כבר עשרות שנים שהם מתעדים התרחשויות דרמטיות ומטלטלות בזמן אמת >> עכשיו הם החליטו לרתום את הכישרון ואת המוניטין כדי לקרב לבבות ולשבור את חומות הניכור בין בעלי תשובה לקרובי המשפחה שנותרו מאחור >> אחרי שהמיזם המתוקשר שלהם זכה להצלחה מסחררת, אורי גרודר ואוהד גל-עוז נפגשים וחושפים את סדרת ההתייעצויות בבתי גדולי הדור שהפצירו בהם: "תראו לכולם שאנחנו בני אדם" >> חומות של אהבה
צילומים: עזרא טרבלסי, עודד קירמה, עודד הורביץ, עמוס גואטה
זה מתחיל כמו פתיחה מתוסרטת היטב. "אני בשדה", מודיע לנו ר' אורי גרודר. הוא לא תכנן שנבוא כל כך מוקדם. אז הוא ניצל את הזמן כדי להתכונן: יצא לשוח בשדה. להתבודד ולדבר עם אלוקיו. כן, הוא ברסלב'ר, עם כובע חליפה, זקן כסוף ארוך ופאות שחורות. וזה לא סותר את העובדה שהוא אחד הדוקומנטריסטים המוערכים בארץ.
חום של תחילת תמוז אופף את היקום. על ספסל-קק"ל מיושן אנחנו פוגשים את הצלע השנייה: ר' אוהד גל-עוז. פצצה של כישרון וכריזמה. שופע הומור ורהיטות לשונית. אין לו חליפה שחורה, רק פאות מתבדרות, אבל גם הוא שולט היטב בשְׁפְּרַאךְ החרדי-חסידי.
בתקופה האחרונה, הם הפכו לסנסציה המרעננת של האזור. כלי התקשורת בארץ עטים עליהם. כולם מבקשים לשוחח ולצלם אותם. לא בכדי. בחודשים האחרונים, הצמד הזה חולל את אחת התפניות הכי מסקרנות בקו התפר שבין חילונים לחרדים.
כבר שנים שכל אחד מהם מחזיק בידו מצלמה וקולט רגעים מדויקים. עכשיו הם נדרשים להתייצב ממול לעדשה, לא מאחוריה. לא פשוט לצלם ביום שמשי שכזה. השמש חזקה מדי, הצל ניגודי מדי. צריכים לחפש קרחת יער שיש בה 'צל על צל'. ולא, זו לא מטאפורה של חסידי ברסלב, אלא מיקום מצוין שיוציא תמונה טובה.
נראה שהיפוך התפקידים הזה לא קל להם. לראשונה אפשר לזהות מעט מבוכה. הם ניצבים זה מול זה ויודעים בדיוק איזו תמונה אנחנו רוצים. "מספיק כבר", מבקש אוהד, "לא כל ברסלב'ר חייב להרים את שתי הידיים מעל הראש ולצעוק 'טַאטֶע'. אפשר סתם להצטלם".
אותנטיות, זה שם המקצוע. ואולי זה גם סוד ההצלחה.
********
במקרים רבים, הקרע הזה לא מצליח להתאחות. אבא ובת או אמא ובן יכולים לא לדבר זה עם זה במשך שנים. כמו בוויכוח הפוליטי המוכר, כל צד מתבצר בעמדתו. מחיר הכאב הוא גבוה מאוד.
"המקצוע שלנו", מסביר גרודר, "זה לשתוק. שלא יראו אותנו". המטאפורה הנפוצה יותר לצלמי דוקו, היא 'להיות זבוב על הקיר'. זאת אמנות. הם נכנסים למקומות שיש בהם התרחשות, יש להם ביד מצלמה, והתפקיד שלהם הוא לגרום לכל הנוכחים בחדר לשכוח שיש כאן תיעוד, להתנהג הכי טבעי שיש. כאילו אף אחד לא רואה.
בשנים האחרונות זה הרבה יותר קל. המצלמות הולכות ומתקטנות. אבל עדיין זאת סיטואציה מורכבת. "הסעיף הראשון ב'שולחן ערוך' היהודי מלמד אותנו, שאדם שמודע לכך שרואים אותו – במקרה הזה מי שרואה אותו הוא מלך העולם – הוא מתנהג אחרת לגמרי. זה טבע האדם. אבל יש לאדם גם תכונה נוספת: שכחה והרגל. אחרי שאתה ניצב בחדר תקופה ארוכה עם מצלמה, אנשים מתחילים להתרגל ולשכוח. הם חוזרים להיות מי שהם".
וזאת בדיוק האמנות המקצועית שלהם. לצלם קטעים מהמציאות האנושית. לדבר כמה שפחות, לגרום לתמונות המצולמות לדבר בעד עצמן. במשך שנים הם עשו את זה – כל אחד לחוד – במיזמים שונים ומוצלחים.
לפני כשנתיים הם נפגשו יחד, למיזם יוצא דופן – תחת הכותרת 'עוד ניפגש'. סיפור שכל כולו מציאות ישראלית נפוצה. הפעם הם החליטו להיכנס אל אחד האזורים הכי קשים בלב הציבור היהודי במדינת ישראל: הקרע שבין חרדים לחילונים. אם להיות מדויקים יותר – הקרע המדמם ששורר בין בעלי-תשובה לבין בני משפחותיהם שנותרו בעבר ההוא של המגזרים. בעוד אנחנו רגילים לראות רק את התוצאה של ה'בעל תשובה' שמגיע אלינו לשכונה – הרי שלא תמיד אנחנו מצליחים לקלוט מה הוא עזב שם מאחוריו. משפחה קרובה, אבא, אמא, אחים ולפעמים ילדים, שלא מבינים מה קורה לו.
במקרים רבים, הקרע הזה לא מצליח להתאחות. אבא ובת או אמא ובן יכולים לא לדבר זה עם זה במשך שנים. כמו בוויכוח הפוליטי המוכר, כל צד מתבצר בעמדתו. מחיר הכאב הוא גבוה מאוד. ובדיוק אל המקום הרגיש, הכואב והמורכב הזה – הם הגיעו. זה נראה יותר כמו ניסוי חברתי מהסוג הלא מוכר.
הם בחרו רשימה מורכבת של חמישה סיפורים קרועים, הכי כואבים שיש. חמישה ישראלים שהקשר עם אדם הקרוב לליבם נותק בעקבות חזרתו בתשובה. הם באו אליהם והתחייבו שהם הולכים להחזיר להם את האחים האובדים שלהם. אבל לפני זה, עליהם לעבור תהליך התחברות מרתק.
חמשת הישראלים הסכימו ויצאו לדרך.
כשהזולת משתקף במראה
אז איך מצליחים להרגיע אדם חילוני שכועס על קרובו שחזר בתשובה? מרגיזים אותו עוד יותר ומחייבים אותו לשתוק.
התוכנית של הצמד גל-עוז וגרודר, יחד עם מתקרב נוסף בשם אלעד קופרמן, נשמעת הזויה בכל קנה מידה. אחרי שחמשת הישראלים הביעו את הסכמתם להשתתף במסע, הם נשלחו – כל אחד בנפרד – להתגורר למשך עשרה ימים ב… שכונת מאה שערים, ירושלים.
כל אחד מהם פגש את ה'שליח' או ה'שליחה' שליוו אותו במשך השבועות הקרובים. "השליח", מסביר גרודר, "היה תמונת מראה של האח או הבן האובד". כל אחד מהשליחים, הוא בעצמו סיפור התקרבות מרתק.
כדי למנוע ויכוחים מיותרים, התחייב כל אחד מהמשתתפים לשתוק במשך 36 השעות הראשונות למפגש שלו עם ה'שליח'. במובן מסוים, כל אחד מחמשת הישראלים הללו, הפך למשך יממה וחצי לדוקומנטריסט. הוא התלווה ל'שליח' שלו כמו צל. עמד לצידו בתפילות, הקשיב ללימוד שלו, ראה את מעשי החסד שלו, וכן, גם נתקל בהמון דברים והנהגות שהוציאו אותו מהכלים. אבל הוא היה חייב לשתוק.
אם להגדיר בעדינות, ה'שליחים' לא עשו לאלו שלצידם חיים קלים. טבילת האש שלהם כללה, לא פעם, הקשבה לטקסטים לא פשוטים לעיכול. אחד החילונים, למשל, ישב במשך שעה שלמה והאזין לחרדי שלומד שיעור הלכתי על דיניו של מחלל שבת. חברו, איש מדע בהשכלתו, נאלץ לשבת בשיעור חומש בתוך כיתה בחיידר ירושלמי שבו ה'שליח' שלו לימד את התלמידים על בריאת העולם.
"בשלב הזה", הם משחזרים, "חששנו מאוד. כל רגע מישהו עלול היה לאבד את הסבלנות ולפוצץ את כל העסק. אבל מסתבר שהם הסכימו להקריב, כדי לזכות להיפגש עם קרוב משפחתם".
רק אחרי שהסתיימו 36 שעות השתיקה, החל המסע עצמו. ברוב המקרים, אנשים נפלו איש על צוואר רעהו והתחבקו. "זה יכול להיות פתרון טוב לכל הקרע שיש לנו פה בעם", סבור גל-עוז. "כולנו עסוקים כל הזמן בלהתווכח. לפעמים כל מה שצריך לעשות, זה לשתוק כמה שעות ופשוט להתבונן במה שעובר על הצד השני. גם אם אתה לא מסכים איתו, אתה יכול להתחיל להבין אותו. חילוני מקיבוץ שעושה כל כך הרבה שעות עם אדם חרדי, בשתיקה ובניסיון להתבונן, גם אם הוא לא יסכים איתו – לפחות במקרים שראינו, הוא יאהב ויכבד אותו".
מכאן ואילך נמשך המסע ועובר על פני ימים ארוכים. חמשת החרדים הופכים להיות השליחים והמתווכים שעוזרים להם לשקם את הקשר עם בן המשפחה ששב בתשובה. שלב אחרי שלב. ולא, זה לא קל. לפעמים יש יותר מדי משקעים ברקע. אבל הנסיון, התהליך, זה מה שחשוב.
לא חששתם לגעת בנושא כל כך כאוב ושנוי במחלוקת?
"חששנו", משיב גל-עוז ומחייך בהתגרות. אבל לנגד עיניהם הייתה השליחות.
לא, אל תתנו לחיוכים לבלבל אתכם. הפחד היה אמיתי. "זה משחק באש", מגדיר גרודר. "נפילה אחת קטנה, ובמקום קידוש השם – אתה עושה ההפך. אין לך מושג לאן זה יתגלגל. הסיכון היה עצום".
איך מצליחים לארגן דבר כזה?
"אני מקווה שאנשים חרדים לא נרתעים מצמד המילים 'סייעתא דשמיא'", מצטחק גל-עוז, "אבל זה מה שהיה לנו. לאורך כל הדרך. וכן, התפללנו, בכינו ו'התבודדנו' בכל שלב. זאת הדרך שלנו לפעול".
שיטת שלושת השלבים
כשמביטים על היוצרים, אי אפשר להתעלם מהפרטים הביוגרפיים. שלושתם – גרודר, גל-עוז וקופרמן – עשו את הדרך הארוכה לשמירת מצוות.
יש הרבה דברים שאנחנו, החרדים, לא מבינים על בעלי תשובה. אחד החשובים שבהם, זה התהליך. מדובר במסלול העפלה מהיר, אנשים שחווים שינוי כל כך דרסטי בחיים, שלא תמיד קל לעכל אותו.
בדרך כלל, הם מסבירים, חזרה בתשובה מורכבת מכמה שלבים. השלב הראשון הוא 'הארה'. אדם שעד אתמול חי טוב, התפרנס, הייתה לו הצלחה מקצועית מפותחת – מחליט יום אחד לעשות 'קאט' ולעבור לעולם אחר.
הדבר היחיד שממלא אותו ברגעים האלו, זאת הבנה פנימית עמוקה שיש מנהיג לבירה ושיש משמעות לחיים. אבל זה גם שלב של סִנְווּר. כשאדם חותך לעצמו בבת אחת פרנסה, משפחה ואת כל הזהות העצמית – הוא לא תמיד מבין עד כמה ההשלכות יהיו גדולות.
למרבה הצער, שלב ההתעוררות מגיע תוך לא הרבה זמן. המעורר הכי חשוב, זאת המציאות שטופחת על פניהם. פתאום יש צורך לשלם חשבונות חשמל. פתאום יש הוצאות. לרגעים החשק הגדול ללמוד מתפוגג.
והכי קשה – גם אם היושבים מולנו לא ירצו להרחיב על זה – המפגש עם החרדים עצמם. אלו שעד אתמול נראו כמו מלאכים צחורים שכל אחד רוצה לעשות אצלם שבת, פתאום מתגלים בגודל טבעי. עם מעלות רבות וגם לא מעט חסרונות. זה לא קל.
השלב הבא, השלישי, הוא אולי הכי קשה. השלב של התאזנות. של הבנה מוחלטת של שני הקצוות. הכרה בכך שצריכים לגייס את העבר החילוני ולרתום אותו לטובת העתיד היהודי. לא למחוק את עצמו.
"אבל כל הסיפור הזה", משוכנע גרודר, "הוא עסק של העבר. זה היה בתחילת תנועת התשובה. בתקופה של הרב אורי זוהר. זאת הייתה תקופה שבאמת אנשים 'חתכו' את כל חייהם בבת אחת, ברחו לחדר קטן עם ספרים בירושלים והתיישבו ללמוד. היום כולם הרבה יותר זהירים. גם אלו שמתעסקים בקירוב יודעים שחייבים ללכת בהדרגה. בזהירות. להשתדל כמה שאפשר לא לקרוע את החבל, לא לשרוף גשרים".
ובכל זאת, מעבר כל כך חד של בנאדם במיטב שנותיו, לא פעם מותיר את הקרובים אליו פצועים וחבולים. "אחד הדברים הכי ברורים שלמדנו", מפתיע גל-עוז בתובנה חשובה מאוד, "זה שלמעשה מעטים מאוד הסכסוכים שנובעים ממקום דתי. ברוב המקומות מדובר בשכבה עליונה. אחרי שאתה מקלף את העניין הדתי, מתגלה שהיו שם גם עניינים אישיים".
גם גרודר מסכים לכך. "למרבה ההפתעה, אין היום שסעים גדולים בתוך משפחות. מה שיש זאת 'חמיצות'. אנשים של פעם לא היו מדברים זה עם זה כשלא הסכימו על דרך החיים. הצעירים של היום זורמים יותר. הם לא ינתקו את הקשר, הם כביכול יותר מחוברים ומכילים, אבל יש נתק רוחני גדול בין האנשים".
מצאתי את עצמי בין חמשת אלפים חסידים במקום רחוק ונידח, שהיה אז בלי תיירות. חשבתי שזה לא נורמלי. חג, וכל כך הרבה אנשים נמצאים מחוץ לארץ ישראל? עברתי שם משהו חזק.
למברג פינת הרצליה
ביותר ממובן מסוים, שלושת היוצרים הם סמל לשלושת המצבים של החוזרים בתשובה. "שמנו לב לזה רק בדיעבד. כל אחד מאיתנו נמצא בשלב אחר בתהליך של עצמו". גרודר, הוא הוותיק שבחבורה. אפשר לזהות את זה אפילו לפי הלבוש והדיבור של חרדי עשרות שנים.
הוא ילד טוב רמת-גן. נולד לפני 49 שנים, כבכור למשפחה שעלתה מדרום-אמריקה. אבל כבר למד לזהות את הייחוס שלו. "במקור, המשפחה שלנו מלמברג". יוקרה גליצאית.
אנחנו נפגשים בדיוק ביום ה'שלושים' לפטירת אביו, ירון ע"ה. האב היה אדם מוצלח. ניצול שואה שתמיד שמח לעזור. במשך עשרות שימש כמנכ"ל 'קרן וולף למדע ולרפואה'.
אורי, הבן הבכור, היה אחר. בבית ספר העירוני בהרצליה, הוא השתעמם. "הלימודים לא עניינו אותי יותר מדי. אבל למרות שהייתי נער מרדן, הלכתי בתלם של כולם".
את הקשר עם המצלמה הוא פיתח ביחידת צילום בחיל האוויר. היה ברור לו שהאמנות היא חלק מהחיים שלו. הוא התמקצע בתחום והתחיל לעשות חיל.
הוא השתלב בתעשייה התקשורתית. ואז נשלח לצלם כתבה בעיר אומן שבאוקראינה. "לצלם את העלייה של החסידים לקברו של רבי נחמן מברסלב זי"ע". לא היה לו מושג שתוך לא הרבה שנים גם הוא יהיה אחד מהם.
"מצאתי את עצמי בין חמשת אלפים חסידים במקום רחוק ונידח, שהיה אז בלי תיירות. חשבתי שזה לא נורמלי. חג, וכל כך הרבה אנשים נמצאים מחוץ לארץ ישראל? עברתי שם משהו חזק. כשחזרתי, החלטתי לחזור בתשובה, לחפש משמעות לחיים. הפכתי לאדם שמחפש רוחניות. החיים השתנו בבת אחת". בדרך חזור, הוא כבר היה שונה. "התחלתי לשמור שבת ולהתקרב למצוות".
ואיך המשפחה קיבלה את זה?
במקרה שלו זה היה פשוט.
"אבא שלי", הוא מספר, "לא היה דתי בכלל. הדברים היחידים ששמרו אצלנו בבית זה יום כיפור ולא לאכול 'דבר אחר', כי בכל זאת אבא עבר את השואה והוא רצה לשמור משהו. בהתחלה, ההורים שלי חשבו שחזרתי בתשובה כ'קטע'. אמרו שזה יעבור לי. אני אדם קיצוני והם חשבו שבטח אני 'אעבור בדת' ואעזוב בשלב מסוים. שנה, שנתיים. ופתאום הם ראו שבתוך שנה אני מתחתן ונולדים ילדים, והם הבינו – בחכמה גדולה – שאם הם לא ישתנו איתי לא נהיה בקשר טוב, והם פעלו בהתאם".
מסתבר, שמשפחת גרודר הייתה מחומר אחר. "אבא שלי הכשיר את המטבח כדי שאוכל לבוא לאכול אצלו. יותר מזה: בהמשך השנים סידרתי לאבא חברותא, והוא היה מסכם את השיעורים. אדם בן 75 מסכם! הרב שהוא למד איתו, סיפר לי בהלוויה, שאבא אמר לו שהוא עשה את כל זה כדי להתחבר אלי. כדי שיהיו לו נושאי שיחה לדבר עם הבן החרדי שלו. כעת מצאנו דפדפות של שנים שבהן הוא סיכם כדי לשלוט בחומרים שמעניינים את הבן שלו.
"אפשר לומר שהוא נפטר כבר 'דתי'. אבל זה לא היה ככה כל הזמן. כשהוא התחיל להיות חולה, לקחתי אותו לברכה אצל רבי שמעון שפירא במאה שערים, והוא אמר לו: 'אתה רוצה לחיות? תשמור שבת והשבת תשמור עליך'. אבא ניסה את זה ושמר שבת כהלכתה במשך שבע שנים, עד שהוא נפטר – בשבת! השבת שמרה עליו. אחרי השבת הגיעו גם התפילין והתפילות. ביום פטירתו: אמרתי איתו 'שמע ישראל' ווידוי, כמו שצריך ברוך השם".
שלושה חברים בדרך
הסיפור של גל-עוז שונה, אבל מאוד 'כמו'. הוא נולד בערך באותה תקופה, וגדל בבאר-שבע ב"משפחה חופשית, מה שנקרא". אמא מורה, אבא שעבד במפעל הפוספטים. כשהיה בן שש נפטר אחיו הגדול, חוויה שהותירה אותו "מיואש מהשם. הייתי צריך לעבור הרבה, כדי לחזור אליו בחזרה".
אחרי שהשתחרר מהצבא פנה ללימודי במה. עם הזמן גילה שהבמה פחות מדברת אליו והוא מעדיף להיות מאחורי הקלעים. וכך הוא מצא את עצמו מאחורי המצלמה. מביים ומצלם תוכניות דוקומנטריות.
ההתקרבות שלו הייתה איטית. צעד אחרי צעד. לפני שנולדה בתו הוא התחיל להניח תפילין. "מחיפוש דיגיטלי למדתי איך להניח תפילין. לא תמיד התמדתי בזה. לפעמים היו חולפים שבועיים מבלי שהנחתי. הייתי גם מתפלל שמונה־עשרה. בדיעבד הבנתי שזו למעשה הייתה התבודדות".
השלב הבא – גם שלו וגם של גרודר – עבר דרך תקופה של התנתקות מהתעסקות בתקשורת. התחושה היא מאוד מורכבת. אם לנסח במילים של גל-עוז, הרי שהעשייה התקשורתית היא לא ממש מקצוע לבן־אדם דתי. "רציתי לעסוק עם אנשים וללמוד תורה. ומצד שני היה בי קול שאמר: זה המקצוע שלך, הפרנסה שלך. הרגשתי מבולבל".
גרודר למשל, עזב הכל ועבר למשך שנה וחצי ללמוד בכולל. אבל יצר היצירה תמיד פיעם שם בפנים. "אחרי שנה וחצי הרבנים אמרו לי לחזור לעבוד במה שאני אוהב, כי אחרת זה יהיה בעוכריי". שניהם – כל אחד בדרכו – עשו דברים מופלאים. הייתה להם תחושה שהם חייבים לנצל את הכלי שבידיהם ואת הכישרון המובנה הזה, כדי לעשות טוב.
ואז, לפני שנתיים, הדרכים שלהם נפגשו, כשתוך כדי נוספה הצלע השלישית – 'מתקרב' טרי בשם אלעד קופרמן. האחרון, מבכירי התעשייה בארץ – הוא נצר לחסידי ביאלה שהתקרב דרך הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל מרמת השרון. יחד, הם החליטו לצאת לדרך.
"עלה לנו הרעיון לסייע לעולם שלנו, עולם בעלי התשובה. הבנו שזה הדבר הכי חשוב – החיבור של בעלי התשובה עם המשפחות". אם להשתמש במינוח הברסלבי: "השם שלח לנו פקסים וגיבשנו בהדרגה את התוכנית".
אתה חושב שמפגשים מסוג זה יוכלו לאזן את כל הרעש והשנאה ששוטפים בכלי התקשורת?
"אני לא חושב שאפשר לאזן", אומר גל-עוז. "אבל יש לנו מוניטין גדול, מכבדים אותנו ולכן התפקיד שלנו הוא לנצל את זה".
מה הסוד מאחורי ההצלחה של התוכנית שלכם?
"זאת תוכנית שלא עובדת על שכל", מסביר גל-עוז. "זו הזמנה לרגש. רעיונות גדולים שמתלבשים על סיפורי חיים מהשטח. אתה יכול לעשות הרבה הרצאות חכמות ומשכילות, אבל זה לא דומה לפעם אחת שבה אתה גורם לאדם חילוני להזדהות בכל ליבו עם דמות חרדית. כשזה קורה, מדובר במהפך עמוק בלב".
אנחנו בני אדם
לא צריך להיות איש מקצוע דגול כדי להבין עד כמה נועז ויומרני הפרויקט הזה. לפני הכל הם היו צריכים שיתוף פעולה חרדי. "זה היה אתגר".
בשלב זה הם הבינו שחייבים 'הסכמה' מגדולי ישראל. "כמעט כל אחד שפנינו אליו וביקשנו את השתתפותו, אמר לנו: 'אין סיכוי שאני עושה את זה בלי הסכמה מפורשת מהרב או מהאדמו"ר שלי'. הבנו אותם. כך בדיוק היינו עושים בעצמנו. לקחנו את השם של הרב ועלינו אליו הביתה".
אחת ה'שליחות' שהייתה מעורבת בפרויקט, היא חסידת ביאלה. "היא הודיעה שהיא מוכנה להשתתף, אך ורק אם תשמע במו אוזניה אישור מהרבי שלה". כ"ק האדמו"ר מביאלה, זקן חברי מועצת גדולי התורה, שידוע בפעילותו המיוחדת עם בעלי התשובה – קיבל את הצוות לפגישה בביתו. השליחה עמדה בחדר הסמוך.
"הרבי שמע את כל הפרטים. ואז פתח כדרכו בדבר תורה ארוך ומיוחד. הוא דיבר איתנו על המהות של בעל תשובה, על דוד המלך שהתשובה שלו הייתה כדי להורות דרך לרבים. באמצע הרבי מסתובב אלינו ואומר בשיא הכנות: 'הלוואי והייתי זוכה להיות כמותכם'. המשפט הזה נסך בנו ביטחון לאורך כל הדרך זרועת הספקות והלבטים.
"אחרי שהרבי הביע את הסכמתו והורה ל'שליחה' להצטרף למיזם", מספר גרודר, "ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי לשאול מה צריכה להיות המטרה שלנו. התשובה של הרבי הייתה מפתיעה: 'תראו להם שאנחנו בני אדם. שאנחנו אנושיים'.
"בהמשך שאלנו גם על התוכנית עצמה. כיצד לנהל אותה. הרבי הנחה אותנו בדיוק רב. שאלנו, באיזה שלב עלינו לפנות אל בעל התשובה החרדי ולספר לו שקרוב משפחתו יצא במסע לפגוש אותו. הרבי הציע שנמתין עד לשלב האחרון ממש. רק אחרי שהקרוב הלא־חרדי יעבור את המסע בהצלחה".
מכאן הם יצאו לראשי ישיבות הקירוב הנודעות. הם ישבו אצל מזכה הרבים, הגאון הגדול רבי ראובן אלבז ראש ישיבת 'אור החיים'. "כשהרב שאל אותנו 'מה המטרה של זה?' – השבנו: שאנחנו רוצים לעשות קירוב. הרב חשב רגע ואז אמר לנו: 'דעו לכם הפרויקט הזה לא יחזיר אנשים בתשובה, אבל זה יעשה קירוב לבבות. ואז, באיזשהו שלב של השיחה, אני קולט של היושבים מסביב לשולחן בוכים. זה היה רגע גדול".
משם המשיכו גם לישיבת 'חוט של חסד'. "עוד לפני שסיימנו לספר את התוכנית, רבי שלום ארוש כבר חייג לאחד מאנשיו וביקש ממנו שישתף איתנו פעולה, במה שרק נבקש".
איך היה שיתוף הפעולה מהצד השני?
"גם כאן", מסביר גל-עוז, "הייתה לנו הפתעה. סביר להניח שאם היינו עושים את התהליך הזה לפני עשרים שנה, זה היה בלתי אפשרי. כל הצדדים עבדו אז כמו אברהם אבינו שניתץ את הפסלים של אביו. אבל היום, דווקא יש הבנה מפתיעה.
"בכל מקום שאליו הגענו, גם בקיבוצים מרוחקים, אנשים די התנצלו על העובדה שהם שרויים בנתק עם הקרוב החרדי. זה איבד את הלגיטימיות. גם בצד החילוני כבר אין את האידיאליסטים שמוכנים לפרק משפחה בשביל עקרונות".
התהליך עצמו, היה מרתק במיוחד. "לכל אורך הדרך התייעצנו, התפללנו והתבודדנו. הרגשנו שיש לנו על הכתפיים אחריות כבדה. לא אנחנו שולטים בתהליך, מדובר באנשים עם דעות שונות. לא יכולנו לדעת מי יגיד מה ומתי. ובעיקר, היה כל הזמן חשש שמשהו יצֵא משליטה".
וכמובן הכל נעשה בצורה חרדית מעוררת התפעלות, בהפרדה מלאה.
איך מסתובבים עם הצוותים באמצע מאה שערים?
"נס".
היו להם הרבה חששות. "אבל כשאתה מגיע בכוונה טובה ובלב אוהב, אנשים יודעים לזהות את זה. בכל פעם כשניגשו אלינו וסיפרנו שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם ארגוני הקירוב, ראית שהכל נרגע". זה עוד שיעור חשוב.
'אני כאן בשבילך'
הצמד מתגלה עם יכולות אינטלקטואליות נדירות. הבנה בנפש האדם, בפוליטיקה ולא רק. במובן מסוים, אפשר לנסות להעביר את הפורמט שהם יצרו ולהחיל אותו על כל השסעים בחברה הישראלית. "הדבר שהכי הפתיע אותנו, היה התהליך. אתה רואה שני אנשים שכבר שנים זורם ביניהם אנרגיה רעה, ופתאום בתוך זמן לא ארוך הכל משתנה וזה מדהים", אומר גרודר.
"הדבר הבולט יותר מכל שגילינו הוא, שכאשר הצד החילוני מבין את הצד החרדי, ורואה את האדם שמאחורי הבגד השחור – אוטומטית יורדת כל השנאה. וכשהשנאה יורדת – אפשר להתפשר ולהסתדר. אדם שלא שונא, יגדיל ראש. הוא יסכים להטביל כלים ולהכשיר את האוכל. הוא לא יעשה 'דווקא'. פעם אחר פעם ראינו, אחרי שירד המחסום של האנטי, פתאום החילוני ממש נבוך: 'למה לא הסברת?!' הוא שואל. 'אני הרי רוצה לכבד'.
"בכל המקרים שאותם הפגשנו, התברר שהדת היא לא הנושא. מתחת לזה מסתתרת מערכת שלמה של אגו שמסתבך. וחייבים להודות, האגו נמצא בכל הצדדים. וזה בדיוק היה התהליך שעשינו, להפיל את כל התירוצים ולחשוף את המניעים הפנימיים".
מי נתן לכם את הרעיונות? אתם פסיכולוגים?
"האמת היא שלא רצינו להביא לכאן אנשי מקצוע. כדי לא להפוך את זה לעניין טיפולי. אלא להפך, למשהו טבעי מתוך המציאות הישראלית האמיתית", מסביר גרודר.
"אנשי המקצוע שאיתם התייעצנו, היו הספרים שלנו. אני יכול לומר שלא מעט שאבתי מכתבים של רבי נחמן מברסלב. כמו למשל: החלק הראשון שבו המשתתף הלא חרדי נדרש לשתוק במשך שלושים ושש השעות הראשונות – למדנו מתורת רבי נחמן מברסלב, שכותב: 'עיקר התשובה כשישמע ביזיונו, יידום וישתוק' (ליקוטי מוהר"ן תורה ו').
"בשיחות שקיימנו לאחר מעשה עם המשתתפים, התברר שזה היה אחד הדברים העיקריים. זו הנקודה שבישלה והכשירה אותם למסע".
מה מכשיר אדם להיות 'שליח'? פעיל שיקרב? הם עברו איזה קורס הדרכה?
"ממש לא. לא חיפשנו מרצים ומלומדים. חיפשנו רק שיהיה 'מֶענְטְשׁ'. שיהיה בו את הקסם היהודי, את הרצון לעזור. הבחנו שכאשר אדם עומד מול אדם ואומר לו את המילים: 'אני פה כדי לעזור לך', זה עובד יותר טוב מכל הרצאה מלומדת. זה סוד הקסם, זה אולי מה שיש לנו להציע לכל מי שרוצה לפעול במישור הזה".
הם עברו חודשים של לחצים ומתח. "במשך כמה שבועות כמעט ולא ראינו את המשפחות. ישנו בדירות בירושלים, וקפצנו הביתה רק לשבתות". ומעל הכל הם נעזרו בכלי הייחודי שלהם: תפילות.
"כל פעם שמשהו נתקע, כשהיינו צריכים עצה רצינית, יצאנו – כל אחד לחוד – לדבר עם הקדוש ברוך הוא", מספר גל-עוז. "לא רוצה להישמע הזוי, אבל הוא ליווה אותנו לאורך כל המסע המטלטל הזה".
התפילות הוכיחו את עצמן, וגם המפגשים. את התוצאות מנתחים בשיעורי אזרחות בכמה בתי ספר. "אנשים רואים שעם קצת רצון טוב והיכרות עם הצד השני, כל השנאה מתפוגגת".
הם לא ממתינים, וכבר יש להם תוכנית נועזת עוד יותר: לקרב בין קרובי משפחה חרדים לילדיהם שנשרו מן הדרך, ל"ע.
"יש הרבה ארגוני קירוב לאנשים שמעוניינים לשמוע", הם מסכמים. "אבל בציבור היום יש מיליונים שכל זה מרתיע אותם. אליהם צריך להגיע בדרך מתוחכמת ומכילה. וכשהם מגלים איך ציבור יראי השם מתנהגים בצורה אנושית תומכת, כל המחיצות נופלות, ואנשים מתקרבים".
