האזרחים שנמאס להם לראות את אוזלת היד המשטרתית מול הבדואים המאיימים, תופעת הגנבים החמושים והפשע המאורגן בפאתי הגולן – והחליטו לפעול לבד | ישראל הרשקוביץ התלווה אל יחידת הג'יפאים שמניסה את הפורעים באישון לילה, מגרשת את מניחי המטענים, ומטפלת בחותכי הגדרות, גונבי העדרים ומציתי המתבנים | ויש להם בקשה קטנה מהמטיילים החרדים: "בדרך למירון, כנסו לחווה או למטע וחזקו את החקלאי" | לילה דרמטי עם הכוחות
צילום: מנחם קאליש
חושך. האפלה סביבנו משתקת, סמיכה וממשית.
סביר להניח, שגם באור יום לא היינו מזהים את מיקומנו, אבל כשזה קורה בעיצומו של לילה נטול ירח, החשיכה זורעת פחד מצמית. נקודת האור היחידה ברדיוס של קילומטרים סביב, מבליחה מפנסי הג'יפ.
רגעים קודם לכן קרטענו במורד השביל הלא-סלול. על אף מערכת ההנעה הקדמית (4X4) שבה הוא מצויד, חששנו לא פעם שהגי'פ יתחפר בחולות מבלי יכולת להיחלץ. ולהיתקע כאן, הרחק מכל מקום יישוב, זו החוויה האחרונה שיכולנו לאחל לעצמנו. אך דווקא מתן , זה שמחזיק בהגה, משדר ביטחון מלא. הוא מכיר כל זווית בשביל. עוד לפני שאנו מבחינים בעיקול הבא – ההגה מתומרן על ידו בחדות. חרמוני, לעומתנו, משדר שלווה. את הטיול בשבילים הללו, שבילי עיזים שלא נועדו לרכב, הוא עושה כמעט בכל לילה.
ברגע שהוא עוצר נגלה לעיננו הסיפור כולו. "הנה", הוא אומר, מצביע על גדר תיל שמשום מה אינה ניצבת בלב החלקה אלא שוכבת על הארץ. "אלו הנזקים של הביקור האחרון".
מי פה בעל הבית? אנשי 'השומר החדש' בחווה של ליאור הבר, בוחנים את הנזקים האחרונים
מי ביקר?
בתשובה, מצביע חרמוני על האורות הנראים מרחוק, של היישוב 'עכברה' שליד צפת. היישוב החביב הזה, שרבים מבקרים בו בכל שנה במטרה לפגוש את התושבים שמתפרנסים מקטיף וגידול ההדסים הידועים כ'הדסי צפת', מתברר כקן צרעות שממנו יוצאים בכל לילה פורעים שמבקשים לפגוע, ואף מצליחים. עובדה: את ליאור הבר הם מטרידים בתדירות וכמעט שהצליחו למוטט אותו.
"השטח שאנחנו עומדים בו עכשיו", מסביר חרמוני, "היא חוות יחיד שנמצאת תחת בעלותו של ליאור הבר, יהודי שהחליט להקים חווה שבה הוא מבקש לגדל 400 ראשי בקר, כאשר לשם כך הוא שכר כדת וכדין שטח בן 14,000 דונמים מ'רשות מקרקעי ישראל'. אך על אף שהוא משלם לרמ"י דמי חכירה מלאים על כל דונם, יש מי שנוכחותו בשטח לא מוצאת חן בעיניו ומנסה לגרש אותו".
לא היינו צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לפגוש באותם מבקשי רעתו של הבר. תוך שאנו מקבלים מושג על היקף הנזקים שאנו עדים להם – הגדר שהושחתה גרמה לו לנזק של קרוב ל-300,000 שקלים, וזאת משום שהקמת כל קילומטר גדר עולה 35,000 שקל, ולפנינו שמונה קילומטרים של גדר ש'הושכבה' בלילה אחד בלבד – מתגלה רכב הנע מולנו במהירות ולשם שינוי באורות גלויים. אם לא די בכך, כדי לשדר שהבחין בנו, הוא מפנה את אלומת האור לעברינו שוב ושוב. לאמור: נחשפתם.
"ברוך הבא לצפון הפרוע", נאנח חרמוני. "הנה האיש. הוא יושב כעת על 1,800 דונמים ששייכים לליאור הבר, אך לוטש עין ליתר השטח. וכדי שהבר לא יעז להתעסק עימו, הוא דואג להבהיר לו שאיתו לא משחקים".
ממלכת הפרוטקשן
הנה תמונת המצב האבסורדית שאותה גילינו בלילה קריר של חודש אדר: על 1,800 דונמים מתוך 14,000 הדונמים שאותם חכר הבר מרמ"י, התנחלה לה משפחה שמתגוררת ביישוב עכברה ומגדלת ראשי בקר. אך בעוד הבר נדרש לשלם דמי חכירה על כל דונם של מרעה לשם יוצאות בהמותיו, ובעוד הוא וכל חקלאי אחר לא ירכוש עדר בקר לפני שיצליח להוכיח כי חכר בעבורם שטחי מרעה – אותו ערבי שמתגורר בעכברה לא די שאינו משלם דמי חכירה, אלא שהוא רוכש או סוחב כמה פרות שרק ירצה, עימן הוא פולש לאדמותיו של הבר ומתנחל בהן, בעוד שהבר אינו מסוגל לפגוע בו. "בדיוק כמו שתשלם שכר דירה על בית ותראה מישהו אחר שמגיע להתגורר בו, מבלי שתוכל להזיז אותו".
אך הפולש לא מסתפק באותם דונמים שעליהם התנחל. פרט לשטח זה, העכברתי דואג לבקר בכל לילה בחווה של ליאור הבר ולחבל בה. מדוע? אין הסבר רציונלי לכך. מדובר בהתנהלות שמבוססת על קודים שמוכרים בעולם הפשע, כשהמשמעות היא, שאם אינך משליט מורא על שכניך אתה בעצם מסכן את קיומך. כך אנו מגלים את הגדר שהושחתה, כשאותה 'השכבת גדר' שמה לאל חודש שלם של עבודה, ונזק של מאות אלפי שקלים. וכך, הוא סופג נזקים נוספים מדי יום.
"רק לפני חודש היינו עדים פה למבצע של ממש", מספר מתן חרמוני. "הגענו לאחר שנודע לנו על ניסיון של גניבת פרה. קיבלנו דיווח על רכב שנכנס בניסיון לגנוב פרה. הגענו מייד וגילינו שהפרה נמצאת, בעוד שדווקא לגנב אין זכר. הרמנו לאוויר רחפן עם יכולות תרמיות, כזה שמסוגל לספק לנו מידע גם אם הגנב יתחבא מתחת למבנה, אך לא הצלחנו לאתר אותו".
מתברר, שניסיון הגניבה היה רק הסחה. "תוך כדי, אנו מקבלים דיווח על כך שהטרקטור והמתבן שלצידו עולים באש. התברר כי תוך כדי שהיינו מרותקים לצידה האחד של החווה, הם הגיעו מצידה השני, העלו את המתבן באש ועל הדרך שרפו גם את הטרקטור שנרכש זמן קצר קודם לכן בעלות של מאות אלפי שקלים. בסך הכל, בשנתיים האחרונות נגרמו להבר נזקים בסכום מצטבר של יותר משני מיליון שקלים. אבל בסדר. זוהי השגרה שלנו. עכשיו לפחות אנו מתמודדים יחד עם ליאור, הוא כבר לא מתמודד עימה לבדו".
והמשטרה, רשויות האכיפה היכן הם?
השאלה הכה טבעית, גורמת למתן להתפרץ בצחוק. מתברר שהבר, כמו יתר החקלאים היהודים, כבר לא מנסה אפילו להגיש תלונה. אומנם 'פלישת עדר' מהווה עבירה על חוק ההתיישבות, אך התלונות הללו שהוגשו פעם אחר פעם פשוט נמחקו כאילו לא הוגשו.
"שמע סיפור", הוא אומר ומספר את הסיפור הלא ייאמן הבא, שממנו תוכלו להסיק מסקנה גם בנוגע לוויכוח שבימים אלו חוצה מחנות – האם הרפורמה המשפטית חשובה או לא:
"באחד הימים עלה מתבן של חקלאי יהודי באש. היה ברור שמדובר בהצתה, אך המצית לא השאיר אחריו עקבות. לפתע התברר שמצאנו אוצר: יהודי שנסע ברכב קלט במצלמות הדרך של רכבו, רכב בבעלות ערבית שעומד בשוליים, כאשר לידו ניצב ערבי שמשליך – ורואים זאת בוודאות – בקבוק תבערה לעבר המתבן. שניות אחרי כן פורצת במקום תבערה ענקית".
התיעוד הגיע לידיהם של אנשי 'השומר החדש', שפענחו את התמונות והם הרכיבו את כתב האישום המלא בעזרת הצוות המשפטי המיומן. "היה לנו הכל", מספר חרמוני. "לוחית הזיהוי נראתה בוודאות, היה לנו זיהוי של נהג הרכב. בינגו. אך כשהגענו לבית המשפט, גלגלה אותנו השופטת מכל המדרגות. 'הוא במקרה עצר בצד הדרך', אמרה ועוד גערה בנו ש'אתם נטפלים אליו, רק משום שהוא ערבי'".
איומים ל'בדואי היהודי'
אנו חוזרים לג'יפ. היעד הבא ממוקם בעברו השני של נהר הירדן. אנו חוצים את הירדן, ומגיעים לפארק הירדן, בשטח המועצה האזורית גולן. שם, אנו מתקבלים בשמחה באוהל רחב הידיים שבו מתגוררת משפחת בן זכריה: האב הלל, האם דבורה והתינוקת בת השנה.
ארץ ישראל נקנית ביסורין. ה'סלון' של הלל בן זכריה
משפחת בן זכריה, כך אנו מגלים, חדשה באזור. בן זכריה, שכאן מכונה כ'בדואי היהודי', מגיע לכאן מהשומרון. מי שדאג להביא אל הגולן את המתנחל היהודי מהשומרון, הייתה מדינת ישראל. עם זאת, בהמשך נשמע כי אותה מדינה היא שכיום מצרה את צעדיו ומונעת ממנו להגן על עצמו.
מבלבל? בהחלט. אך לשם כך כדאי שנשמע את סיפורו. "מי שקרא לי לכאן, בחול המועד פסח לפני שנה, היו אנשי המנהל ('רשות המקרקעין'), יחד עם 'רשות הטבע והגנים', המועצה האזורית גולן ויתר הגופים הממוסדים", מספר בן זכריה, בעודנו ישובים לצידו על הספה הענקית באוהל, נהנים מכוס תה שכעת, בצינה המקפיאה ששוררת בחווה, משיבה את הנפש ממש. "הם כבר היו במצב של 'באו מים עד נפש', ואני הייתי צעיר, עקשן וטיפש, ונעניתי להצעה. בזכותם הגעתי לכאן, כשאנו מקימים את 'חוות חלב ודבש' שבה אנו יושבים כרגע".
החווה, שבה קיימת מכלאה גדולה של בקר המיועד למאכל, משתרעת על שטח עצום של 15,000 דונמים וממוקמת על ציר הדרך הראשי של יישובי הגולן. אולי לא שמתם לב אליה עד עכשיו, אך להבא כאשר תעשו את דרככם ליישובי הגולן, נסו לשים לב לשילוט שיפנה אתכם מייד לאחר שתחצו את הגשר ל'חוות חלב ודבש'.
אך הקמתה של החווה הזו הייתה לצנינים בעיני יושב הארץ, כשבמקרה זה מדובר באנשי טוּבָּא-זַנְגָרִיָּה. "בעבר הייתה כאן חווה של יהודי קשיש, עולה מתימן", מספר בן זכריה. "אך הוא הזדקן. מי שהשתלט על החווה היו העובדים שהגיעו מטובא זנגריה. הם התנחלו בשטחו וזה הפך לקן צרעות, מרכז של פשיעה".
בתחילה, המשטרה לא הבחינה במתרחש תחת אפה, אך לא חלפו כמה שנים, והתברר כי החווה שבעבר ייצרה חלב וגידלה זיתים ופירות נשירים, הפכה למפעל מסוג אחר: "פעלה כאן משחטת רכב אליה הגיעו רכבים גנובים. הייתה פה תחנת חומרים ממכרים שפרחה בלילות. היו כאן מבנים ששימשו טיפוסים מפוקפקים, כולל כאלו שעסקו בנשק בלתי חוקי ועוד. בפשיטה משטרתית שנערכה לפני קצת יותר משנה, התגלה כאן מצבור של טילי 'לאו' שהיו אמורים להגיע לגורמים עברייניים. ותאמין לי, אלו היו רק הכופתאות. היו פה אמצעים מסוכנים פי כמה".
פריחתם של ארגוני הפשע על שטחי הקשיש התימני הצליחה להדאיג את המשטרה, ובמחוז הצפוני יחד עם המועצה המקומית ניסו לטכס עצה. בשלב מסוים עלתה ההצעה להביא למקום יהודי שיתיישב בשטח, כשעצם ישיבתו בקרקע שהפכה למעין שטח הפקר, תגרום לכך שהגורמים העברייניים שתפסו בה אחיזה יסתלקו ממנה.
וכך, בעיצומו של יום בהיר, 'נוחת' בגולן הלל בן זכריה יחד עם משפחתו הצעירה, שכוללת את אשתו ובתו התינוקת. הוא מקים במקום מאהל בדואי – בית מגורים נאסר עליו להקים בחווה חקלאית, אחרי הכל מדובר במדינת חוק וסדר – ומתחיל להפריח את השממה. בעזרתם של מתנדבים הוא מקים מכלאה חדשה, רוכש שמונה ראשי בקר, ומכריז על הקמת חוות 'חלב ודבש'.
"ידעתי שתהיה התנגדות ויהיו קשיים, שכן 'ארץ ישראל נקנית ביסורים'. אך לא ציפיתי לכזו קבלת פנים", הוא מספר לנו. "כבר ביום הראשון לבואי, איימו עלי בשיחת טלפון אנונימית – בעברית צחה – שבה הובהר לי שאם ברצוני לחיות, שאסתלק מהר מהאדמה הזו. לא הקשבתי לעצתו של המטלפן, ותוך כמה ימים גיליתי שאני מתגורר בשדה קרב".
לאן נעלמה הפרה?!
בצהרי היום, בעוד הלל בן זכריה עסוק בעבודתו בחווה, הוא מגלה כמה טיפוסים שחדרו אליה והם מנסים לעקור את האוהל. הוא איים עליהם שיסתלקו, והם איימו עליו בגרזן. הוא שלף את אקדחו – והפורעים נמלטו.
אך החגיגה לא הסתיימה. היא רק החלה. כצפוי, נקרא בן זכריה למשטרה, שם התבקש להפקיד את האקדח. "אמרתי להם שעד כאן. אתם לא תביאו אותי לכאן, ואז תחרימו ממני את האקדח, כשבמקרה של הפקדת נשק תחלוף חצי שנה עד שאקבל את הנשק בחזרה. ידעתי שאם אני חוזר לחווה, שבה אני מתגורר לבדי עם משפחתי כשהיישוב הקרוב ביותר ממוקם במרחק של קילומטרים ללא נשק – אני מחוסל בהזדמנות הראשונה. ואכן, רק אחרי שאיתמר בן גביר התערב, האקדח הוחזר לרשותי". אגב, בימים אלו מקדמת ח"כ סטרוק הצעת חוק, שאמורה לדאוג לבן זכריה ולשכמותו, והיא קובעת כי גם במקרים שהמשטרה תבקש לבצע חקירה כזו, הנשק האישי לא יופקד.
"בלי הנשק אני לא יכול להיות כאן רגע אחד", הוא אומר ומספר כי קיבל פסק הלכה מרב האזור, שקובע כי בשל מה שמוגדר ב'שולחן ערוך' כ'עסקי תבן וקש' והניסיונות לפגוע בעדריו ובחלקותיו שמטרתם לסלק אותו מהקרקע, עליו להסתובב כשהוא חמוש גם בשבתות. "זו המציאות", הוא אומר. "אני לא יכול לישון בלי שעין אחת שלי פקוחה".
ביקש בן זכריה לישב בשלווה, וגילה שהאדמה רועדת תחתיו. כמה ימים אחרי, בעודו חולף ליד שער החווה, הוא מזהה מטען שהוצמד אליה. חבלן שמובהל למקום מגלה שזהו מטען דמה, אך נועד להרתיע. במקביל, הוא סובל מהצתות, מגניבות, מהתנכלויות חוזרות ונשנות לטרקטור, וכמובן – מניסיונות לגנוב מהמשק פרות ועגלים. רק לפני זמן קצר ניסו להרעיל לו עדר של בקר, ורק בזכות ערנותו הצליח למנוע את ההרעלה ברגע האחרון ממש.
גם כעת, כשאנו משוחחים עימו, הוא לא רגוע. אחת הפרות לא חזרה אל הרפת, ובן זכריה חושש שמישהו שם את ידו עליה. פעם אחר פעם הוא מעלה את הרחפן לאוויר, כשבעזרת המצלמה הוא סורק את השטחים העצומים שבהם משוטטות הפרות. רק לפני שנעזוב יצביע על עצם זוהר על המפה, ומבשר לנו בהתרגשות: החשש היה לשווא. הפרה שבה הביתה.
מדורת השבט. תלמידי המכינה המופעלת בידי הארגון, בשמירה לילית בחוות 'חלב ודבש'
אבל אנחת הרווחה הזו רגעית בלבד. "לא קל להתמודד", הוא אומר, "בפרט שמי שהביא אותי לכאן, הוא זה שכעת מנסה לשים לי רגליים. אותו פקח של 'רשות מקרקעי ישראל' שהתחנן אלי שאגיע לכאן, הוא זה שיגיע אליי מחר עם הודעת קנס, לאחר שיגלה שהצבתי קרוון שלא כחוק. אבל הם לא הבעיה. הבעיה שלי היא עם החבר'ה מטובא זנגריה. הם לא יירגעו עד שיראו שאני נעלם מהשטח ש'ירשו' לעצמם".
אומנות אבותיהם בידיהם
אך גם בן זכריה כבר לא מתמודד לבד. מי שמסייע לליאור הבר, להלל בן זכריה וליתר החקלאים היהודים שמתמודדים עם ניסיונות עיקשים ועקביים לפגוע בשטחיהם, לגנוב את עדרי הבקר שלהם או סתם להצית להם מתבנים ולהרוס להם טרקטורים, הם מתן חרמוני ויתר אנשי 'השומר החדש', שבזכותם יכולים החקלאים היהודים "לישון קצת בלילה", כפי שהם מגדירים.
"פשוט כך. לישון לילה שלם ברצף", אומר לנו הבר. "לפני שהם הגיעו אלינו, ההתמודדות שלי ושל כל חקלאי אחר הייתה עצמאית. נאלצתי לעבוד בימים, ולהיות ער בלילות. בדיוק כפי שאמר יעקב אבינו ללבן: 'ביום אכלני חורב וקרח בלילה'. היום, בזכותם, אני עוד יכול לתפוס כמה שעות שינה רגועות".
את 'השומר החדש' הקים לפני כעשור חייל צעיר, בשם יואל זילברמן. זילברמן, שהגיע לשבות בביתו של אביו בציפורי לאחר שהשתחרר לשבת משירותו הצבאי, גילה כי אביו קם בעיצומה של סעודת השבת ופונה אל הרפת. "אם לא אגש לשם, לא תישאר פרה אחת ברפת", הסביר לבנו בטבעיות וציין שהמשטרה כמובן לא נוקפת אצבע ואילו חברות הביטוח כבר הבהירו שלא יכסו יותר את הנזקים.
זילברמן, שנחשף לכך שאביו עבר 'להתגורר' בחווה בעקבות הגניבות הליליות של ראשי הבקר, החליט בו במקום לעשות מעשה. הנזקים המצטברים שספג האב ("גניבת פרה נתפסת כנזק של 15,000 שקל" הוא מסביר, "אך זהו נזק של מאה אלף שקלים, שכן לא מדובר רק בגניבה של פרה, אלא באובדן ההכנסות שלה בעתיד, שלא לדבר על הנזק הרגשי") גרמו לו להגיע לנקודת שבירה.
זילברמן החליט שהוא ימנע מאביו לקרוס. אחרי אותה שבת, כשהשתחרר וחזר לביתו, לא הלך לישון בחדרו. במקום זאת, הוא הגיע עם אוהל, שאותו נטע בקצה החלקה.
"נטעתי שם את האוהל", מספר לנו יואל זילברמן, "לצידו תקעתי דגל ישראל, וחיכיתי. לא חלפו שעות ארוכות, ואלו שהיו אמורים לשים לב – שמו לב. פרש עטוי כאפיה חלף לצד האוהל בשעטה, כשהוא מבקש להבהיר לי שפלשתי לתחומו. בתגובה, יצאתי החוצה והצתתי מדורה, לאמור: פה בשטח הזה אני בעל הבית".
לא חלפו הימים, והאוהל שהקים זילברמן גדל והתרחב. חבריו ליחידה המובחרת שבה שירת (ואשר חמישה מהם נפלו על אדמת לבנון במלחמת לבנון השנייה, הי"ד) שמעו על מעשיו, והחליטו שהם אינם משאירים אותו לבדו באוהל. האוהל תפקד בימים ובלילות, והגניבות פסקו.
ואז הגיעו חקלאים נוספים וביקשו עזרה, והחברים החלו ללון גם במטעים השכנים. וכך, מאותו אוהל בודד שהקים צעיר אחד עיקש, התפתח וקם לו הארגון שהיום זוכה לשם 'השומר החדש', כשמדובר בעצם בארגון שמבקש להמשיך את מעשיו של ארגון 'השומר' שהוקם במטרה לסייע בהגנת היישוב העברי החדש בשנות קום המדינה.
מתברר, כי בדיוק כמו בימים ההם, כך גם היום נדרשים החקלאים היהודים להתמודד, כשלא רק בדרום הפרוע מתרחשות הגניבות וההצתות אלא גם בצפון – באזורים הנתונים תחת שליטה ישראלית מובהקת ואשר אנו חולפים בהם ללא כל חשש. מי שמבצע את מעשי הביזה הם בעיקר אנשי שבט 'הייב'. אותו שבט שהטיל את חיתתו על אנשי האדמה היהודים בשנות קום המדינה, כשנכדיהם וניניהם של אותם פורעים מחזיקים אומנם בתעודות זהות כחולות, אך הם ממשיכים בדיוק את אותם מעשים. מעשי אבותיהם בידיהם.
"מדהים", אומרים לנו אנשי 'השומר החדש', "אך נראה שהטבע עובר בגנים. יש מהם שהצליחו להתבסס בעבודות אחרות, לא פעם מדובר באנשים שאפילו מחזיקים בתואר, עובדים כמהנדסים וחשמלאים, אך על התחביב של גניבת ראשי בקר בלילות הם לא מסוגלים להתגבר".
חומה ומגן
יואל זילברמן, אדם צנום וחייכן, משמש כיום כרמטכ"ל של ארגון ענק ומסועף, שתחתיו פועלים לא פחות ממאה אלף איש. חלקו הקטן מורכב מעובדים בשכר, אך מרבית אנשיו מתנדבים. הארגון הפך לרב-זרועות וחולש היום על שטחים חקלאיים בצפון, בדרום ואפילו במרכז. הוא פועל תחת היררכיה מסודרת, עם מטרות ויעדים מוגדרים, כשבזכות השירות שהוא מספק מצליחים החקלאים היהודים שבעבר הלא רחוק ביקשו להרים ידיים – להמשיך ולשרוד.
"שלפתי את הנשק והפורעים ברחו, אך כעת נדרשתי להפקיד את הנשק". הלל בשיחה ל'משפחה'
"רק בגזרה הזו", מבהיר לנו מתן חרמוני, שמתוקף תפקידו אחראי על הצפון, "יש לנו גדוד ג'יפאים שמורכב מכשישים בעלי ג'יפים שיוצאים לסיורים בשטח, גדוד אופנוענים שמונה קרוב למאה אופנוענים, ולצידם עוד מאות מתנדבים שיוצאים באופן קבוע למשימות של השגחה וסיור. בלילה הזה למשל, אנו מפטרלים בשלושים מוקדים שונים ברחבי הצפון".
האוהל הבודד של הימים ההם הפך לארגון אדיר, אך במקביל, פועל בצורה מסודרת מאוד, תוך שמירה הדוקה על החוק – הכי רחוק מתדמית ה'מיליציה' שניסו להדביק לו. לצד פלוגות הג'יפאים והאופנוענים, הסיירים הרגליים ויתר המתנדבים, ישנה יחידה מיוחדת שמפעילה אמצעים טכנולוגיים. אלו מדגימים לנו למשל, את הרחפן בעל יכולות הזיהוי התרמיות שבו מצוידת כל פלוגה, מה שמאפשר לה לחלוש על שטחים עצומים ולגלות כל גוף זר שחודר לשטח.
פרט לכך, כך חושף לפנינו חרמוני, הם מפזרים בשטח אמצעי שידור, שמסוגלים לדווח להם על כל חדירה של אדם או רכב, וכך למנוע מאותם אורחים בלתי רצויים שעד כה עשו בשטחים הללו כבתוך שלהם, להיכנס אל השטחים ולחולל בהם ביזה והרס.
הארגון מפעיל גם יחידת מודיעין, יחידה נוספת שעוסקת בתיעוד שיסייע לבניית תיקים משפטיים נגד הפורעים, ובנוסף, יצאה מהארגון פלוגת 'השומר החדש' שהפכה לחלק אינטגרלי ממשמר הגבול. זו כבר פלוגה צבאית-משטרתית לכל דבר, שיש לה סמכויות גם לעצור מסתננים.
התמהיל של אנשי הארגון מגוון וצבעוני. יש בו צעירים ומבוגרים (המתנדב המבוגר ביותר הוא בן 93), צעירים שלא שירתו עדיין בצבא לצד אלופים בדימוס (ביניהם האלוף במיל. מוטי אלמוז ראש אכ"א לשעבר וכן מי שהיה עד לא מכבר ראש להק אוויר), דתיים וחילוניים, קיבוצניקים ועירוניים, אפילו מרצים במוסדות להשכלה גבוהה ואנשי עסקים, ובעיקר – ימנים ושמאלנים.
"אנו ממש לא ארגון ימני", מדגיש זילברמן שמספר: "לפני זמן קצר פנה אלינו ערבי מטובא זנגריה שהתמודד עם ניסיונות לפגוע בשטחו. ברור שסייענו לו. אנו עוזרים לכל חקלאי, כשהמטרה שלנו היא לעשות מה שהמשטרה והגופים הממשלתיים לא עושים: להגן על החקלאים ולסייע להם לעשות את התפקיד החשוב שהם ממלאים: לגדל עבורנו את המזון שנחוץ לבטחוננו".
המימון לארגון, שמגיע מפילנתרופים יהודיים שההתיישבות היהודית חשובה להם, מגיע מתורמים שממוקמים בכל קצות הקשת הפוליטית. "אנחנו מעל הוויכוח הפוליטי", הוא אומר. "ההתיישבות היהודית בכל חלקי ארץ ישראל, ובעיקר בדרום ובגליל, חשובה לכולם".
ואכן, המשוואה שהוא מציג, המבוססת על תרשימים ברורים, מעלה מיצג שקשה להתווכח עימו: "כל חקלאי יהודי שיושב על שטח של 10,000 דונם, מצליח לשמור בכך על רדיוס של לפחות 150,000 דונם. הלל שיושב ליד הירדן, מצליח לשמור בעצם ישיבתו, על חקלאים יהודים רבים בגולן. הוא חוסך למדינה הקמה והפעלה של תחנת משטרה אחת לפחות, על כל המשתמע".
ההסבר לכך פשוט. "בעבר, כשהלל לא ישב כאן, האזור כולו הפך למאורת פשע. המשטרה חששה להיכנס למתחם. וכשכבר נכנסה פה ושם, הדבר היה כרוך באישור מיוחד, בהפעלת מבצע, בכניסה של כוח גדול וחמוש שביצע גיחה של חיפוש, החרמה ויציאה. היום, המשטרה חוסכת את כל הסיפור הזה, הלל מסלק את הגורמים העברייניים ומביא לאזור כולו שקט תעשייתי. הבעיה, שבעוד הוא עצמו מהווה חומת מגן ליישובים שמסביב, דווקא בשל כך הוא עודנו סופג את ההתנכלויות ואת מעשי הביזה".
חרדים בשירות ה'שומרים'
את השיחה עם יואל זילברמן אנו מנהלים בתוך האוהל המרווח ("למה אוהל? זה הסלון") של הלל. אפשר להתרשם מכך שזילברמן הוא אדם חדור אידיאולוגיה והדבר בולט מאוד לאורך השיחה. גם בקרב אנשיו הוא דואג להשריש שוב ושוב את זכותנו לשבת בארץ ולהיאחז בה, כשהוא מדגיש כי לולא אותה זכות שניתנה לאבותינו אין לנו זכות קיום כאן. "אך לאחר שקיבלנו את הארץ, אנו אמורים לשמור על המתנה הזו ולא להפקיר אותה".
את דבריו הוא מתבל בציטוטים רבים מהגמרא, ולא בכדי. רק לאחרונה הוא סיים את הש"ס הבבלי, בלימוד עקבי ומסודר, וכעת החל בלימוד התלמוד הירושלמי עם חברותא. "ומה שאנו רואים מהגמרא", הוא אומר, "שאם אינך תופס אחיזה בשטח, אתה לא דואג לקנות בה חזקה, מישהו אחר מתנחל בה. אין ואקום. את זה אנו רואים כאן, בצפון או בדרום, בעיניים".
טרף קל לאנשי שבט 'הייב'. עדר בקר השייך לחקלאי יהודי, סמוך לחווה
ויש לו משנה סדורה שחשוב להקשיב לה. "בשנים האחרונות", הוא אומר, "הלך מעמדו של החקלאי הישראלי והידרדר. החקלאים מצאו את עצמם נלחמים בידיים חשופות מול גנבי הבקר, הפורעים והמציתים, המרעילים ומשחיתי הגדרות, וכך הם הלכו והרימו ידיים. פרשו מהענף, ילדיהם לא המשיכו את המסורת, ומי שהשתלט על הקרקעות היו אותם גנבים שרצחו וגם ירשו. המדינה מצידה העלימה עין והפקירה את החקלאים לגורלם".
זה קורה, מסביר זילברמן, דווקא כאשר בעולם מתרחש לו תהליך הפוך: שם למדו להכיר בערכם של החקלאים ולייקר אותם. "ארה"ב קיבלה החלטה אסטרטגית: היא תהפוך לאסם התבואה העולמי. היא תגדל את כל התוצרת החקלאית שלה לבדה מבלי שתיאלץ להתבסס על יבוא מחו"ל. כך גם רוסיה. פוטין כבר קיבל את ההחלטה הזו לפני עשרים שנה: ארצו תגדל את כל התצרוכת החקלאית מבלי שיידרש להשליך את יהבו אל מדינות אחרות. גם סין צועדת בדרך הזו וכך גם מדינות רבות נוספות".
כעת, מה שמתרחש מול עינינו, הוא תהליך מדהים: "בכל האזור מתמוטטות להן מדינות. סוריה מתפרקת, מצרים ניצבת בפני משבר כלכלי עצום, באפריקה קיים משבר מזון ומים והוא ישליך ישירות על מצרים, וכך עומדת מדינת ישראל להפוך ל'יוסף של האזור'. מסיבה זו, אנו אמורים לצפות פני עתיד, וזה אומר שעלנו לייקר את החקלאים ולחזק אותם, לגרום להם לגדל עבורנו כמה שיותר מזון. אך במקום זה, אנו מעדיפים להשקיע בסטארטאפים ולהפקיר אותם. אם לא אנשי 'השומר', רובם כבר היו פורשים לחלוטין מהענף".
מסיבה זו, הוא פועל בכל דרך לסייע לחקלאים, ולא רק בהגנה מפני פשיעה חקלאית. את שנת השמיטה האחרונה, למשל, הוא ניצל להחדרת הערך התורתי של ההיאחזות בארץ, כאשר הוא פועל בשני מישורים. כך, הפעיל הארגון 'חגיגות שמיטה' שיועד למגזר הכללי, ובמסגרת האירועים נחשפו הבאים לשנת השמיטה ומשמעותה: הם קטפו פירות, דרכו ענבים ליין, ושמעו לראשונה על המצוות התלויות בארץ. מאידך, בוצעה פעילות נרחבת בקרב הציבור החרדי.
"בשנת השמיטה האחרונה", הוא מפתיע, "פעלנו יחד עם הרב שמוליק ליטוב ועם ארגון 'לשומרה', וגייסנו לא פחות מ-12,000 אברכים, תלמידי ישיבות ומשפחות חרדיות, שירדו לשטחי ההפקר לגדיד הזיתים. הזיתים שנגדדו הובאו למחסני 'אוצר בית דין' של הרב אפרתי, שם הפיקו מהם לא פחות מ-50,000 בקבוקי שמן שחולקו. ואגב, אם הם לא היו קוטפים את הזיתים הללו, מי שהיה נהנה מהם הן אותן משפחות ערביות, שעד כה ראו בשטחים הללו שטח פרטי שלהן".
נגד כל העולם
אין ספק. יואל זילברמן הצליח להחזיר את הגלגל. הוא, יחד עם מאה אלף המתנדבים שמסייעים לו, ניצבים מאחורי החקלאים ומחזירים להם את זקיפות הקומה שכה חסרה להם. "מה שיואל עשה היה להחזיר לחקלאים את הביטחון העצמי", אומר לנו יהורם שי, הרכז החינוכי של הארגון, שעה שאנו יושבים סביב המדורה שאותה הוא הצית בכניסה לחווה.
במרכז המדורה מבעבע לו ה'פויקה', סיר הטמון באדמה, אותו ממלאים בבשר ובירקות וכך מתקבלת לה ארוחה דשנה שריחה נודף למרחוק. סביב הסיר יושבים להם חמישה נערים, וכאן אנו מתוודעים לתחום פעילות נוסף, ובעצם החשוב ביותר, של ארגון 'השומר החדש'. הנערים, כך אנו מגלים, לא מתגוררים כאן. האחד גר בשדרות, השני בפתח תקווה. גם היתר מגיעים מהמרכז, אך הם לומדים במכינה שמופעלת בידי 'השומר החדש' שמרכזה ביישוב כרם בן זמרה. ממנה הם יוצאים בכל לילה לשמור באחת מהחוות היהודיות ולסייע בעבודות השדה, כשעל הדרך הם לומדים על החקלאות ורוכשים ידע שיסייע להם בעתיד.
"צריך להבין שהחקלאי חש שכל העולם נגדו", מסביר שי. "הוא מתמודד מול המדינה שמקצצת לו את מכסות המים, מול רשתות המזון שעושקות אותו ומשלמות לו גרושים תוך שהן נהנות מפערי תיווך עצומים, מול מזג האוויר שלא מטיב עימו, ואם לא די בכך הוא גם מוצא את עצמו מתמודד מול גנבים ופורעים שגונבים, משחיתים ומבצעים במטעיו מעשי ונדליזם. כך לא פלא שאחרי פעם ופעמיים הוא מרים ידיים.
"בלעדנו, החקלאות היהודית היתה נעלמת". אנשי 'השומר' בפעולה
"עד לא מכבר, החקלאי שמחויב חוזית למדינה לשמור על הקרקע, היה סובל מהצתות קבועות, אך אם הזעיק כיבוי אש – היה נאלץ לשלם סכום של 1,400 שקלים על כל ניידת כיבוי. כיום", הוא ממשיך, "המצב שונה. כבר לא כולם נגדו. עצם הדבר שנערים אלו מגיעים אליו והם אומרים לו 'אנו ליצדך', שאנשי 'השומר' מסיירים לצידו בלילות ומסייעים לו לשמור, גורמת לו להבין שהוא כבר לא בודד במערכה. הוא פתאום יכול כבר לנשום לרווחה", מסכם יהורם שי.
"בלי הארגון, החקלאים היהודיים היו נעלמים. בזכותנו הם מחזיקים מעמד", מאשר זילברמן ומגלה שבזכות הארגון, הענף החקלאי-יהודי אף מתרחב. "לפני שנים הציעה רמ"י למוטי אלמוז לקחת לידיו שטח נוסף. אלמוז, אלוף לשעבר, ענה להם בשלילה. הוא בקושי מצליח לשמור על החלקות הנוכחיות שלו, ואיך ייקח לידיו חלקות נוספות? אך היום, לאחר שהוא בירר אצלינו ושמע שאנו 'עימו במשימה', הוא הסכים לקחת לידיו עוד חלקות. כשאנו לצידו, הוא יודע שיוכל לשמור על הקרקע ולא יתמודד לבד מול אותם ארגוני פשע שהפכו את חייהם של החקלאים לגיהינום".
לסיום, זילברמן מבקש שגם אנו נתרום את חלקנו ונסייע לאותם חקלאים. איך? פשוט מאוד.
"אתם נוסעים למקומות הקדושים בצפון, למירון או ליתר קברי התנאים והאמוראים? נוסעים סתם לשבת או מגיעים ל'בין הזמנים' לסיור בקיאקים? בדרך תשלבו גם ביקור באחת החוות היהודיות.
"עברו הזמנים שבהם התמיכה בחקלאים היהודיים הייתה כרוכה בוויכוח אידיאולוגי", הוא אומר. "היום זה כבר קונצנזוס. כולם, כל גדולי ההלכה, סבורים שחובה לתמוך בהם. ולכן, אם אתם כבר באזור, תתקשרו אלינו, ואנו כבר נתאם עבורכם לאן להגיע. בואו עם הילדים, וסייעו לחקלאי לקטוף פירות, לבנות גדר שנהרסה, לסקל קצת ולנכש, ובכך תשדרו לו שאתם איתו. התמיכה הסמלית הזו, תחזק אותו בפעם הבאה שבה הוא יגלה שפרה הורעלה, שטרקטור הוצת או שעדר נגנב. זהו צעד קטן מבחינתכם, שעבורו הוא אומר המון".
