוודה, אבל זה כבר היה אחרי שבת".
היא חוזרת לשאלה איך הגיעה לקהילה כאן, וממשיכה את סיפורה: “כאמור, נולדתי במולדובה. בגיל שבע עשרה התחתנתי”.
חיי הנישואים הסתיימו בטעם מר, ובגיל עשרים החליטה לנה לעלות עם בתה הקטנה לישראל, לפתוח בחיים חדשים.
“בגיל עשרים וארבע חזרתי לכאן. הבנות שהכרתי כאן בעיר אמרו שיש בבית הכנסת שיעורים של הרב דניאל. התחלתי לבוא. יום אחד ישב שם רב אחד ביחד עם הרב דניאל, וביקש שאעזור בתרגום לעברית. אמרתי: ‘נראה במה אוכל לעזור’, כי כבר הייתי כמה שנים במולדובה וחששתי שאני לא זוכרת את השפה. אותו רב התחיל לחקור אותי: מי אני, מהיכן, מה עושה. נרתעתי: מה זה פה, משטרה? רב דניאל הרגיע והסביר: יש לו פגישה חשובה וצריך מישהו שיתרגם.
יצאנו לפגישה ומאז אני עובדת כאן. הרב השני היה הרב זלצמן”.
עכשיו הבנו…
“בהתחלה העזרה הייתה קשורה בפרויקט בנייה, וגם בקהילה. בית הכנסת הזה היה סגור עשר שנים. לפני סוכות נולד לי בן. אני צריכה ברית לבן, איפה נעשה?” היא שואלת בפשטות, כאילו ברית לילד ממשפחה בתרדמת יהודית של יותר משבעים שנה היא דבר מובן מאליו. “הרב זלצמן והקהילה שכרו דירה ושם עשינו לו ברית, ואת הסעודה – בסוכה.
“את המקום הזה גאלו לפני עשר שנים, ושיפצו לפני חצי שנה. עכשיו חדר האוכל נהיה כמו אולם אירועים ונעים להזמין לכאן”.
מצלמה שומרת שבת
אני מתבוננת סביבי. האנשים כאן נראים בשלבים שונים של שמירת מצוות. אין לי מושג היכן למקם את לנה, אם כי לפי טיב הפעילות שלה נראה שהיא מונחת היטב בצרכים לניהול חיים יהודיים כשרים.
וכמו קוראת את מחשבותיי, היא משתפת: “אני רוצה לספר לך איך התחלתי לשמור לשבת: בעלי הוא איש צבא. כשנערך ‘מצעד התשעה במאי’ (חגיגת יום הניצחון על גרמניה הנאצית שהשתמרה עוד מהתקופה הסובייטית), ביקשתי מהרב זלצמן אם יוכל להשאיל לי את המצלמה. היו אז מצלמות קטנות כאלה", היא מזכירה. "ידעתי שנפגוש את הרמטכ"ל במרכז העיר ורציתי לצלם את האירוע ולהראות אחר כך את התמונות למשפחה.
“אמר לי הרב: ‘בשמחה, רק בבקשה לא להראות את התמונות בשבת’. לא הבנתי למה, ולא התייחסתי לבקשה. הצטלמנו עם הרמטכ”ל, יצאו תמונות נהדרות. בשבת אני פותחת את המצלמה ומראה את התמונות לכולם. ביום ראשון החזרתי את המצלמה לרב זלצמן ורציתי שיראה את התמונות. הן נעלמו! לא יכול להיות! ברור שהתמונות היו, ואף אחד לא נגע במצלמה! ככה התחלתי לשמור שבת”.
קבוצת ילדים נכנסת בצהלה לאולם חדר האוכל. צמות הפשתן של הילדות עטורות עלי שלכת, הבנים חובשים ‘כיפת כותל’ לבנה ומבריקה על בלוריות זהובות ושחורות. הם מתיישבים בצייתנות סביב השולחן יחד עם המורה. אמא של לנה מרחפת סביבם ומגישה מרק חם כסבתא טובה, כשאישה מבוגרת נוספת מסייעת בהגשה.
“יש חופש בבית הספר הכללי”, מסבירה לי לנה. “הילדים מגיעים לכאן, מקבלים פעילויות של העשרה יהודית מתובלת בשיעורי אומנות וחוויה, וכמובן, ארוחה כשרה וחמה”. הילדים רוכנים אל צלחות המרק וגומעים, ומקס, מצוות המקום, לוחש: “יש כאן ילדים שבלי האוכל הזה יאכלו בבית רק לחם עם ממרח וזהו. חלק ממשפחות חד הוריות, ויש כאלה שרשויות הרווחה שולחות אלינו".
מתברר שתצוגת השלכת וקישוטי הסתיו בצד הם לכבוד מסיבת ראש חודש. "כל דבר פה הוא סיבה למסיבה", מצטחקת לנה ומגלה: "חלק מהילדים שיושבים כאן – הרב זלצמן היה סנדק שלהם".
אמא שלה מתערבת ודורשת שנשב כבר לאכול את ארוחת הצהריים לפני שתתקרר. לסבתות יהודיות אסור לסרב.
הבן של בירנבוים ואמא של סבטלנה
אישה גבוהה נכנסת במבוכה קלה. הרבנית זלצמן מאירה לה פנים ולוחשת לי בשקט: “זאת בירנבוים והברית”. אני מייד מקשרת את הצעירה כהת השיער עם אחד הסיפורים הראשונים ששמעתי כאן, כשביקשתי רקע לפעילות בקהילה: “לכאן פונים יהודי קישינב כדי לקבל מה שיהודי צריך: קבורה וגיטין, חתונות ובריתות. הנה, מר בירנבוים הגיע בוקר אחד לבית הכנסת וסיפר כי נולד לו נכד וצריך שיעשו לו ברית מחר. הרב זלצמן ישב ושוחח איתו, ואז התברר כי היום השמיני חל למעשה באותו היום. הוא דאג מייד למוהל, אבל אז התברר שאבי הילד כועס ולא מסכים שיעשו ברית. הייתה מהומה גדולה, האיש ברח מהבית, אבל התינוק נימול לשמונה, ברוך השם. הרב זלצמן היה הסנדק שלו”.
האישה מתיישבת איתנו ואני מנסה לגשש בעדינות. השיחה מתחילה באנגלית.
“אני סבטלנה בירנבוים, גרה בקישינב, עובדת ב… אני לא בטוחה שתביני מה זה”, מתנצלת, “גיימינג”.
ילד בעל בלורית שחורה ומתולתלת וכיפה לבנה מבריקה קופץ מאחוריה. היא מסתובבת אליו בחיוך, וזרועותיה עוטפות אותו בחיבה.
“זה הבן שלי”, היא מחייכת, ואני מבינה שזה התינוק ‘ההוא’. מרהיבה עוז ושואלת, מתנסחת בעדינות ובלי להיכנס לתסבוכת המשפחתית:
יש הרבה מצוות יפות ונחמדות ביהדות, אבל ברית זו לא מצווה קלה. מה גרם לך לרצות לעשות ברית לתינוק?
לנה וסבטלנה מביטות בי בתדהמה, וסבטלנה עונה בפשטות:
"מה הפירוש – הילד שלי יהודי? אני עושה לו ברית!"
היא מראה לי את אביה, אחד מחבורת לובשי הקסקטים שסעדו פה אחרי תפילת שחרית. "כל החיים ידעתי שאני יהודייה", היא אומרת. "אומנם ההורים לא דתיים, אבל חגים קיימו. אבא שלי הוא אומן עץ, ולכן כל מה שיש לנו בבית: פמוטים, חנוכייה, מזוזה – הכל גילף בידיו", מביטה בו בגאווה.
"אנחנו הכרנו כאן, בשיעורים של הרב דניאל. היא הייתה הכי צעירה… בת שש עשרה", מעירה לנה.
סבטלנה מביטה סביב: “הקהילה פה היא המקום הראשון בחיים שלי. כולנו מקבלים פה מה שצריך, ואני נותנת את הבן שלי לכאן בבוקר וחוזרת בערב לקחת אותו”.
הבן של בירנבוים למד בחינוך הכללי. "לפני שנה הבאתי אותו לכאן, עכשיו יש לו חברים יהודים מפה ופתאום הוא מחייך יותר, מספר לי איך יצאנו ממצרים, ועל ראש השנה. זה מחמם לי את הלב".
אני מאחלת לסבטלנה שיהיה לה ממנו הרבה נחת, ומתנצלת שאין מקבילה באנגלית למילה. לנה מנסה לתרגם 'נחת' לרוסית במשפט ארוך שמעלה דמעות בעיניה של סבטלנה. כי מה רוצה כל אמא יהודייה? נחת!
באיזשהו שלב של השיחה, אמא של סבטלנה מתיישבת לידינו. היא נותנת לי שיעור היסטוריה משפחתי שמזכיר לי פרקים מהספר 'לך לך בני':
"גם אמא וגם אבא ברחו לקראת פרוץ המלחמה לקזחסטן, אמא מרוסיה ואבא מאוקראינה. אבא נפטר וסבתא לקחה אותנו, שלושת הנכדים, וברחה לאוזבקיסטן, שם גרנו בבור כזה באדמה. למדתי אז בכיתה תשע. הלכנו לבית ספר בערב, כדי שנוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה בשעות היום.
"סבתא שלי שמרה את כל החגים אף על פי שהם גרו בוורניש ולא היה שם שום דבר. אח שלה היה נוסע עד פטרבורג הרחוקה כדי להביא לה מצות, כי אם לא היו מצות בפסח היא לא אכלה שום דבר. הילדים של בן הדוד שלי עלו ארצה וחזרו בתשובה והיום מאוד שומרים את הכל, ואני חושבת שזה הכי טוב. הילדים שלי לא דתיים אבל שומרים מסורת. זה יגיע", היא מקווה.
החצוצרן שהתגייר
על גרם המדרגות הקטן המוביל למבנה עומדות צמד בנות. צמות שחורות, חיוך ביישני, והופעה שעומדת בכללי התקנון של הסמינרים הטובים.
“בקרוב הן עולות לארץ, בעזרת השם”, מתרגשת הרבנית זלצמן, ומתברר שהיא דאגה להן לסמינר טוב. בפנים לנה כבר יוזמת שיחת ייעוץ עם מנהלת הסמינר לגבי המגמה המתאימה עבורן. אם הבנות, עטויה בכיסוי ראש, מתיישבת איתי בחיוך נבוך. גם אני נבוכה שאין לנו שפה משותפת, אבל הבנות לומדות עברית. “לא מספיק טוב”, מתנצלת אלישבע, הגדולה, ואחותה מסכימה. אנחנו מלהטטות בריאיון בין עברית לאנגלית, ובסוף לנה מצטרפת ומתרגמת.
מתברר שמשפחת פבלוב עברה אך לפני שנים מעטות גיור כדת וכדין, וזאת אחרי קשר ארוך עם הקהילה שהתחיל באבא, האחראי על התזמורת הצבאית במולדובה.
“בכל פעם שהייתה חתונה בקהילה או כל אירוע שמח, הוא צץ והשתתף, מנגן בחצוצרה”, מספרת הרבנית זלצמן.
אני מתבוננת באם העדינה ובבנותיה האציליות, ומנסה להבין את המקור והשורש למשיכה שלהן ליהדות.
“את סבא שלי שלחו לסיביר”, מספרת האם, “היה לו קולחוז”. ואני נזכרת בתיאורים על אותם איכרים בראשית הקומוניזם שהתנגדו להלאמת המשק שלהם, התנגדות שזרקה אותם לארץ גזרה. “אבא שלי גדל במשפחת אומנה יהודית. הם נתנו לו ללמוד על היהדות. לאמא היה רקע יהודי”, היא אומרת, ולנה מרחיבה ומסבירה שיש הרבה כאלה במולדובה, אבל כשאין מסמכים לאמת זאת – זו בעיה: “הרבה יהודים ברחו מפה לשם והחביאו מסמכים, ככה אבדה לצאצאים שלהם הדרך להוכיח יהדות”.
כילדה הרגשת משהו יהודי?
“לאבא היו זורקים שמות גנאי”, זו החוויה היהודית הכי מרשימה שהיא זוכרת.
כשפגשה את בעלה, המחצצר הצבאי, הוא אמר לה שצריך לחפש יהודים ולהיות לידם. “הוא קרא תורה כמה פעמים”, מתרגמת לנה. לו זה היה תיאור של גוי נוצרי מאירופה, זה אולי היה נשמע טבעי, אבל חובב תנ”ך במולדובה בשלהי הקומוניזם? זה יוצא דופן. “תמיד היה מחפש משהו על היהודים. כשהיינו קוראים בספרים היו לנו כל מיני שאלות. באנו לכאן ומצאנו את הרב דניאל ושאלנו. לפני חמש שנים כבר התחלנו לעשות פסח”, היא מתרגשת. “אנחנו מגיעים לכאן לסעודות שבת ולתפילות, משתתפים בשיעורי תורה, לומדים קיצור שולחן ערוך”.
הבנות הביישניות משתתפות בשיחה, ואני מציעה להן לבוא להתארח אצלנו בשבתות כשיגיעו ארצה.
למחרת, חדר האוכל הגדול מלא בדליים עמוסים בעופות. האם והבנות עומדות ליד השולחנות ובמשך שעות מפרקות, מנקות ומתקינות מאות עופות לבישול. הרי גם הן חלק מהקהילה, ודואגות שיהיה כאן אוכל כשר.
ומי הכשיר את העופות? עכשיו הגיע הזמן להכיר את ‘המשגיחה אודליה’, זו האחראית על כל ענייני הכשרות בקהילה, ובלעדיה לא היה כאן אוכל כשר.
אודליה המשגיחה
איפה אודליה?
במטבח החלבי. אהה. כבר ראיתי אותה שם אתמול!
המטבח החלבי נמצא במבנה אחר, מרוחק וקטן. המטרה היא שלא תהיה תערובת בכל אופן וצורה, מטבח כשר ללא פשרות.
המעיל נרכס היטב, ואנחנו יוצאות לפגוש את אודליה. דליים שקופים מלאים בנוזל לבן, חלב, ממלאים את רצפת החדרון הקטן, שבצידו הפונה לרחוב מופיע תחת חלונו השלט המבטיח: Kosher pizza. אודליה, בכיסוי ראש חם, מקבלת אותנו בחיוך, לצד אישה בעלת זיק מרצד בעיניים ופאה בלונדינית אסופה. היא מוזגת חלב למכשיר חשמלי מטרטר המפריד בין חלב לשמנת, ואז אני נודעת כי כאן, במולדובה, הדרך היחידה לטעום חלב ישראל היא ללכת לרפת ולפקח על החליבה, או לבוא לבית הכנסת ‘אגודת ישראל’ וליהנות מפרי עמלן של אודליה ונחמה–דינה שעומדת ומסייעת לה.
הן מוציאות מהמקרר קופסת שמנת מוכנה. אודליה פותחת והופכת אותה בגאווה, מראה לי כמה שמנה היא עד שאין טיפה שנשפכת, ומציעה לי כפית לטעימה. אני נבוכה. במטבח מתבשלים עופות ועוד מעט נאכל בשרי, האם זו נחשבת גבינה קשה שצריכה המתנה של שש שעות? שולחים אותי אל הרב. הוא מאשר שאין בעיה הלכתית. די בחצי שעת המתנה. אני טועמת טעם שהוא בין גבינת שמנת למסקרפונה, וכשמתברר לי שנחמה דינה מתעתדת להכין מהשמנת הזו עוגות גבינה, אני יודעת שהעוגות פה משובחות במיוחד. אבל הרי לא באנו לסיור קולינרי…
כשאודליה, אשתו של “רב דניאל”, סוף סוף מתפנה, אני כמעט לא נושמת כששומעת מה האישה הזו עשתה ועושה ו… למה.
את שם בעלה, “רב דניאל”, שמענו מכל מי שבסביבה. הוא נמצא פה ועוזר בכל דבר, גם בדברים הכי כואבים כמו פטירות. כשהרב זלצמן החי על קו קישינב–בני ברק לא בשטח, הוא שנותן מענה.
ואיך את עם כל זה, אודליה?
“זה רגיל”, היא מושכת כתפיים, “מה הבעיה?”
היא עונה כך אחרי שלנה הסבירה לי בחוץ כי כדי החלב הרבים הגיעו לכאן אחרי שאודליה נסעה לרפת, מרחק ארבעים דקות נסיעה. “ברפתות היא משגיחה שיהיה חלב ישראל, ויש ריח נוראי… כל שבוע מביאה לנו מאה עשרים ליטר, בקיץ יותר. עכשיו הפרות נותנות פחות. היא מכינה מהחלב שמנת, עוגות גבינה, ואפילו גבינה קשה". חשוב לציין שאודליה היא לא ממוצא כפרי שמכיר שיטות להפקת מוצרי חלב תוצרת בית. היא עוקבת אחרי סרטוני הדרכה מפה ומשם, ומחפשת דרכים לפנק את הקהילה בתוצרים חלביים כשרים למהדרין.
“הייתה לנו גלידה, אבל היא נגמרה”, הן מצטערות. “בגלל חגי תשרי הצפופים, חג–שבת–חג–שבת, לא היה זמן לצאת לחלוב יותר ולהכין מוצרים”.
אבל עזבו את החלב. מאיפה האישה הזו, תוצרת מולדובה, יודעת את הלכות הכשרות?
“למדתי עם בעלי, ולמדתי בספרים”, מסבירה אודליה. מתברר שבני הזוג עברו גיור לפני עשרים וחמש שנה. “אודליה כבר הרבה שנים בזה”, כלשונה של המתרגמת הנאמנה.
וזה לא מסובך? הכשרת עופות, בדיקת קטניות…
אודליה ולנה מביטות בי בדיוק באותו מבט תמה של סבטלנה כששאלתי אותה על הקושי במצוות ברית מילה: “זה מה שצריך לעשות, אז עושים”.
אני כמעט מתגוננת, מנסה להסביר חיים אחרים, ומתארת שכשהייתי בת מצווה אמא לקחה אותי לסבתא כדי שאראה לפחות פעם אחת איך מכשירים עוף, ולא אחשוב שעוף מוכשר צומח במקפיא של הסופרמרקט.
“אה”.
סבתא מהחלום
שישה ילדים יש לאודליה, שיהיו בריאים. משפחה גדולה מאוד במושגים מקומיים. היא מראה לי תמונה משפחתית חמימה ופנים זורחות של הבת הצעירה שעומדת בימים אלה לעלות ארצה. לנה לוחשת לי שהילדים האלה נסעו כולם ללמוד במוסקבה, בהיעדר חינוך יהודי טוב בקישינב בימים ההם.
"זה קשה", אני נדהמת, והפעם אודליה לא מכחישה: "מכיתה א' שלחתי אותם, ילדים שלא היו בבית. כשהגיעו לחגים – איזה כיף היה!”
אודליה לא מספקת לי גניחות, אבל כשאני שואלת מה גרם להם להחליט להתגייר, היא אומרת ללנה משהו ברוסית ושתיהן פורצות בצחוק גדול.
לנה מסבירה: “אתמול היא שאלה בדיוק את זה. כשהגיעו כמויות עופות מהשוחט לטיפולה, היא הסתכלה ושאלה בהומור מיואש: ‘באמת, בשביל מה עשינו את זה?’ והוסיפה לשאול: ‘רגע, מי אמר שיהודים חייבים לאכול עוף?’ ואז עבדה והמליחה והכשירה וניקתה. כי ככה צריך”.
“אני מלמדת כאן בנות ומאמנת אותן במלאכה”, מרגיעה אודליה שיש לה עזרה.
אחרי הצחוק הבריא אודליה נפתחת ומספרת איך נפגשה עם רב דניאל, אז צעיר מולדבי כמוה. כשהייתה בת תשע עשרה הם התחתנו, נולדה להם ילדה ואחר כך הם חשבו מהי הדרך הנכונה לחיות את החיים. “זו הייתה דרך ארוכה עד שהגענו לבית הכנסת”, מקפלת מסכת חיים. “הלכנו לכנסייה, ראינו שזה לא מה שאנחנו מחפשים, ואז הגענו לבית כנסת ומייד הרגשנו בבית”.
רקע יהודי יש?
“במסמכים אין זכר. אבל סבתא הגיעה מכפר שהיו בו רק יהודים”.
לנה מזכירה שבמולדובה הייתה קהילה יהודית ענקית, “כארבעים אחוז מתושביה היו יהודים. לא היה כפר שלא היו בו יהודים. בקישינב לבדה היו שבעים ושבעה בתי כנסת. כולם ידעו אידיש, זו הייתה שפה מבוקשת, כך שאם תפגשו מולדבי שמקשקש באידיש ויודע דבר או שניים – לא בטוח בכלל שהוא יהודי”.
ואז הפנים המעשיות של אודליה מצטעפות: “בתקופת החיפוש לפני שהתגיירנו, היה לי חלום–סיוט שחזר על עצמו הרבה: שאני נמצאת בעיר לא מוכרת ולא מבינה איך הגעתי לשם, אני מסתובבת בפארק גדול ולא מצליחה למצוא דרך חזרה. אחרי תקופה, כשהגענו לבית הכנסת והתחלנו תהליך גיור, שב אלי אותו חלום ושוב אני באותו פארק, מסתובבת ומחפשת את הדרך, ואז באה איזו סבתא. שאלתי אותה והיא הסבירה לי איך לצאת מהגן ומה לעשות. הלכתי אחריה והגעתי למבנה, ובזה נגמר החלום.
“למחרת נסעתי לבד לבית הכנסת במוסקבה כדי לקנות ספרי יהדות ברוסית. ירדתי בתחנת הרכבת, עליתי במדרגות נעות וראיתי תמונות תלויות שמראות מה יש בחוץ, ובתמונה אחת ראיתי את הפארק שראיתי בחלום. עד שהגעתי החוצה בכיתי. כשיצאתי משם, ראיתי את היעד שאליו הובילה הסבתא מהחלום, זה היה בית הכנסת במוסקבה! ואז הייתי משוכנעת לחלוטין שהגעתי למקום הנכון”.
העיניים השחורות הצוחקות, מוצפות דמעות.
נחמה דינה מודיעה שיש במטבח החלבי עוגות גבינה, וכך מקרקעת אותנו לחיי המעשה. על פני העוגה סוכריות קישוט צבעוניות שהרבנית זלצמן הביאה לה במיוחד מישראל. היא מתמוגגת ואצה להמשיך במלאכה.
המורה מבני ברק
“נחמה דינה החמודה”, אומרת הרבנית בחיבה, מעדכנת שלאחרונה היא התחתנה למזל טוב. “כשהגעתי לחתונה שלה שנערכה בחצר בית הכנסת, הייתי המומה. הכלה לבשה מין ז’קט לבן מהוה ועלוב. לא הבנתי, היא לא הצליחה להשיג בגד הולם יותר לאירוע? סיפרו לי שהיא הגיעה בשמלה לבנה נאה, אבל… הבד של השרוולים לא ענה על דרישות ההלכה. הסבירו לה שזו בעיה, וזו, בלי מילה נוספת, חיפשה מהר לעטות על עצמה משהו מתאים ולהיכנס לחופה כראוי. ותראי”… היא מראה לי הסרטות מהחתונה, כשהנשים בחדר האוכל והגברים רוקדים בבית הכנסת. הכלה במרכז וסביבה נשות הקהילה, שירים חסידיים ברקע והיא רוקדת באושר, ולמי אכפת הז’קט המוזר הזה?
“לפחות למדתי מזה משהו”, נאנחת הרבנית. “החלטתי לארגן ולהביא מהארץ לכאן שמלות כלה, שיהיו לכלות שמלות מתאימות ויפות בלי שיצטרכו לכל מיני קומבינות”.
כל גיחה שלה לקישינב מלאה במזוודות ומצרכים לקהילה. וכמה חתונות ארגנה כאן, לפעמים שתיים במקביל. ביום–יום היא מורה, מחנכת בכיתה ה’ ב’בית יעקב’ בבני ברק. משפחה בני ברקית רגילה, לכאורה.
איך הגעתם לכאן, לכל זה?
“סבא רבא של בעלי, הרב גמליאל רבינוביץ זצ”ל, היה ראש ישיבה כאן, בבניין הזה”. היא מראה לי תמונה ישנה וממוסגרת תלויה על קיר, ותחתיה לוחית שבה כתובים שמו של הסבא רבא, תוארו והשנים שבהן היה כאן.
“בעלי מצא את התמונה תלויה כאן ככה. ולמה הגיע לכאן? לפני עשרים שנה, סבא שלו מצפת – רבי לוי רבינוביץ, ידע שהוא נוסע מדי פעם לחו”ל, וביקש: ‘אם אתה נוסע למולדובה, חפש שם את הישיבה של אבא שלי’. למרות עיסוקיו הרבים הוא החליט לנסוע לכאן במיוחד, הגיע לכתובת ומצא בניין נטוש. היה בו סימנים של פעילות יהודית שניסו להחיות אחרי הקומוניזם, מעט ספרי קודש, ספסלים, אבל הכל היה מאובק… המבנה של פנימיית הישיבה היה מטונף ומאוכלס באנשים מהדיוטה התחתונה. כשהבאנו את משפחת ברוק מ’נתיבות עולם’ כדי לעשות כאן סדר עם הקהילה, ורצו לארגן להם מקום לשהות, הוציאו מכאן שמונה מכולות מלאות זבל!
“הרב התחיל לקבץ יהודים שמחפשים לטעום יהדות ולהעניק שירותי דת כמו סידור קידושין, גיטין, לוויות ובריתות. עברנו הרבה עד שהמקום שב לידינו. התברר שבזמן הקומוניזם הייתה כאן מפקדת קג”ב, ובשואה – הגסטפו.
“ברגע שהמקום שב אלינו כבר יכולנו לתגבר פעילות. נכנסו הנשים היקרות שפגשת והחלו לתפעל את המטבח, והקמנו את המרכז היהודי לילדים”. אנו עולות לקומה השנייה: הילדים רוכנים בחדר היצירה, מסביבם פוסטרים עם מפת ארץ ישראל, אל”ף–בי”ת, מושגים ביהדות. בחדר הסמוך יושבת נערה עם ילדה לשיעור פרטני. המורה זהבה זלצמן מארץ ישראל רווה נחת.
אנו יוצאות אל החצר, היא מראה לי את החנוכייה המוזרה שראיתי כשנכנסנו. “את רואה, בקנה השמש יש שרשרת של טנק, והסורגים הללו באים לבטא את אחינו היושבים בצרה ובשביה. ייצרו אותה לקראת חנוכה, אחרי פרעות שמחת תורה, ובה הדליקו בחנוכה”.
***
בדרך לשדה התעופה, בדרכי חזרה הביתה, אני מהרהרת בקישינב. עיר יהודית מאוכלסת ובה שבעים ושבעה בתי כנסת, שעברה חורבן בימי הזעם והקפאה קומוניסטית בת שבעים שנה, והיא הולכת ומפשירה, ובנותיה מכשירות עופות, מבשלות ורוקדות בחתונות ובמסיבות ראש חודש.
נכנסתי לטרמינל. בידוק. מעבירים אותי גם לבידוק גופני. מה?! כאן לא נתב”ג… “בפעם הבאה תורידי את השרשרת”, מתנצל המולדבי לבוש המדים.
“לא משנה”. אני רוצה הביתה. ממשיכה לעמדת ההמתנה. האולם מלא נוסעים ומוזיקת הרקע יהודית–חסידית. אני הוזה? החום היהודי כבר כבש את כ–ל מולדובה? לא, לא הגיוני.
אני מתקרבת לשער ‘שלנו’, ומבחינה בירכתי האולם במעגל גדול של בחורים חסידי ויז’ניץ, שרים שירי רגש וערגה. אחד מהם פורט על הפסנתר המקומי, מלווה אותם, והם עוצמים עיניים לסביבה הגויית. הנוסעים מסביב עומדים וצופים, מהם שולפים מכשירים לתיעוד. עוד כמה ‘אומנים’, כמו שלנה קוראת לנוסעים השבים מאומן דרך מולדובה, מצטרפים לשירה.
ואני כמעט מרגישה בבית, אפילו שעוד לא עלינו למטוס.
