מי אתה אבישי רביב – סוכן שאמור למנוע הסלמה או האיש שליבה את האש? פעיל השב"כ לשעבר חוזר אל התקופה השנויה במחלוקת
השב"כ זרק אותי מתחת לגלגלים, אבל אני לא מתחרט על כלום
"המערכת זרקה אותי מתחת לגלגלים, אבל אני לא מרגיש אשם ולא מתחרט על כלום" | שלושים שנה אחרי רצח רבין שזעזע את המדינה אבישי רביב מתראיין בפעם הראשונה לעיתונות הכתובה ומגולל את הגרסה שלו | החברות עם בן גביר, החשדות בקריית ארבע, ההיכרות עם יגאל עמיר והרגע הטראומטי ההוא ששינה הכל | וגם: על המערכת שלא גיבתה אותו והחיים החדשים שהוא מנסה לבנות | ריאיון מסעיר
צילומים: צבי מילר, פלאש 90 ולע"מ
"בכל שנה בסביבות התאריך של רצח רבין אני אומר לעצמי: 'זהו, מספיק. השנה אף אחד לא ידבר עליי עוד'. אבל כל פעם זה מתעורר שוב ואני כל פעם מתבדה מחדש. שוב מצמידים את השם שלי ליגאל עמיר, שוב אומרים שהייתי יכול לדווח ולא דיווחתי ושוב עושים השוואות בין המציאות של אז להיום ואיכשהו תמיד זה רלוונטי".
הדובר המפתיע הוא סוכן השב"כ לשעבר אבישי רביב, 'שמפניה' כפי שקראו לו בשב"כ בתקופה האפלה ההיא ששירות הביטחון הכללי היה מעדיף לשכוח. תקראו לו איך שאתם רוצים, הוא עצמו מעדיף שפשוט תקראו לו 'אבישי' ורצוי במלעיל.
"את השם 'שמפניה' בכלל לא הכרתי כשהייתי בשירות", יספר במהלך הריאיון. "המפעיל שלי שוחח איתי בשמי הפרטי ורק לאחר הרצח שמעתי לראשונה על הכינוי 'שמפניה'".
"רוצח יש רק אחד". יגאל עמיר בדיון לצד שוטריו
כשאנחנו צועדים יחד ברחובות חולון, עיר מגוריו, עוצרים לא מעט אנשים את רביב ולוחצים ידיים. חלק מדברים איתו על הסיפור שלו ושואלים שאלות על חייו כיום, חלק רק אומרים שהפרצוף שלו מוכר להם מאיפשהו, והוא מחייך וממשיך הלאה.
"הרבה שנים הסתתרתי מאנשים. הייתי הולך עם כובע ומשקפי שמש כל הזמן. פחדתי שיזהו אותי. אבל אז יצאתי לתקשורת ומאז אני אדם משוחרר.
"ידעתי שעכשיו יזהו אותי יותר, אבל לא היה אכפת לי. הלכתי עם הסיפור שאני יודע שהוא אמיתי ולמפרע אני שמח על זה. זה הוריד ממני הרבה מתח ומאז התחלתי ללכת ברחוב בלי שום תחפושת".
כיום אבישי רביב כבר בן 58. שלושים שנה חלפו מאז פעילותו המפוקפקת מאוד בשליחות השב"כ, אבל במשך תקופות ארוכות בחייו הוא הרגיש עדיין תקוע בלילה ההוא.
"ארך לי הרבה זמן לחזור לעצמי, להיות אני. המשפט שלאחר מכן היה אירוע גדול בשבילי. השב"כ הציע לי לצאת מהארץ, אבל החלטתי שאני נשאר להילחם על החפות שלי, להוכיח שאני זכאי. אני שמח שניצחתי".
כאן צריכה לבוא הערת אזהרה: פעילותו של 'שמפניה' בתקופה הרלוונטית – שנויה במחלוקת עזה. בעוד ראשי שב"כ סיפרו לעצמם שהם בסך הכל מפעילים 'מודיע' בתוך חוגי הימין הרדיקלי – הימין כולו פגוע מהפעלת רביב ורואה בתפקודו חלק מהמערך להעלאת מפלס הזעם המסוכן בתקופה שקדמה לרצח הטראומטי. כלומר, לא סוכן מידע, אלא גורם התססה.
גם אם הוא עצמו איש שנאבק בשלושים השנים האחרונות על חפותו ומסביר את הלהט שבער בו לשרת את מערכת הביטחון ולרצות את מפעיליו – רבים בימין רואים בהפעלתו של 'שמפניה' על ידי השב"כ את אחד ממנועי הדחיפה שהובילו לשלוש היריות הנוראיות ששינו את ההיסטוריה של מדינת ישראל. רביב לא רק סיפק מידע, אלא נטל חלק פעיל בליבוי האש והבערת השטח.
אבל כאמור, הוא הופעל בידי כוחות חזקים ממנו והרבה יותר ציניים ממנו. ואת זה גם אנשי הימין יודעים. עד כדי כך שלאחרונה קיבל במה להשמעת דעתו בערוץ 14 – המעוז התקשורתי של הימין הישראלי.
עכשיו הוא יגולל כאן את הגרסה שלו בהרחבה, שלב אחר שלב, מהימים הראשונים בגבעות ועד למוצ"ש הנורא ההוא בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. ייתכן שיהיו דברים שיסתרו שמועות אחרות שנאמרו מפי גורמים אחרים, אבל כפי שנהוג לומר במחוזותינו: יראה הקורא וישפוט.
לא מתחרט על כלום
הייתי עושה הכל כדי למנוע". המקום שבו נרצח רבין
אבישי רביב נולד וגדל בעיר חולון. הוא למד בבית ספר רגיל, לאחר מכן התקבל לתיכון 'קוגל' והיה חבר בתנועות הנוער הממוסדות. אבל קצת אחרי תחילת לימודיו בתיכון קרה אירוע ששינה את כל מהלך חייו.
"יום אחד ראיתי מודעה שהרב מאיר כהנא יגיע למסור הרצאה בעיר. הלכתי להרצאה ושם שמעתי לראשונה יהודי גאה שאומר את כל האמת בקול רם. עוד לפני כן הייתי קורא ספרים על האצ"ל, הלח"י, גם על מרד גטו ורשה. ראיתי ברב כהנא דמות של יהודי חזק, בדיוק כמו זו שהערצתי".
איך ההורים קיבלו את זה?
"בהתחלה לא אמרתי להם הכל, אבל לאט–לאט הם גילו וראיתי שהם לא אוהבים את זה. הייתי פעיל נלהב מאוד, אבל בעיניהם זה נתפס כסוג של מרד. אבל המשיכה לרב כהנא הייתה חזקה יותר".
כשהגיע לגיל 18, בשונה מרוב פעילי 'כך', שלא פנו לשירות צבאי, הוא התגייס לחטיבת גבעתי. "בשלב ההוא עזבתי את התנועה לתקופה מסוימת. רוב החברים בתנועת 'כך' לא הלכו לצבא, אבל אני כן. רציתי להיות חייל".
במהלך אחד האימונים נפצע רביב ברגלו מירי של אחד החיילים ואל בית החולים הוא הגיע במצב לא פשוט. "הרופאים אמרו שאולי יצטרכו לכרות לי את הרגל, אבל אני לא רציתי לחשוב על זה וברוך השם התאוששתי. אחרי תקופה מסוימת יצאתי מבית החולים, אבל ידעתי שלא אוכל להיות חייל מן המניין".
מה תכננת לעשות?
"הייתי מתוסכל מאוד. היה לי קשה עם המחשבה שלא אוכל להמשיך את השירות הצבאי. חזרתי לפעילות שולית בתנועת 'כך', ואז הגיע טלפון מהשב"כ שהציע לי להביא מידע על פיגועים שמתוכננים באזור יו"ש נגד ערבים. ראיתי בזה הזדמנות לחזור לשירות ביטחוני וקפצתי על המציאה".
בתקופה הכאוטית ההיא, כאשר השטח ביהודה ושומרון בער כמעט מדי יום, היה לתפקיד שיועד לרביב משמעות רבה. "אמרו לי שאני צריך להיות בשטח, במקומות הכי בוערים, ולדווח על כל ניסיון לפגיעה בערבים שאני רואה. זה היה כמה שנים אחרי חשיפת 'המחתרת היהודית'. בכנות, ניגשתי למשימה הזו עם הרבה להט לעשות טוב".
אבל מתישהו הלהט הזה קצת יוצא מפרופורציה.
"התפקיד שלי היה לחשוף מי הם האנשים שיוזמים פיגועים נגד האוכלוסייה הערבית. כדי להביא מידע מהימן הייתי חייב להיכנס לתוך המקומות האלה ולהיות חלק מהם ולכן ביטאתי את העמדות הקיצוניות בפומבי".
אם נוברים בעיתונים של שנת תשמ"ח (1988), שנת גיוסו של רביב לשב"כ, מגלים כי חודש אחד אחרי שהצטרף במסגרת השירות לתנועת 'כך' הוא הספיק לעורר סערות תקשורתיות ולבלוט מעל לפעילים רבים אחרים, חלקם ותיקים ממנו בתנועה.
בחודש טבת של אותה שנה (ינואר 88') רביב מתראיין לעיתון 'חדשות' ואומר: "צריך להרוג כל מי שזורק אבן או בקבוק תבערה. הערבים מבינים רק כוח". חודש לאחר מכן הוא שוב מופיע בתקשורת ומתבטא בחריפות, הפעם נגד אנשי השמאל, ושלושה חודשים לאחר מכן הוא נעצר בפעם הראשונה. הרקע: תקיפת פעיל ארגון השמאל–הקיצוני 'יש גבול'. עיתונאים שואלים אותו מדוע נהג באלימות כלפי אותו אדם ורביב משיב: "צריך לנהוג באלימות, אין פתרון אחר".
למה היית צריך לעשות את כל הפעולות האלה? אתה הרי סוכן שטח שאמור לספק מודיעין, אז למה אתה מלבה את האש בעצמך?
מנסה לנקות את עצמו. חזי כאלו, ראש החטיבה היהודית בימי רביב
"אתה צריך להבין את הסיטואציה. המתנחלים ידעו שהשב"כ משקיע הרבה משאבים כדי לחשוף את הפעילות שלהם ולכן הם היו חשדנים מאוד כלפי כל אדם זר שניסה להתקרב לארגון.
"היו כאלו שהכירו אותי מהפעילות ב'כך' כתלמיד תיכון, אבל עכשיו הייתי צריך להוכיח שאני נאמן לאידאולוגיה הזו – הרי חלפה תקופה ארוכה שהם בכלל לא ראו אותי. הייתי חייב להפגין את העמדות שלי בפומבי, להראות שאני נאמן יותר מכולם, כי בקלות היו יכולים לחשוד בי ולהדיר אותי מכל פעילות".
אבל אתה התססת את השטח. כלומר, במקום למנוע הסלמה ביטחונית – אתה יצרת אותה במו ידיך!
"הכי קל להיות חכם בדיעבד. בשונה מהמפעילים שלי, אני הייתי בשטח, עם אוכלוסייה שאני חווה אותה רוב שעות היממה.
"חוץ מזה, התגוררתי בתוך ההתנחלויות כדי להביא מודיעין מהימן יותר. ובמקרה הזה, ברור שאתה לא יכול לעמוד מן הצד. הייתי חייב לעשות את מה שעשיתי".
יש דברים שאתה מתחרט עליהם?
רביב אומר כאן משפט מדהים, שבוודאי יכעיס רבים: "אני לא מתחרט על כלום. עשיתי מה שצריך, מנעתי המון פיגועים והצלתי הרבה אנשים. אני מניח שיש דברים שהייתי יכול להימנע או לעשות באופן טוב יותר, אבל שוב, זו חכמה בדיעבד".
החבר של בן גביר
בגיל עשרים פלוס, כשהוא מטייל בכל גבעות יו"ש עם ביפר ומכשירי הקלטה, פגש רביב את אחד מחבריו הטובים באותם ימים: פעיל ימין בשם איתמר בן גביר, מי שהספיק מאז לעשות הסבה מקצועית ולהפוך ליו"ר מפלגה ושר בכיר עם עתיד פוליטי מזהיר.
מה אתה זוכר ממנו?
"הכל. מה שאתה רוצה".
ברמה של מה הוא אוהב לאכול?…
"אני לא זוכר את כל התפריט", מחייך רביב, "אבל אני זוכר שהוא אהב לאכול. אני ובן גביר היינו חברים טובים ברמה של לדעת את העניינים הכי אישיים אחד של השני".
רביב מתאר את הפעילות לצד בן גביר בשנות התשעים: "היינו עושים הפגנה מול בית של איזה מוסלמי בעיר העתיקה, נניח מול הבית של פייסל חוסייני (איש רש"פ, א"ב), ואז בן גביר היה מתקשר לעשרות עיתונאים שיבואו. היו לנו בכיסים רשימות של מאה עיתונאים וצלמי עיתונות, כי בן גביר הבין כבר אז שהרבה פעמים המלחמה האמיתית היא בכלל בזירה התקשורתית.
"לרוב, היו מגיעים איתי בן גביר ועוד פעיל או שניים, וזהו. ארבעה–חמישה מפגינים ועוד עשרים עיתונאים ועשרה צלמים. הצלחנו לעשות הרבה רעש, כמו שבן גביר עושה היום".
מה חשבת בלב כשהוא נבחר לחבר כנסת בפעם הראשונה?
"לפני שהוא נבחר לא האמנתי שהוא יוכל להיות ח"כ ואחרי שנבחר בפעם הראשונה הייתי בשוק. תמיד הוא היה בקיא ברזי העבודה התקשורתית, איך משווקים ספין ואיך כובשים כותרות, ובכל זאת, ההצלחה שלו הפתיעה אותי.
"בינתיים הוא מצליח להיות סבבה על כולם. הוא שר בממשלה ולמרות הדעות שלו והעובדה שהוא בא מ'כך', איכשהו הציבור קיבל את זה. זו ההצלחה הגדולה שלו. אני רק חושב שאם הוא היה יותר עושה מאשר מדבר, היה לנו יותר טוב, כי כישרון ברור שיש לו".
מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת עם בן גביר?
"קצת לפני הרצח. מאז לא דיברנו".
ואם תיפגשו, איך זה ייראה?
"וואו, אני חושב שזה יהיה מוזר. לא חושב שניפָּגֵש אי פעם, אבל אם זה יקרה אני ארצה להסביר את עצמי, לדבר איתם על מה שהיה ולהגיד שהכל בסוף היה למען המדינה. אבל כשאני חושב על זה, לא נראה לי שהוא ירצה לשוחח איתי".
בקריית ארבע ביקרת מאז?
"כמה ימים אחרי הרצח באתי לקריית ארבע באמצע הלילה כדי לפנות את כל החפצים מהדירה שלי. עזבתי את המקום לפני שהאיר היום ומאז לא חזרתי. היום כבר אין לי קשר למקום הזה".
גם הדעות שלך לגבי המתיישבים השתנו?
"לא. מבחינת היחס להתיישבות נשארתי אותו דבר. גם אז וגם היום הערכתי את מה שהם עושים ובעיניי הם כמו החלוצים של פעם. זה בעצם אחד הדברים שמשכו אותי בהם. הם אנשים שמסוגלים להקריב הרבה בשביל האידיאל הזה, בשביל ארץ ישראל, ומאוד הערכתי את זה".
ברוך מרזל חושד
איך נראה סדר היום שלך כסוכן שב"כ?
"אתה קם בבוקר עם מטרה להשיג מודיעין, להבין מה קורה מתחת לפני השטח. אתה נראה אדם רגיל ויש לך סדר יום חופשי בסך הכל, אבל אתה לא באמת יכול לעשות מה שאתה רוצה.
"בשלב מסוים ביקשתי ללכת ללמוד, אבל בשב"כ לא הסכימו, בטח אחרי מה שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הם ביקשו שאישאר בשטח כל הזמן. ואם לפני מה שעשה גולדשטיין הייתי גר באזורים אחרים ביו"ש, אחרי האירוע הזה ביקשו שאעבור לקריית ארבע.
"אגב, זה היה המקום האחרון שהייתי בו. לפני כן גרתי במעלה לבונה, ליד שילה. זה אפשר לי להכיר את כל הארגונים ואת כל הפעילים".
והצלחת לספק מודיעין?
"בהחלט. ראיתי איזשהו נתון שכמות מסמכי השב"כ שמתייחסים להפעלה שלי ולפרטי המידע שהעברתי מגיעים למשהו כמו 20,000 עמודים. היו הרבה פיגועים שסיכלתי. ראיתי בזה משימה חשובה, להציל אנשים ולמנוע כאוס".
ובכל השנים הללו אף אחד בימין לא חשד שאתה שתול מטעם השב"כ?
"היה מקרה אחד, בערך שנה לפני רצח רבין, שמישהו מהפעילים שהכרתי רצה לעשות פיגוע בהר–הבית. הוא גילה לי את זה קצת לפני הביצוע והזהיר אותי שרק אני יודע על התכנון שלו. כמובן שהעברתי את הפרט הזה למפעיל שלי והפיגוע נמנע. אחר כך בא אליי אותו פעיל ושאל איך השב"כ ידע. אמרתי לו שאין לי מושג, אבל הוא ממש כעס. הוא אמר לי: 'רק אתה ידעת את זה, אף אחד אחר לא ידע. אז איך השב"כ ידע?'
"אותו אחד הפיץ שאני משת"פ ואז הייתי בחקירות אצל ברוך מרזל ונועם פדרמן. הם שאלו אותי המון שאלות, אבל אני הכחשתי ואמרתי להם: 'חבר'ה, אני בארגון מאז שאני בתיכון, מה אתם רוצים ממני?'"
והם האמינו לך?
"כן, עד אחרי רצח רבין, כמובן".
אחד הפרטים שעוררו אצל נערי הגבעות חשד לגבי רביב, הוא העובדה שאף שהוא נעצר פעמים רבות יחד עם פעילים אחרים – תמיד רביב היה משתחרר בתוך זמן קצר. בשלב מסוים, כדי להרחיק חשדות, רביב ביקש מהשב"כ שיעצרו אותו לזמן ארוך יותר, במאמץ להפגין אותנטיות.
"אגב", מפתיע רביב, "גם את בן גביר היו משחררים מהר, או אפילו לא עוצרים בכלל. בגלל זה היו כאלו שאמרו אז שהוא סוכן שב"כ".
יש לי תחושה שאתה זה שהפרחת את השמועות האלה…
רביב צוחק. "לא, לא קשור אליי. ביהודה ושומרון היו אז חשדנים מאוד כלפי הרבה אנשים, אבל לא אני אחראי לזה".
ברמה האישית, הרגשת טוב בעבודה המפוקפקת הזו?
"סיפוק היה לי, כי עשיתי דברים שמנעו התלקחות באזור, אבל הרבה פעמים הרגשתי מיצוי, שבא לי להתחיל חיים נורמליים".
להיות בשב"כ זה לא נורמלי?
"אתה חי בזהות כפולה כל הזמן. אתה נמצא בהצגה שאין לה סוף ותמיד נמצא במבחן. זה קשה ברמה הנפשית. לכן בשלב מסוים אמרתי לממונים עליי שאני רוצה לעזוב, אבל הם לא הסכימו. היה חשוב להם שאישאר בתפקיד, כי נתתי עבודה טובה".
כמה זמן לפני רצח רבין הרגשת מיצוי?
"בערך שנה לפני. אם הייתי עוזב אז, כל החיים שלי היו נראים אחרת".
אתה חושב על זה מדי פעם?
"אני משתדל לא להרהר בזה יותר מדי. כל יום אני מנסה לשכוח את זה ולהמשיך הלאה. בסוף אני החלטתי לעצמי איך ייראו החיים שלי".
אם יהיה לך בן שיספר לך שמציעים לו להיות בשב"כ, מה תגיד לו?
"אני לא ארצה להתערב לו יותר מדי, אבל אני אגיד לו שזו חתיכת החלטה ושידע כמה השפעה תהיה לה על החיים שלו".
הולך עד הקצה
"היה חשוב לי להילחם על החפות". אבישי רביב כיום
ככל שחלפו הימים סגנון הפעילות של רביב הלך והחריף. בהוראת מפעיליו הוא מתח את פעילותו עד לקצה ולקח חלק פעיל בהבערת השטח. בשלב מסוים הוא גם עבר להקמת ארגונים קיקיוניים שמוציאים כרזות ויוצרים מחאות שהן בעיקר תקשורתיות, כאשר ברור שיש להן גם השלכה מעשית מסוימת.
זה פשוט לא ייאמן. אתה נמצא שם כדי 'למנוע התלקחות ביטחונית' – אבל למעשה אתה יוצר אותה במו ידיך…
רביב דוחה את ההאשמה. "מה זה להקים ארגון?" שואל רביב רטורית. "להקים ארגון זה להמציא לוגו עם ראשי תיבות חזקים, או אפילו זה לא, לנסח משהו וללכת לבית הדפוס. זהו. זה כל הרעש שעושים הארגונים הללו".
תמימות או היתממות? ישפוט הקורא.
אבל לעיתים הפעילות התרחבה למשהו שהוא מעבר לנייר ודיו. לפי השמועות שמספרים פעילי ימין רבים מן העבר, 'שמפניה' שידל אותם לפגוע בערבים ולעשות פעולות כאלו ואחרות, כמו להכין בקבוקי תבערה וכדומה. כל זה, כאמור, תחת ארגונים בעלי שמות מפוברקים.
"הסיפורים הללו שקריים", טוען רביב. "לא לימדתי ילדים להשתמש בבקבוקי תבערה, לא שידלתי אנשים לבצע פעולות טרור. הכל שקר".
נגיד שזה שקר. אבל מה חשבת להרוויח מפתיחת ארגוני ימין קיצוני? בכל מקרה זו הסתה מוחלטת, הרבה מעבר למה שמצופה ממך כסוכן שטח.
"הרעיון שלי היה פשוט. היה צורך לאגד את כל הפעילים שסימנו אותם ככאלה שעלולים לעשות מעשים קיצוניים, כדי שאני אדע על כל ניסיון פגיעה שלהם בערבים. בדרך הזו באמת מנענו הרבה פיגועים".
אבל גם ליבית את האש.
"אלו חבר'ה שבכל מקרה היו הולכים לכיוון של הימין הקיצוני. אני סידרתי את זה כך שיהיה אפשר לרסן אותם".
לא היה לך איזה שמץ של תחושה שאולי אתה עושה משהו לא ראוי?
"מי שלא היה שם לא יבין. אזור חברון של הימים ההם היה המקום הכי לוהט, עם הכי הרבה סכנות. הכל שם היה יכול להתפוצץ בכל רגע. פיקחו עליי, דיווחתי על הכל, אבל בסוף אני הייתי בשטח והייתי חייב לספק מודיעין. האם חשבתי שיצא מזה משהו לא טוב? התשובה היא לא".
השבעה עם כובע גרב
פצע לאומי. ההפגנה שבסיומה נרצח רה"מ רבין
ויש עוד סיפורים.
מלבד כל האמור, לא אחת הביא איתו רביב כמה נערי גבעות לבית העלמין הצבאי שבהר הרצל או לזה שבנחלת יצחק, שם קבורים לוחמי מחתרת הלח"י ומייסד הארגון אברהם שטרן הי"ד. בטקס מצולם שכולו פיקציה אחת גדולה ערך רביב 'טקס השבעה' לאותם קטינים המבקשים להצטרף לאחד הארגונים הפיקטיביים שהקים.
כידוע, בלי תקשורת כלום לא שווה. לכן, במעמדים אלו היו משתתפים עיתונאים רבים שרביב הזמין. אלה קיבלו הזדמנות 'להציץ' לתוככי הקרביים של ארגון מחתרתי. אל משימת השיווק הזו היו מגויסים צלמים ואנשי תקשורת רבים, כל זה כאשר פניהם של ראש הארגון אבישי רביב והמצטרפים החדשים מכוסות בכובע גרב שרק משווה לאירוע כולו מראה דרמטי יותר.
אחד העיתונאים ששיתף פעולה באופן מרשים למדי עם אחת ה'השבעות', היה הכתב הנודע של הערוץ הראשון דאז איתי הורן. לאחר שנחשף רביב, הותקף הורן על שיתוף הפעולה. הוא טען שראה באירוע סוג של מסיבת עיתונאים ולא ידע שהארגון 'אי"ל' הוא משהו שלא קיים באמת.
הורן ידע שזו הצגה?
"הורן לא חשב שזה משחק. הוא ידע שאנחנו עושים את זה מול מצלמות, הרי קראנו לו ולעיתונאים נוספים, אבל אף אחד לא חשב שזו הצגה.
"עשינו דברים לאחיזת עיניים, בשביל להרשים, ובדרך כלל מאחורי הכל לא היה כלום. אבל העיתונאים שסיקרו אותנו בהתלהבות לא ידעו דבר".
מי מסר את הכרזה?
החבר הכי טוב שלהם לשעבר. ד"ר מיכאל בן ארי, ברוך מרזל, נעם פדרמן ואיתמר בן גביר
ואז הגיעה נקודת הרתיחה שממנה לא התאוששה החברה הישראלית עד היום.
בשלהי תשנ"ג (ספטמבר 1993) חתם ראש הממשלה יצחק רבין על הסכמי אוסלו עם ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ימ"ש. הסכמי הוויתורים והנסיגות שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית על ידי אש"ף נחתמו במעמד רב רושם בבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארה"ב ביל קלינטון.
בארץ הייתה זו תקופה סוערת ובאזורי יו"ש על אחת כמה וכמה. המתיישבים הרגישו שמוכרים אותם, שהם עלולים לקום יום אחד למציאות קשה, לגלות שהם מוקפים אויבים חמושים ולא תהיה להם דרך להבטיח את עתידם. החזרת רבי המרצחים לשטח והענקת רובים וכלי נשק לאש"ף זוהתה בימין כסכנה איומה ונוראה לעם ישראל. לפחות חצי מאזרחי מדינת ישראל הרגישו בסכנה העומדת לבוא.
זמן קצר לאחר חתימת ההסכמים הגיע גל נוראי של פיגועי התאבדות קשים והציבור היה מחולק לשני פלגים קוטביים לחלוטין. נוסף על כך, חצי שנה לאחר החתימה אירע הטבח במערת המכפלה. היה זה בפורים תשנ"ד (1994), כאשר ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס עם נשק למערת המכפלה ובצעד של טירוף הרג 29 מוסלמים שהיו בעיצומה של תפילה.
בתוך כל האירוע הזה קיבל התפקיד של אבישי רביב משמעות כפולה ומכופלת. "הייתי חייב יותר לפקוח עין, לראות איך מביאים איזשהו שקט לאזור, להביא קצת רגיעה. זו הייתה תקופה מטורפת".
בינך לבין עצמך, מה חשבת על אוסלו?
"האמנתי שאוסלו הוא טעות. הייתי גר שם, באזורים האלה, ורק לחשוב על זה שכל הפלסטינים הללו יקבלו נשקים – זה מפחיד.
"אני, כמובן, מסרתי דיווח על כל ניסיון פגיעה בערבים, אבל הלחיץ אותי לראות את הנשקים שמועברים לכוחות של הרשות הפלסטינית. אני לא נגד שלום, אבל במציאות ההיא לא היה יום בלי פיגועים. הרכב שלי יצא משימוש כי יום אחד הוא חטף אבנים".
ואתה מזהה בשלב ההוא את הכעס שמופנה לרבין?
"כן. זה דבר שהייתי יכול לשמוע בלי סוף. הרבה אנשים איחלו לרבין למות, הרבה אנשים אמרו שהם ישמחו אם יתנקשו בו, למרות שיכול להיות שרבים מהם לא באמת התכוונו לכך. להגיד 'רבין בוגד' או 'רבין רוצח' היה כמו להגיד 'בוקר טוב' ו'ערב טוב'".
וחשבת שמישהו יתנקש בחייו?
"לא".
אנשים שהכירו אותך בעבר טוענים שהיית מכונת הסתה נגד ראש הממשלה.
"זה שקר. הם רוצים להסיר את האחריות מהימין".
אבל מדובר בהרבה אנשים ולא כולם מהימין. העיתונאית רינה מצליח, לדוגמה, טוענת שאתה מסרת לה כרזה של יצחק רבין במדי אס–אס בהפגנת הימין הגדולה בכיכר ציון.
"היא משקרת".
מה האינטרס שלה לשקר? היא רחוקה מאוד מלהיות אשת ימין.
"בוא, גם עיתונאים משקרים לפעמים. עזוב. יש גם כאלה שאומרים שאני ובן גביר מסרנו להם, אחרים אומרים שרק אני, והצילומים מוכיחים שאלו שני נערים שלקחו את היוזמה הזאת והפיצו את הכרזה ההיא".
בכנות, אתה מבין את הרקע לטענות שעולות נגדך?
"פשוט מאוד. אנשים רוצים להסיר מעצמם אחריות. הימין הרגיש אשם גדול ברצח רבין, כי אחרי הכל זה יצא מהציבור הזה ולכן כשנחשפתי היה נוח להם להפוך אותי לשעיר לעזאזל. אבל אמת יש רק אחת".
כאמור, אלה דבריו של רביב. בימין דוחים אותם מכל וכל ובגין הפעלתו ופעילותו רואים בשב"כ מי שלא רק כשל בשמירה על רבין אלא נטל חלק בהדלקת השטח באמצעות שמפניה, הסוכן חדור המוטיבציה המוגזמת.
ללא נורות אדומות
"הגאווה היהודית שבתה אותי". הרב מאיר כהנא הי"ד
בשנים הבוערות הללו מתוודע רביב לבחור צעיר וערמומי בשם יגאל עמיר.
"שנינו היינו בבר אילן. הוא למד משפטים ומחשבים, אני למדתי היסטוריה. הכרנו לאחר שנפגשנו במכון הגבוה לתורה שפועל במקום. הוא נראה לי בחור חכם, מבריק, ותוך זמן קצר התחברנו והתחלנו לארגן פעילויות שונות לשיווק רעיון ההתנחלות ביו"ש".
רביב מספר שבכל שבוע הם היו מארגנים הסעה של קבוצת צעירים שהייתה יוצאת לשבת גיבוש ביריחו. "את האוכל היה תורם לנו אחד מאנשי העסקים הידועים בארץ. האידאל שעמד במרכז הוא כמובן ארץ ישראל השלמה".
איך יגאל עמיר התנהל מבחינה חברתית?
"כולם אהבו אותו. היו לו גם שכל וגם מידות טובות. הייתי אומר שהייתה בו גם איזו צניעות וענווה".
ידעת מה הדעות שלו?
"כמובן שידעתי שהוא תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה וכולי, אבל לא חשבתי שהוא קיצוני. הוא דווקא עשה רושם של בחור לא מתלהם, אינטליגנט ושקול".
היה אירוע כלשהו קודם הרצח שהדליק לך נורה אדומה לגביו?
"אני זוכר שפעם הלכנו יחד בעיר העתיקה בירושלים ואיזה ערבי עבר לידינו וזרק מילה. יגאל עמיר ניגש אליו ואיים באקדח. באותו רגע הזדעזעתי, לא רק מהאיום אלא גם מהעובדה שמדובר ביגאל עמיר, אדם שחשבתי עליו שהוא רחוק מכל זה".
דיווחת על זה?
"בוודאי שדיווחתי".
ומה עשו עם המידע הזה?
"אמרו לי שיתחקרו ויעשה בדיקה, אבל אני מניח שלא באמת עשו עם זה משהו, כי היו המון אירועים באותה תקופה. לא היה יום בלי איזה אירוע ביו"ש ובלתי אפשרי היה להתייחס לכל בדל דיווח. בסוף אתה צריך לעשות מיפוי מסוים".
במוצאי שבת, י"א במרחשוון תשנ"ו, נערכה בכיכר מלכי ישראל עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו ובראש הממשלה רבין. מי שיזם את קיום ההפגנה הוא ראש העיר תל אביב שלמה להט, המכונה צ'יץ', תחת הכותרת: "כן לשלום, לא לאלימות".
העצרת הסתיימה בערך בשעה 21:30 בביצוע 'שיר לשלום' שבו השתתף גם רבין. לאחר לחיצות ידיים למקורביו ירד ראש הממשלה במדרגות לכיוון הרכב.
בשעה 21:45 חיכה לו יגאל עמיר במגרש החנייה הסמוך. אנשי האבטחה במקום חשבו שמדובר בסוכן סמוי ולא שאלו אותו למעשיו, אבל כאשר התקרב רבין לרכב, מלווה באנשיו, נורתה לעברו ירייה שפגעה בעמוד השדרה ולאחריה עוד שתיים.
רבין הובהל למרכז הרפואי איכילוב בניסיון להציל את חייו. הדרך לשם הייתה ארוכה מהרגיל. כעבור ארבעים דקות הודיע מנהל לשכתו איתן הבר על הירצחו של רבין בידי מתנקש. הרגע הזה, שהבר עמד ואמר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב" – נצרב בהיסטוריה הישראלית והפך לטראומה לאומית.
איפה אתה נמצא כשזה קורה?
"באותו ערב הגעתי להפגנה של הימין שנערכה מול עצרת השמאל ובזמן שאני עומד שם אני פתאום מקבל דיווח שרבין נרצח".
הופתעת כשנודע שמי שעשה את זה הוא יגאל עמיר?
"הייתי בשוק חיי. אם היו אומרים לי לציין מאה אנשים שאני מכיר שעלולים לרצוח את רבין – יגאל עמיר לא היה אחד מהם. מבחינתי על בן גביר הייתי מאמין אז יותר, למרות שלמפרע כנראה שדווקא השקטים הם האנשים המסוכנים באמת".
בתא עם יגאל עמיר
כמה דקות לאחר הרצח רביב מקבל טלפון ממפעילו בשב"כ. "הוא קורא לי להגיע לירושלים לישיבה דחופה שהתקיימה באיזה מלון באזור קריית משה ושם פגשתי שבעה אנשים עצבניים ולחוצים, אחד מהם חזי כאלו – ראש האגף היהודי בשירות.
"תחקרו אותי שם במשך כמה שעות, איך לא ידעתי ואיך יגאל עמיר הצליח להסתיר את זה עד היום. אמרתי להם בפירוש שאף אחד לא ידע מזה וכולם היו מופתעים מהרצח, כפי שבאמת היה. שאלו אותי מי הרבנים שלו ועוד שאלות נוספות ובסיום הדיון אמרתי שאני מוכן לעשות הכל כדי לדעת מה המניעים שלו ואני מוכן שיעצרו אותי בשביל זה, כדי שאוכל לדבר איתו בתוך תא המעצר".
רביב סיכם עם מפעיליו בשב"כ שלמחרת יעצרו אותו שוטרים, כאילו בשל עבירה פלילית כלשהי ואז הוא יובא לתא המעצר שבו שוהה עמיר. המתנקש, שיודע שרביב שייך לימין הקיצוני, ידבר איתו על הכל וכך יתאפשר להבין טוב יותר מה עמד מאחורי הרצח.
"לפני שעצרו אותי ביקשתי מהמפעיל שלי בשב"כ שהמעצר לא יבוצע ליד הוריי, כי לא רציתי שהם ייבהלו ממנו. סיכמנו שהמפעיל שלי יגיד לי לרדת לפתח הבניין, ו'בדיוק' כשארד למטה הוא יודיע לשוטרים שיש לו מודיעין שהמבוקש יוצא עכשיו מהדירה. וכך באמת היה".
מה קורה כשאתה נכנס לתא של יגאל עמיר?
"הוא מאוד מופתע לראות אותי. הוא שואל אותי למה גם אני במעצר. בשלב מסוים עמיר אומר לי שהוא פחד מאוד שמא מישהו יקדים אותו ולכן הוא הזדרז לבצע.
"אמרתי לו שחבל, זה מאסר עולם וכתם שלא יימחה, אבל הוא אמר שוב ושוב שהוא גיבור, מתישהו ישחררו אותו לחופשי ובינתיים הוא יוכל ללמוד תורה בכלא".
כמה זמן דיברתם?
"לילה שלם. הוא שאל הרבה שאלות, כמו מה חושבים עליו ומה חושב עליו פעיל פלוני ופעיל אלמוני ואיך הציבור רואה את מה שהוא עשה. התרשמתי שהוא לא לגמרי מבין איפה הוא נמצא".
זמן מה לאחר הרצח התעורר בשב"כ חשד כי רביב, הסוכן מטעמם שהיה מצוי בקשר עם יגאל עמיר, לא העביר למפעיליו את כל מה שידע. רביב נחקר והודה כי אכן לא מסר את המידע וכתוצאה מכך גורמים בימין קראו לחקור את רביב ואת אופן הפעלתו בידי אנשי השירות.
לרביב יש הסבר משלו לקריאות הללו. "לידיהם של הרבה פוליטיקאים בימין שחשו רגשות אשם על שיגאל עמיר הגיע מהמחנה שלהם – הסיפור שלי נפל כפרי בשל. הם ראו בו הזדמנות לגלגל את האחריות בחזרה לפתחו של השב"כ, כאילו שלא היה כאן רוצח, רק כשל מודיעיני. כאילו אנחנו הסיפור, לא יגאל עמיר".
כאמור, זו הגרסה שלו, אך בימין רואים את הדברים בצורה הפוכה: השב"כ נטל חלק בהדלקת השטח וזאת באמצעות פעולותיו המסוכנות של רביב בשליחות שירות הביטחון הכללי.
איך הרגשת בימים ההם?
"אלו היו הימים הכי קשים בחיים שלי. כל התקשורת הייתה עליי, כל פוליטיקאי עשה על הגב שלי קמפיין ואני הייתי שם לבד. אף אחד לא רצה לשמוע באמת את הצד השני, איך אני רואה את הדברים כמי שחי עמוק בתוך השטח".
אחרי שהוגש נגדך כתב אישום, השב"כ סייע לך?
"ביום שהוחלט להעמיד אותי לדין קיבלתי טלפון מהשירות ואמרו לי: 'לא נוכל לעזור לך כי המדינה תבעה אותך ואנחנו המדינה'. לא יכולתי לטעון כלום ולבקש כלום, פשוט אמרו לי שמעכשיו אני לבד וזהו".
לפני כמה שבועות ראינו פצ"רית שעומדת על הגריל התקשורתי שבוע ימים וכבר מגיעה למצבי קצה. אתה התמודדת עם זעם ציבורי ותקשורתי במשך תקופה הרבה יותר ארוכה…
"אתה לא יודע מה הסיפור של הפצ"רית עשה לי בפנים. במקרה שלי כמו במקרה שלה כל יום איש ציבור אחר קרא להעמיד אותי לדין, רק שאצלי זה נפרס על תקופה ארוכה ושום מערכת לא תמכה בי, למרות שכל זה לא הגיע לי. הרגשתי מחנק נפשי, הייתי בטוח שאני גמור.
"אבל מה שכן, כמעט כל יום הייתי בא לים, נושם את הגלים ומתפרק. אמרתי לעצמי כל הזמן: 'גם כי אלך בגיא צלמוות… כי אתה עמדי'. האמונה החזיקה אותי. דיברתי המון עם הקב"ה ושמעתי גם הרבה מוזיקה".
כשהתקרבו ימי הדיונים רביב היה צריך לחפש עורך דין שיגן על עמדתו בבית המשפט. "לא היה לי כסף, לא היה לי שקל בכיס כי אפילו פיצויים לא קיבלתי. כל עורך דין שפניתי אליו רצה סכום אדיר שלא היה לי מאיפה לתת. לא רציתי לקחת הלוואות ולהסתבך עוד ואמרתי לעצמי: 'אני אלך ככה לבית המשפט. אומר להם שזה אני ושיעשו בי מה שהם רוצים'".
באופן שרביב מגדיר 'נס' הוא התוודע לעורך דין איתן פלד, שהיה מוכן לייצג את רביב ללא קבלת תמורה. "היה לי מזל גדול", אומר רביב. "פלד היה בסנגוריה הציבורית בירושלים ומי שהפנתה אותי אליו הייתה עורכת דין שייצגה אותי בימים הראשונים שהייתי עצור, לפני שידעו שאני איש שב"כ.
"פלד הבין אותי גם כי הוא עצמו היה בעבר איש שב"כ וידע מה האתגרים של השטח דורשים ממך. הוא בא בלי כל תמורה. כל המשרד שלו נרתם בעבורי. זו מתנה שקיבלתי מהקב"ה".
השב"כ זרק אותי
"עשיתי מה שהייתי צריך". אבישי רביב בראיון לאחיה ביתאן
בשנת תשס"ג (2003) זוכה רביב מכל אשמה. הגם שהיה ברור כי הפעלתו של רביב לא נעשתה באופן מושלם, בלשון המעטה – רביב יצא חף מפשע. נקבע כי לא ידע על כוונתו הספציפית של יגאל עמיר לרצוח את רבין וכי אופן פעילותו מוכיח שהיה רוצה לגלות רצח כזה לפני התרחשותו.
"אחרי המשפט הרגשתי זכאי ומאוד שמחתי. לפני כן השב"כ הציע לי לעזוב לחו"ל ולסדר לי שם משהו כמו אחרים (סוכן שב"כ אחר מאותה עת, זוהר קובני, קיבל תפקיד קב"ט באחת השגרירויות, א"ב), אך היה חשוב לי להישאר, להילחם על החפות שלי ולהוכיח שאני זכאי. הרגשתי שניצחתי".
הזיכוי ההוא השפיע גם על חייו של רביב. "לפני כן", הוא מספר, "אף אחד לא רצה להעסיק אותי. אף אחד לא רצה שאני אעבוד אצלו. הייתי רוצה לשטוף כלים ולעשות הכל, רק שייתנו לי לעבוד, אבל כולם הכירו את הפרצוף שלי. היו לי חיים קשים".
אבל היום אתה הולך חופשי.
"זה הרבה בזכות ההופעות בתקשורת. התראיינתי פעמים אחדות עד כה וזה הריאיון הראשון שלי לעיתונות הכתובה. לפני שלוש שנים הופעתי בתוכנית אצל עומרי אסנהיים, וזה התחיל לשחרר אותי. הרגשתי הקלה, הרגשתי שהרבה אנשים מבינים אותי. נראה לי שהורדתי איזה מאה טון מהלב".
יש בך זעם על השב"כ? על המדינה?
"האהבה שלי למדינה לא נפגמה בגלל הסיפור הזה. המערכת זרקה אותי, אבל אני משתדל לא לעסוק בזה יותר מדי. בסוף אלו החיים שאני בחרתי".
מהן תחושותיך כלפי השב"כ, ראש השירות כרמי גילון והמפעיל שלך חזי כאלו, שברגע האמת זרקו אותך?
"כרמי גילון וחזי כאלו מנסים לנקות את עצמם. השירות היה צריך לשמור על רבין ולא הצליח ומהבחינה הזו הם נכשלו וגם אני שותף לזה. גם לי זה כואב.
"אבל את השב"כ כארגון אני מאוד אוהב. פגשתי שם את האנשים הכי איכותיים שיש, פיקחים וחכמים, כאלו שעובדים עשרים וארבע שעות למען עם ישראל".
יצא לך לדבר עם מישהו ממשפחת רבין? לדעת אם כועסים עליך?
"האמת היא שלא, אבל הייתי רוצה מאוד להסביר את עצמי. אהיה עצוב מאוד אם אדע שכועסים עליי כאילו הייתי יכול למנוע את הרצח. הייתי עושה הכל כדי למנוע את זה".
כיום עוסק רביב בנדל"ן ובזמנו הפנוי הוא מתנדב כפעיל חברתי בעמותה שמסייעת למשפחות נזקקות ונכי צה"ל. ויש לו גם שלוש בנות. "הן האושר הגדול שלי בעולם", הוא אומר באהבה בלתי מוסתרת.
הבנות הגדולות שלך מכירות את הסיפור של אבא שלהן?
"אני די מרחיק את הבנות שלי מהסיפור הזה. בבית שלנו זה כמו טאבו, לא מדברים על זה. אני יודע שהחיטוט בסיפור הזה קצת מלחיץ אותן, אז אני מנסה כל הזמן להשאיר אותן מחוץ לתמונה".
בשעת לילה מאוחרת סיימנו את הפגישה. רביב נבלע אל חשכת הלילה באיזה רחוב אפלולי ורק המחשבות נשארו. על כוחה של הסתה, על האסונות שיכולים להיגרם מאמירות לא אחראיות ועל העובדה שבסוף בסוף עוד לא באמת הפנמנו את הלקח.
