פחות מעשור חלף מאז שמשה ארבל נכנס למערכת הפוליטית עד שהפך לאיש אמונו הקרוב של יו"ר התנועה ולמחליפו על יד שולחן הממשלה ▪️ עכשיו, בריאיון מיוחד ל'משפחה', שר הפנים והבריאות פורש את חזונו ושואף למהפכה בשירותי הבריאות והפנים ▪️ דברי משה
משה ארבל נקלע לסיטואציה. הוא לא כיוון למגרש הפוליטי, אפילו די סלד ממנו. אבל רגע לפני שהתמנה למנכ"ל הרבנות הראשית, מישהו אחר, אחד בשם אריה דרעי, לא הותיר לו ברירה: "אתה בא איתי למשרד הפנים", הודיע לו ערב השבעת ממשלת נתניהו הרביעית.
"הבנתי", הוא אומר השבוע, "שאם אסרב, גם מנכ"ל הרבנות לא אהיה". מאז הוא נקלע לאירועים בלי שתכנן. באותו אופן שובץ במפתיע גבוה ברשימה לכנסת ובאופן דומה נכנס לנעליו הגדולות של יו"ר מפלגתו במשרדי הבריאות והפנים.
בן 39, עורך דין, רב קהילה ושר בכיר בממשלת ישראל ה־37. לא צריך מאמץ גדול כדי להבין למה אריה דרעי בחר דווקא בו מכולם כממלא מקומו. בלי להמעיט בכישוריו, אפשר מייד להבחין בלויאליות. בינינו? בצדק גמור. 400,000 מצביעי שס בחרו בדרעי לתפקיד. "הם לא בחרו בי", חוזר ומדגיש השר ארבל, "הם הצביעו עבורו".
איש השטח. ארבל (צילום: אלחנן קוטלר)
שלוש שנים כיהן כראש מטה שר הפנים. שעות עבודה אינטנסיביות. מרתון ישיבות, החלטות, מלחמת התשה סיזיפית בבירוקרטיה הישראלית. ואז תחושת מיצוי. רצון להסדיר נשימה, לצאת לשוק הפרטי. זה לא הלך. כמעשהו בראשונה, כך באחרונה: הביג־בוס לא הסכים לשחרר. "תכננתי לצאת למגזר העסקי", הוא מספר, "להיכנס כשותף במשרד עו"ד. הייתה לי הצעה טובה מאוד שקיבלתי, אבל כשבאתי לקבל ברכת הדרך לאחר כמה ימים, נודע לי שאני ברשימת שס לכנסת. התחלתי במקום שביעי, היום אני שישי ומאז אני פה". פה, כלומר, בשניים מהמשרדים היותר דומיננטיים בממשלה, משרדי הבריאות והפנים, שנוגעים לחיים עצמם.
הישיבה על הכיסא נראית יציבה, אולם תחושת אי הנוחות בולטת. יו"ר שס, אריה דרעי, מונה לתפקיד בהתאם לכוחו האלקטוראלי, בכירותו הקואליציונית וקרבתו לראש הממשלה. שבועות ספורים אחרי, בהתערבות בוטה של הרשות השופטת, מצא עצמו מחוץ לפריים. ארבל נשלח למלא את מקומו.
היו פרסומים, אמרנו, על כך שדרעי עדיין מקבל את ההחלטות במשרד; נטען שהוא מקיים ישיבות עם הסגל המקצועי של משרדי הפנים והבריאות.
"אין בזה שמץ של אמת", חורץ השר. "אריה דרעי לא מנהל את המשרד. אני מתייעץ איתו הרבה, אבל את ההחלטות אני מקבל. היחסים שלי איתו קרובים מאוד. הניסיון והתבונה שלו הם בלי ספק כלי עבודה מאוד מאוד משמעותי למי שרוצה להצליח בתפקיד, אבל כמו שאמרתי: את ההחלטות אני מקבל. לטוב ולמוטב".
ב־2014 החל לעבוד כיועץ פרלמנטרי לח"כ יואב בן צור, כיום שר העבודה. זמן קצר לפני כן סיים התמחות בעריכת דין בבית משפט השלום ברמלה. "הסיכום שלי איתו היה שאני לא נכנס לזירה הפוליטית. אני עושה רק חקיקה וייעוץ משפטי למפלגה כיועץ מקצועי. לא רציתי פוליטיקה ועד היום אני לא בטוח שאני באמת רוצה את זה".
כיועץ חקיקה החליט להתמודד על תפקיד מנכ"ל הרבנות הראשית. פרח צעיר, בן 29, ששואף למקסם את תחום התמחותו הרבנית. "הגעתי לקו הגמר ואז הרב דרעי קרא לי. הוא היה בדיוק בכניסתו למשרד הפנים ואמר לי: 'מה עם ישראל ירוויח שתהיה מנכ"ל הרבנות? אני הולך להיות שר הפנים ואני רוצה שתהיה ראש המטה גם של משרד הפנים וגם של משרד הנגב והגליל. ידעתי שאם אגיד 'לא', לא אהיה לא מנכ"ל הרבנות ולא ראש המטה.
"זה היה מאוד מאתגר. לרב אריה דרעי יש זיכרון פנומנלי מדהים, ברמה כזאת שכשהוא עובר על מסמך הוא זוכר אותו לנצח. הוא מסוגל לעבור על קובץ וורד ולזכור אותו ברמת נוסחת ההקצאה של מענק האיזון לרשויות המקומיות. מספיק לו לעבור על קובץ האקסל פעם אחת ולזכור את זה. זה מאוד מאוד מאתגר, זה מותח את הקשב עד הקצה, לעבוד אצל בן אדם כזה שלוש שנים".
קיבלת שני משרדים שכל אחד מהם דורש יחס מיוחד. איך אתה מתמודד עם האתגר?
"משרד הפנים הוא אזור הנוחות שלי. אני מכיר היטב את העבודה בו. משרד הבריאות הוא יציאה מאזור הנוחות והאתגרים מאוד מאוד גדולים".
פרקטית, איך אפשר לנהל את שני המשרדים בו זמנית?
"אני עובד המון שעות. יוצא מהבית בשבע בבוקר וחוזר הביתה, בממוצע, לא לפני 23:00-22:30.
איש השטח. ארבל (צילום: אלחנן קוטלר)
"לתפקיד יש מחיר. זה לא קל. אני מקווה שתהיה סייעתא דשמיא. למשל היום התחלתי את הבוקר שלי במשרד הפנים, עברתי לישיבת ממשלה וחזרתי לישיבות כאן במשרד הבריאות.
"כשנכנסתי לתפקיד חשבתי שאצליח לחלק בין המשרדים: יום אהיה במשרד הפנים; יום אהיה במשרד הבריאות. כנראה שהמציאות עולה על כל דמיון ואתה צריך גם לפצל את היום".
ככה זה בישראל. כלפי חוץ לשכה מהודרת; סוללת יועצים ועוזרים צייתנים; תמונות פוטוגניות בעיתון וסדר יום מבטיח; תוכנית עבודה סדורה; שאיפות מרחיקות לכת; הרבה מוטיבציה לנוע קדימה. ואז, תמיד אז, הבירוקרטיה. ואת מה שהיא לא הורגת תעשה השבריריות הפוליטית.
הדרך היחידה להביס, אם קיים מושג כזה, את 'שלטון הפקידים' היא שליטה בפרטים הקטנים. ואת זה אפשר לרכוש רק בניסיון, כושר התמדה, סבלנות ללמוד ולשלוט בחומר.
"היתרון שיש לי במשרד הפנים", אומר השר ארבל, "הוא שהיה לי בית הספר הטוב ביותר. ישבתי אצל אריה דרעי במשך שלוש שנים, וזה היה עבורי בית הספר הכי יסודי שיכול להיות. הוא בוס מאוד מאוד תובעני, יורד לפרטים, לא מפספס דבר. אגב, אחד משרי הממשלה אמר את זה לחבר שלי כשהוא העיר לו בביקורת על משהו שעשה. הוא אמר לו: 'אני לא כמו ארבל; לא היה לי מורה'".
וכשר הבריאות, עם תקציב שמרביתו סגור וצבוע מראש, יש יכולת להזיז משהו? לעשות משהו?
"הרבה פעמים זה לא רק תקציב אלא סוגיות ניהוליות בסיסיות. במגזר העסקי מנכ"ל אומר: 'החלטתי שמהיום תעבדו עד הערב' וזה קורה. במגזר הציבורי, גם אם אתה שר אתה לא קיסר".
יותר חכם, פחות צודק
הריאיון מתקיים על רקע המחלוקת הפנימית בקואליציה. 'אגודת ישראל' ודרישותיה, שס וענייניה, 'דגל התורה' ותדרוכיה.
ארבל משוכנע: התקציב יעבור. אמר וכנראה צודק. "ההתדיינות בין הסיעות החרדיות", הוא אומר, "עסקה ב'איך', לא ב'מה'.
"בסוגיית ה'איך' אנחנו חושבים, על פי הוראת רבותינו, שאין צורך לכרוך בין התקציב לעניין הגיוס. נעביר תקציב ולאחר מכן נטפל בסוגיית הגיוס. מי שרוצה ללמוד תורה במדינת היהודים, שתורתו תהיה אומנותו, יוכל לעשות זאת. לא יעלה על הדעת שזו תהיה שעבירה פלילית.
"לצד זאת אני אומר באותה נשימה: החובה שלנו לדאוג לתעסוקה איכותית לאנשים בני תורה שרוצים לצאת לשוק העבודה כדי לפרנס את בני משפחתם. זה אבסורד שאדם חרדי לא יכול ללמוד לתארים מתקדמים בהפרדה אפילו במכללה פרטית, לא מתוקצבת. הוא יכול רק תואר ראשון. מה הסברה? תואר ראשון אפשר, תואר שני ושלישי אי אפשר? איזה היגיון משפטי יש בזה?"
כשקוראים בעיון את הסעיפים הקטנים אפשר בהחלט להבחין בחכות רבות שניתנו לאוכלוסייה החרדית. תעדוף הכשרתי, מסגרות ייעודיות, התאמה מגדרית ועוד. העובדות הללו לא יבלבלו את קמפיין ההסתה. לא נעים לצאת למרחב הציבורי בימים אלו. העקיצות, ההשתלחות, גסות הרוח, גורמים לנו אי נוחות. בלשון המעטה.
ואי אפשר שלא להרהר על הקשר שבין זה לבין המחאה העממית נגד הרפורמה המשפטית. ישנם חברי כנסת חרדים שמודים: לולא הרפורמה לא הייתה הסתה. תקציבי החרדים מגויסים למאבק הציבורי בממשלה.
ארבל כופר בהנחת היסוד. "אני לא שותף לתחושות או לביקורת הזאת מסיבה מאוד פשוטה: המאבק הוא מאבק נגד הממשלה כולה. אם זה לא היה רפורמה משפטית זה היה משהו אחר. אין ספק שאנחנו חוטפים בצורה מאוד מאוד משמעותית בגלל שאנחנו נאמנים לימין".
השר ארבל מציב את גבולות הגזרה: "מי שפוגע בנו עכשיו", הוא מזהיר, "לא יקבל מאיתנו תמיכה בעתיד. המעשים שלהם כיום נגדנו יחזרו אליהם. הדמוגרפיה עושה את עבודתה. כלומר, אם יש סיכוי שהמרכז־שמאל יחזור לשלטון זה רק בתמיכת החרדים. אנחנו נאמנים לימין, אבל בראייתם הם מאבדים את היכולת להרכיב ממשלה.
חזית אחת. ארבל ודרעי (צילום: פלאש 90)
"ככל שהם דוחקים אותנו לפינה במתקפות מרושעות שכאלה, הם מחזירים אותנו למקום הטבעי שבו אנחנו אמורים להיות: עם הציבור המסורתי בימין בישראל.
"לצערי הרב, קל מאוד להרעיל את הציבור ולספר לו שקרים. מדברים על 13 מיליארד, כסף שבסופו של דבר הולך לבינוי כיתות. ילד שלומד בכיתה, שהיא בעצם קרוון שדולף בחורף ובלי מזגן בקיץ – מבקש לקבל את הזכות הבסיסית שמגיעה לו.
"עכשיו, גם לפי ההסכמים הקואליציוניים החוק לא השתנה: עומק התקצוב נותר כעומק לימודי הליבה. גם החרדים הסכימו לזה. רק מי שמלמד מאה אחוז ליבה מקבל מאה אחוז תקצוב. הייתה מחלוקת מה הם שמונים וחמישה אחוז? במהלך השנים הם הלכו ונשחקו בגלל תקנות שהתקין בזמנו שר החינוך שי פירון, שהפך את המאה אחוז לעוגה קטנה יותר והביא תקציבים חיצוניים. את השחיקה הזו אנחנו מתקנים.
"ואחרי שאמרתי את זה", הוא אומר, "אנחנו צריכים עדיין לזכור שאנחנו מיעוט במדינת ישראל ולהתנהג בהתאם".
למה כוונתך?
"ענווה, להתנהג בענווה. יש לצערי מדי פעם התפרצויות של נבחרי ציבור שהן לא במקום. אנחנו צריכים לזכור: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. אין שום סיבה לתקוע אצבע בעין למישהו.
"היכולת שלנו לפנות לציבור המסורתי במדינת ישראל, חובשי הכיפות השקופות, נובעת דווקא בגלל ההכרה שלנו שאנחנו מדברים איתם באותה שפה, בגובה העיניים ומבינים את המורכבויות שלהם. אין לנו יומרות להיות ראשי ממשלה ואין לנו יומרות לתפוס את הפיקוד בשלטון המדינה. לכן, האיום שכביכול נשקף מהמפלגות החרדיות הוא לא אמיתי. אין באמת משהו אמיתי לחשוש מאיתנו בגללו".
אם נתעלם לרגע מהמסיתים ומגסי הרוח, ישנם כאלו שבאמת מודאגים. הם חוששים ששוק העבודה יקרוס אם האוכלוסייה החרדית לא תשתלב בענפים יצרניים במשק.
"אזרחי ישראל הם לא מכונות לייצור תל"ג או תמ"ג למדינה. אזרחי ישראל אמורים לקבל מהמדינה כאזרחים שווי זכויות את הזכויות שמגיעות להם גם אם 'רח"ל' הם החליטו לעבוד בעבודה שהיא לא היי טק והפריון שלה הוא לא כזה גבוה.
"ההתייחסות לכל אדם שבוחר לעבוד גם בעמל כפיים, צריכה להיות הוגנת. הדיבור כלפיהם הוא דיבור מרושע. אברכים שמשלבים לימוד תורה עם עבודה ברצפות ייצור, במשמרות, צריכים לספוג את מנות הבוז שהם סופגים? למה?
"ובכלל", אומר שר הבריאות והפנים, "היחס לאברכים גובל בבורות ובאטימות. מי שמדבר בהם סרה לא מבין בעצם את המחויבות שלנו, במדינת היהודים, לשמר את אותה 'חבורת לומדים'; שבט לוי של הדור. כדי לשמר את ההבטחה 'כי לא תישכח מפי זרעו' אנחנו חייבים להכיר בערך העצום שיש ללומדי התורה".
אתה לא חושב שאנחנו חוטפים בגלל שתפסנו צד בוויכוח המתמשך 'כן ביבי', 'לא ביבי'?
"לא תפסנו צד לנתניהו האיש, תפסנו צד מובהק ואנחנו נצמדים אליו, לציבור המסורתי במדינת ישראל.
"אני רב קהילה בפתח תקווה. בבית הכנסת מתפללים אנשים שלא בדיוק שומרים תרי"ג מצוות. אבל הם באים לבית הכנסת. זו מציאות שהיא כמעט לא מדוברת. אוהבי תורה, אוהבי תלמידי חכמים, אנשים מסורתיים. אנחנו מחויבים לאותו ציבור. והוא חונה בימין".
העיקר הבריאות?
טביעות האצבע של שר הבריאות בתקציב משרדו באות לידי ביטוי במו"מ הקואליציוני. מה שהוכנס אז, זה מה יש. וגם זה לא תמיד. אחר כך קשה מאוד להזיז סעיף תקציבי ממקום למקום.
את התקציב למשרדך בנה קודמך אריה דרעי. האם זה לא מתסכל שאתה רוצה להטביע את החותם שלך על תקציב המשרד ולא יכול?
"אני מגדיר את עצמי ננס שרוכב על גבי ענק", השיב. "הגעתי לכאן כמעט אל המוכן. ההסכם הקואליציוני שנחתם על ידי הרב אריה דרעי, כלל סעיפים תקציביים מאוד־מאוד ברורים. הרב דרעי הצליח לנתק את ניהול משרד הבריאות מאגף תקציבים באוצר.
"אם בעבר אגף תקציבים היה אגף שמנהל בפועל את משרד הבריאות וקובע לו בדיוק איפה לשים מיטה או סוגר את העניינים מעל הראש של משרד הבריאות עם מנהלי בית החולים, העצמאות הזו, מכוח אותם הסכמים קואליציוניים ומכוח החלטות ממשלה שניתנו בעקבותיהם, הופכת לעובדה מוגמרת כבר בתקציב הקרוב. אין ספק שזו בשורה אדירה. לא היה מנהל בית חולים שלא בירך את הרב דרעי על הדבר הזה, על אף חילוקי הדעות וכביכול התפיסות השונות".
בזמן הקצר שאתה כאן, במשרד הבריאות, הספקת להזיז משהו?
"את הביקור הראשון שלי כשר", אמר, "עשיתי במרפאת בריאות הנפש בעכו, שעמדה בסכנת סגירה. זה לא שלא קיבלתי הזמנות מבתי החולים הכי חשובים והכי יוקרתיים במרכז הארץ, אבל ידעתי שאליהם יהיה מי שיגיע והם יסתדרו גם בלי הביקור שלי בהתחלה. המרפאה הזו, אם היא תיסגר, לא יהיה לאלף חמש מאות מטופלים להיכן ללכת. אין לה לוביסטים ואין לה מי שידאג לה. הגעתי לשם וברוך ה' היא לא נסגרה. מצאנו פתרונות יצירתיים והמרפאה מתפקדת.
"בביקור שלי בבית חולים פורייה, שהוא גם בית החולים הראשון שהלכתי כחלק מהתפיסה של פריפריה, ראיתי התרחבות נהדרת במחלקת השיקום שלהם ותכנון להקים מחלקה אשפוזית לבריאות הנפש.
בלי אצבע בעין. ישיבת הממשלה השבוע בכותל (צילום: פלאש 90)
"הציגו בפניי דבר שהוא אבסורד: הליכי התכנון של הקמת מרפאה לבריאות הנפש בבית החולים פורייה עם נוף לכנרת, מקום שבאמת מיישב את הדעת, צריכים להיות בוועדה מקומית. זה כולל כמובן התנגדויות, ועדה מחוזית ושורת חסמים בירוקרטיים. הם באו ואמרו לי 'תשמע, זה לא הגיוני שאנחנו מבזבזים המון המון זמן על תהליכים בירוקרטיים כשאתה, בכובעך כשר הפנים, יכול להכניס אותנו בדרך המלך ל'וועדת התשתיות הלאומיות'; למה בית חולים הוא לא תשתית לאומית ופסי רכבת כן'? אמרתי רגע, זה נכון וחכם. באותו רגע ניתנה הנחיה בכובעי כשר הפנים בתיאום עם ח"כ יעקב אשר, יו"ר ועדת הפנים, שהייתה לו חקיקה מסודרת בסוגיית הוועדה לתשתיות לאומיות ב'חוק ההסדרים'. הוספנו סעיף נוסף שמוסיף בתי חולים ל'וועדת התשתיות הלאומיות'. זה יקצר את הבירוקרטיה בתכנון בתי חולים ברחבי הארץ בצורה מהירה מאוד ומשמעותית מאוד. שר הפנים במקרה הזה ענה לטלפון של שר הבריאות…"
איך אתה מתכוון להילחם במגפת ההשמנה שהפכה למגפה עולמית?
"עם כניסתי לתפקיד שמתי את זה כאחד מהנושאים המרכזיים על סדר יומי. בהנחייתי ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש מערך שירות בריאות הציבור, מקדישה הרבה קשב לנושא הזה. היא קיבלה הנחיה להציג תוכנית עבודה מסודרת לרבות קמפיינים פרסומיים.
"מדינת ישראל בכלל לא נמצאת במקום טוב מהבחינה הזאת, והמגזר החרדי בפרט. צריכים להביא לתודעה הציבורית את הסכנות שיש בהשמנה. אני לא חושב שזה היה נבון להתחיל בשלב הראשון במיסוי. טוב שירד המיסוי, אבל גם טוב שהסוגיה כשלעצמה עלתה למודעות הציבורית. אנחנו נצטרך להתאמץ להביא למודעות הציבורית את הסכנות שיש בסוכר. בהקשר לכך אומר גם מילה טובה לרב ליצמן. הוא היה הראשון שהוביל את סימון המוצרים עם רמת סוכר ונתרן גבוהים. אני שומע פה במשרד הרבה מאוד שבחים עליו".
מה התפיסה שלך לגבי הממשק עם קופות החולים? היו שרים שהיו מאוד אקטיביים ומעורבים והיו אחרים שפחות.
"אני חושב שבסוף כל מקרה יהיה חייב להיבחן לגופו. לצד זאת, בראשון בספטמבר למניינם תיכנס רפורמה משמעותית מאוד של קופות החולים. המבוטחים בכל קופות החולים יוכלו להגיע עם טופס 17 לכל בית חולים שירצו, גם אם אלו בתי חולים בבעלות קופה אחרת. לא יוכלו להגביל: אם אתה מטופל שלנו – תלך רק לבית חולים שלנו. הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה בתור הקרוב ביותר שיהיה לו, בלי מגבלה, ולקבל את השירות הטוב ביותר שהוא רוצה לבחור.
"תהיה בטופס 17 רשימה של כל ספקי השירות שנותנים את השירות. התהליך הזה, בעיניי, משמעותי מאוד גם אם בהתחלה יהיה קשה לקופות החולים".
דרשתם מקופות חולים לבצע קיצוצים והקפאות בגיוסים בגלל הגירעונות. זה בסוף פוגע בציבור.
"אם חלילה קופת חולים תקרוס, הפגיעה בציבור תהיה הרבה יותר גדולה. יש חובה למשרד הבריאות, לא רק ביחס לקופות חולים, להיות רגולטור אמיתי. לפקח. זאת לא זכות או פריווילגיה. הוא חייב לבצע את הפיקוח הזה כי אם לא הוא מועל בתפקידו. המטרה שלנו בסופו של דבר היא להביא לציבור שירותי בריאות בצורה הטובה ביותר.
"מערכת הבריאות במדינת ישראל היא מודל עולמי. גם בארגון הבריאות העולמי קיבלנו הכרה בין־לאומית. מודל טיפות־חלב? אין מודל כזה בעולם. אותו דבר בכל מה שקשור לרפואה מונעת.
"זה ישמע קלישאתי, אבל השאיפה שלי בעשייה הציבורית היא לקדש שם שמיים. אני מנסה לישון עם זה בלילה ולקום עם זה בבוקר. אנשים מסתכלים עלינו. הגמ' במסכת יומא (פו, א) אומרת: 'ראו פלוני שלמדו תורה כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, ישראל אשר בך אתפאר'. הרמב"ם פוסק שמי שקיים זאת קידש את השם. זו השליחות הציבורית שלי. לא עוד גזירת סרט".
המרוץ לדרכון
ומהבריאות לפנים. בימים אלו השיק המשרד את מבצע 'המרתון לדרכון'. במסגרתו יקוצרו ההליכים והתורים ואלפי אזרחים, שהמתינו במשך חודשים ארוכים לחידוש דרכונם, יוכלו לעשות זאת בהליך מזורז.
"המבצע עוד לא הסתיים", מזכיר שר הפנים ופונה לציבור: "אזרחי ישראל, תנצלו את התקופה הזאת ותצאו להנפיק דרכונים. גם אם אתם רואים שיש תמונות של תורים ממושכים, כשנכנסים זה הולך מהר. הדבר היחיד שעושים בלשכות האלו הוא רק דרכונים. יש מספרים פנטסטיים ביום-יום".
ואכן, באותו ערב התפרסם נתון מדהים: 8,135 איש טופלו ביום אחד.
דווח על כך שיש אנשים שרוכשים תורים בכמויות מסחריות.
"הנושא הזה נחקר, היום ממש נעצר חשוד. אנחנו עובדים למנוע את זה. צריך לזכור: אומנם המבצע הזה ייתן מענה ויפחית את הביקושים והעומס שנוצר, אבל כפתרון קבע המצב האידאלי יגיע כשאנשים יוכלו להזדהות מהבית, מרחוק, ולהזמין דרכון. זה ידרוש תיקון חקיקה ופיתוחים טכנולוגיים. אנחנו על זה".
ומה בנוגע לאוכלוסייה החרדית שנמנעת משימוש בכלים טכנולוגיים?
סימן מטרה. ארבל עם בכירי משרדו
"עבורם נעמיד עמדות לשירות עצמי. אדם יגיע ללשכה ולא יצטרך לראות פקיד. תהיה מערכת ממוחשבת. היא כבר התחילה לעבוד בקריית אתא ותתפרס על פני נקודות נוספות ברחבי הארץ".
האם נואש האריה?
באיזה יקום דמוקרטי מתייצבים 400,000 בוחרים, משלשלים את פתק הצבעתם החוקי, הכשר והישר, ומגלים זמן קצר אחרי שלשווא טרחו. מישהו החליט כי בחירתם איננה לגיטימית.
מילא אם היו מקדימים וקובעים כי דרעי אינו זכאי לעמוד לבחירת הציבור, או לחלופין היו מפרסמים ומקדימים את עמדתם ומודיעים לציבור כי הנ"ל אינו כשיר משפטית לכהן כשר. זה לא קרה. האיש העמיד עצמו לבחירת הציבור, קיבל את אמונו, ורק למחרת היום נודע כי לריק בחרו.
האם ויתרתם או שבכוונתכם להגיש שוב את החוק שיאפשר לו לכהן כשר בממשלה?
"לא נואשנו ולא ויתרנו", השיב ארבל. "בקיץ הקרוב, במסגרת 'מתווה הנשיא', תועבר חקיקה שתגביל את התערבות בית המשפט בסוגיית מינויי שרים. המתווה יאפשר לו לחזור ולכהן כשר בשני המשרדים".
ואם השיחות ייקלעו למבוי סתום?
"תראו, בסוף נעשה פה עוול גדול לארבע מאות ומשהו אלף איש. עם כל הכבוד, הם לא בחרו במשה ארבל אלא באריה דרעי. הוא יו"ר המפלגה".
אז למה אתם שותקים? למה אתם לא הולכים עד הסוף? תראה את 'אגודת ישראל': כדי לקבל את מה שהבטיחו להם הם הולכים בכל הכוח בלי להתחשב ב'מה יאמרו'
"אם אנחנו רוצים להוביל שינוי שיהיה ארוך טווח, הוא חייב לבוא במסגרת הסכמה רחבה. היה כאן שר לשירותי דת בקדנציה הקודמת, מתן כהנא, הוא הביא לא מעט תוכניות ורפורמות, והדבר הראשון שעשינו בקדנציה הזו היה לבטל אותן. אם הוא היה עושה את זה בהסכמה רחבה, מגיע להידברות, לא מכניס את זה ל'חוק ההסדרים' באופן מתריס, יכול מאוד להיות שחלק מהדברים היו נשארים עד היום. לכן אני רואה ערך גדול בהסכמה, ככלי שיכול להביא את השינויים הנכונים האלה, שיחזקו את אמון הציבור במערכת המשפט, לטווח הארוך".
אבל בסוף יש דד ליין. אתם צריכים להגיד עד כאן, אנחנו לא נהיה מוכנים. אתה יודע שהרושם שיוצרת הקואליציה, לא רק שס, הוא שזהו, ויתרתם.
"אם אני אתן לכם את התשובות שאני אמור לענות לפני ראש השנה, לא תקיימו איתי ריאיון בערב ר"ה. נכון להיום, כדאי לתת לזה הזדמנות. אם הנשיא פותח את הבית שלו ואת הדלת שלו צריך לתת לזה צ'אנס".
מדד הפופולריות
איכשהו, מסקרן לדעת למה, משה ארבל מצליח לחמוק מהמתקפות התקשורתיות על חבריו. הוא לא עושה חיים קלים לסדר היום הליברלי, ולמרות זאת הוא מהלך בשיטפון ונותר יבש.
בשבוע שעבר הקדיש לו חנוך דאום את טורו הפובליציסט. הסופרלטיבים שהרעיף עליו מזמינים סקרנות.
למה דווקא אתה זוכה להחרגה תקשורתית?
(צוחק) "תהיו סמוכים ובטוחים שזה זמני".
וברצינות?
"המילה האחרונה שלי". בראיון ל'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)
"תראו, בתפיסה שלי אני מנסה להיות קשוב גם לרחשי הצד השני. אנחנו אמורים לתת שירות גם לאלה שלא בחרו בנו ומתנגדים לנו. כן, גם אותם אלה שנאבקים נגד הממשלה הזו. הם אזרחי ישראל ואנחנו מחויבים להם.
"אספר לכם סיפור אישי שמלווה אותי בעשייה הציבורית. יום אחד, בשיא הקורונה, מתקשר אליי אדם בשם ברוך בן יגאל. הוא הגיע אליי דרך אחי שמנהל בית ספר בהסתדרות המורים. הוא מספר לי שיש לו בן יחיד, עמית, חייל בסיירת גולני, והוא לא ראה אותו חודש. הוא ביקש שאתקשר למח"ט גולני שיאפשר לו לבוא אליו לבסיס. אמרתי לו 'תשמע, זה לא נראה לי סיפור למח"ט גולני, אבל אם אתה רוצה שאני אדבר עם המפקד שלו, תן לי את הטלפון שלו'. התקשרתי למפקד, הצגתי את עצמי, והוא אפשר לו לבוא ביום שישי. האבא הביא לו את מטעמי השבת והם ישבו בשער הבסיס, אכלו יחד ושרו שירי שבת.
"ביום ראשון לפנות בוקר עמית נהרג. האבא לא שכח לי את זה. עד היום אני בידידות קרובה מאוד עם האיש. במהלך השבעה התלבטתי אם לספר את זה אבל הוא בעצמו הלך וסיפר את זה.
"חשבתי אחר כך מה היה קורה אם הייתי מנפנף אותו, אם הייתי אומר לו 'תשמע, זה לא בסמכותי, אני עסוק, תמשיך הלאה'. מוסר ההשכל שלי מכך הוא שאם אנחנו נבין שבכל פניית ציבור עלולה להיות גם פנייה כזו, אנחנו נתנהג אחרת.
לארבל יש סיפור נוסף, נאצל לא פחות: "בתקופת הקורונה הוכחתי את בני גנץ במליאת הכנסת על 'הפרת בידוד'. כשהגעתי לשולחן השבת הילדים אמרו לי 'אבא, זה לא מתאים לך'. יכולתי לדחות את זה ולהגיד להם תירוצים שונים, אבל לקחתי את הביקורת הזו, עליתי והתנצלתי ואמרתי 'סליחה, טעיתי'.
"אני חושב שבסוף המסרים האלה הם המסרים המשמעותיים ביותר שלנו כמחנכים וכהורים, נוסף לעשייה הציבורית והפוליטית שאני רואה בה מום עובר".
