הצומת: סלון ביתו של ראש הישיבה
נפגשים: המלחין האגדי והזמר המחונן
האחד הוא ראש ישיבה נערץ שחתום על יצירות שהפכו נכסי צאן ברזל במוזיקה החסידית, השני זמר מחונן שמביא את קולו הנדיר ולחניו הייחודיים לכל בית בישראל. וכשהם נוטלים בידיהם גיטרה ופוצחים בנגינה, פרץ רגשות שוטף את חלל החדר ומעיין מפכה של ערגה וכיסופים שואב את הנוכחים לאטמוספירה שלא מהעולם הזה>>"מי האיש", "לא אמות כי אחיה", "רבות מחשבות", "ומניח בקדושה". ניגון אחרי ניגון, השירה שוטפת את סלון הבית ומפגש בין־דורי, בין שני כישרונות ענק, סוחף גם את יעקב פלבינסקי שלא נותר אדיש להתוועדות המיוחדת בין הרב ברוך צ'ייט להזמר נפתלי קמפה>>פרק שירה
"בטוח תהיה לו יותר מגיטרה אחת בבית". כשביקשתי מנפתלי קמפה להביא גיטרה, הוא לא ראה בכך צורך. "זה יהיה מיותר", הוא קבע נחרצות. והסברו עימו: המפגש אמור להתקיים בביתו של הרב ברוך חייט (צ'ייט), ושם בוודאי תהיה יותר מגיטרה אחת, גם עבורו. הדברים נשמעו הגיוניים. כאשר מדובר באדם שגיטרתו אומנותו, מוכרח שהוא מחזיק יותר מכלי אחד למחייתו. זו הייתה אכן המציאות כשנפגשנו בביתו השוכן באחת משכונותיה ההרריות של ירושלים. אבל מלבד שתי גיטרות, היה שם הציוד העיקרי שכל אומן זקוק לו – נשמה. ומזה היה הרבה יותר.
מי שניחן בשמיעה חדה, יכול לשמוע את הצלילים הבוקעים מקירות הבית. הם אולי נראים דוממים, אבל ספוגים קיתונות של רגש. הם מלאי הבעה ומנגנים בשפה משלהם. ושם, בין הקירות הללו, אנו פוגשים שתי אגדות מוזיקליות שמייצגות משהו שונה. יש להם תווים אחרים. מארחנו הרב ברוך חייט (צ'ייט) נמנה עם דור המעצבים של המוזיקה החסידית. הוא מחלוציה הבולטים ונחשב למלחין מחונן שרבות מיצירותיו מפארות את כותל המזרח של היכל הנגינה היהודי. הוא גם עומד בראש ישיבת 'מערבא' שאותה ייסד על אדני התורה וניגונה.
האורח הוא נפתלי קמפה, אחד האומנים הבולטים שצמחו בשנים האחרונות בערוגות הססגוניות של המוזיקה החסידית. מאז החל את דרכו המקצועית בעולם המוזיקה, סלל קמפה דרך משלו שמובעת היטב בלחניו: מוזיקה "ישיבתית" עם ניחוח קומזיצי שובה לב. עוצמת ניגוניו טמונה אפוא בפשטותם. הם מפלחים ישר את מעטה האבן וחודרים עמוק לנבכי הנפש. נוגעים בה, פורטים עליה. מטלטלים אותה. ואיתם הוא הגיע היישר לקדמת הבמה תוך שהוא גורף הצלחות גדולות בזמן קצר, אפילו במונחים של תחום המוזיקה.
הבמות אינן זרות לו, אך הוא – נאמר בזהירות – מעט זר להן. האפקטים החזותיים, מיסוכי העשן והפירוטכניקה המלאכותית, אינם מרגישים כמו מקומו הטבעי. הוא אומנם משתלב בהם היטב והקהל מריע, אבל הרבה יותר קל לדמיין את ניגוניו עם התנועעות מול הסטנדר. עם דבקות של הימים הנוראים. עם שמחה יהודית אותנטית ונטולת מיסוכים מלאכותיים. אבל בל נקדים את המאוחר.
אנו מפגישים אותם ביום בהיר וחם אחד לשיחת חג מיוחדת ל'משפחה'. הרעיון הוא ליצור מפגש בין־דורי. לשוחח על התמורות והשינויים שחוותה המוזיקה החסידית לאורך השנים. בעוד הרב צ'ייט פעיל מבחינה מוזיקלית עוד מסוף שנות ה־60, קמפה החל את דרכו כמעט חמישה עשורים לאחר מכן. המכנה המשותף ביניהם הוא השפעתם, כל אחד בסגנונו הייחודי, על התפתחותה של המוזיקה הישיבתית. אם הרב צ'ייט הוא ממעצביה המובילים של המוזיקה הזאת, הרי שקמפה הוא הבבואה המשוכללת שמביאה את האמירה-נגינה הזאת לדור הצעיר. ועוד דבר: שניהם מרגישים שלפניהם עוד דרך ארוכה. שיש הרבה מה לעשות.
עם התחושה הזאת הם ממשיכים ליצור, לחשוב על הפרויקטים הבאים ולממש את הפוטנציאל הבלתי מוגבל של עולם התווים והצלילים. אבל לצד הדמיון ביניהם, יש גם קווים שמפרידים אותם זה מזה. הרב צ'ייט פעל באקלים שונה לחלוטין. הוא הלחין שירים וביצע אותם כשהמוזיקה החסידית בתצורתה הנוכחית עוד הייתה בראשית דרכה. הדור שלו, במידה מסוימת, "המציאו" אותה יש מאין. הם נדרשו להיות חלוצים ולחולל מהפכה של ממש בדרכי הצריכה של המוזיקה היהודית.
האתגר של קמפה הוא הפוך לחלוטין. תחילת פעילותו המוזיקלית הפציעה כשענף הזמר החסידי כבר נמצא בפריחה חסרת תקדים. משלל מוזיקאים, מלחינים וזמרים, הוא נדרש להשמיע קול אחר. לשיר בתדר שיגרום לו לבלוט על פני רבים אחרים, שצועדים ביקום שכולו תווים וסולמות. וכשהוא מצא סולם משלו, קמפה טיפס גבוה. היום השירה שלו בוקעת כמעט מכל בית.
ובדיוק על השינויים הללו הם מדברים. "היום", פותח הרב ברוך חייט (צ'ייט) את השיחה המשותפת, "המוזיקה הרבה יותר מוטמעת בהוויה הישיבתית. היא אינה רק תוספת או קישוט, אלא חלק אינטגרלי מלהיות בחור ישיבה. היום במיוחד המציאות הזאת יותר מודגשת. האם שיחת מוסר היא חלק נפרד מהישיבה? ברור שלא. אותו דבר נגינה. גם היא חלק. זו אחת הדרישות ולא מעליהן".
נפתלי קמפה מהנהן בהסכמה. לרגע ישנה תחושה כאילו הרב צ'ייט השמיע את הדברים מגרונו. "כשהתחלתי לעשות קומזיצים לבחורי ישיבות, לפני שמונה שנים בערך, אחד הדברים שתמיד העיקו עליי היה היחס למוזיקה כאילו היא אטרקציה. לומדים בישיבה והמוזיקה היא גורם הנאה חיצוני".
מפגש בין-דורי בסלון הבית. קמפה והרב צ'ייט (צילום: קובי כץ)
אבל אפשר לומר שאתה הגעת כבר למציאות שהכשירה לך את הקרקע. כיום המוזיקה כבר מאוד נוכחת בעולם הישיבות.
"יש הבדל בין נוכחת לבין חלק מהמהות. מה שהרב צ'ייט אומר, לצורך ההמחשה, זה כמו שאתה הולך לפארק. אתה לא מצפה להיות אדם אחר כשאתה יוצא ממנו. אף אחד לא מגיע לפארק כדי להתעלות. הפארק נועד כדי להוציא אנרגיה. ליהנות. מוזיקה היא משהו אחר. במובנים מסוימים כמו סדר מוסר. כשאתה עובר קומזיץ בישיבה כמו שעושים בישיבה של הרב צ'ייט, וחבל שלא עושים כך בכל ישיבה, זה מעורר אותך. אתה מגיע להתעלות. להתרומם. זה סיפור אחר לגמרי מהנאות כמו פארק. כן, שרנו לעצמנו ותמיד היו קומזיצים בישיבות לאלה שאהבו שירה, אבל לא מתוך הסתכלות שמדובר בחלק בלתי נפרד מהישיבה".
דמויות אייקוניות
אם בעולם החסידי מוזיקה תמיד נחשבה לחלק אינטגרלי באמצעות שירה המונית ב'טישים' ואדמו"רים שהלחינו ניגוני דבקות בעצמם, בעולם הישיבות הליטאי מוזיקה לא תפסה נפח זהה. גם הסגנון שונה מהנגינה החסידית השורשית, אלא ששינויי הזמן מערבבים סגנונות ומחדירים את הכל לכל מקום. כך התהוותה סוגה מוזיקלית כמעט נפרדת במוזיקה החסידית, שיועדה בעיקרה לעולם הישיבות. השם "מוזיקה חסידית" עדיין מתנופף מעל ראשה, אך היא מספרת סיפור אחר. והחסידים גם הם באים לשמוע.
ממה לדעתכם נובעת התפיסה החשדנית כלפי מוזיקה?
הרב צ'ייט: "בהתחלה, כשעשינו את ההופעות הראשונות בהפרדה במחנה 'שדי חמד', זה היה חידוש. הייתי עם אלי טייטלבוים במשך שמונה שנים בתחילת שדי חמד, והם קמו ועשו הופעות נפרדות. לא היה דבר כזה ולא ידעו בכלל במה מדובר. אפילו התנגדות עוד לא הייתה. בהופעות אז לא היה מקום להיכנס, ואנשים ממש פרצו את הדלתות. זה היה משהו לא רגיל. בתחילת הדרך, כשהמוזיקה הזאת התהוותה, היא נעשתה באופן שהריח כמו דבר פסול. היו קונצרטים שנראו לאנשים כמו שהגויים עושים, בפרט שהם היו לא בהפרדה. לדעתי זה יצר יחס כזה. היום זה שונה".
הוא נזכר במעשה שממחיש את ההפרדה הקיימת בין העולם התורני למוזיקלי. "כשהייתי בבית של אחד הרבנים בארץ, היה בו אורגן, שחששו שהילד ינגן בו וכך לא יגדל תלמיד חכם. זה היה ברור שאם הוא ינגן זה יהיה על חשבון התורה שלו. שזה לא יכול ללכת יחד. אם אחד קיים – השני בהכרח לא יכול להתקיים במקביל. אינני יודע איפה הילד הזה היום, אם הוא תלמיד חכם או מסתובב ברחוב, אבל לדעתי זו חלק מהבעיה שאנחנו מדברים עליה. הניגון הוא לא במקום, אלא חלק".
לאורך השיחה ניכר הכבוד שרוחש קמפה לאחת הדמויות האייקוניות של המוזיקה הישיבתית. מעבר להיותו מלחין פורה, עבור רבים הוא ראש ישיבת 'מערבא' שביישוב מתתיהו. הוא פסקול בלתי נשכח של מוזיקה חסידית אותנטית. מעבר ללחנים המיוחדים שמושרים עד היום בבתי הכנסת ובישיבות, הרב צ'ייט הוא ראש ישיבה ואיש חינוך, והוא גם מחברם של ספרים תורניים למבוגרים וילדים. כמה מלחניו, בהם 'כל העולם כולו', 'ברוגז רחם תזכור', 'רחם בחסדך', 'מן המצר', 'אברהם יגל' ורבים נוספים – היו פורצי דרך וחלקם אף חרגו מהחומות המפרידות בין המגזרים ובוצעו על ידי אומנים שונים.
הוא ללא ספק נמנה עם מעצביה הבולטים של המוזיקה החסידית, אלה שסללו את הדרך לאומנים רבים שהגיעו לאחר מכן ופיארו בדרכם את עולם הנגינה היהודי. והוא עדיין ממשיך לחדש, ליצור ולצאת עם מיזמים חדשים שמשפיעים על המונים. החלק הבולט ביותר באישיותו הוא השילוב המרתק של תורה וניגון. מבחינתו, כפי שכבר ניתן היה להיווכח מהחלק הראשון של השיחה, הם שלובים זה בזה. הניגון הוא חלק בלתי נפרד מהדבקות, מההתעלות הרוחנית. תפיסה זו הפכה אצלו לדרך חיים.
גם עכשיו, כשהוא מדבר על היחס למוזיקה, הרב צ'ייט מתבל את דבריו בדברי תורה, מצטט מספרים ותומך את דבריו בסיפורי מעשיות. כזה הוא – כורך תורה ונגינה ומזמרם יחד. וכאן הוא מבטא הגדרה קולחת למוזיקה: "היא דומה לפרה אדומה", הוא אומר וחיוך נסוך על שפתיו. "כמו פרה אדומה, גם מוזיקה מטהרת את הטמאים, אך לפעמים היא יכולה לטמא את הטהורים. הכל תלוי באדם ובמה שמתאים לנפש שלו. אותה מוזיקה יכולה להשיג שתי תוצאות, לעיתים הפוכות זו מזו. יש אנשים שהיא הביאה אותם למקומות לא טובים, אבל יש רבים שהיא הצילה את חייהם מפי פחת. אני מכיר אנשים שהקימו בית קדוש וטהור בזכות ר' שלמה קרליבך, וכאלו שהתנגדו לשירים שלו".
קמפה עוצר את שטף הדיבור ומגלה שגם הוא מכיר מישהו שהניגונים של קרליבך הצילו את חייו הרוחניים. הם מחליפים ביניהם שמות, אך מגלים שכל אחד מכיר אנשים אחרים. כלומר, התופעה רחבה ולא מדובר במקרה אחד שכולם מכירים. והרב צ'ייט ממשיך: "למוזיקה יש כוח מטהר. פגשתי בפסח גביר אחד חסיד סאטמר, והוא אמר שיש לו הכרת הטוב אליי. לתמיהתי הוא השיב שנולד למשפחה של חסידי סאטמר אדוקים, אך הוא עצמו נטש את הדרך ואף גזז את פאותיו. הוא לא סיפר לי עד היכן הידרדר, אך סיפר שמתחת למיטה שלו הוא החזיק את אחד התקליטים שלי עם 'בני הרבנים' שהיה אסור לשמוע אצלם, והוא החזיק אותו".
גיטרתו אומנותו. הרב ברוך צ'ייט בסטודיו לגיטרות שבישיבת מערבא (צילום: אלחנן קוטלר)
השפעות מוזיקליות
רק בעת כתיבת השורות מתברר שהקשר בין הרב צ'ייט לנפתלי קמפה אינו מתחיל במפגש הנוכחי. לפני יותר משנתיים, לקראת פסח, פרסמנו ב'משפחה' פרויקט מוזיקלי שבו השתתפו עשרות אומנים מובילים ובחרו את השיר האהוב עליהם. קמפה, באופן לא מפתיע, בחר בשיר "לא אמות" שהלחין הרב צ'ייט ומוכר בעיקר מהביצוע של מרדכי בן דוד מתחילת שנות התשעים. ואם לא די בכך, גם הרב צ'ייט בחר אז את אותו שיר…
כבר באותו זמן נמנה קמפה עם שורה מצומצמת של אומנים מובילים שגם מלחינים ויוצרים את השירים שלהם בעצמם. הוא החל את דרכו המקצועית לפני כעשור כ'קומזיצר' ששר קרליבך, אבל מאז הופעת האלבום הראשון שלו 'ליחדא שמא', ולאחר מכן אלבומו השני 'אנא אלך' – הפכו שיריו תוך תקופה קצרה לפס הקול של עולם הישיבות הליטאי. כעת הוא כבר הוציא את אלבומו החמישי – ליבי, שהושק ממש בימים האחרונים ומציע את טיב מרכולתו המוזיקלית, כולל חידושים מרעננים דוגמת 'אור אין סוף'.
קמפה נחשב למי שחידש את סגנון הלחנים הישיבתיים, לאחר תקופה ארוכה שגם בעולם הישיבות הליטאי הסגנון שהשתלט על הפלייליסט היה דווקא מחצרות החסידים. כיום, קמפה מופיע עם לחניו ושירתו המיוחדת בכל רחבי העולם היהודי, ובפרט באירועים ובקומזיצים של בני הישיבות. גם כשהוא עומד על הבמות היוקרתיות והנחשבות בעולם המוזיקה, קל לזהות אצלו את ארשת הפשטות ושירת הלב שמאפיינים את אוצרו המוזיקלי. ניתן לומר שהוא החייה מחדש את מה שהרב צ'ייט והמוזיקאים של אותו דור הביאו לעולם. הוא הפך את הסגנון הזה לנחלת הכלל, בדיוק כפי שעשו הם באותן שנים מכוננות.
גם ההשפעות המוזיקליות שלהם משותפות. כשמדברים על השפעות ומקורות השראה, השם של ר' שלמה קרליבך עולה לא פעם. "כשהתחלתי לעסוק במוזיקה ורציתי להוציא משהו משלי, לא ידעתי בדיוק לאן לקחת את זה", אומר קמפה. "האם ללכת על מוזיקה חסידית רגילה או בגלל שהצעירים אוהבים דברים אחרים – להביא משהו חדשני יותר. היו התלבטויות לגבי הדרך".
בשלב זה הרב צ'ייט פונה לקמפה ושואל אותו מה הביאו לעסוק במוזיקה. "למדתי בישיבת 'קול תורה', ובשלב מסוים החשק מהלימוד לא נותר כשהיה. חיפשתי מקום חיובי אחר שדרכו אוכל להשפיע. משהו שאהיה טוב בו. תמיד הלכתי לקומזיצים וניגנתי קצת בגיטרה, כך שהרגשתי שהמוזיקה קוראת לי. היא המקום שממנו הרגשתי שהשליחות מפעמת בי. כמובן שבהתחלה, כפי שאמרתי, עדיין חיפשתי את הדרך האישית שלי בין השבילים המוזיקליים שנקרו בדרכי. אחד השבילים האלה היה קרליבך. הוא אומנם נפטר כשהייתי בן 4, אבל הושפעתי ממנו רבות. בהתחלה אפילו הייתי מזוהה כ'קרליבכיסט' ואימצתי נראות כזאת, אך עם הזמן גיבשתי את הדרך האותנטית שלי בלי צורך בגימיקים נלווים".
ואם עבור קמפה קרליבך היה מקור השראה מהדור הקודם, בשביל הרב צ'ייט הוא היה בעיקר חבר למוזיקה. "בשנת 1960, כשהייתי בן 14, אבי קירב צעירים", משחזר הרב צ'ייט. "כדי למשוך אותם, הוא הביא לבית הכנסת שבו הם למדו את קרליבך. אני זוכר את מוצאי־השבת ההוא היטב. הוא הגיע מצויד בגיטרה המפורסמת שלו, הלהיב את הנוער ואז גם נרקמה בינינו ידידות קרובה".
קרליבך הוא גם הסיבה שצ'ייט הצעיר החליט ללמוד לנגן בגיטרה. "עד המפגש עם ר' שלמה ידעתי לנגן רק במפוחית פה, אבל כשפגשתי את קרליבך מקרוב, החלטתי שאני מוכרח ללמוד גם גיטרה. כשהייתי בערך בן 15, קניתי גיטרה ב־12 דולר. מאז, הידידות איתו ליוותה אותי בפסיעות הראשונות בעולם המוזיקה שמאוחר יותר הפך למגרש העיקרי".
נקודת המפנה הגדולה הגיעה עם תקליט משותף שהם הוציאו יחד. "לתקליט קראו 'אני מאמין', ושם אייבי רוטנברג עשה מקהלה שהורכבה, בפעם הראשונה, מילדים. אצלו זו גם הייתה הפעם האחרונה. היו בתקליט הזה ניגונים שהרבה מכירים ושרים עד היום. אחד מהם, מהמפורסמים ביותר, הוא מה ששרים היום על "אתיתי לחננך". זה היה ניגון חדש והסתפקנו אם להלביש עליו את המילים 'אני מאמין' או משהו אחר. חשבנו אז שאני מאמין יותר נכון ללחן, אבל הזמן הכריע שאתיתי לחננך היה חזק יותר. בתקליט זו גם הייתה הפעם הראשונה שהוא הקליט את 'ממקומך' המפורסם שלו שנכנס לבתי כנסת רבים בעולם".
ההיכרות הקרובה עם קרליבך סללה לו את הדרך בתחילתה, אך עד מהרה הוא מצא נתיב משלו. לשיריו חן מיוחד משלהם. אחד מסימני ההיכר שלהם הוא ההתחלה השקטה עד למעבר הקצבי. אולי הם טומנים בתוכם גם עומק מאישיותו – רצינות ודרישות קפדניות מתלמידיו, שמביאות עימן סיפוק ואופטימיות. פשטות ומורכבות גם יחד. וזה בדיוק מה שמעניק לניגונים שלו, כמו גם לתלמידים הרבים בישיבה, את הייחודיות שלהם. את הפריטה הישירה על מיתרי הנפש. "לשירה יש ממד רוחני מאוד", מסביר הרב צ'ייט. "ה'פלא יועץ' כותב שהמושג 'שפתיו דובבות בקבר' שנאמר על מי שאומר דבר תורה בשם אומרו, חל גם על שירה. אם משוררים שיר של אדם לאחר שעזב את העולם, זה נותן לו חיות רוחנית בעולם האמת. ההשפעה שלו עדיין קיימת".
חולקים מקורות השראה. הרב ברוך צ'ייט ונפתלי קמפה בשיחה עם כותב השורות (צילום: קובי כץ)
קמפה, מה משך אותך דווקא בקרליבך כשחיפשת את הדרך שלך בהתחלה?
"הייתי שר שירים שלו בקומזיצים. כששאלתי את עצמי מה אני עושה, הבנתי שהציבור גם היום עדיין מחפש את אותה מוזיקה. אנשים לא רוצים משהו אחר, אלא מחפשים מוזיקה נעימה לאוזן. שם מצאתי את קרליבך".
הרב צ'ייט: "בדיוק מסיבה זו שירי נשמה נשארים לאורך זמן. בחתונה אתה קופץ, אבל לא חוזר עם זה הביתה. השפעה עמוקה יש לשירי נשמה שחודרים ללב. כל השירים הרועשים טובים כדי לקפוץ כמה דקות, אבל ההשפעה שלהם מתפוגגת במהירות".
התאמה מתבקשת?
אחד השינויים הגדולים במוזיקה החסידית, אולי הגדול שבהם, הוא כניסה מהדלת הראשית של טקסטים מקוריים שאינם מהמקורות. אם בעבר נכנסו לפלייליסט החרדי רק שירים מפסוקים וניגונים שכור מחצבתם בהררי הקודש, היום כל אלבום חסידי מכיל גם טקסטים שנכתבו על מצבים בחיים, אמונה ונושאים אחרים. אם שנים ארוכות זה עבד באידיש ובאנגלית, למה שבעברית זה לא יעבוד? וכך הגיעו לעולם שירים בעברית שקיבלו חותמת "חסידית" ומושרים בכל הזדמנות.
אחד ההבדלים הגדולים בין התקופות שלכם, הוא המילים המקוריות שמעטרות כיום שירים רבים במוזיקה החסידית. למשל, לקמפה יש השיר "אני חושב על ירושלים". זה לא היה פעם. איך אתם רואים את השינוי הזה?
קמפה מגלה שהמילים של השיר הזה, אולי שלא במפתיע, לקוחות מקרליבך. "אלה מילים שהוא אמר תוך כדי הופעה ואני תרגמתי אותן ועשיתי מזה שיר. תראה, אין ספק שהתחולל שינוי בשנים האחרונות ואנחנו לא יכולים להתעלם מכך. אני מוכרח לבצע התאמות גם למוזיקה שלי. היום הילדים והבחורים כבר גדלים על סגנונות אחרים שחדרו פנימה וצריך לעשות משהו שישמש מעין גשר בין העולמות. גם בעיבוד נדרשת עבודת חשיבה כדי שידבר לקהל הצעיר שהאוזן שלו מחפשת חידושים. לכן אני מקפיד שיהיה סאונד חדשני, אבל לא מודרני מדי. אם הרבה צעירים שומעים את המוזיקה של ישי ריבו, שהיא נהדרת ומביאה משהו עם מילים מקוריות בעברית, חייבים ליצור גשר ולהביא גם מהטעמים האלה".
הרב צ'ייט מחזק את הדברים של קמפה על כך שאנשים מחפשים בכל זאת את המוזיקה המוכרת. "היה מחקר בעולם שהשירים שמצליחים מבחינה סטטיסטית הם אלו שדומים לשירים קיימים ולא חדשים לגמרי. כאשר אדם מכיר דברים ישנים ושומע משהו חדש שמזכיר לו אותם – הוא מתחבר. לא מזמן אברהם פריד ביקש שאלחין לו שירים חדשים, אבל ביקש שאעשה לו טובה רק לא מילים שיש עליהם כבר מיליון מנגינות. הוא לא רצה עוד 'עוד ישמע' ו'אשר ברא'. התוספת של החידוש נדרשת ואין סיבה שלא, אך עדיין בקווים המוכרים".
לדבריו, כשהוציא את התקליט הראשון עם 'בני הרבנים', החידוש היה שהתקליט כולו לווה רק בגיטרות. "לפני התקליט אני זוכר שהלכנו כמה תלמידים לשאול הגרש"ז אוירבך זצוק"ל מהן ההגבלות בתחום השירה. הרב השיב לנו שאין איסור כל זמן שאין בעיות של פריצות או אפיקורסות. כשהייתי צעיר האזנתי הרבה לשירים עממיים. הם דיברו אליי מאוד. ידעתי שזה בסדר כל עוד השירים הם בגבולות ההלכה ואינם מכילים תכנים בעייתיים. בתשובתו הוסיף הגרש"ז זצוק"ל כי גם אם מדובר במוזיקה בלי מילים, אבל לפני כן היו בה מילים אסורות והמוזיקה גורמת להיזכר בהן, היא גם כן אסורה. מעבר לכך, אם מדובר בניגון בלי מילים, הוא לא ראה בעיה. לא בסוג הכלים שיהיו ולא בביט. בתקליט עשינו עיבודים רק עם גיטרה".
קמפה שואל אותו מה הרעיון שעמד מאחורי התקליט ההוא שיצא לפני כ־55 שנים, והרב צ'ייט משיב כי המוזיקה הפופולרית באותן שנים הייתה מה שמכונה מוזיקת 'פולק'. היא הייתה יותר מרוקנרול, והורכבה מ־99% גיטרות, כל מיני גיטרות. זו הייתה מוזיקה נחמדה. לא היו בה פריצות ולא עבודה זרה, אבל היא הייתה מאוד מושכת. זו הסיבה שגם קרליבך התחיל איתה והוא לא היה היחיד. שורה של אנשים שרו שירים לועזיים יפים ונחמדים בכל מיני נושאים. המוזיקה אז הייתה שונה ולא כמו היום שעושים שירים שאסור אפילו לחשוב על המילים מבחינה הלכתית".
שפת הדור. קמפה בהופעה עם מרדכי בן דוד (צילום: יוסי רוזנבוים)
מה אתם מחפשים במוזיקה שלכם?
קמפה: "אני תמיד אומר לאלי קליין ואיצי ברי, המפיקים המוזיקליים, שהכלל שלי בשירים הוא שיוכלו לשיר אותם בסעודה שלישית. לפי זה אנחנו מחליטים אילו שירים לכלול באלבום. כמובן שלא כולו יהיה מורכב רק משירים כאלה, אבל זה הכיוון שאני מחפש בשירים. שיוכלו לשיר אותם בזמני התעלות. מבחינת האלבום, אני חושב שהוא כמו סנדוויץ': יש טעם כללי אבל גם שירים בשביל שיהיה נחמד ומעניין. אי אפשר שהכל יהיה אותו דבר".
הרב צ'ייט: "נכון. בכל אלבום צריך משהו איטי, משהו מהיר, ולעבור בין סולמות כדי ליצור עניין וגיוון".
קמפה: "יש אנשים שרוצים מוזיקה כדי לשים ברכב שינעים את הנסיעה, אבל בסוף אלה שאוהבים מוזיקה מחפשים דברים שהם עצמם יוכלו לשיר בקומזיץ או סעודת שבת".
צייט: "החידוש שלמדתי אחרי שהוצאתי את האלבום עם ר' שלמה, היה המקרה של אתיתי לחננך שסיפרתי קודם. אפילו אצלי בישיבה אני צריך לספר לבחורים שהמקור הוא 'אני מאמין'. אני חושב שמה שתפס את הציבור דווקא באתיתי לחננך הוא שהמילים 'אני מאמין' כבר שחוקות ואפשר להוציא אלבומים שלמים רק עם שירי אני מאמין. אנשים פשוט שמעו מילים חדשות והן דיברו אליהם".
האם ההשפעה של המוזיקה מבחוץ חודרת פנימה? אתם מושפעים ממוזיקה שאינה חסידית?
הרב צ'ייט נענה בתשובה סדורה. "על כל דור אתה תשמע שכל מקום שהיהודים היו שם – הם הושפעו מהשירה המקומית. המוזיקה המזרחית הושפעה מהתרבות המזרחית, היוונים השפיעו על הספרדים והמוזיקה שלהם, יש חצרות שאימצו את המארש ואחרות הוואלס. כל ארץ מוצא השפיעה על המוזיקה היהודית שהתהוותה בה. לשאלתך, כמובן שיש השפעות חיצוניות. השאלה היא אם אתה יכול להשתמש עם ההשפעות הללו כדי ליצור דברים טובים".
קמפה מסביר שכיום המצב שונה. "בעניין הזה יש הבדל גדול בין הדורות", הוא אומר. "אצלכם לא היה בכלל חסידי כמו היום. גם גדלתם באמריקה ולא יכולתם להיות מנותקים ממה שקורה סביבתכם. אני, לעומת זאת, גדלתי בתפרח. לא שמעתי כלום ולא ידעתי כלום. הדבר היחיד שגדלתי עליו היה מרדכי בן דוד וגם עליו אבא שלי עיקם את פניו. זה היה ה'עבירות' שלנו. כמובן שהיום, בגלל שזו הפרנסה שלי, אני מושפע מדברים נוספים".
בגילוי לב הוא מספר שבתחילת הדרך האזין להרבה סגנונות כדי להיחשף למגוון הקיים ולהבין איך הכל התחיל. כיצד עוצב עולם המוזיקה העכשווי. "הלכתי להקשיב לדברים ישנים כדי להבין איך התחילה המוזיקה שלנו. שמעתי את 'בני הרבנים', לייבלה השל וקרליבך, אך גם דברים אחרים שהיו באותה תקופה. עבורי זה היה הדור הישן ורציתי ללמוד. היום אני גם מושפע מצעירים כמו ישי ריבו. בניגוד אליי שגדלתי על פסוקים, בשביל צעירים השירים המקוריים של ריבו הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה החסידית. אני מנסה לא להיות רחוק גם מזה".
הרב צ'ייט: "צריך לחלק בין עיבודים ללחן עצמו. יש הלב של השיר ויש השכל שלו. יש הבדל ביניהם. אם אתה לוקח מנגינה שאפשר לשיר בסעודה שלישית ועושה לה עיבודים חדשניים, אתה עושה זאת כדי למכור. לפחות בתקופתי המטרה הייתה למכור כדי להתפרנס. היום זה בשביל הפרסומת כדי שיבואו להופעות. אנחנו מכרנו תקליטים. זו הייתה השקעה. התקליט הראשון שלי עלה אלף דולר ולקחתי הלוואה. כדי למכור, הלכתי לכל חבר ושכנעתי אותו שיקנה כדי שאוכל להחזיר את החוב".
קמפה: "היום יש האזנות וההופעות מחזירות את ההשקעה. אצלי הצלחה של שיר נמדדת בכך ששרים אותו".
מרחב תמרון
השעה מתאחרת. לשניהם לוח זמנים עמוס. קמפה בדיוק משיק את אלבומו החדש ופותח בסבב הופעות מסביב לעולם, ואילו הרב צ'ייט נושא בעול הישיבה במקביל לעיסוקיו הרבים והמיזמים שהוא מוציא לפועל. את הרגעים האחרונים של המפגש המסקרן הזה אני מנצל כדי להעלות נושא רגיש מעט עבור מוזיקאים. מחד גיסא כל אומן רוצה להיות נאמן לקהל וחושב מה יישא אותו על גלי ההצלחה. מאידך גיסא היצירה האישית שלהם והרצונות שלהם לעיתים עלולים להתנגש עם הקהל. אם המוזיקה החסידית כבר אינה נשענת על פסוקים דווקא, המילים שהאומנים שרים עלולות לעורר גם ביקורת, ואז כבר נדרשות הרבה יותר חשיבה ותשומת לב.
לדברי קמפה, הבעיה עם המוזיקה הזאת היא שהיא צריכה תמיד לעסוק בנושא תורני. "מרחב התמרון שלנו מאוד מוגבל כי אתה לא יכול לכתוב שיר על כל נושא שבעולם. רק דברים תורניים".
הרב צ'ייט: "גם על ערכים".
קמפה: "זה גורר הרבה ביקורת. כשכותבים שירים על ערכים, לא תמיד הוא מתקבל. כתבתי פעם שיר על תורה ואנשים אומרים 'מי אתה שתטיף על זה?' כל תזוזה עלולה ליצור מצבים שאתה לא רוצה להיות בהם".
הרב צ'ייט: "צריך ללמוד שיש ביקורת. זה לא סוף העולם. מה אתה מצפה ממאה אלף אנשים? תמיד יש למישהו להגיד משהו, בין אם הוא צודק ובין אם לא. פעם הייתה אישה מקריית ספר שהתקשרה אליי שרוצה להחזיר את הספר שלי על מידות טובות. אמרתי לה שתפנה לחנות ששם רכשה את הספר, ועל הדרך שאלתי אותה מה הסיבה שהיא רוצה להחזיר אותו. היא אמרה שהילדים שלה רוצים להיות רק כמו הפיראטים הרשעים ולא כמו אלה שתיקנו את המידות. אמרתי לה שאולי כדאי לה להחזיר את הילדים… תמיד יש עשיו ויעקב. צריך לחנך שיש עשיו ולמה כדאי להיות יעקב. כולנו מקבלים ביקורת. צריך לדעת להקשיב לה, אבל לקחת לאן שצריך".
קמפה: "בגלל שזו העבודה שלי ובסוף צריך לעשות הופעות גם במקומות שמרניים מאוד, אני כל הזמן נמצא במשחק של גבולות. מה עובר ומה מותח את החבל. זה לא שאני חושב כל הזמן מה יגידו ולפי זה מחליט מה יהיו השירים שלי, אבל בעיבודים אני חושב הרבה על הבלנס הזה. מצד אחד שיהיה חדש ועם ערכים שלא דיברו עליהם, ומצד שני להימנע מלקומם אנשים".
בנושא הזה, כך ניתן להתרשם, החשיבה שלהם שונה. הם רואים את הדברים אחרת. "העניין באומנות", משיב הרב צ'ייט, "הוא דווקא כן לעצבן. לפעמים יש מסרים נוקבים שלאנשים לא קל להכיל אותם. עם מסרים ניתן להשפיע על מישהו לפעמים לטוב ולפעמים לרע. לעורר עניין. לטלטל. יש לנגן וללכת הלאה שכולם יגידו יישר כוח, ויש להוציא אנשים מאזור הנוחות ולערער אותם. אבל אני מבין לחלוטין את קמפה שמבחינתו זו פרנסה ויש חשיבות גדולה לרגשות הקהל".
קמפה מסכים. "למרות שאני נמנע מבעיות שעלולות להיווצר, בכל אלבום אני מכניס שיר אחד כזה שאני יודע שאקבל עליו ביקורת. עכשיו יוצא האלבום החדש שלי 'ליבי' בהפקה של שלום וגשל ועם עיבודים של אלי קליין ואיצי ברי. יש בו שיר שנקרא 'להתעורר'. כתבתי על תחילת הדרך שלי שהסתכלתי על אחרים ורציתי להצליח דרך זה שהם לא יצליחו. כתבתי על כך. בהתחלה מחפש בעיות של אחרים ודרך זה לגדול, עד שמבין שלגדול תלוי במה שיש לך בפנים. הסוג הזה יגרור הרבה שמרנים להחמיץ פנים, אבל היה חשוב לי כמו שהרב צ'ייט אומר גם לכלול מסר. גם אם יהיו כאלה שפחות יתחברו".
שר לאור הזרקורים. קמפה במופע לתלמידי ישיבות (צילום: דניאל נפוסי)
השאלה היא איפה עובר הגבול כדי לא ללכת יותר מדי רחוק עם המסרים.
קמפה: "צריך להגיד את המסר בחכמה. בסוף אתה רוצה תועלת".
הרב צ'ייט: "צריך לעשות את הדברים בשום שכל. יש דברים שאתה יודע מראש שיתקבלו לא טוב, ובצדק. בשביל זה מנווטים למקום נכון שלא הולך לאיבוד".
אתם רואים הבדל בקהלים שיושבים כיום בהופעות? יותר בחורי ישיבות?
קמפה: "אני חושב שפשוט יש יותר הופעות מפעם. היום נפתח מאוד כל הדבר הזה של הופעות לבחורי ישיבות. בכל הופעה כזאת יש הרבה מאוד בחורי ישיבה מכל העדות והחוגים, כולל ליטאים וחסידים. הקומוזיצים לא הולכים לשום מקום. בהחלט יש היום הרבה ביקוש להופעות כאלה".
רגע לפני שנפרדים, כל אחד לוקח לידיו את כלי אומנותו. הם מאצבעים בקלילות על המיתרים, מתאמים את הסולם ופוצחים בשירה ערבה שסודקת את הלב. ברוגז רחם תזכור – – –
