אלישבע פנתה לטיפול כשהרגישה שעולמה מתמוטט. היא התקשרה לפסיכולוגית בקול רועד וביקשה לקבוע פגישה "אתמול!"
"מדוע?" שאלה הפסיכולוגית, ואלישבע פרצה בבכי ואמרה שחברתה עזבה אותה.
"בת כמה את?" התעניינה הפסיכולוגית.
"בת חמישים וחמש", השיבה אלישבע.
נקל לשער את ההלם של הפסיכולוגית. כשאישה בת חמישים וחמש מתערערת מעזיבה של חברה – זה סיפור לא תואם גיל בכלל.
לא ניכנס לסיפור המפתיע ולסיבות שגרמו לאלישבע לתלוּת כזו. היא אכן הייתה זקוקה לטיפול, בין השאר, כיוון שנקלעה בכלל לחברות מוגזמת כל כך.
אבל נראה שכמעט כל נערה בגילֵי העשרה עוברת תקופה של תלות בחברות מסוימת, תקופה שחולפת בדרך כלל בלי להשאיר עקבות.
וכאשר היא משאירה עקבות? זה כבר נושא להתבוננות ולפעמים לטיפול.
תלות בבגרות היא אחד מהחסמים הגדולים של הנפש. מדובר בצורך להיתלות בזולת כדי לאשר את הקיום שלנו עצמנו, ובשעה שמפתח הקיום נמסר לידיו של האחר, נוצר דפוס הרסני של ריצוי, הכנעה מוגזמת או לפעמים להפך – נתק ובריחה.
תלות רגשית נדמית לפעמים כאהבה, אף שהיא אינה כזו כלל. היא תולדה של הפחד מבדידות, החשש שמא איננו ראויים ושווים ואיננו זכאים לאהבה בזכות עצמנו. כך מגיעים לצורך באישורים תמידיים מהדמות שבה תלויים, לחוסר ביטחון ול"חיים דרך מישהו אחר".
כיצד התלות מתפתחת ומה אפשר לעשות? אתי הייזלר, יועצת חינוכית ופסיכודרמטיסטית, מנסה להסביר.
חיים של תלות
"כולנו מתחילים את חיינו בתלות", פותחת אתי. "בלי תלות אין חיים, ואחר כך, אם יש תלות רבה מדי – גם אין חיים…
"בראשית החיים התינוק תלוי בסביבה לצרכים ראשוניים מאוד, פיזיים ורגשיים כאחד. אם תינוק בוכה ואמא לא תתווך ותסביר לו 'כואבת לך הבטן', הוא לא ידע שכואבת לו הבטן, רק ירגיש כאב איום ונורא.
"השיקוף של האם מסביר לו דברים בסיסיים מאוד על עצמו, וכך ההבנה על מה שמתרחש איתו מחלחלת אליו, ומשהו נעשה לו ברור ומרגיע.
"במהלך החיים אנחנו נדרשים להיפרד. הפסיכואנליטיקאי ביון כינה את זה 'סזורה'. התלות נקטעת, צריך להתחיל לפסוע לבד, וזה מאוד לא קל.
"תאורטיקנים רבים רואים בסוגיית התלות מול הנפרדות את עיקר העבודה הנפשית. כמה אנחנו מסוגלים להתהלך בעולם בלא תלות באחר מבחינה פיזית, רגשית ורוחנית".
אתי מציינת כי הקושי להשתחרר תלוי במבנה הנפש. בקוטב האחד יש מבנה נפש חלש יותר שזקוק לתלות בזולת. אך יש גם מבנה נפש בקוטב הנגדי שהוא כביכול חזק במיוחד. אלו אנשים מכחישי תלות: הם לא זקוקים לשום דבר, הם מסתדרים לבד. מחמאות הן לחלשים, להגיד למה אני זקוקה זה חולשה, לספר שנפגעתי זה ילדותי ומביך.
פוגשים את זה פעמים רבות במרחב הזוגי. זה מאפיין גברים רבים, אך יש גם נשים כאלו. אנשים ביקורתיים מאוד, שהם "מעל זה", כלומר מעל לכל חוויה רגשית, מכחישים את התלות ואת הנזקקות. הם פשוט לא יכולים להיות בקשר עם החלקים הנזקקים שלהם.
"נקודת התלות היא נקודה בסיסית מאוד בחיינו", אומרת אתי. "השאלה היא מה עושים בה. כי תלות נובעת מנקודת חסר עמוקה וקיומית שקיימת אצל כל בני האדם בעולם. וכאן יש רצף, שבקצהו האחד תלות נואשת. אלו אנשים שמבוהלים כל כך מהחסר ונעשים תלותיים מאוד כדי למלא את עצמם.
"בקצה השני נמצאים מכחישי התלות, שהם מבוהלים לא פחות מהחסר, אך מגיבים לכך בהכחשה ובניתוק מהצורך. בכל מקרה, שתי הפאזות האלו נובעות מאותה עמדה נפשית בסיסית שפוחדת להודות בחסר.
"אני סבורה שכמעט כל העבודה הקלינית עם מטופלים היא, בווריאציות אחרות מאוד, היכולת לעמוד מול החסר ולומר: צריך אני, חלש אני, רוצה אני, ולא להישבר מזה.
"הברכה 'בורא נפשות רבות וחסרונן' היא שבח גדול לקב"ה ותמונת מראה לאדם. כי ככל שאני יכול יותר להסכים לחסר – הערך העצמי שלי עולה, וככל שאני מבוהל מהחסר – הערך העצמי שלי יורד, ממש במתאם שלילי".
חניכה ולמידה
נועה היא מפתחת תוכנה במקצועה, עובדת חדשה בחברה גדולה מלאה בנשים זרות. למרבה הרווחה היא גילתה שם את שני, מעין אחות גדולה.
שני היא אישה חביבה ונעימה שהסבירה לה את הקודים החברתיים במקום, סייעה לה לטפל בבאגים בשורות הקוד בתוכנה ואפילו עזרה לה להתמצא בנבכי מכונת הקפה.
כאשר עברו חודשיים ונועה עדיין ניגשה לשני בשאלות, היא עצמה החלה לחוש מעט אי נוחות. האם אני נעשית תלותית? היא תהתה לעצמה, אבל שני המשיכה להיות נחמדה, להאיר פנים ולהסביר. נועה נותרה בצריך עיון.
"עבודה חדשה היא בהיבט מסוים כמו תינוק חדש שנולד", מסבירה אתי. "תינוק חדש, בחודשים הראשונים שלו בעולם, זקוק למישהו שיחנוך אותו בעולם החדש והלא מוכר.
"כך גם בעבודה. אלו לא יחסי תלות אלא יחסי חניכה ולמידה. כל דבר חדש מצריך מאיתנו קרבה לדמות גדולה או ותיקה, או היצמדות לספר חוקים או הוראות.
"כך גם אישה צעירה שמתקשרת לאימה כשסיר האורז נשרף. כל השאלה היא אם עוצמת היחסים וההזדקקות נמשכת והולכת, ולא נוצרת עם הזמן הפנמה של הוראות ושל העמדה הנפשית והרוחנית הראויה.
"כל עוד יש ירידה הדרגתית בתלות לאחר השלב הראשוני, אין כל מקום לדאגה. נורמלי מאוד להיסמך על מישהו יודע ויכול עד שגם אנחנו נעמדים על רגלינו.
"כך גם בנוגע לאם צעירה לילדה הראשון. תקופה די ארוכה היא זקוקה להכוונה, לרוב מאימה. ויניקוט כותב שכל דיאדה – קשר בין שניים – זקוקה בהתחלה לטריאדה – קבוצה של שלושה אנשים.
"דהיינו: כל קשר חדש של אם עם תינוקה מחייב גם קשר של האם הצעירה עם אימה. הרי עם התינוק החדש גם היא נולדה עכשיו לראשונה כאמא.
"זו לא סתם התחלה, להפוך לאם זה כמו לידה מחדש. היא זקוקה לחונכות וזה בסדר גמור. זו תלות עמוקה יותר מעובדת שתלויה במישהי ותיקה בתוך עולם העבודה, כיוון שהקשר בין אם לתינוק הוא משמעותי עד מאוד.
"תקופה ארוכה אפשר להבחין בשיחות של האם הצעירה עם אמא שלה, שאלות על הטמפרטורה הרצויה בחדר, על חום הילד, על סוגי כביסות ובגדי תינוקות וגבוה מזה – סוגי בכי וסגנונות התקשרות רגשית.
"כל אלו סוללים לה את הדרך לאימהות מדויקת ובשלה יותר. כל אחת זקוקה לקצב שונה של עצמאות ואין כאן נכון ולא נכון. לאחת זה אורך חודשיים ולאחרת שנה".
תלות מתוסבכת
יעל ושולמית הן נערות תיכון שגילו זו את זו בתחילת כיתה י', ומאז הן כל היום יחד. הן מבלות את כל שעות הלימודים בצוותא, כשהן ישובות זו לצד זו בספסל הלימודים. בהפסקות הן הולכות יחד בחצר הסמינר, ואחרי שעות הלימודים הן מדברות בטלפון.
עולמן מתרכז בחברות וכל היתר לא רלוונטי. גם כשאימה של יעל מבקשת עזרה, יעל נענית בהבעה מוסחת ומייד בסיום העזרה היא מתקשרת לשולמית.
"משהו לא תקין", מהרהרת אמא של יעל. גם אחיותיה הגדולות של שולמית מלגלגות על התסבוך החדש, כלשונן, אם כי דווקא הן לא נראות מודאגות במיוחד.
"תסבוך שמפתחות נערות בגיל העשרה הוא תופעה נפוצה מאוד", מסבירה אתי. "בדרך כלל הוא נובע מאנרגיות נפשיות שמיועדות לקשר אמיתי בעתיד, אחרי הנישואים, וכרגע מרחפות בחלל. יש המון אנרגייה מטיילת שמחפשת כתובת.
"לכן, תסבוך הוא פעמים רבות לא תלות אלא עומס רגשי. ממש כשם שאני הולכת עם סיר חם ביד ואין לי היכן להניח אותו.
"למתבגרת יש הרבה רגשות, היא מסוקרנת ביחס לעצמה והחברות הן המראה שדרכה היא מתבוננת על עצמה. זו חברת השווים. דרך 'מי היא' אדע 'מי אני'.
"נוסף על כל זה חשוב לציין שהמוח בגילים הללו לא הבשיל עד הסוף. היום יודעים שהבשלות הסופית של המוח מתרחשת בסביבות גיל עשרים עד גיל עשרים ושתיים, בעיקר באזורים הקשורים לוויסות ואיפוק. זו היכולת לקחת צעד אחורנית ולראות את התמונה במבט כולל ובמתינות.
"אם ניקח את המשולש הזה – גם מוח לא בשל מספיק, גם עומס אנרגיות וגם בלבול זהות – מי אני ומה אני – נבין שהתוצאה היא שנוצרות חברויות מאוד קיצוניות. גם שם, בתוך זה, יש קצה קיצוני יותר, של בנות שמדברות עד שלוש לפנות בוקר.
"איפה עובר הגבול? קודם כל, ביכולת להציב גבולות. אם נערה מתקשה להציב בעצמה את הגבול צריך לעזור לה. אבל משמעותי מזה, אם חברה מנתקת את הנערה באופן קיצוני ממעגלי החיים הנורמטיביים נדלקת נורת נאון מהבהבת.
"נכון, כל מתבגרת היא מעט מנותקת, אבל בשיטת הלוואה וחיסכון היא מסתדרת בסוף. קמה מוקדם בבוקר ומשלימה את הלימוד למבחן, מסכמת עם אחותה שתשטוף כלים במקומה והיא תחזיר לה בשמחות… אבל כל עוד יש תפקוד ונשמרת הפרופורציה בין החברות לעולם – אין מקום לחשש.
"אם החברות יוצרת בועה של 'את ואני ונגמר העולם', ויש טוטליות בחברות ביניהן, זו כבר תלות לא בריאה שמצריכה התערבות טיפולית.
"ייתכן שאחת מהן עברה בעבר פגיעה במסגרת של קשר והיא צריכה ללמוד מהו קשר בריא, ויכולות להיות מצוקות אחרות מסוגים שונים, כמו למשל סחיטה. צריך שניים לריקוד משותף וכך צריך לסייע לשתיהן לשים גבול.
"בגילים מאוחרים יותר, אם אראה אישה בת עשרים וחמש בקשר אינטנסיבי כל כך עם חברה, זו כבר תהיה תלות בעייתית מאוד. מה שמתקבל בגיל העשרה נעשה לא מותאם בגיל בוגר יותר.
"ואז ננסה לחפש את מקום החסר בנפש שיוצר תלות כזו. כמספר בני האדם בעולם כך מספר צורות החסר. צריך לבדוק מהו הדבר, אצל האדם הספציפי שלפנינו, שמונע ממנו להיות בקשר עם החלקים החסרים שלו וגורם לו לפנות לסביבה כדי להתמלא".
כשהקשר הופך לתלות
שלמה ורותי התחתנו לפני חודשיים. רותי היא הבת הבכורה במשפחה עליזה, ברוכה בבנות. הבית שבאה ממנו פעיל כמעט בכל שעה. אחיותיה יוצאות ובאות, מלאות סיפורים מרתקים ומשעשעים על חוויות שהתרחשו בסמינר עם חברות וחניכות.
רותי הייתה חלק משמעותי מאוד מכל ההווי, אך מיום חתונתה היא פשוט נעלמה. היא אומנם מגיעה לשבתות עם בעלה החדש, אך הם רק מסתודדים, מדברים ביניהם וצוחקים.
רותי האחות התפוגגה, ותחתיה יושבת בשולחן השבת רותי האישה הצעירה והזרה, שנתונה כל כולה לקשר החדש. אימה של רותי מרגיעה את האחיות הנעלבות שזה דבר אופייני לזוגות צעירים. "עוד מעט היא תחזור ובגדול", היא מבטיחה לכולן. "סבלנות, רק תנו לה זמן".
אתי מסבירה שתלות בתוך חיי הנישואים היא דבר חמקמק. "בתחילה היא מאוד אופיינית. היא לא מתרחשת תמיד ולא אצל כולם, אך היא שכיחה מאוד.
"אצל זוגות רבים יש מעין 'בליעה רגשית' של האחד באחר, בדיוק כמו תינוק שתלוי באימו. בכל שלב משלבי החיים יש רגרסיה מסוימת שמדביקה אותנו אל הדמות שתהיה איתנו.
"אט אט מגיע השלב שמצליחים גם להבחין בחסרונות של בן הזוג, אבל יש דרך, לעיתים ארוכה, שצועדים בה עד למובחנות ונפרדות.
"היום יש גישות למובחנות שגורמות לנשים שלא תרצינה להיות בחסר ובתלות. זו הכרתו של הסימפטום שאינה נוגעת בשורש, ומשום כך אינה יעילה באמת.
"אנחנו מדברים על מובחנות כדבר חיובי, שמאפשר הכרה בחסר יחד עם נפרדות. בכתבי המקובלים אפשר למצוא את המושג הקבלי 'נסירה', שהזוהר הקדוש משתמש בו לתאר את ההפרדה שעשה הקב"ה בין אדם הראשון לחווה. החיתוך הזה הוא בתחילה מאוד מבהיל וכואב.
"לעיתים נשים מספרות שאינן יכולות להיפרד מהבעל (הדבר נכון כמובן לאחרי השנה הראשונה). זה ממש לא הרעיון של אישה כשרה עושה רצון בעלה. איפה את? את, עצמך? לאן נעלמת?
"במקרים כאלו לא התרחשה נסירה והפרדה. אפשר להבין שההיפרדות מאיימת מאוד. גם כשאישה מספרת – 'רציתי שהוא יהיה כמו השאיפות שלי, ואני מגלה שלא' – זו היפרדות כואבת מהחלום ומהתלות שלי בהצלחה שלו.
"למשוררת זלדה יש שיר, שבו היא כותבת 'שלומי קשור בחוט אל שלומך'. לכאורה מצב אידיאלי ביותר, יש חיבור עמוק שמשפיע באופן טוטלי.
"אבל כדאי שזה לא יהיה מוקצן כל כך: שלומה של האישה לא תלוי בבעלה באופן כזה שכל תנודה במצבו הפיזי, הרגשי או הרוחני משנה את כל חייה. היא סובייקט עצמאי בעולם גם אם האחרים לא מאשרים אותה, משביעים את רצונה או מרווים אותה נחת.
"כל הזוגות מתחילים את דרכם ברמה זו או אחרת של סימביוזה. לא קל לשחרר, ויש גם המון מובאות על הצורך בתלות הזו. הבעל יגיד – 'אישה כשרה עושה רצון בעלה', והאישה תתפאר בכך שהיא נושאת את עיניה לבעלה.
"אבל חשוב להבין את ההקשר הכולל. כי בעומק, חשוב מאוד לאפשר אחרוּת ונפרדות דווקא בתוך קשר אמיץ וחזק.
"חשוב לי להדגיש שזה לא דיבור בסגנון מערבי של 'היי מרוכזת בעצמך ושחררי את בעלך'. ממש ממש לא! נקודת המוצא היא שיש אותי, ויש אותך, ואנחנו אחרים. והאחרות הזו, שלך מותר להיות אחר ולי מותר להיות אחרת, היא היופי.
"זו לא לבדיות אינדיווידואלית ומתנכרת לזולת, זו לבדיות שמטרתה לכוון פנים זה לזו מתוך חירות מחויבת – איש לאשת בריתו".
לקלף את שכבות הבצל
"נשים רבות מגיעות לקליניקה עם תלונות תלותיות על בן הזוג, האמא או הבוסית. 'אמא שלי לא נתנה לי מספיק אהבה בילדות', 'אמא שלי מאוד שתלטנית', 'אמא שלי אישה חלשה מאוד, לכן גם לי אין כוח' – כל אלו וריאציות לסימביוזה פנימית. הזדהות פנימית שבה אמא שלי ואני כרוכות יחד, ועל כן חיי מצערים וקשים.
"למעשה, התלונות הללו הן מכסים על פני תהום עמוקה של חסר. למשל, אני פוחדת לסרב לאמא שלי שהיא תקיפה מאוד.
"כשנקלף את שכבות הבצל של 'אכלו לי שתו לי', נגיע לדמעה הפנימית. הדמעה הפנימית היא שקשה לי להיות בחסר. קשה לי לדעת שאין לי תשובות ברורות על כל הדברים, שאני לא מספיק מוצלחת.
"אם אני בחסר אני צריכה לסגור אותו ומהר. לשפוך דברים לבור הנורא הזה, שיתמלא. אחת מתופעות הכחשת החסר היא 'נפש אינפלציונית', מונח של התאורטיקן קרל יונג. כלומר המודעות העצמית תופחת ונעשית רחוקה מאותנטיות, והאדם מכיר רק בחלקים החיוביים שלו ולא בחסרים ובמצוקות.
"במילים אחרות, האדם צריך להדפיס שטרות רבים מאוד כדי לקבל את הערך שלו. וכך אני שופכת לבור קשרים, נצמדת לאנשים, לשיטות חדשות, לרעיונות. הרי חסר הוא פער. רווח שיש לי בו חוסר אונים ואני מנסה לחפות על זה.
"הדיבור החיצוני לכל זה הוא 'אמא שלי גידלה אותי כך', אבל בעומק, במקום שבו לא מרגישים כמעט, קיים בור.
"כולנו מתהלכים עם חסרים. אבל אם אנשים מבינים ששלומם לא כרוך עד כדי חנק בבני זוגם – הם מתחילים לחיות. אלו תהליכים לא פשוטים, שיכולים להימשך שנים.
"נחשפתי לסיפורים אין–ספור של נשים שבכו שהבעל חולה פיזית או נפשית או בכלל מאכזב רגשית או רוחנית, ומתחת הציצה העובדה שהן לא שלמות עם עצמן.
"כשהן התחילו להשלים עם עצמן, פיתחו את עולמן הרגשי ומצאו חברויות – הן הצליחו לשחרר גם את הבעל. וכשאישה מצליחה להתיר את התלות הזו ולמצוא את עצמה בתוך הקשר, גם היא יוצאת מורווחת וגם בעלה מרוויח".
לטפל בתלות
שבי הולכת לטיפול רגשי כבר כמה שבועות. היא עברה אובדן קשה וביקשה מקום לעבד אותו ואת הרגשות הקשים שעלו בה. לאחר מספר מפגשים היא העלתה דברים נוספים שהטרידו אותה לאורך שנים, ובאופן כללי הרגישה שמצאה מרגוע ונוחם.
אבל יחד איתם עלו בה רגשות הערצה גדולים למטפלת, מחשבות עליה וגם תלות שהלכה והתחזקה. שבי נעשתה מבוהלת ומבוישת. היא אישה בוגרת ואם לילדים, מהם הרגשות המשונים האלו שהיא מרגישה?
אתי מסבירה שטיפול משמש בית לקשת שלמה של רגשות שמתפתחים. בטיפול מתפתחים יחסי העברה, כלומר המטופל משליך על המטפל שלל רגשות שמקורם במערכות יחסים מוקדמות בחייו.
אבל אם להיות פשוטים יותר, בין כל שני אנשים שנפגשים עוברת אנרגייה רגשית, ובקשר משמעותי כל כך על אחת כמה וכמה. אם מדובר באדם שאפשר להפקיד בידיו סודות, פחדים כמוסים, חלומות וגם חלקים קשים יותר, הרי שעשויה להתפתח רשת של אהבה, שנאה ורגשות עזים נוספים.
"מטפל טוב הוא מטפל שיודע לקחת את האהבה שנוצרת כלפיו ולהפוך אותה לאהבת חיים וידע", אומרת אתי. "מטפל טוב לא נכנס לאקסטזה מהידיעה שהמטופל חש כלפיו הערצה ואהבה, אלא מחזיר את הרגשות הללו למטופל באופן שיעודד אצלו חקירה של ידע ואנרגיית חיים.
"אם המטפל משתמש בתלות או ביחסי הקרבה באופן שיסייע למטופל לבטא את אהבתו לבני משפחתו ובמערכות קשרים חשובות אחרות – הוא ממלא את תפקידו. אך אם הטיפול סוגר את המטופל והוא עסוק במטפל זה בעייתי ביותר.
"אהבה וקשר למטפלת יכולים להיות נקודת מוצא נפלאה לאהבות נוספות. המטופלת מתעשרת ביכולת לתת אהבה ולפזר קשרים משמעותיים באזורים נוספים בחייה.
"אני לא מכנה את הקשר והמחשבה על המטפלת תלות, במקרה שמדובר בלמידה שאפשר להעתיק אותה למקומות משמעותיים נוספים.
"אולי נדבר על פנטזיה של תלות. לפעמים אני מוצאת שמטופלות באות 'להסניף' אמפתיה. הן באות בשאיפה שהמטפלת תבין אותן עד דק, תיכנס לנעליים שלהן באופן מלא.
"אמפתיה היא חשובה, אבל היא לא יכולה לעולם להיות מוחלטת. ישנה פנטזיה שעוד נמצא מישהו שיבין אותנו עד הסוף, אבל זה לא קיים באמת, והאכזבה הזו יוצרת שיברון לב.
"זו פנטזיה של תלות מהודקת שאין לה אחיזה במציאות. לפעמים מטופלת אומרת לי: 'את לא מבינה אותי עד הסוף', ואני משיבה: 'נכון! לעולם לא אבין אותך עד הסוף. אני לא את! ספרי לי מה את הבנת!'
"יש לפעמים ציפייה למין משהו שלם ועגול כזה, את ואני יחד לנצח נצחים. אגב, גם ילדים אומרים הרבה פעמים על אמא, שהיא לא נתנה להם בילדות את ההקשבה המלאה, את ההבנה הגמורה.
"זה אכן מצער, אנחנו מבינים שכולנו היינו רוצים משהו מושלם. אבל העולם הזה הוא לא מושלם. כולנו חסרים. יש גרעינים קשים מאוד בקיום שלנו, ותלות נוצרת כאשר אנחנו לא מוכנים לשאת את הגרעינים הקשים.
"הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן כותב שמטפל הוא סולם שטיפסת באמצעותו על עץ, ואז אתה מתפטר ממנו. חשוב שמטפלים ידעו את זה. גם אם יש רגשות חמים ומשמעותיים כלפי המטפל הוא תמיד יכול לבחור ולנתב אותם יחד עם המטופל לכיוונים יצרניים ונכונים.
"גם המטופל, אם יבין שלמטפל יש חסר, יחיה יותר בשלום עם החסר שלו. כי כולנו חסרים, וכשמכירים בכך אין צורך בתלות כדי לחפות על הצורך".
נפש תלויה
בתוך עולם בריאות הנפש הכל נראה קצת אחרת, גם תלות. הדסה פקטר, עובדת סוציאלית בעמותת 'אנוש', מלווה אנשים מתמודדי נפש בתהליך השיקום בקהילה. לדבריה, התלות בתחום הזה היא כלי שעשוי לפעמים לסייע בריפוי.
"מתמודדי נפש זכאים לקבל סל שיקום ממשרד הבריאות", מסבירה הדסה. "כחלק מהסל הם זכאים לליווי שיקומי שכולל עו"ס ומדריך שיקום.
"בעבודתי אני גם עובדת סוציאלית וגם מתאמת טיפול, כלומר אני עומדת בקשר עם כל גורמי השיקום של האדם כמו הפסיכיאטר שלו, גורמי תעסוקה ועוד. כל זה במטרה לסייע לאדם לחזור לחיים מיטיבים ולהשתלב בקהילה.
"פעמים רבות, הקשר של מתמודדי הנפש עם הקהילה קצת מרוחק או מנותק, ולכן הקשר שלנו איתם הוא עוצמתי כל כך. אנחנו סוכני החברה אצלם בבית. דבר זה עשוי לפתח תלות, שבמינונים סבירים היא יכולה להיטיב.
"אני זוכרת סיטואציה מרגשת שחוויתי עם אחת מהנשים שליוויתי. זו הייתה אישה מאתגרת במיוחד. היא עברה מסכת חיים פוגענית מאוד שגרמה לה להדוף את כולם.
"ההתנהגות שלה כלפי סביבתה הייתה קשה ובלתי נעימה ותגובותיה היו פוגעניות. היא ידעה בדיוק על אילו נקודות ללחוץ כדי לפגוע, ולאורך כל הדרך הזכרתי לעצמי שהיא פגועה כל כך ולכן היא פוגעת, ולכן גם הגיעה לחוסר מוחלט של תלות בזולת, כביכול.
"העולם לימד אותה שקשר הוא דבר נורא, והיא אכן ניתקה קשר עם כל בני משפחתה, עם המכרות ואף עם חלק מגורמי השיקום.
"אך לאט לאט יצרנו קשר, וברוך השם הוא נעשה קשר מיוחד מאוד ואותנטי. נוצרה אפילו תלות מסוימת שלה בי, אבל הרגשתי שהתלות הזו מקדמת אותה מאוד. היא פיתחה בי אמון בלתי מסויג והייתה מתייעצת איתי, מה שבעבר לא קרה, והחלה ליישם דברים ששוחחנו עליהם.
"נקודת השיא הייתה כשהלכנו יחד לפגישה עם גורם חיצוני שממנו היא מקבלת שירות. פגישה כזו, שבעבר הייתה מסתיימת בכעס ובתחושה של המטופלת שהיא בלתי נראית, הפעם הסתיימה בשיח קשוב ומקבל.
"לאחר שהגענו לקשר הטוב, היא הייתה קשובה מאוד לדברים וניסתה להשתנות. וכך, כשהלכנו יחד, לבקשתה, לפגישה – היא חשבה עוד קודם מה חשוב לה לומר.
"בפגישה עצמה, בניגוד להרגלה, היא התנסחה בנועם וברהיטות. פעם אחת היא התכעסה והרימה את הקול, אבל מייד הביטה בי וחזרה לשליטה ולרוגע.
"זו הייתה פגישה מדהימה שגם היו לה תוצאות מעולות עבורה. התרגשתי מאוד לגלות מה עושה קשר אחד מיטיב ואמיתי. היא רגישה מאוד, ולמרות כל זאת האמינה בי ובכך שאני אומרת את הדברים לטובתה, וכך יכולה הייתה לקבל ממני.
"אני סבורה שיש אנשים שעבורם מינון מסוים של תלות הוא נכון וטוב. לא מדובר דווקא במתמודדי נפש, אלא בכל אדם שלצערנו לא ראה חיים נורמטיביים וזקוק לדמות שתחזיק את הפגיעות שלו ואת חוסר ההבנה של מערכות יחסים.
"במקרים כאלו עשויה להיווצר תלות מסוימת שהיא קריטית בשביל הנפש".
אבל עם זה, יש מקרים שבהם תלות עלולה להזיק. "הייתה לי מטופלת אחרת", משתפת הדסה, "אישה בת חמישים ושבע שהתמודדה עם חרדות קשות מאוד ועם הפרעה טורדנית כפייתית שכללה טקסים ארוכים.
"היא פיתחה בי תלות עוצמתית מאוד, עד שבתקופה מסוימת עזבתי את הטיפול בה ועו"סית אחרת מילאה את מקומי. לאחר תקופה חזרתי אליה על פי בקשתה, אבל עד היום אני תוהה אם זה נכון.
"היחסים הפכו להיות כמו של ילד קטן שזקוק לאימו. לפני כל פעולה היא התקשרה לשאול אם כדאי לה לעשות זאת. זה לא שירת את התפקוד שלה וודאי שלא את השיקום.
"בתחילה חשבתי שאולי התלות הזו היא כמו קביים, עד שהיא תתקדם ותחזור למעגל העבודה ולפעילות חברתית. היא הייתה קשובה מאוד בשיחות שלנו, אבל בהמשך הבנתי שזה שירת את החרדות שלה.
"היא הייתה מתקשרת בהתקפי חרדה ואני הייתי היחידה שמצליחה להרגיע אותה. המסר שעבר הוא שאין לה אפשרות להתמודד לבד.
"אז נכון, זה לא טיפול רגשי שמתנהל בסטינג ובמסגרת קפדניים, אלא ליווי שמראש גמיש יותר ונעשה בבית המטופלת. אבל גם כך הבחנתי שהתלות המרובה שלה מונעת ממנה כל עצמאות, וחבל. זו ממש דוגמה לתלות מזיקה שיש לגדוע אותה, וכך עשינו.
"כשנפש מתמוטטת היא זקוקה לתלות רבה כדי לחזור לאיזון. אני רואה אצל מתמודדות נפש רבות שהן מחפשות את הדמות היציבה, לכן אני מקפידה לפגוש אותן פעם בשבוע באותו יום ובאותה שעה, ללא ביטולים ודחיות.
"התלות הזו בקשר מאיצה את ההחלמה, אבל חובה להיות עם יד על הדופק ולבחון אם התלות מאוזנת ומשמרת יציבות נפשית, או להפך, משרתת דפוסים שאינם בריאים.
"בדיוק אמרה לי מטופלת, אישה חכמה ומקסימה עם נפש שעברה הרבה – 'את יודעת מדוע אף פעם לא אהיה בריאה? כי אתן, המטפלות, מתחלפות, ובסופו של דבר הקשר הוא זה שגורם לי להבריא. ואם באופן כרוני מתחלף לי האדם שאיתו אני יוצרת קשר, לעולם לא אוכל להבריא ולהגיע לריפוי'.
"זה היה נוגע ללב ועצוב כל כך. כמה עצוב שכל הקיום של אישה בת שבעים תלוי במישהי שיכולה לעזוב את העבודה. ועם כל זה, כמה מחויבות זה מטיל על כתפינו – להיות עבור הזקוקים לנו, ולא רק בעבודה".
