שבות ואומרות

ילדה בת חמש מבית חילוני שהגיעה ‘בטעות’ לגן תורני, פעילת מרצ דומיננטית ומפגינה סדרתית, נערה שמתדרדרת עד לכלא הברזילאי, וסטודנטית שמצטרפת ללימודי יהדות רק עבור המלגה ומתווכחת מרות על כל נושא. אלו הן ארבע המרואיינות שלנו, שכיום עונות לתואר המפתיע: מקרבות לבבות ליהדות | הרבניות חגית שירה, מוריה פנקר, מורן קורס ואושרית אלישע, מספרות על דרכן חזרה לאבא, ועל הפעילות המרגשת שלהן כיום בקירוב רחוקים | הדרך חזרה

כשהייתה בגיל העשרה, הבטיחה מורן קורס לעצמה שהיא לעולם לא תקים בית, וודאי שלא תהיה שומרת מצוות. היא הייתה אז פעילה בתנועת מרצ, והתייצבה בקביעות בכל הפגנה של ‘תנו לחיות לחיות’. נוסף על כך, התנדבה בסדנאות, בעמותה לנוער בסיכון ובמחלקת ילדים בבית החולים. אולם בחלוף השנים היא הפכה ל…חסידת חב”ד, אמא לשישה, יועצת רגשית וזוגית, ומרצה המקרבת לבבות.
גם הרבנית חגית שירה גדלה בבית שאינו דתי כלל. “הייתי בסך הכל בת חמש כשההורים הכניסו אותי בטעות לגן דתי”, היא מספרת. “הם בכלל לא התכוונו לכך, אך אני הושפעתי מהקדושה ודבקתי בה, מאז ולתמיד”. כיום, שנים רבות לאחר מכן, פועלת גם היא במלוא המרץ בתחום הקירוב, מוסרת הרצאות, מלווה נשים ומוסרת שיעורים קבועים.
לשמה של הרבנית מוריה פנקר מתוודעות נשים ובנות רבות שעושות את צעדיהן הראשונים ביהדות. הן פוגשות אותה בעת שהיא ממלאת אולמות ומוסרת שיעורי תורה. קשה להאמין שעד לפני כעשור היא הייתה מהעבר השני של המתרס, ועל ידי פרויקט ‘נפש יהודי’ מצאה את דרכה אל היהדות, ומאוחר יותר – אל עולם הקירוב.
אושרית אלישע, אף היא בעלת בתשובה עם סיפור שיכול להפוך לספר עב כרס. תחילתו בשנות נערות המלוות בבעיות אנורקסיה ובולימיה, והמשכו בשהייה בת ארבע שנים בכלא בברזיל. אך דווקא שם, מתוך החושך הגדול, מתוך המראות הקשים ביותר שראתה, היא חוותה את המהפך הגדול ביותר בחייה, וכששוחררה נראתה לגמרי אחרת. מאז, צעד אחר צעד היא התקרבה ליהדות, עד שהפכה למחזירה בתשובה, ואף מוסרת הרצאות בארץ ובחו”ל.
בימים אלו של חודש אלול, כשכולנו שואפות להתקרב וגם לקרב, פנינו לשמוע את סיפוריהן של הרבניות מעוררות השראה, שלא רק שעברו בעצמן את הדרך אל היהדות, אלא כיום גם מפיצות את אורה ברבים.

רגע של שינוי
בואו נחזור לאחור: איך בכלל התגבשה אצלכן ההחלטה לחזור בתשובה?
“גדלתי בבית מסורתי, עטופה בחום ואהבה, אבל בכל הנוגע למסורת הרגשתי תמיד שלקחו ‘מסור’ ובעצם חתכו אותה”, משתפת הרבנית פנקר. “היה לנו הכל, אבל בעצם לא היה לנו כלום. היו שבתות, חגים וקידוש, אך היו גם נסיעות בשבת לים ואוכל לא כשר רח”ל. אומנם תמיד ידעתי שיש בורא לעולם, אבל זה היה ברמת הידיעה ‘כי ככה אבא ואמא אמרו’. לא הרגשתי את האמונה, לא הרגשתי שהקב”ה נוכח בחיים שלי”.
את התהליך האמיתי עברה הרבנית פנקר כשהייתה תלמידה במכללה וקיבלה הצעה להשתתף בלימודי יהדות בתמורה למלגה כספית. “מי לא צריך כסף?” היא שואלת, “מובן שהצטרפתי, ועשיתי זאת אך ורק בשביל המלגה. באותן שנים התחלתי לשמוע שיעורי תורה דרך התוכנית, אבל לא הסכמתי לקבל דברים בקלות. התווכחתי, דרשתי הוכחות, והרגשתי שאם מה שמלמדים אותי שם באמת נכון – אלך עם האמת עד הסוף, ואם לא – אעזוב. לא הייתי מסוגלת לבחור בדרך של ‘חצי-חצי’”.
קיבלת תשובות?
“כן, קיבלתי תשובות כבר בהתחלה, אך חלפו כמה שנים עד שאזרתי אומץ לשנות את אורח החיים שלי. הרגע שקיבלתי את ההחלטה האמיתית ששינתה את חיי היה אחרי ארבע שנים, כשהפגישו אותי עם הגאון הרב יצחק דוד גרוסמן שליט”א, רבה של מגדל העמק, והמשפט הראשון שהוא אמר לי היה: ‘מעכשיו את כמו בת שלי, אני אלווה אותך בכל החלטה שתקבלי’.
“כך, בהדרכתו, עברתי למדרשה, שם עברתי את התהליך המשמעותי ביותר שהפך אותי לשומרת מצוות לכל דבר ועניין. באותם ימים גם נפגשתי עם בעלי, אף הוא בעל תשובה שזכיתי להכיר באמצעות שידוך. בתחילה התגוררנו בצפון, ולאחר מכן עברנו לנתיבות. כיום אני זוכה לעמוד בראש מדרשה של עמותת פנינת אור, שבה לומדות 45 בנות ברוך השם. נוסף על כך, אני מרצה לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ועוסקת רבות בתחום הקירוב”.
הרבנית חגית שירה רואה את סיפור החזרה בתשובה שלה ככזה שממחיש כמה השפעה יש לנו על הסובבים אותנו. “כבר מגיל חמש התקרבתי ליהדות, אך ההורים שלי עדיין היו רחוקים”, היא מספרת. “המעניין הוא שאבא שלי, אף על פי לא חזר בתשובה, הקפיד במשך שנים לא לחלל את השבת כל עוד אני בשטח, כדי שלא לפגוע בי.
“בגיל תשע חזרתי בתשובה לגמרי, ובגיל אחת עשרה וחצי חזרו הוריי בעקבותיי. אבא שלי תמיד אמר שהוא חזר בתשובה בזכותי, כי הייתי ‘האור של הבית’. בכל פעם שאני חושבת על כך אני נרעדת מההבנה שלמעשים שלנו יש השפעה על אחרים. יש כל כך הרבה אנשים שאולי נראים לנו רחוקים, אבל הם בעצם רק מחכים לאור הזה, מחכים שמישהו ייגע בלבבות שלהם. לעולם לא נוכל לשער כמה המילה שלנו לשכנה בסופר, למכרה שפגשנו ברחוב, או לחברה ההיא שבדיוק התכתבנו איתה, יכולה להיות משמעותית וממש להפוך עולמות”.
אצל מורן קורס התחיל סיפור החזרה בתשובה דווקא מילד בן שבע. “הייתי בת שבע עשרה כשהתנדבתי במחלקת שיקום בתל השומר, שם השגחתי בלילות על ילדים”, היא מספרת. “תקופה מסוימת הזדמן לי לשמור על הילד עשהאל שבו שהיה אז בן שבע, ונפצע קשה בפיגוע שבו חדר מחבל לביתם ורצח את אימו ושלושת אחיו. אני זוכרת את הלילות שבהם הייתי לצידו ונפעמתי מהאמונה האדירה שהייתה לו. לא התאפקתי ושאלתי אותו איך הוא מקבל את מה שקרה, והוא, ילד בן שבע בסך הכל, הסביר לי שיש אלוקים בעולם, ושכל מה שהוא עושה זה לטובתנו. זה השפיע עלי בצורה שאי אפשר לתאר וגרם לי להבין שגם אני רוצה להיות במקום הנכון והאמיתי הזה”.
ואילו אושרית אלישע משתפת בסיפור חיים מטלטל: “אומנם אני באה מבית מסורתי, אבל חוויתי כילדה התמודדות קשה מאוד מבחינה דתית שדרדרה אותי לצידי הדרך. לקראת יום הולדתי העשרים הייתי במצב נפשי מאוד לא פשוט, והחלטתי לטוס לברזיל, לחגוג שם יום הולדת. פגשתי שם כמה חבר’ה, ולפני שחזרתי לארץ הפקיד אצלי מישהו מהם חבילה שיש להעביר”.
ההמשך היה גרוע מכפי שאפשר לשער. “בשדה התעופה התברר שהיו בתיק שניים וחצי קילוגרמים של חומרים אסורים. בתוך כמה רגעים כבר עצרו אותי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי בכלא, עם גזר דין של ארבע שנים”.
מאותו רגע נפתחה זירת ההתמודדות הקשה ביותר בחייה. “זו הייתה התמודדות על החיים”, היא מספרת. “כבר בשבוע הראשון לשהייתי בכלא פרץ מרד אסירות. בכלל לא הבנתי מה קורה כי אני לא מדברת פורטוגזית, אבל ראיתי בלגן גדול, ולבסוף שוטרים שנכנסו עם אלות ורובים כדי להשליט סדר. זה נראה כמו מחזה בלהות. ברגע האחרון תפסה אותי אחת הבנות וסימנה לי להישכב תחת אחת המיטות. באותו זמן הפריט היחיד שהיה ברשותי ושהכנסתי איתי לכלא היה דף קטן עם שלושה פרקי תהילים שאמא נתנה לי לפני שטסתי. מצאתי את עצמי שולפת את הדף וקוראת את הפרקים פעם אחר פעם. כשהייתי תחת המיטה צפו במוחי זיכרונות נוספים מהמשפחה שלי – נזכרתי באמא שקוראת איתי קריאת שמע, וקראתי שוב ושוב שמע ישראל, בבכי וברעד, כשאני יודעת שייתכן שאלו הרגעים האחרונים שלי.
“מייד לאחר מכן הרגשתי משהו מוזר, כאילו מישהו מחבק ועוטף אותי. כשהשוטרים נכנסו לחדר יצאתי, והם שאלו אותי משהו שלא הבנתי. אחת הבנות הסבירה להם שאני מישראל ולא מדברת את השפה, ואז הם פשוט עזבו את המקום והלכו.
“מייד לאחר מכן התקבצו סביבי כל הבנות, הן נישקו לי את הידיים וחיבקו אותי, כשהן אומרות לי: ‘הכל בזכותך’. אחת מהן הסבירה לי שהיא כבר אחת עשרה שנים בכלא, ולא קרה שאסירות לא נפגעו במקרים כאלה. היא חזרה ואמרה לי: ‘את בת של אלוקים’, ומאז גם האסירות האחרות כינו אותי כך: ‘בת של אלוקים’.
“בתקופת המאסר חוויתי את החוויות הקשות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מספר פעמים גם הייתי בסכנת חיים”, מוסיפה אושרית אלישע, “אבל עם זה גם חוויתי את ההתרוממות הגדולה ביותר והקרבה לבורא עולם. זכיתי לחגוג את החגים כהלכתם כשבכל חג היו שליחים טובים אחרים שדאגו לי, ובזכותם יכולתי לאכול מצות בפסח, להתפלל ממחזור בימים הנוראים, ובכלל להתפלל מתוך ספרי קודש שהם העבירו לי. התחזקתי באמונה בצורה שאי אפשר לתאר, פשוט מתוך הבנה שאחרי שרואים ניסים אי אפשר להישאר רחוקים”.
האם גם כיום, אחרי שנים, עדיין יש לכן התמודדויות?
“ודאי שהאתגרים נמשכים”, אומרת הרבנית פנקר. “העובדה שחזרתי בתשובה לא אומרת שאין דברים בחיים הקודמים שלי שאני מתגעגעת אליהם. יש לי משפחה שעדיין נמצאת שם, ואפילו שאני חרדית כבר שנים, קשה להם להתרגל לשינוי. יש להם הערות על כך שלילדים שלי אין טלפונים חכמים ושאין אפשרות לשלוח אליהם תמונות בלחיצת כפתור; קשה להם להבין למה אני שולחת את הילדים למסגרות חינוכיות קיצוניות כל כך; למה אני לא מביאה אותם לחלק מהשמחות המשפחתיות ומדוע הילדה שלי בת השלוש מסתובבת בשרוולים ארוכים גם בקיץ.
“לבעלי יש משפט קבוע שהוא מזכיר לי בזמנים קשים: ‘בחרנו את הדרך, ואנו נצמדים אליה, גם אם קשה ולא נוח’. אבל כן, זוהי בהחלט דרך המלווה בהרבה התמודדות יום-יומית.
“אבל יש דבר מעניין שגיליתי – ככל שבני המשפחה המורחבת רואים שאנחנו חזקים בדרך שלנו, והאמת ברורה לנו, כך הם מסתכלים עלינו בהערכה גדולה יותר, ובכל פעם שעולה נושא דתי כלשהו הם מתייעצים איתנו ומבקשים לקבל הכוונה. כי בסופו של דבר כולם יודעים שזוהי דרך האמת, ועם האמת אין משחקים וגם לא פשרות”.
“כשחזרתי בתשובה הרגשתי שיש לי הרבה ידע”, אומרת מורן קורס. “במשך השנים השקעתי המון בלימודי יהדות, למדתי ימים ולילות כשאני מסכמת לעצמי מחברות שלמות ושיעורים רבים, ואף מקבלת עלי קבלות שונות בתחום עבודת המידות ומתחזקת. אבל ככל שהתקרבתי, כך גיליתי כמה עדיין חסר לי, כי עם כל הרצון והמאמץ, אי אפשר להשלים בזמן כה מועט ידע שחסר שנים. אז כן, זה לא קל.
“באופן טבעי היו גם התמודדויות בבית ובמשפחה. למעשה, בתקופה של שנה וחצי עברתי את השלבים הכי משמעותיים בחיים שלי – גם חזרתי בתשובה, גם התחתנתי וגם הפכתי לאמא. ההתחלה הייתה מדהימה ומעוררת, אך אחר כך חוויתי סוג של נחיתה, והיא הייתה קשה מאוד. העובדה שברוך השם לא נשברתי אלא רק זכיתי להתקדם, והעובדה שאני כיום ברוך השם אמא לשישה ילדים שיהיו בריאים וזוכה לחזק אחרים, הן מבחינתי נס לכל דבר. לגמרי לא דבר מובן מאליו”.

החלום: להפיץ את האור
איך קרה שהתחלתן להשפיע ולמסור הרצאות?
“הרצון להשפיע היה קיים אצלי תמיד”, מסבירה הרבנית שירה, “והוא היה חזק מאוד. בכל פעם שהשתתפתי בכינוסי נשים וראיתי את הרבניות שעומדות ומרצות, הרגשתי שאני רוצה להיות במקום כזה. הרגשתי שיש לי הרבה מה לתרום ולהעניק. הקב”ה זיכה אותי להגשים את החלום, וכיום אני זוכה להרצות ולהופיע בהזדמנויות שונות.
“פריצת הדרך הגדולה הייתה לפני כשבע עשרה שנה, כשאח של בעלי נהרג בתאונת אופנוע, והותיר את כולנו שבורים וכאובים. בעקבות כך התחלתי למסור שיעור קבוע במשפחה, שעם הזמן הלך והתרחב, ובעקבותיו הוזמנתי לשיעורים נוספים. לפני כשלוש עשרה שנה הגעתי לראשונה למסור שיעורים דרך ארגון ‘הידברות’, וזה הוביל לקשר העמוק שלי עם הארגון שכיום הוא ממש כמו בית עבורי”.
“תמיד הייתי בלגניסטית לא קטנה, ואף פעם לא יכולתי לעסוק בנושא אחד בלבד”, משיבה הרבנית פנקר. “בתקופה שחזרתי בתשובה למדתי במדרשה, והבטחתי לעצמי שיבוא יום שבו אהיה גם אני במקום כזה, שדרכו אוכל לעזור לאנשים להכיר את בורא עולם ממקום טוב, נכון ואמיתי.
“באותם ימים חיפשתי עבודה עם סיפוק, ומצאתי לא מעט משרות מגוונות. הייתי מגיעה לראיונות, מתקבלת לעבודה ומשובצת בתפקידים הבכירים ביותר שיש, עם משכורות עתק, אך כעבור שנה מחליטה שאני לא מסוגלת עוד ועוזבת. בני משפחתי היו שואלים אותי: ‘מוריה, למה?’ והאמת היא שלא ממש ידעתי להשיב. רק הסברתי ש’אני לא מוצאת סיפוק’.
“רק אחרי שחזרתי בתשובה התחלתי להבין את הקושי שליווה אותי תמיד, כי הסיפוק הגדול ביותר נמצא בעולם היהדות, ואין תחושת סיפוק גדולה יותר מלקרב עוד יהודי לבורא. מאז התחלתי לעסוק בקירוב והפכתי להיות ממש ‘מכורה’ לזיכוי הרבים. קשה לי לשים לעצמי גבולות, ואני עוסקת בכך סביב השעון, עשרים וארבע שעות ביממה”.
אבל רעיון פתיחת המדרשה, מדגישה הרבנית פנקר, לא הגיע ממנה בכלל. “זה התחיל משיחה שהייתה לבעלי ולי עם הגרי”ד גרוסמן שליט”א, שפסק לנו לעזוב את מגדל העמק ולעבור לנתיבות, ושם בעלי ימשיך להיות אברך ואני אעסוק בקירוב. לא חשבנו פעמיים. עשינו את הצעד המהפכני הזה – מעבר לעיר אחרת, בלי שיש לנו אפילו כיוון של מה אנחנו עומדים לעשות שם.
“ואז, ‘במקרה’ הייתה לי שיחת טלפון עם חברה טובה שסיפרה לי שמקימים בנתיבות מדרשה חדשה, ומחפשים מישהי שתבוא ללמד את הבנות פעמיים בשבוע. כששמעתי את הדברים ידעתי מייד שאני מציעה את עצמי, אבל לא רק לפעמיים בשבוע, אלא לניהול המדרשה. הגעתי לפגישה עם האחראים והצעתי להם את היוזמות שחשבתי לקדם, עם רשימה של יעדים, הספקים ותוכניות. כך קיבלתי לידיי את ניהול המדרשה, ומשם הייתה הדרך קצרה לקבלת תקציבים שנתיים, להצבת חזון ולהתקדמות גדולה מאוד ברוך השם.
“כיום, נוסף על ניהול המדרשה, אני יוצאת לפחות שלוש פעמים בשבוע למסור הרצאות בנושאי קירוב שונים. קהל היעד הוא נשים שעדיין אינן דתיות, ובכל פעם מחדש אני מתרגשת מההיענות הגבוהה בכל מקום שאני מגיעה אליו”.
מהו הסוד שלכן? איך אתן מצליחות לסחוף נשים רבות כל כך?
הרבנית פנקר אינה מתלבטת: “הסוד הוא אחד – אמת. כשמזמינים אותי להרצאה בכל מקום שהוא, אני אף פעם לא מסתכלת על המיקום או על הכסף, גם לא על מספר הנשים שיגיעו, אלא נותנת באמת את כל-כולי. אחרי שמסתיים הערב אני נשארת עם הבנות עד לשעות הלילה המאוחרות, מקשיבה להן, ואם צצה שאלה כלשהי אני מפנה ליועצים מתאימים או לדעת תורה. ברוך השם, בעזרתו יתברך הגעתי למקום שלא ציפיתי שאהיה בו. לא חלמתי שיזמינו אותי להרצות בכל רחבי הארץ וגם בחו”ל. הקב”ה הוא היחיד שמוביל אותי, אין לי שום הסבר אחר”.
מורן קורס מצליחה להפתיע: “בשום שלב לא תכננתי להחזיר אנשים בתשובה, אבל כשחזרתי בתשובה וראיתי כמה אחרים עשו בשבילי, ואיך הם השפיעו עלי ושינו לי את החיים, הבנתי שגם אני רוצה להיות במקום המקרב הזה. המטרה שלי בשום שלב לא הייתה להחזיר בתשובה, אלא להצית את הנקודה היהודית, ולאחר מכן להשאיר את העבודה לאנשים עצמם, כי זה כבר עניין אישי בינם לבין הקב”ה. היה חשוב לי דבר אחד – להעלות להם את המודעות, כי לצערי לאנשים שחיים כיום בעולם החילוני אין באמת בחירה, אלא הם שקועים בכפייה חילונית. אין להם שיעורי תורה, הילדים לא משתתפים בחוגים שמקנים ידע תורני, ובעצם אין להם שום דרך להיחשף ליהדות. אם אנחנו לא נראה להם, הם פשוט לא ידעו. לכן אני מרגישה שזו לא רק זכות עבורי אלא לגמרי גם חובה.
“זו הסיבה, אגב, שאף על פי שאני משתדלת לפעול ולחזק כמה שיותר, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי ומרגישה תמיד שאני לא עושה מספיק, כי כמו שאמרו גדולי החסידות: ‘יום שבו יהודי לא עשה מעשה טוב לא נקרא יום’. הרעיון הוא שיהודי יהיה כל הזמן במגמת עלייה, ואני אכן שואלת את עצמי תמיד: ‘האם את בעלייה או בירידה? מה קורה איתך?’
“אני יודעת בלב שלם שזהו נס גדול שחזרתי בתשובה ואני נמצאת כאן. אילו הייתי חיה חיים אחרים הייתי בהכרח נובלת, כי ברור לי מעבר לכל ספק שאין שום אפשרות לחיות חיים שאין בהם תוכן ומשמעות”.
ואילו ההרצאות של אושרית אלישע עסקו בתחילה דווקא בנושאי חינוך, ונמסרו בפני הורים לילדים שנשרו מהדרך, או שמתמודדים עם בעיות של התמכרויות ודברים קשים אחרים. “ניסיתי לשתף ולתת טיפים מניסיוני, כדי לייעץ איך לנהוג עם אותם ילדים”, היא מסבירה. “עד היום אני ממשיכה למסור הרצאות כאלו, ועושה כל מה שאני יכולה כדי להדריך כיצד לדבר עם הילד בצורה נכונה. הרעיון העיקרי הוא להעניק אהבה גדולה. פשוט לאהוב, כי זה הדבר העיקרי ששומר על הילד שלא ייפול. במקביל, אני גם מקיימת שיעורים בפרשת שבוע, ערבי הפרשות חלה, ועוד אירועים של קירוב לבבות”.

אלול של התחזקות
אתן מרגישות שקל לכן יותר לקרב נשים בגלל העבר שלכן?
“חד משמעית כן”, משיבה הרבנית פנקר. “מהמקום שאני נמצאת בו אני כל כך מבינה את מה שעובר על הבנות, ולפעמים אומרת להן: ‘אני כל כך מבינה אתכן, כי גם לי קשה להיצמד תמיד לדרך שבחרתי, וזו עבודה יום-יומית’. עם זאת, אני מודעת לכך שדווקא בשל המקום שממנו אני מגיעה יש דברים שאין לי תשובות עליהם, כי אין לי מספיק ידע. לכן אני מדריכה לעיתים להתייעץ עם רב או עם אדם גדול, וגם אני בעצמי שואלת גדולים ממני, בעיקר בנושאים הלכתיים”.
“ודאי שהעבר האישי שלי תורם לאיכות הקשר שלנו”, מסכימה אושרית אלישע. “בשנה האחרונה הרגשתי זאת באופן בולט, כאשר הציפו את ההרצאות שלי בנות רבות ששרדו ממסיבת נובה. ברור לי שאילו לא הייתי חוזרת בתשובה, גם אני הייתי משתתפת באותה מסיבה.
“בנות שהיו שם סיפרו לי על חוויות כל כך קשות שחוו ועל מראות מזעזעים שראו. חלק מהן אמרו לי: ‘מכל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, אף אחד לא מבין מה באמת עברתי’. ואני בכל זאת העזתי לשבת איתן ולדבר בגובה העיניים, כדי לעזור להן מתוך הבנה שדברים שאני ראיתי במשך החיים מתחברים מאוד לסיטואציה הזו, וההתמודדויות הן באותו סגנון. אני מחזקת אותן לא להתייאש וגם אומרת להן: ‘אם אני הצלחתי להתרומם מהמקום השפל ביותר בכלא, אז יש סיכוי לכולן. אל תתייאשו, כי אין גבול ליכולות של בורא עולם’”.
“אני מבינה בהחלט את התחושות של הנשים שנמצאות בתחילת הדרך”, מצטרפת גם מורן קורס, “אבל זה לרגע לא עומד בסתירה לכך שגם מי שאינה חוזרת בתשובה יכולה לעסוק בקירוב. באופן אישי, דווקא בתחילת התהליך שעברתי הושפעתי במיוחד מאישה חרדית מבית, בכלל לא חוזרת בתשובה. היא זו שקירבה אותי ואני חייבת לה המון”.
“היתרון בכך שאני מכירה את העולם שהבנות מגיעות ממנו, הוא שאני יודעת בוודאות שאין בו כלום”, מבהירה הרבנית שירה. “קורה לי לפעמים שאני פוגשת בשבת אנשים שאני מכירה מן העבר, רואה אותם רוחצים את הרכב שלהם או נוסעים לכל מיני מקומות, ומרגישה סוג של הלם – ‘איך ייתכן שהקב”ה עדיין לא האיר להם את האור הזה?’ כי זו בדיוק הגישה שלי ליהדות – זכינו שהקב”ה נגע בנו והאיר לנו את אור היהדות, והתפקיד שלנו הוא פשוט להפיץ את האור הזה לכולם”.
ולסיום, שתפו אותנו בחיזוק קטן שאתן נותנות בהרצאות שלכן בחודש אלול.
אושרית אלישע: “אלול הוא חודש של קרבת השם, וזה הזמן להבין שכולנו מתמודדים בחיינו עם אתגרים או סיטואציות כאלו ואחרים, אך תמיד השם איתנו. לפעמים נדמה לנו שאנחנו לא מרגישים אותו, אך הוא איתנו יד ביד לאורך כל הדרך, וחודש אלול מסמל את זה. זהו זמן שבו הוא קרוב אלינו וכולנו יכולות לפנות אליו, לבקש ממנו ולהאמין שנקבל, גם במצבים הקשים ביותר. אם רק נבין זאת נוכל לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים, ובעזרת השם נזכה לקבל את השנה החדשה והטובה, כפי שכולנו שואפות”.
הרבנית שירה: “אני מוסרת מדי יום חמישי שיעור שנקרא ‘חמישי שמח’, ויש לו אלפי מאזינות, וגם אלפי נמענות במייל. אחד הנושאים שאני מעלה בו תמיד לקראת חודש אלול הוא חשיבות לימוד המוסר היומי. כדאי לנו להחזיק חזק בלימוד היומי – חמש דקות של לימוד מוסר, וכך להגיע מוכנות יותר אל היום הגדול”.
מורן קורס: “ככל שאנו מתקרבים לקב”ה בחודש אלול כך הוא מתקרב אלינו. אלול הוא ראשי תיבות של ‘אינה לידו ושמתי לך’. זהו זמן שבו המלך נמצא בשדה וקרוב אלינו מבחינה מסוימת אפילו יותר מראש השנה, שאז הוא נמצא בארמון וצריך להתאמץ יותר כדי להתקרב אליו. בחודש אלול הוא נמצא בשדה איתנו, עם האנשים הפשוטים, עם כל העם, וכולנו יכולים לבקש בקשות שיעזרו לנו להתכונן לפגישה הנכספת בראש השנה.
“זהו זמן של התעוררות, וככל שנתעורר מלמטה ונרגיש את זה, כך הוא יתקרב אלינו. כולנו יודעים שכאשר אנחנו מסתכלים על אדם הרבה זמן מאחור, הוא לבסוף מסתובב אלינו ומבחין בנו, וכך גם הקשר שלנו עם הבורא. ככל שנסתכל ונרצה אותו יותר, כך הוא יהיה יותר נוכח בחיים שלנו”.
הרבנית פנקר מבקשת להתייחס להכנה לראש השנה: “הקב”ה נתן את ראש השנה לכולם, וכולם נידונים באותו זמן, אך אנחנו העם היחיד שהוא גילה לנו את הסוד – שיש לנו חודש שלם לפני ראש השנה כדי לתקן את מעשינו.
“לא סתם התורה פותחת באות ב’ ומסתיימת ב-ל’. האותיות הללו יוצרות את המילה לב, והקב”ה בוחן כליות ולב. בחודש אלול הוא מבקש מאיתנו משהו קטן: ‘תנו ללב שלכם לבוא אלי, תתקרבו טיפונת. תקבלו עליכם משהו קטן בצניעות, במוסר, בשמירת מצוות’”.
הרבנית פנקר פונה לכל אחת מאיתנו: “גם אם זה משהו קטן יכול להיות לו ערך עצום, העיקר שתראי לו: ‘בורא עולם, הלב שלי איתך, גם אני רוצה להתקרב אליך. באמת’”.