שיחותיי עם הדיקטטור

המינוי שלו לשגריר ישראל בבלארוס עורר סנסציה, אבל שום דבר לא הפריע ליוסף שגל לרקום קשרים עם צמרת הממשל במינסק >>> כשראש המוסד מאיר דגן היה זקוק להשתלת כבד, פיקד השגריר המשופם על המבצע מול בכירי הקג"ב, והיום הוא מרשה לעצמו לספר: "הייתה תוכנית איראנית לחטוף את דגן" >>> עכשיו, כשבלארוס עולה בלהבות של אש וזעם נגד הנשיא שמעלים את אויביו – מציג השגריר לשעבר כתב הגנה מפתיע ונעמד לצד הדיקטטור האחרון באירופה.

השגריר לשעבר יוסף שגל

שדרת העצמאות המטופחת במינסק, בירת בלארוס, בוערת מזעם. עשרות אלפי מפגינים גודשים בימים אלה את השדרה והרחובות שנשפכים אליה, בואכה כיכר הניצחון, במחאה נגד הנשיא אלכסנדר לוקשנקו. עשרות אלפים נוספים מפגינים בערים אחרות ברחבי המדינה. העיר העתיקה, לצד המבנים ההיסטוריים והארכיטקטורה המרהיבה שזרועה ברחובותיה – יוצרת ניגוד מוחלט לבנייה המודרנית ששובצה בה. בדיוק כמו ההפגנות: כלי מודרני יחסית, מול שליט שמוגדר כדיקטטור מהסוג הישן.

לא מדובר במדינה כמו לבנון. המפגינים בבלארוס אינם מוחים על אספקת חשמל במשך שעתיים ביום. גם לא על מעילה בכספי ציבור. הם עומדים על כבישים רחבים, למרגלותיהם של מבנים מרשימים, ומוחים על הונאת בחירות שהוביל לוקשנקו. הם דורשים דרישה צנועה למדי – בחירות נקיות. אבל הנשיא, מי שמכונה במדינות המערב 'הדיקטטור האחרון באירופה', לא מוכן לוותר. כהוכחה לכך הוא הפיץ השבוע תמונה שבה הוא מצולם עם אפוד מגן ורובה מסוג קלצ'ניקוב. המסר ברור: הוא לא ייכנע. הוא מתכוון להילחם עד הסוף.

הרקע למהומות – סוער לא פחות.

אחת לחמש שנים מתקיימות בחירות לנשיאות בלארוס. לפני שלושה שבועות, בי"ט במנחם-אב, יצאו מעל חמישה מיליון בלארוסים לקלפיות. הפעם, אחרי חמש קדנציות רצופות בשלטון, התעוררה לראשונה התקוממות אזרחית רצינית נגד הממשל הבלארוסי. רוחות עזות של שינוי נשבו ברפובליקה המנומנמת. עוד לפני היוודע תוצאות הבחירות האחרונות – יצאו אלפי אזרחים לרחובות כדי למחות נגד מדיניותו הרודנית של הנשיא המכהן. נדמה היה, שהשלטון הסמכותי מדי, עומד להפוך להיסטוריה. לאנדרטה נוספת שתוצב בכיכר הניצחון.

האביב הבלארוסי נראה היה קרוב מאי פעם.

ואז הגיעו תוצאות הבחירות. עם יותר משמונים אחוזי הצבעה לטובת הנשיא לוקשנקו, נגדעה תקוותם של מיליוני בלארוסים לשינוי. הנשיא אותת: 'אני כאן כדי להישאר, לא הולך לשום מקום'.

מנהיגת האופוזיציה, סבטלנה טיכאנובסקאיה (אל תנסו להגות את זה אם אתם לא ליד רופא שיניים), נאלצה להימלט לליטא הסמוכה, מאימת נקמתו של הרודן לוקשנקו, שקיבל עכשיו משנה כוח ותיאבון בלתי מוגבל. היא יודעת שהוא ירדוף אותה. המשטרה הבלארוסית כבר כלאה את בעלה באשמת "ריגול", זימנה לחקירה את כלת פרס נובל לספרות, סבטלנה אלכסייביץ', שנחשבת לפעילה אופוזיציונרית. ולפי הפרסומים – מעל 7,000 מפגינים נעצרו במהלך העימותים עם כוחות הביטחון. חלקם, לפי הדיווחים, עברו עינויים בכלא. עשרות מהם נעדרים. פשוט נעלמו. לא נודעו עקבותיהם.

אבל למרות מאמצי הממשל לדכא את ההפגנות, העם הבלארוסי נחוש להמשיך את המחאות ברחבי הרפובליקה. אפילו איומי הנשיא להשתמש בכוחות צבא כדי לדכא את המרד, וגם הצעותיו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להתערבות צבאית כחלק מהתייצבותו לימין לוקשנקו – כשלו ולא הביאו לבלימת המפגינים הלהוטים. גם עכשיו, אחרי שלושה שבועות רצופים של הפגנות, עשרות אלפי אזרחים גודשים את הרחובות בקריאות להתפטרותו של הנשיא. הם לא חושבים לוותר על הזכות לבחור את הנשיא שלהם.

אחרי 26 שנה של שלטון בלתי מעורער, נשיא בלארוס ניצב בפני אתגר שהוא מתקשה להתמודד עימו. מחאות מהזן הזה הן משהו שהוא לא מכיר. מעולם לא היו במדינה שאזרחיה חונכו להיות צייתנים וכנועים – הפגנות בהיקפים כאלה.

אלפי המפגינים במינסק

מלחמת המעצמות

בדומה לסכסוכים המוכרים מהמזרח התיכון, גם בקרבות הפנימיים בבלארוס הנחשלת – בוחשות המעצמות העולמיות בקדרה. בהיותה מדינת מעבר נוחה בין רוסיה לאירופה, נחשבת בלארוס לאזור אסטרטגי עבור הרוסים. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, רואה בבלארוס חלק בלתי נפרד מברית המועצות. על אף האיבה האישית שהתפתחה בינו לנשיא לוקשנקו, פוטין מעדיף לשמר את שלטונו של הנשיא הנוכחי – שמבטיח לרוסיה שליטה מלאה. פוטין הוא השליט האמיתי שם.

מהצד השני ניצבות מדינות המערב. האיחוד האירופי רואה בבלארוס מדינה אירופית עצמאית, והוא שואף לשלטון דמוקרטי שיצטרף למדינות המערב המפותחות. לכן, עם היוודע התוצאות שגרמו למפח נפש במדינות אירופה, התנער האיחוד האירופי מתוצאות הבחירות. הוא החליט לא להכיר בהן. מבלי לקחת חלק אקטיבי, כולם לוטשים עיניים לתזוזות הפוליטיות שמתרחשות במדינה הקטנה.

*****

כדי להבין טוב יותר את יחסי הכוחות במדינה הבוערת – יצאנו לפגוש את יוסף שגל, מי שכיהן עד לפני כמה שנים בתפקיד שגריר ישראל בבלארוס. שגל לא היה סתם שגריר: הוא רקם קשרים אישיים עם בכירי הממשל, כולל לוקשנקו עצמו. עם חלקם הוא בקשר עד היום, ומהם הוא מקבל עדכונים שוטפים על המדינה שעולה בימים אלה בעננים של אש וזעם.

"למדינת בלארוס ישנה חשיבות אסטרטגית", אומר שגל. "קודם כל, מבחינה גיאוגרפית – היא הדרך הכי קצרה למערב. גם ההיסטוריה במלחמות העולם, מלמדת שהכל עבר דרך בלארוס. הדרך הנוחה והקצרה ביותר מרוסיה למערב היא דרך המדינה הזאת. מאה מיליון דולר נכנסים למדינה מדי שנה רק ממכסים של משאיות שעוברות במעברי הגבול של בלארוס. סחורות מסין ומהודו גם עוברות שם. לכן, מדובר באזור אסטרטגי גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה צבאית".

לדבריו, כלכלת המדינה נשענת על שלושה אפיקי הכנסות בלבד. "בלארוס מרוויחה מהמכסים על הסחורה שעוברת דרכה, מחקלאות מקומית ומכספים שרוסיה דואגת להעביר לה בדרכים שונות. אין לה מקורות הכנסה נוספים. שטחה של בלארוס הוא פי עשרה ממדינת ישראל, אבל בתל"ג הם חצי מאיתנו".

ויש גם היסטוריה יהודית ענפה.

כיום, בלארוס אינה בעלת משמעות מיוחדת עבור יהודי העולם. בעברה הרחוק, לפני מלחמת העולם השנייה, זו הייתה אחת המדינות המשמעותיות ביותר בעולם היהודי. לפני השואה חיו בבלארוס כ-750,000 יהודים. היא הייתה מדינת המוצא של חסידויות חשובות בעולם, ובעיקר של עולם הישיבות הליטאי שהתפתח בה. בתחומה פעלו ישיבות ידועות כמו וואלוז'ין, מיר, גרודנא וקמניץ. בין עריה הידועות לכל אדם חרדי בעולם, בולטות הערים בריסק ונובהרדוק.

העיר ויטבסק, שהיא העיר הרביעית בגודלה בבלארוס, הייתה מעוז עם רוב יהודי תוסס. בוויטבסק נולד הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק זי"ע, שהיה מבני הדור השלישי לבעש"ט. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, היה בעיר גרעין קטן של חסידי גור שנסו מאימת ההתקדמות הגרמנית. בין החסידים שהתגוררו בה באותה תקופה, היו גם רבי משה בצלאל אלתר ורבי מנחם מנדל אלתר, אחֵי הרבי ה'אמרי אמת' זי"ע.

בגלל אחוז היהודים הגבוה במדינה, שפת האידיש מוכרת עד היום כאחת מארבע השפות הרשמיות של בלארוס. "יש שם המון בתי קברות יהודיים", אומר שגל. "לא רק מאחרי מלחמת העולם השנייה. קיימים שם בתי קברות יהודיים אפילו מלפני מאתיים שנה. הכל מוזנח, אף אחד לא מגיע לשם. מערב בלארוס היה בעבר חלק ממדינת פולין. אחרי סטאלין, בסוף שנות השלושים, השתנתה השליטה שם והמדינה הפכה לבלארוס. אף אחד לא נכנס לבתי הקברות הללו. יש גדר שמקיפה אותם במרכז העיר, וזהו. לא האמנו שזה המצב. שלט הכניסה לבית הקברות במרכז העיר היה כתוב באידיש".

עבודה משותפת. שגל ולוקשנקו בימים אחרים

אנדרטה עצובה

יוסף שגל החל את דרכו כעיתונאי סובייטי, עלה לארץ והגיש תוכנית יומית ברוסית ב'ערוץ 9'. בשנת תשס"ו הצטרף למפלגת 'ישראל ביתנו', וכיהן כחבר כנסת מטעמה. בהמשך פרש והפך לשגריר הרשמי של מדינת ישראל בבלארוס. הוא מעדיף להתחיל עם ההיסטוריה היהודית הענפה של בלארוס.

"השפות הרשמיות במדינה הן רוסית, פולנית, בלארוסית ואידיש. אפילו היום, בכניסה לאחת הערים כתוב בעברית 'ברוך הבא'. במשך שנים הבלארוסים והיהודים חיו יחד. אמרתי להם פעם, שיש לי חדשות בשבילם, שכנראה הם לא יאהבו לשמוע, אבל לדעתי רבים מהם ממוצא יהודי איכשהו. הם לא רוסים ולא אוקראינים. יש שם בתי כנסת מפוארים משנת 1750 (תק"י), וכמובן ישיבות ובתי מדרש עתיקים. זה מקום מעולה, והרגשתי בו טוב מאוד. זו הייתה הרגשה שאני במקום מוכר. קשה להסביר את זה".

מבחינתו, הנשיא לוקשנקו אוהב יהודים ואין לו בעיה איתם. "במשך מאות שנים, ההיסטוריה היהודית והבלארוסית היו שלובות זו בזו. השורשים של היהדות האשכנזית ניטעו בבלארוס. ביקרתי במבנה של ישיבת וואלוז'ין כמה פעמים, והוא זקוק לשיפוץ. הבעיה היא שאין כסף ממשלתי כדי לממן את שיפוץ הישיבות הישנות. הנשיא תמיד אומר שאין לו כסף. בכל מה שקשור ליהודים, יש לו משפט אחד שאמר לי כמה פעמים: 'לי אין שום בעיה עם יהודים. אני אוהב יהודים. הם מאוד חכמים ויודעים להסתדר. לי אין כסף, אבל אם אתם רוצים לעשות משהו בעצמכם, בבקשה. אני לא אמנע'. זה, על רגל אחת, הנשיא לוקשנקו".

כדוגמה לכך, הוא מביא את ההישג הראשון שלו להנצחת מנהיג פוליטי ישראלי בבלארוס. "ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, קיבל פרס נובל לשלום. הוא נולד בעיר בריסק, וחשבתי שיהיה נכון אם יציבו שם אנדרטה לזכרו. הבעיות היו, שהוא גם יהודי וגם בעברו היה לוחם – היסטוריה לא טובה בשביל לקבל הנצחה בבלארוס. ביקשתי כשגריר שייתנו לי הזדמנות, בלי כסף. אני אדאג למימון. תוך זמן קצר הנשיא נתן אישור. בכל מה שהיה קשור לקהילה היהודית, הוא מעולם לא סירב. היו לי רשימות של היהודים העשירים ביותר בבלארוס, ולא ארך זמן רב עד שכל המימון עבר באמצעותם. 15 היהודים העשירים נתנו יחד שלושים אלף דולר. עד היום ניצבת בסמוך לבית הספר שבו למד האנדרטה של הפוליטיקאי היהודי מנחם בגין".

"אם הנשיא הולך – לעם הבלארוסי לא יהיה מה לאכול". מפגינים בבירת בלארוס

תוכנית החטיפה

אחד המבצעים הגדולים שהתבצעו בחשאי על אדמת בלארוס, התבצעו בפועל בפעילות על ידי השגריר דאז, יוסף שגל. הוא מספר על מבצע השתלת הכבד בגופו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן. "ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, התקשר לאיווט ליברמן, שהיה אז שר החוץ, וסיפר לו על השתלת הכבד שראש המוסד נזקק לה. הוא אמר לו שאין להם אישור לבצע את הניתוח במדינות אחרות, כי יש חוק שאפשר לקבל תור להשתלה רק עד גיל 65. דגן היה מבוגר יותר. אפילו הלחצים בארצות הברית כשלו. איווט התקשר אלי וביקש שאדבר עם הנשיא לוקשנקו. הקליניקה של ההשתלות כפופה ישירות לנשיא, והוא היחיד שנותן אישורים לקבלת טיפולים בה.

"לליברמן היו קשרים מצוינים, אבל הוא לא רצה לדבר בעצמו עם הנשיא, בגלל הסנקציות נגד בלארוס שהיו אז. זה לא היה פשוט. התחלתי לחשוב איך להעביר את הבקשה לנשיא. באותן שנים הכרתי בבלארוס את סגן ראש הממשלה. הוא היה גנרל לשעבר בקג"ב, ולאחר שכיהן כשגריר בלארוס בסין – חזר כדי להיות סגן ראש ממשלה. היו לו קשרים טובים עם הנשיא, והחלטתי להתקשר אליו. בתוך שבע דקות הוא כבר אישר את הפגישה. במהלך הפגישה נוכחתי לראות שכל האנשים מהמודיעין, לא משנה מאיזו מדינה, מכירים אחד את השני. הוא ידע היטב מי זה מאיר דגן".

שגל שטח בפניו את המקרה הסבוך. הוא ביקש את הסיוע שלו. "אמרתי לו שדגן בדיוק כמוהו", משחזר שגל. "הוא נתן חיים להרבה אנשים. יש לו ילדים ונכדים. מגיע לו לחיות. הוא אמר לי לחזור לשגרירות ולחכות לצלצול. אחרי 40 דקות קרא לי בחזרה ללשכתו. הוא שוחח עם הנשיא, והפעולה אושרה. הייתי בשדה התעופה כשמטוסו הפרטי של דגן נחת על אדמת בלארוס. התלוו אליו ארבעה מאבטחים. מול המטוס, כדי לקבל את פניו, ניצב ראש הקג"ב הבלארוסי, עם ארבעה שומרים משלו. שוחחתי עם דגן. הוא היה נראה בשלבים סופניים של המחלה שקיננה בו. לא היו שום סיכויים. התרשמתי שהוא היה אדם מאוד סימפתי".

דגן עבר את כל הבדיקות הנדרשות בתוך שלושה ימים. "שר הבריאות היה בקשר איתי. זו הייתה תחושה מעניינת של שיתוף פעולה בין המוסד הישראלי לקג"ב הבלארוסי. אמרו לי שהוא עבר את כל הבדיקות, וניתן לגשת להשתלה. השלב הזה הוא תהליך שיכול להימשך גם חודש, עד שמוצאים את הכבד להשתלה. מאיר דגן אמר לי שהוא רוצה לחזור לביתה. לחזור לארץ כדי להיפרד. כמובן שבחוץ אף אחד לא ידע כלום. בסופו של דבר הוא עבר את הניתוח בהצלחה. ברוך השם, ההשתלה העניקה לו שלוש שנים נוספות של פעילות".

כאן מגיעה גם הרגישות המדינית. "לפי הכללים, אחרי הניתוח צריך להישאר מינימום שבוע להשגחה. לכולם אמרו שאת הניתוח עשה כירורג צרפתי בכיר. קיבלתי את פניו של הכירורג בנמל התעופה של מינסק. אבל האמת היא, שזה לא נכון. הוא לא ביצע את הניתוח. ישנו חוק שאוסר על רופא שאינו אזרח המדינה לבצע טיפול. הכירורג הצרפתי רק השקיף על ההליך. את הניתוח ביצע כירורג בלארוסי צעיר.

"יומיים אחרי הניתוח, נכנסה אלי היועצת בשגרירות ואמרה שהייתה מסיבת עיתונאים שנתית עם הנשיא לוקשנקו. הוא אמר שם שמדברים על כך שאין רופאים בבלארוס, והנה עכשיו רופאים בלארוסים טיפלו בראש המוסד הישראלי. בתוך שעות אחדות דגן כבר לא היה שם. זו הייתה תקרית בהחלט מביכה".

לאחר שראש המוסד כבר היה בארץ, נתקל שגל בכתבה שהתפרסמה אחר כך ב'סאנדיי טיימס' הבריטי. "בכתבה נכתב כי מטוס מיוחד של איראן הגיע לבלארוס כדי לחטוף את ראש המוסד. הוא היה אז טרף קל, על אדמת מדינה זרה. למרבה המזל, הוא כבר לא היה שם".

הבת של 'אמא רוסיה'

ובחזרה להפגנות ההמוניות ברחבי בלארוס. שגל, כך עושה רושם, מסרב להתרגש מהן. "אני לא חושב שהמחאות יביאו להחלפת הנשיא בקרוב. למפגינים אין בעיה עם המעורבות הרוסית במדינה. הם יצאו לרחובות רק בגלל החשד לזיופי תוצאות הבחירות. העם שם עייף. הנשיא הנוכחי הוא לא אדם של רפורמות. המודל הכלכלי שם מיושן. עם זאת, המצב שונה לחלוטין ממה שראינו באוקראינה. שם האוכלוסייה היא אנטי-רוסית".

המעורבות הרוסית לא מפריעה לאזרחים במדינה שאמורה להיות עצמאית?

"לגמרי לא. הם אוכלים מהידיים של הרוסים. זה השוּק הגדול ביותר. הם מקבלים שם עבודה. המדינות קרובות, אין גבול שחוצץ ביניהן, וכך מוצאים את עצמם שני מיליון בלארוסים בעבודות שמציעה רוסיה. מתוך תשעה מיליון אזרחים, שני מיליון עובדים ברוסיה. זה מאוד משמעותי. בהפגנות שנערכות עכשיו, אין להם בעיה עם מדיניות החוץ של בלארוס. הם רוצים רק בחירות חוזרות שיתבצעו בצורה הגונה.

"כל העיתונאים אומרים שהמהפכה קרובה, הם יודעים להעביר המון רגשות, אבל חוץ מפופוליזם אין כלום. אם הנשיא הולך מחר הביתה – לעם הבלארוסי לא יהיה מה לאכול. רוסיה כל שנה נותנת לו מיליוני חביות נפט בחצי מחיר, אותן הוא מוכר למערב במחיר מלא. זה הרבה כסף. הרוסים אמנם מפסידים כסף, אבל אין להם ברירה. ברגע שפוטין לא יהיה הפטרון שלהם – הבלארוסים ילכו למדינות המערב. המערב מוכן לקבל אותם. הרוסים מוכנים לשלם מחיר כדי שזה לא יקרה".

אז אתה סבור שהתקשורת מעצימה את ההפגנות הרבה יותר מהממדים שלהן במציאות?

"התקשורת עושה בלגן כמו תמיד. גם בצד הזה הייתי. ארבעים אחוז ממה ששומעים, זו עבודת תקשורת. התקשורת המקומית היא אופוזיציה לוחמת של הנשיא. זה מצב שנראה כמו מהפכה, אבל לא באמת מהפכה. באוקראינה אמרו שהנשיא מעל בכספי ציבור, ושהרוסים לא נותנים להם הזדמנות להרגיש מעצמה. בבלארוס זה לא המצב. למהפכה המתגבשת אין תוכנית סדורה. יש להם רק אנטי. הטעות של הנשיא לוקשנקו היא, שהמשטרה בשלושת הימים הראשונים אחרי הבחירות פעלה באלימות. עכשיו זה כבר לא המצב".

שגל קורא את המפה הפוליטית בבלארוס באופן שונה מהמקובל. בעוד התקשורת מעצימה את ההפגנות ומביאה את דברי הלוחמת האופוזיציונרית השוהה בליטא – המחאות עצמן מתנהלות בשליטה מלאה. "הנשיא פוטין אמר לו אחרי כמה ימים של מהומות – שיעצור את האלימות המשטרתית. הוא הסביר ללוקשנקו שהכל לגיטימי, אבל היו כבר ארבעה הרוגים. יש 80 אנשים שאף אחד לא יודע איפה הם. זה רע. עם זאת, לכולם ברור שהוא מוכן לעמוד עם קלצ'ניקוב בידיים עד הסוף. הוא פרסם תמונה עם אפוד מגן ורובה ביד, אבל בלי מחסנית. זה אומר שמשהו קורה שם בכל זאת. הוא חושש מהנעשה, ואלה סימנים שהוא מוכן ללכת עד הסוף, בכל מחיר שיידרש".

בין מינסק לבלפור

במהלך השיחה אנחנו שואלים את שגל אם הוא רואה את עצמו כתומך הנשיא, לאור דברי התמיכה הדי-מובהקים במדיניותו. השאלה, מסתבר, לא נוחה לו.

הוא סבור שאכן מדובר בדיקטטור, אך הוא רואה את ההתנגדות ככזו שאינה נשענת על תוכנית עבודה אלטרנטיבית לניהול המדינה. מצד שני, זוהי התנגדות תרבותית, לדבריו: "אנשים כרגע שומרים על איפוק. אין שם פגיעות ברכוש ובאנשים. אנשים יוצאים אחרי העבודה לכיכרות כדי להפגין. זה כמו שבארץ יש הפגנות נגד נתניהו. נכון שזה לא באותם היקפים, המנטליות שם שונה, אבל זה רחוק כרגע מהפיכה לדעתי. הנשיא מאמין שהמחאות ישככו וישקעו. אני לא חושב שזה נכון, אבל לא רואה סיכוי שפוטין יתערב שם צבאית".

לאורך השיחה חוזר השגריר לשעבר על אותה קביעה. הוא סבור שאין בבלארוס אופוזיציה אמיתית לנשיא. "הנשיא עצמו אומר שהוא מוכן לדבר, אבל אין לו עם מי. האישה שלוחמת בו, נמצאת בכלל בליטא. שום דבר במחאה הזו לא רציני. ייתכן שזה משחק שלו – להראות שהוא רוצה לדבר ואין לו עם מי – אבל האמת היא שאין לבלארוס תוכנית חילופית. אין אדם ראוי בצד השני. לדעתי הוא צודק בעניין הזה. אין שם אופוזיציה פוליטית אמיתית עם מצע סדור".

כדי להמחיש את המורכבות הפנימית בבלארוס, מספר שגל על אחת הפגישות שקיים עם ראשי האופוזיציה במעון השגריר. "הזמנתי את ראשי האופוזיציה כולם לשגרירות, כדי להכיר ולדבר. היו להם תלונות למה אני תומך בנשיא. אמרתי להם שאני לא תומך. הגעתי לבנות יחסים, לא לשבור אותם. הסברתי להם, שכרגע לוקשנקו הוא הנשיא, ולכן התפקיד שלי הוא לשמור איתו על יחסים טובים. הם טענו מנגד, שהשגרירים מאירופה דווקא תומכים באופוזיציה, לא בנשיא. אמרתי להם שזה לא אכפת לי. שישאלו את השגרירים האירופים למה הם הולכים עם האופוזיציה. אותי שלחו לבנות קשרים. אני כמובן לא מסכים עם המון דברים שהנשיא עושה, אבל פה אני בתפקיד של שגריר. האווירה בפגישה הייתה מאוד מתוחה.

"אמרתי להם, שאילו הייתה אופוזיציה טובה – היה על מה לדבר. שכולם יתאחדו, ואז נוכל לדון בזה. הם פשוט הסתפקו בצעקות, לפיהן לוקשנקו הוא פאשיסט וגנב. זו לא קואליציה ואופוזיציה. זה סתם 'אנטי' ששורר שם. למען האמת, ההפגנות שם מקבלות עידוד מבחוץ. יש מישהו – אני לא רוצה להגיד מי – שמשקיע הרבה כסף כבר שנים רבות כדי לחסל אותו פוליטית. זה תהליך של שנים. ראיתי שם את בחירות 2015, וידעתי הכל גם על בחירות 2010. בהחלט יש עלייה מגמתית במחאות. לכן זה לא ייגמר כל כך מהר, אבל לדעתי הוא לא ייפול בקרוב".

לאילו מדינות יש אינטרס להפיל את אלכסנדר לוקשנקו?

"פולין, למשל, רוצה להחזיר לרשותה את מערב בלארוס. יש המון אינטרסנטים שבוחשים בפוליטיקה הפנימית שם. גם האינטרס של אוקראינה הוא שבלארוס לא תהיה יחד עם רוסיה. אם יבוא נשיא אחר – זה יעשה טוב לאוקראינים. העניין הוא, שהרוסים בחיים לא נותנים לאף אחד את השטח שלהם. רוסיה רק לוקחת. המעצמות יודעות זאת היטב. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, ונשיא צרפת עמנואל מקרון, היו בקשר עם פוטין ואמרו לו שהוא בעל הבית. הוא מקבל את ההחלטות. הבקשה היחידה שלהם היא שלוקשנקו לא יגרום נזקים לאנשים. אחרי הכל, כולם יודעים שפוטין יעשה שם מה שהוא ירצה. בעל הבית האמיתי זה פוטין".

לדבריו, פוטין זוכה ללגיטימציה בינלאומית. כרגע הוא מתבונן מבחוץ, ושותק. הוא ייכנס לתמונה רק אם ירגיש שבלארוס נשמטת מתחת ידיו.

דיקטטור צעצוע

כשגריר ישראלי בבלארוס, קיים שגל לא מעט שיחות אישיות עם הנשיא לוקשנקו וסביבתו הקרובה. הוא שוחח גם עם הנשיא פוטין על סוגיות שונות. על שיחותיו האישיות עם הנשיא, הוא לא מוכן לדבר. "לא אקח את הסיכון", הוא אומר במבט חתום. שגל, כך נראה, יודע על מה הוא מדבר.

עם זאת, הוא בהחלט מוכן לנתח את האישיות שלו על בסיס ההיכרות עימו. "לוקשנקו לא גנב", הוא פוסק נחרצות. "הוא לא לקח כספי מדינה. הוא פשוט בעל הבית במלוא מובן המילה. יש לו מסוק פרטי שעימו הוא חג מעל בלארוס, ואם הוא רואה מישהו שחותך עצים – הוא גוער בו. לוקשנקו פשוט מרגיש שבלארוס היא הנכס האישי שלו. הכינוי שלו 'הדיקטטור האחרון באירופה', נכון חלקית. הדיקטטור האחרון זה פוטין. לוקשנקו קטן ביחס אליו. נתנו לו הזדמנות לשחק דיקטטור".

קל לזהות אצלו גם הערכה חזקה למנהיג הבלארוסי. "כשבוריס ילצין, נשיא רוסיה שעשה את הברית עם בלארוס, התחיל לחפש מי יהיה נשיא אחריו – הוא חשב על לוקשנקו כמחליף. אשתו של ילצין אמרה בתקשורת שהוא האופציה הטובה ביותר לרוסיה. הפרדוקס, במקרה הזה, הוא שההגדרה הזו נכונה. בלארוס קטנה בשביל מנהיג כמו לוקשנקו. הוא ממש דיקטטור בפורמט של סטאלין. הוא רוצה להיות כזה. אחרי שהרעיון עלה, היהודים, כמו תמיד, התערבו כדי למנוע את עלייתו לשלטון. האוליגרכים היהודים לא רצו אותו. הם ידעו מי זה לוקשנקו. ברגע שהיה מגיע לרוסיה – האוליגרכיה הייתה מתחסלת".

אחד הפעילים הבולטים למניעת עלייתו של לוקשנקו היה אוליגרך ממוצא יהודי, בוריס ברזובסקי. "היה לו קשר עם הבת של ילצין, והוא אמר לה שלוקשנקו הוא קומוניסט שלא ייתן להרוויח כסף. הם מצאו בסוף את פוטין. מיד אחרי שוולדימיר פוטין נבחר לנשיאות, הוא הגיע לברזובסקי ואמר לו, שאם הוא רוצה לחיות – שיצֵא מרוסיה מהר. 'היום יש לך אפשרות לברוח, מחר אני לא אחראי'. ברזובסקי ברח ללונדון, ומאז, מטרת חייו הייתה להרוג את פוטין. הוא היה אויבו הגדול במשך שנים רבות. יום אחד, באופן לא מפתיע, מצאו אותו הרוג בדירתו בלונדון".

תמיכה בדיקטטור

ניסיונות חוזרים ונשנים לדובב את יוסף שגל על קשריו האישיים בבלארוס – שחלקם הועלו על ידי מתנגדיו במהלך כהונתו ואף הגיעו לבג"ץ שדחה את העתירה נגדו – עולים בתוהו. הוא לא מוכן לדבר על שיחותיו עם לוקשנקו. הדבר היחיד שהוא ניאות לשתף, הוא הפגישה החפוזה שלו עם הנשיא לוקשנקו ביום הניצחון הבלארוסי.

"התראיינתי לעיתון מקומי בבלארוס, ושאלו אותי על לוקשנקו", הוא מספר. "אמרתי, שלדעתי האישית הוא איש חכם וחזק. אמרתי באותו ראיון, שבגלל אינטרסים פוליטיים או כלכליים – יש אנשים שפועלים להדחתו של הנשיא, אבל הוא פועל באמת בשביל המדינה". הראיון שהעניק יצר סערה בזירה המקומית. אמרו על השגריר שהוא גורם נזק ליחסיה של מדינת ישראל.

זמן קצר לאחר אותו ראיון, נערך האירוע השנתי בכיכר הניצחון. "פעם בשנה מתקיים בבלארוס יום זיכרון צבאי. לפי הפרוטוקול, מצד שמאל של הכיכר ניצבים השגרירים, ומולם, בצד ימין, ניצבים הגורמים הצבאיים. כולם מביאים פרחים ולאחר מכן הנשיא נושא נאום קצר. לאחר הנאום, שלא נמשך בדרך כלל יותר מדקה וחצי, הנשיא יורד ולוחץ ידיים לכל השגרירים של המדינות הזרות. מצד שמאל שלי עמדה השגרירה של האיחוד האירופי.

"הנשיא התחיל ללחוץ ידיים לשגרירים, ושגרירת האיחוד האירופי שעמדה לצידי אמרה לי שמה שאמרתי אתמול בראיון, זה לא בסדר. כולם חשבו שאני תומך גדול של הנשיא. אמרתי לה שהמדינה שלי תומכת בו. צלמים הקיפו את הנשיא מכל הכיוונים, וכמובן – גם מיקרופונים של צוות התקשורת הנשיאותי. הנשיא לחץ את ידי ואמר: 'אדוני השגריר, אני רוצה לומר לך שאתה איש אמיתי. אתה לא פוחד לומר את האמת, ובגלל זה יש רעש. אל תדאג, הכל יהיה בסדר'.

"השגרירה הסתובבה ולחשה באוזניי שעכשיו זה הסוף שלי. כולם ישמעו מה הנשיא אמר. באותו רגע חשתי יד נוגעת בי מאחור. אחד מלשכתו של הנשיא לחש לי שצילמו את לחיצת היד, אבל בלי ווליום. אף אחד לא ישמע מה הוא אמר. הם בהחלט ידעו את העבודה שלהם. לאחר מכן גם צפיתי בזה; רואים את נתינת היד ולא שומעים מה הוא אומר. אפשר לומר שזה הציל אותי".

את המינוי שלו לכהן כשגריר ישראל בבלארוס, יזם אביגדור ליברמן בעת שכיהן כשר החוץ. ההיכרות של יוסף שגל עם ליברמן נמשכת על פני שני עשורים, עוד מהתקופה שהגיש את התוכנית הפוליטית בערוץ המשדר ברוסית. "עבדתי בערוץ 9 כמנחה ועורך", אומר שגל. "לקראת הבחירות של תשס"ו קיבלתי הצעה מליברמן להצטרף למפלגה. הוא קרא לי לכמה פגישות, והסביר שנוכל להשפיע לטובת עולי חבר העמים ומדינת ישראל. ידעתי שאין לי ניסיון פוליטי, ולא מספיק ידע בעברית. החלטתי לוותר".

ליברמן, מבחינתו, השאיר את האופציה פתוחה. "איווט ביקש שאחשוב על זה. באותו זמן, הבוס שלי החליט להעביר אותי מהגשת תוכנית פוליטית קבועה, להגשת תוכנית שבועית על נושאים עולמיים. הוא השאיר את המשכורת, אבל רצה להוריד אותי מהתוכנית שהעניקה לי כוח רב בזמני בחירות. ליברמן התקשר אלי עשרה ימים לפני הגשת הרשימות לבחירות, והבטחתי לו תשובה באותו יום. בחנתי הצעה נוספת שהוצעה לי, ובדרך חזור מהפגישה הנוספת – החלטתי להיענות לבקשה של ליברמן. ישבנו לפגישה בבית קפה בנווה אילן, והודעתי לו שמבחינתי הדברים סגורים".

שגל חזר לבוס שלו והפתיע אותו עם הודעה על עזיבה מוחלטת. "איווט אסר עלי לומר מילה עד הגשת הרשימות. הבוס הופתע מאוד מהמהלך. הוא לא חשב שאלך לגמרי. זו הייתה מכה בשבילו, אבל הוא העמיד פנים שזה לא מפריע לו. הוא שאל אם אני בטוח, והתעניין אם אני הולך לעסקים או לתחום הפוליטי. אמרתי לו שאני לא יודע. בסוף הוא ראה שהצטרפתי למפלגה של 11 מנדטים".

מינוי בהפתעה

בכנסת, לדבריו, לא היה מעניין. "זו לא העבודה שלי", הוא אומר בחיוך. "ליברמן הבין את זה. כל אחד עשה את העבודה שלו. אחרי שלושה ימים הבנתי שזה לא בשבילי. הוא התקשר אלי לקראת הבחירות הבאות ואמר לי שהפעם אני בחוץ. אמרתי לו שאני יודע. הוא שאל אותי אם אני מבקש משהו, והשבתי שהכל בסדר ואין צורך בטובות נוספות. משם הלכתי לכתוב ספר, ושנתיים אחר כך, בשנת תשע"א (2011) התקשר אלי עיתונאי מ'מעריב' ואמר לי מזל טוב. לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא הסביר לי, בפעם הראשונה, שזה עתה התמניתי לשגריר בלארוס".

המתיחות ששוררת בין אביגדור ליברמן למפלגות החרדיות בשל ההסתה החריפה והפרועה שמנהל ליברמן נגד הציבור החרדי – מפריעה לשגל. "אני מכיר את איווט כבר עשרים שנה, ומעולם לא שמעתי ממנו מילה נגד המגזר החרדי", הוא אומר. "אני משוכנע שההתבטאויות הנוכחיות שלו צבועות בצבעים פוליטיים עזים. זה לא מגיע מהלב שלו. יש לו הרבה כבוד לחרדים, ואני יודע את זה מקרוב. האמירות שלו פוליטיות. זה עכשיו 'טרנד' להיות נגד חרדים. זו לא תהיה הפתעה עבורי אם ליברמן עוד ישֵב עם המפלגות החרדיות ביחד. זו פוליטיקה במיטבה", הוא טוען.

שגל שומר על קרבה עם הפטרון הפוליטי שלו לשעבר. למרות שהוא לא מסכים עם המהלכים הפוליטיים הנוכחיים שלו, הוא לא מוכן לומר מילת ביקורת על הפוליטיקאי המחוספס שאת ההון הפוליטי הנוכחי שלו עושה משנאה והסתה. "ליברמן עשה מהפכה דיפלומטית. כשהוא היה שר החוץ, ליברמן קיבל בהסכם הקואליציוני כמות שגרירים למדינות חבר העמים. הוא מינה שגרירים לרוסיה, אוקראינה, בלארוס וקזחסטן. היום כולם מדברים על קשרים בין רוסיה ומדינת ישראל, אומרים שהם הכי טובים שהיו, אבל לא מייחסים את התהליך לליברמן שהתחיל לרקום אותו בתפקידו כשר החוץ".

שגל מייחס את היחסים עם רוסיה לאביגדור ליברמן. לטענתו, ראש הממשלה נתניהו לוקח את הקרדיט על משהו שהוא לא עשה. "את הקדנציה סיימתי כשליברמן ונתניהו החלו להתקוטט. שעתיים אחרי שליברמן הודיע שלא ייכנס לממשלה שנתניהו רצה להקים ב-2015 (תשע"ה), קיבלתי טלפון ממנכ"ל משרד החוץ שהוא מתנצל ואני צריך להפסיק את הפעילות כשגריר. לנתניהו לא היה אכפת היחסים עם בלארוס. הכל היה פוליטי. הכל עבד טוב, אבל כדי לקחת את המינויים של ליברמן, הכל משתלם. כך חזרתי ארצה אחרי שנים של פעילות ענפה בבלארוס", אומר שגל במרמור, וניכר שבניגוד להפגנות במינסק שעליהן יש לו השגות – ההפגנות ברחוב בלפור לא ממש מפריעות לו.