נעליים ישנות הן דבר נוח מאוד, בדרך כלל. הן כבר מכירות מצוין את הרגליים ויודעות להתאים את עצמן בדיוק, כולל הדריכה העקומה והפלטפוס. האם הן גם בריאות לרגליים? זו כבר שאלה אחרת, שהתשובה עליה עשויה לגרום לנו לגשת לחנות הנעליים הסמוכה | וכשאלו לא רק נעליים, אלא חיים שלמים? כשנוח לנו להישאר עם הישן והבלוי פשוט כי התרגלנו, אבל זה לא נכון לנו בכלל? | איך יוצאים מאזור הנוחות, זו בדיוק השאלה שעליה באנו לדון כאן. ועוד כמה שאלות יצטרפו לדיון ויקבלו תשובות מעוררות מחשבה | יש דרך לשנות
הוא עוטף, מחבק, מחזק ומספק. הוא המקום המוכר, האהוב והנוח שלנו. אנחנו חשים בתוכו בני בית מימים ימימה. אבל לפעמים, פה ושם מתגלים סדקים, המצע המוכר קצת דוקר והקצוות כבר לא כל כך נעימים.
מי זה?
ובכן, זו לא חידה, גם לא תעלומה. זהו תיאור מצב מוכר אצל רבות וטובות. (לא) נעים להכיר: אזור הנוחות (comfort zone).
ההגדרה היבשה מלמדת כי אזור נוחות הוא האזור שבו אנו מרגישים הכי בטוח ונוח, טבעי ושלֵו בחיי היום-יום. הוא קשור לכל צד בחיינו: עבודה, חיי נישואין, קשרים עם אנשים וכדומה.
מי שטבעה את המונח היא היועצת העסקית והמחברת ג’ודית בארדוויק, והגדרתה מרחיבה מעט יותר ומסבירה מה אזור הנוחות עושה לנו: ‘’אזור נוחות הוא מצב התנהגותי שבו אדם פועל ממקום נטול חרדה, תוך שימוש במגוון מצומצם של התנהגויות כדי לספק רמה יציבה של ביצועים, בדרך כלל ללא תחושת סיכון”. בחיי השגרה, מדובר בכל מציאות שבה אנו מרגישים ביטחון: תפקיד מקצועי שאנו נושאים בהצלחה במשך שנים, שגרה קבועה שאנו יכולים לצפות מראש, סביבה מוכרת, וכל דבר אחר שמלווה בתחושת ודאות.
אין ספק כי שהייה באזור הנוחות עשויה להיות נעימה, אך לעיתים היא גובה מחיר: היא יוצרת קיפאון שמונע מאיתנו להתפתח ולהתקדם, ועלול לגרום לנו להפסיד הזדמנויות שהיו עשויות לשפר את חיינו. “כדי להשיג את מה שלא היה לך מעולם, עליך לעשות מה שלא עשית מעולם”, אמר תומאס ג’פרסון, נשיא ארה”ב השלישי ומחבר הצהרת העצמאות.
איפה פוגש אותנו אותו אזור המכונה בפי רבים ‘אזור נכות’? איך יוצאים משם, אחרי כל כך הרבה זמן ששהינו בו בלי להתאמץ יותר מדי? וכיצד צומחים להיות מה שאנו יכולים להיות, אם רק נדע להיפרד מהמרבץ הנוח כל כך? בואי צאי מכל מה שהכרת וידעת והכירי נופים חדשים. היכוני לדרך מאתגרת אבל מתגמלת. תצאי משם גדולה!
כשהנפש מבקשת לפרוח
”עברתי ילדות מורכבת. ידעתי שאני סוחבת איתי שק של כאבים וזיכרונות עבר מרים, אבל פחדתי מאוד לצאת לתהליך של הבראה. כל פעם שדמיינתי את עצמי על ספת חדר הטיפולים מול מטפלת אמפתית וקשובה, הצטמררתי וטרקתי דלת על המחשבה לטפל בעצמי. אילו שפנים אפגוש? כמה חולדות יצאו ממחבואן? עם אילו סיטואציות אצטרך להתעמת? עדיף להישאר כך, לנשום עמוק ולהמשיך קדימה” (ציפי, אמא לשישה ועובדת היי טק).
העולם הזה הוא לא גן עדן, וזו לא קלישה. פה צריך לעבוד. תהליך רגשי הפך היום למילה נרדפת להשקעה לגיטימית בעצמנו, אבל לא תמיד נצא אליו אם לא נרגיש שהכאב גדול מכדי להישאר בתוכו. לפעמים הלב מתפקע, ואז נבחר להגיע לטיפול רגשי שיכריח אותנו לצאת למסע, לפעמים מציף ומכאיב, בדרך אל האור.
מוריה שטיין, מייסדת ומנהלת מרכז ‘ממצולות’, מפתחת שיטת M – SR טיפול בתנועה ובמה, מאירה בפרוז’קטור על תהליכי נפש ויציאה מאזור נוחות לאור גדול. לפני הכל היא מבקשת לציין כי אישה שמגיעה לטיפול היא גיבורה גדולה וראויה להערכה! ומדוע?
“ההחלטה ללכת לטיפול היא החלטה אמיצה שטומנת בחובה הסכמה לצאת מאזור הנוחות אל הבלתי ידוע כדי להגיע לתוצאה המקווה. אין מידע על מה שיקרה לי בדרך, מה ארגיש, ומה אאבד. אני אוהבת להמשיל את התהליך למנהרה חשוכה. כמה מפחיד לזחול דרכה, אבל אם אעשה זאת, אני עשויה לפגוש בצד השני של המנהרה גאולה אישית”.
ולא, היא לא ‘מוכרת לוקשים’, כהגדרתה. “בטיפול אכן פוגשים כאב, אבל מי שמסכימה לפגוש אותו מגלה שמה שמפחיד בעיקר הוא הפחד מהכאב. הכאב עצמו פחות נורא כשמסכימים לפגוש אותו. זה כמו שטיח שבמשך שנים טאטאו תחתיו את כל הלכלוך שהצטבר בבית, והבית נשאר לכאורה נקי ומסודר. במשך הזמן הצטברו שם ערמות של עובש, תולעים, אולי גם עכברים ויצורים נוראיים נוספים. אזור השטיח הפך להרים וגבעות של קטסטרופה מכוסה.
“ביום שבו יחליטו בני הבית להרים את השטיח כדי לפנות סוף סוף את גן החיות שרוחש בו, הם יתמודדו עם פחד גדול, והם צודקים. כי מייד לאחר הסטת השטיח הבית יהיה הרבה פחות מסודר, ויסבול מימים של בלגן. אבל בעקבות זאת יבואו רווחה וניקיון אמיתי ומשמח! לכן שווה לגמרי לצאת מאזור הנוחות הנוח לכאורה, אבל גורם לסבל, ולהסכים ‘לסבול’ לזמן קצר כדי להשיג רווחה ואושר. כך למשל, אישה שסובלת מחרדה צריכה להסכים לחזור אחורה, לפגוש סיטואציות עבר שהכבידו על הנפש, לעמוד מולן, וזה לא קל!”
מה יכול לעזור לאישה בתהליך הלא פשוט?
“האמון של המטפלת בכוח שלה לשאת את רגעי חוסר הנוחות, עוזר מאוד להסכים לצאת למסע, ומשלב מסוים, הכדאיות הופכת לברורה גם לה”.
אחרי שתבוא הרווחה הרגשית, ניווכח שהיא משליכה גם על רווחה גופנית. מוריה מסבירה שאפשר לראות את הקשר בין אנשים שהתקבעו באזור נוחות לצורה שבה הגוף שלהם מתפקד ונע. “מכירים את האנשים שנראים כמו עמודים מהלכים? חוץ מלהתנהל במנח ישר אין להם יכולת תנועתית נוספת. אצל אחרים, לעומתם, ניכר שיש רכות בכל פסיעה, הגוף שלהם נראה קליל והתנועות גמישות, כאילו הם עומדים לפרוץ במחול. למה זה קורה להם? בגלל הקשר ההדוק בין גוף לנפש. מתחילת היותנו הגוף סופג אל תוכו את החוויות שאנחנו עוברים, והן נחרטות בו ועם הזמן גם משפיעות עליו. ההשפעה של חוויות חיוביות היא השפעה מיטיבה, ולעומת זאת חוויות שליליות – מכווצות ומקבעות את הגוף. אדם שמפחד מאוד להרגיש, להתנסות ולצאת מאזור הנוחות, חי בתחושת הימנעות ופחד, מה שכנראה נוכל לזהות גם בשפת הגוף שלו: הגוף יהיה מקובע, לא גמיש, מוגבל בתנועתו. כי הגוף והנפש מחוברים, ויש ביניהם יחסי גומלין.
“הבשורה הטובה היא, שאם אנחנו רוצים ללמד את עצמנו לצאת מאזור הנוחות, אפשר לעשות את זה בשני כיוונים: מבפנים החוצה ‐ ללכת לטיפול ולפרוץ את הפחד מבפנים, או מבחוץ פנימה – ללמד את הגוף להתגמש, להתרכך ולהשתחרר, ואז האזורים המקבילים בנפש יתרככו וישתחררו מהחסימות.
“בתהליך הכשרת המטפלות בתנועה, אחד הדברים המיידיים שאנו עושות הוא לבחור בחלל למידה על רצפה רכה ולא על כיסאות, כך שכולן צריכות לשבת על הרצפה ולא בתנוחה המקובעת והרגילה. זה מאפשר לגוף להתגמש, להתארגן ולהתרכך, וכפועל יוצא גם הנפש מתחילה להתרכך ולהיפתח לשינוי וצמיחה”.
והיא גם מציעה טיפ יישומי: “אם אנו רוצות ללמד את עצמנו לא לפחד לצאת מאזור הנוחות, הדרך הקלה היא מבחוץ פנימה. נעמוד מול המראה וננסה להניע את הגוף ולהתבונן בעצמנו מבחוץ: אילו אזורים הכי מוגבלים תנועתית, או מקובעים? ננסה לאט לאט להניע דווקא את האזורים הללו, תוך כדי שנדמיין שיש איזו רוח קלילה שנושבת בתוכם ומניעה אותם מבפנים.
“חזרה על התרגיל מספר פעמים תאפשר לאזורים אלו שחרור מהקיבעון ותנועה טובה יותר. באורח פלא גם הנפש תהפוך לקלילה וגמישה יותר, ונכונה לצאת מאזורי נוחות מרקיבים לעבר גדילה והתפתחות משמחים!”
כבר לא אובדת בסבך
”ישבתי במשרד המשמים, מסמנת לעצמי עוד חצי שעה שעברה, מנגנת לעצמי לחן קסום: עוד שעה וחצי את יוצאת מפה! עוד טלפון מייגע, עוד לקוח מעצבן, עוד בקשה מלחיצה מהבוס הזעוף, וכרטיס מוחתם באושר. אושר שהולך ומתפוגג עם כל שעה שעוברת ומקרבת אותי ליום המחרת, לעבודה הסיזיפית שממתינה לי שוב באותו משרד.
“שנים רבות נדרשו לי לצאת מעמק הבכא, לבחור בעבודה מתאימה וממלאת. לכל אורך השנים הללו חששתי נוראות לצאת, לחפש מקום חדש, להתחכך עם מנהלים כבודים בראיונות עבודה מתוחכמים. פשוט לא היה לי כוח. חזרתי ואמרתי לעצמי שעדיף לסבול בשקט ולקבל את התלוש בסוף החודש, כי המטרה העיקרית היא הפרנסה, לא? אבל כשכלו כל הקיצין וכל הבית חווה את הקושי – הוגדשה הסאה, ואט אט בחרתי לצאת מאזור הנוחות לחיים טובים יותר” (פריידי, מזכירת שיווק בעבר, מנחת הורים בהווה).
דבורה קיסטר, מאמנת מנטלית לעצמאיות ובעלות עסקים בעבר מאמנת לשכירות, מגלה לנו מניסיונה הפרטי והמקצועי, כי בסיומו של מסע יציאה מאזור הנוחות מצפה לנו הרבה טוב, בעזרת השם. רק צריך לגלות אותו.
“במהלך השנים ראיתי נשים רבות שלא טוב להן מדי, אך הן מעדיפות לא לגעת במה שכבר קיים. ההחלטה לצאת מאותו אזור תלויה במידה רבה גם באופי של האישה. יש נשים שכאשר לא טוב להן הן מחפשות דרך ליצור שינוי, ולעומתן יש כאלה שגם רמת סבל מסוימת עדיין לא מניעה אותן להתאמץ ולשנות. וכך נוכל לראות אישה שגם אם לא טוב לה והמשכורת לא מספקת את רף הצרכים, היא מוכנה להישאר באותו מקום ולסבול”.
מה מונע מנשים רבות כל כך להישאר במקום עבודה גם במחיר של סבל?
לדברי דבורה, יש כמה גורמים לכך:
“ראשית, יש להביא בחשבון שכל אזור נוחות, גם כשיש בו סבל, הוא קל יותר מיציאה אל הלא נודע. כשאישה מחליטה לחפש מקום עבודה אחר או להשתלב בתחום חדש, היא יוצאת לאזור סיכון שבו עליה לשלם מחירים בלתי נוחים כמו היכרות עם סביבת עבודה חדשה, ירידה בשכר למשך תקופה, בחינת הערך העצמי מחדש, קבלת ביקורת מהסביבה, ועמידה מול דילמות ואתגרים. וזה לא פשוט!
“חשוב גם להבין כי הקב’’ה יצר באדם מנגנון הגנה מכאב. זהו מנגנון בריא הגורם לאדם להתרחק ממפגש עם הקושי. כך למשל כאשר התנור חם, באופן אינסטינקטיבי היד הולכת אחורה. לכן גם אם עכשיו לא טוב לי בעבודה, המחשבה על שינוי מלחיצה וגורמת לי לרצות לחזור אל אותו אזור מוכר ונוח, כי אולי עדיף לסבול בעבודה הקיימת ולא להחליף סבל בסבל. ויותר מזה, גם אם אני סובלת, אני מוצאת איכשהו פתרונות לאתגרים המוכרים.
“נוסף על כך, כולנו מצויים בדיסוננס קוגניטיבי – מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט, מתוך רצון חבוי לשמור על העקביות בין תפיסת העולם הפנימית לבין ההתנהגות בפועל. הפער במוח מביא את האדם לחפש צידוקים למה המצב הקיים אינו גרוע כל כך, כדי להנמיך את רמת הסבל.
“ולכן אישה שסובלת בעבודה לא תחשוב מדי על שינוי, אלא תאמר לעצמה משפטים שמנמיכים את הסבל, כמו נכון, אני אולי קצת סובלת, אבל את הסיפוק והאושר אקבל מהבית. או: עבודה לא נועדה כדי ליהנות אלא כדי להתפרנס. או: יש עבודות יותר גרועות מהעבודה שלי.
“עוד נקודה שמונעת מנשים להשתנות: החשש מדרך ארוכה מידי. אנשים רבים שמבקשים לעשות שינוי מדמיינים את עצמם בסוף התהליך אחרי שהמטרה הושגה. כך למשל, מורה שרוצה להפוך למטפלת רגשית, מדמיינת את התוצאה הסופית ולא רואה את הדרך עד לשם. בדיוק כמו שלא קיבלנו את כל ילדינו בבת אחת ולא הפכנו לאימהות מנוסות בפרק זמן קצר, אלא התפתחנו לאט, עם כל ילד שנולד, כך השינוי טומן בחובו התפתחות הדרגתית. חשוב לדעת כי תהליך של שינוי בעבודה אורך זמן, למשל שינוי תחום מקצועי נמשך בין שנתיים לחמש שנים. זה אולי נשמע ארוך ומרתיע, אך את השינוי לא עושים ביום אחד, אלא לומדים לקחת סיכונים קטנטנים. וכשזה מתחלק לצעדים קטנים זה אפשרי!”
מתי מגיע אותו רגע שבו אישה מחליטה: ‘לא עוד’?
“אישה תצליח יותר לעשות שינוי בעבודה כאשר היא לא תהיה מוכנה לסבול עוד, וכאשר הסביבה תתמוך בצעד. לא מזמן פגשתי מורה שסיפרה לתומה שמדי חודש היא אינה מקבלת סכום כלשהו שמגיע לה בצדק, כי ‘מי שתתלונן יפטרו אותה, וכולן שותקות’. כשניסיתי להבין למה היא שותקת, היא השיבה בהשלמה: ‘אין לי ברירה. אני צריכה להישאר פה’. וכשהמשכתי ושאלתי: ‘ולא שווה לך לחשוב על אופציה אחרת, מתגמלת ומכבדת יותר?’ היא השיבה: ‘יש לי פה חדר מורות עם צוות נחמד, יש לי קלסר עם שיעורים מוכנים. טוב לי פה! אני אומנם סובלת קצת אבל יש לי הטבות משלימות’”.
דבורה מבקשת להבהיר כי איננה פוסלת את הגישה באופן מוחלט. “בעיניי, זוהי בחירה נפשית אולטימטיבית, כי אין לאותה אישה כלים לצאת מהמקום הקיים. היא לא מספיק מאמינה בצדקת הדרך לשינוי או לא מקבלת תמיכה לצעד. התודעה שלנו מכילה הרבה מניעים שמונעים מאיתנו לעשות את השינוי, ולפעמים הם גדולים יותר מהיכולת. רק כאשר קיימת אמונה ביכולת לעשות שינוי ומוכנות לוותר על אזור נוחות בשביל גדילה אישית, אז אישה תצא לדרך של שינוי למקום טוב יותר. וככל שהיכולת או האמונה ביכולת גדולה, ככל שיהיו לנו יותר כלים, נסכים לצאת מאזור הנוחות ולעבור מסע לא נוח”.
האם תמיד שינוי הוא צעד מבורך?
דבורה מפתיעה ומציינת שלא תמיד. חשוב לשלב את השינוי בצורה אקולוגית עם המצב האישי והמשפחתי. “ניקח לדוגמה אישה שמגדלת ילדים קטנים וצפופים, לא תמיד נכון לה לעשות את השינוי. תלוי מה רמת הסבל, מהם התנאים הסביבתיים וכן הלאה. עם זאת, אם אישה סובלת בעבודה, כדאי לה להתחיל לבחון את הדרך לשינוי גם כאשר המצב המשפחתי לא מאפשר לבצע זאת בפועל. עצם החשיבה על שינוי וחיפוש אלטרנטיבות כבר פותח את הראש, והסיכוי שהשינוי יקרה בהמשך גדול יותר. לומר שהיא תחכה שהילדים יגדלו ורק אז תתחיל לחשוב על שינוי, לפעמים זהו תירוץ.
“גם כאשר השינוי מתמקד במעבר משכירה לעצמאית, יש להביא בחשבון את המצב המשפחתי, הנתונים האישיים והנסיבות הסביבתיות. עצמאית צריכה בידה תיק נוסף של ידע מעבר לידע המקצועי הרלוונטי לתחום עבודתה. התיק מכיל את הכלים לניהול עסק, לשיווק ולמכירות. לכן חשוב ללמוד את העולם העסקי ולהתנסות בו. יש להבין כי בשנתיים הראשונות בעסק לא מרוויחים הרבה, ולכן לא תמיד מתאים לאישה שמטופלת בילדים קטנים לפתוח עסק עצמאי, אלא אם כן היא יזמית מאוד ולא יכולה לעבוד תחת בוס”.
וכיצד יוצאים מאזור נוחות בניהול עסק עצמאי?
“גם כשאנו כבר מנהלות עסק עצמאי משלנו, יש מקומות שבהם אנו מקורקעות לאזור נוחות: אישה שמוכרת שירות מסוים ושואפת לשנות אותו ולהיכנס לנישה אחרת, לדוגמה: אדריכלית שעוסקת בשינויי תב’’ע וחולמת לתכנן דירות ומטבחים – זהו קהל חדש ומוצר חדש, כמעט כמו פתיחת עסק חדש”. דבורה מביאה דוגמה מעולמה הפרטי: ‘’אני עצמי ליוויתי במשך שנים רבות נשים שכירות, וזה שנה וחצי אני עובדת עם עצמאיות. השינוי דרש יציאה מאזור נוחות מוכר, שינוי קהל יעד, למידה מחודשת, מוצרים חדשים, מיתוג אחר ותמחור שונה. זה לא היה פשוט, אך הביא לחיי שינוי מיוחל.
“בעסק, גם העלאת מחירים היא יציאה מאזור נוחות. הרבה יותר קל להשאיר את המחיר הקיים, כי עליית מחירים משנה לפעמים את קהל היעד. גם הכנסת עובדת היא שינוי, ואפילו הטמעת אוטומציות חדשות. כל אלו הם יציאה לדרך לא מוכרת, אולי מאתגרת, אך בסוף, משתלמת.
“לפני תקופה ליוויתי אישה שעבדה כעובדת סוציאלית במשרד ממשלתי ועסקה בעיקר בהרבה פעילות טכנית של ניירת. היא רכשה כלים טיפוליים רבים ורצתה ליישם אותם ולפתוח קליניקה עצמאית, אך חששה לעשות את הצעד. בתהליך ליווי היא חיזקה את הביטחון והאמונה ביכולת שלה לשנות, ואת פתיחת העסק בפועל התחלנו ביציאה זהירה לדרך. היא התחילה במטופלת אחת, אחר כך עברה לעוד מטופלת, ועם הזמן היא ראתה ברכה והקליניקה התמלאה ברוך השם. היא עזבה את עבודתה כשכירה והצליחה לצאת מהמקום ששחק אותה כל כך.
“אחד הדברים המאתגרים בשינוי הוא המחשבה שאנו כבר עומדים על ראש ההר, אחרי טיפוס של שנים, ואיך נרד פתאום לתחתית ההר ונתחיל לטפס מחדש? אבל יש להבין שהשינוי לא מתחיל מנקודת האפס, אלא אנו מגיעים אליו מצוידים בכלים שרכשנו, במקצועיות וביכולות שעמלנו עליהן.
“באחת הסדנאות פגשתי מורה דגולה שהייתה כתובת מייעצת למאות תלמידות. היא סיפרה שהחלה לעסוק בתחום הדרכת כלות, אך למרבה תדהמתה היא לא מבוקשת כלל ואין לה לקוחות. הסברתי לה שכמורה היא הייתה בראש ההר, אבל כעת היא מתחילה מחדש, והשינוי דורש ענווה ורצון, ובעזרת השם עם כישוריה ויכולותיה שרכשה בעמל, תוכל לתת לכלות את המעטפת בהמשך”.
מיכל ירושלמי, מנחה כנסים ומנטורית לעמידה מול קהל, עשתה את השינוי ועברה לתחום עיסוקה לאחר שנים של עבודה בהוראה. “אהבתי את ההוראה מאוד ותמיד ידעתי שלא מוותרים על מקום עבודה מסודר וקרוב לבית, מה גם שיציאה לעצמאות בעידן שלנו כרוכה בלקיחת סיכון. אני זוכרת שתמיד היה דיון בחדר מורות מי תזכה ותקבל תקן בהוראה. זה אולי נשמע מוזר, אבל כשמורות מילוי מקום השתוקקו לפיסת תקן, אני התפללתי בליבי שלא אקבל תקן כדי שיהיה לי אומץ לצאת לדרך עצמאית, לפתוח עסק מסודר.
“בשנה שהמנהלת דיברה איתי על כך שיש סיכוי שבקרוב אני מקבלת תקן, ידעתי שהגעתי לצומת. זה היה הרגע שהחלטתי לצאת מעצמי. ידעתי שאם אקבל תקן אאלץ להישאר בהוראה עד הפנסיה. אהבתי את ההוראה, אבל הנפש רצתה את זה בגדול יותר, הרבה יותר”.
האג’נדה שלה הייתה ברורה: “נכון שאנחנו יוצאות לעבוד כדי לפרנס, אבל אישה צריכה לעבוד בתחום ובמקום שטוב לה ושהיא אוהבת, כי אחרת נחזור הביתה בבטרייה ריקה, וכלי ריק לא יכול למלא הלאה את הנשמות היקרות שמחכות לנו בבית. את צריכה להיות כלי מלא כדי להשפיע הלאה”.
היציאה מאזור הנוחות לא הייתה קלה. “בהתחלה רקדתי על שתי החתונות, לא מיהרתי לעזוב את העבודה. הרצון כרסם בי עוד ועוד עד שהחלטתי להקשיב לו. הייתי מנחה כינוסים במקביל להוראה ולבימוי הצגות והשכרת תלבושות להופעות, עד שהחלטתי להתמקד בהנחיה ובקורסים כעצמאית בלבד, וברגע שעשיתי את זה הרגשתי שנפתחה הדרך ברוך השם.
“היום אני פוגשת נשים שבאות ללמוד אצלי בקורס לעמידה מול קהל. יש מהן שמזכירות לי את עצמי אי אז בשנות ההוראה. חלק מהן עובדות בתחום מסוים ומרגישות שמיצו, והן רוצות להגשים את החלום שלהן להיות על הבמה או להשפיע בדרך שלהן. השינוי שהן עושות משליך על הבית שלהן במידה שלא תיאמן. הן עובדות עם ברק בעיניים וחוזרות הביתה עייפות אבל מרוצות ברוך השם. הטיפ שלי הוא: תקשיבי ללב שלך, הוא יודע מה הצורך שלך!”
לומר כן לבניית הקן
”הבת שלי כבר בת 28 אך טרם מצאה את זיווגה. שדכנים שמתקשרים מציעים לחפש בקהילה אחרת, אבל היא לא מוכנה לשמוע על כך. אני מנסה לשכנע אותה שלא יקרה כלום אם תחבוש כיסוי ראש שונה ממני או תתפלל בנוסח אחר…” (רוחמה)
ציפי טכובר, שדכנית ותיקה שעובדת בין היתר בארגון ‘לב אחד’ וברזומה שלה רשומים עשרות שידוכים, מעניקה הצצה לתהליך של יציאה מאזור הנוחות בזירת השידוכים.
“בתחום השידוכים אני פוגשת הרבה פעמים חוסר מוכנות לצאת מאזור הנוחות. אנשים טוענים ש’לשידוך הזה אנחנו לא נכנסים כי: אין לנו איפה לברר, אין אנשים שיש להם מחויבות לתת לנו מידע, זה לא הסגנון, הגיל קצת יותר גבוה, אזור המגורים של המוצע לא מתאים לנו, הרקע המשפחתי פחות מסתדר עם הסגנון שלנו’ וכן הלאה.
“קחו לדוגמה בחורה מוצלחת ומוכשרת, רבת מעלות, שהיו לה כל הנתונים שמאפשרים לה ‘להיחטף’. היא הגיעה לגיל 24+ לאחר ארבע וחצי שנים שהצעתי לה אין-ספור הצעות. בשיחה עם אימה היא ציינה שוב ושוב, כמעט בדמעות, שבתה מוכנה לשמוע על בחורים מישיבות מסוימות בלבד, כאלו שהם בסגנון המוכר של הבית, דומים ברמתם לשידוכים שעשו בסביבתה. בשעות השיחה שצברנו ביחד, חזרתי שוב ושוב על דבריי שכדאי לצאת מאזור נוחות מוכר בשביל לזכות לשידוך סוף סוף. ברוך השם לפני תקופה החליטה אותה בחורה להסכים לצעד ולשמוע מישיבה אחרת. למרבה השמחה היא התארסה. כששאלתי את האם מה עזר לה לקבל את ההחלטה הנבונה, היא ציינה: ‘הבת שלי החליטה לעשות שינוי חשיבה ולהתמקד בבחור נטו, ובס’’ד היא קיבלה כל מה שרצתה!’
“בחורה אחרת שהכרתי הייתה בשידוכים מספר שנים, כאשר מעליה ומתחתיה יש מספר אחים שלא מצאו את זיווגם. בגיל 26 היא החליטה לעשות צעד אמיץ. אף על פי שהמשפחה שלה מחוג שנחשב לאליטה, היא בחרה לשמוע על שידוך של בעל תשובה איכותי מרקע מורכב. היום היא נשואה ומאושרת ברוך השם, כשאחרים כמוה לא מסכימים לשמוע על רקע שונה מהקהילה שלהם. נכון, אותה אחת עשתה צעד נועז ואין ספק שקיימים פערי מנטליות, אבל היא הסכימה להשתחרר מאזור הנוחות ולהתקדם בחיים.
“רק לפני שבוע הצעתי לחברה יקרה הצעה של בחורה מעיר חרדית מסוימת, אך היא השיבה בנחרצות שבנה איננו מוכן לשמוע שום הצעה מלבד מירושלים. הוא רוצה ליהנות מאוויר ירושלמי מבושם ובעיקר להקים בית עם בחורה בעלת אופי ‘ירושלמי’. ניסיתי להסביר לה כי כשם שבבניין שבו היא גרה כל משפחה בעלת אופי שונה, כך גם בירושלים יש מנעד רחב של סגנונות, ואף אחד לא מבטיח לבנה שכלה ירושלמית תהיה בדיוק מה שהוא מחפש, אך דבריי לא הצליחו לחלחל, וחבל…
“במשפחה של הורים שפירקו את החבילה התקבעה החלטה שאינה מוכנה להשיא את בתה לבחור מבית שאיננו שלם, אך מה לעשות שמשפחות אחרות שאני מציעה להן רוצות את אותו דבר? גם כאן, הרקע הוא אזור נוחות. צריך נכונות לצאת מהרצוי, לבחור במצוי.
“כמו שאמרתי, לפעמים המחסור בכתובות לבירורים הוא סיבה לחוסר מוכנות לצאת לדרך. אני מציעה לא לוותר, להתייעץ, לחפש מישהו מוכר ולהשקיע בכך. אם תרצו בוודאי תגיעו למישהו שמכיר מישהו שמכיר את המוצע…”
ומהו הטיפ שלך ליציאה מאזור הנוחות לצורך הקמת בית?
“נכון, אין מושלם בעולם, וזו לא קלישה. אך במהלך השנים נוצר מצב שאנשים מחפשים קודם כל את החסרונות ומתמקדים בהם במיוחד. נסו רגע לחפש את המעלות, להאיר עליהן זרקור. פתחו עין טובה, נסו לצאת מהמקום הביקורתי כל כך, ובעזרת השם תזכו להגיע למקום טוב ושלם יותר”.
לא מוותרים על הבית
”חיי הנישואין שלנו לא תותים אבל לא הייתי מגדירה אותם נוראים. אנחנו מגדלים יחד ילדים, משתדלים לחייך פה ושם, לשבת לשיחה קצרה. החיים לא נראים כמו שאני חולמת שיהיו, אבל אני לא מעיזה לחשוב על ייעוץ זוגי. למה לפתוח הכל מול מטפלים? למה לגרד גלדים ושכבות מעל פצעים שותתי דם? ובכלל, כבר התרגלנו לחיים האלו. כמה שנים נתאמץ על שינוי, שמי יודע אם יגיע בכלל?” (מירי, שם בדוי)
אנשים רבים בוחרים בשב ואל תעשה בחיי הנישואין. גם כשקשה וכואב להם, הם מעדיפים שקט תעשייתי וזהו.
חני שטראוס, יועצת זוגית, מפתחת שיטת הקשר לשחרור מבדידות בחיי הנישואין, מסבירה מה עומד מאחורי הבחירה שלהם. “רובנו פועלים יותר מתוך אדרנלין ופחות מתוך דופמין. בדרך כלל, כל עוד נוח לנו במצב מסוים לא נרגיש את הצורך הגדול לצאת ממנו, להשקיע כוחות, זמן וכסף ביצירת שינוי. הדופמין אחראי על יכולת ארגונית, ביצוע משימות, ניהול עצמי נכון ועוד. במקומות שנוח לנו פשוט ננסה להישאר בהם כמה שיותר ונשקיע את האנרגיות לניהול עצמי, ארגון ויצירת שינויים במקום הדחוף יותר, שם מתערב האדרנלין המופרש מיותרת הכליה בזמן של סכנה. בעקבות כך ביצוע השינוי הופך להיות מהיר יותר, ונראה גם כי קל יותר. אבל האמת היא שיצירת שינוי בזמן של ‘אין ברירה’, לחץ או דחק, סוחטת מאיתנו הרבה יותר כוחות נפש מאשר אם היינו בוחרים לעשות את השינוי מתוך שיקול דעת ובחירה”.
לדבריה, ישנן סיבות נוספות לכך שרק מצבים אקוטיים מוציאים אותנו משלוותנו וגורמים לנו ליצור שינוי אמיתי. אחת הסיבות היא פחד מאיבוד הזהות. לפעמים אנחנו חוששים כל כך מ’איך ניראה לאחר השינוי’, מתחושת איבוד הזהות העצמית שלנו, שאנחנו מעדיפים להישאר במוכר ובפחות אהוב כדי להיות מי שאנחנו.
ויש עוד סיבה: “הרבה פעמים אני יכולה לשמוע מזוגות או מנשים בגילים מתקדמים המגיעים לתהליך של ייעוץ לאחר שנים רבות של סבל, משפטים כמו: ‘לא ידענו איך ליצור את השינוי, למי לפנות ועל מי לסמוך, וכך נוצר מצב שהזמן עבר ועבר עד שהרגשנו כי יש לנו המידע הנכון למי לפנות’”.
מה נותן את הדרייב והמוטיבציה לצאת מהמקום שהם מתבוססים בו?
“בחיים שלנו, כמעט כל דבר תלוי בתמורה לעומת המחיר. כל עוד הרווח של ההתבוססות במקום עולה על המחיר, לא ייווצר שינוי מהותי. אך ברגע שבני זוג מרגישים כי הם מתחילים לשלם מחירים כבדים מדי להתנהלות הרגשית, לתקשורת הלקויה, לבדידות ולסחיבת פצעי עבר, הם ישקלו את הבחירה מחדש וישקיעו בדבר הנכון כדי לא לשלם מחירים כבדים עוד יותר בעתיד”.
והיא מביאה דוגמה מהקליניקה, בשינויים מתבקשים: “ליוויתי זוג מקסים שבמשך שנים רבות סחבו איתם טינה גדולה זה על זה בנוגע לשבירת אמון בנושא הכלכלי, שאתגר אותם בתחילת חייהם. הם התפנו לטפל בטינה הזו רק לאחר שכל אחד מהם לא הצליח להסתדר עם הקמת עסק עצמאי משלו ולהגיע לרווחים טובים. הם הבינו שעיקר המכשול שלהם בהצלחה האישית היה נעוץ בחרדה לתת אמון בעובדים, בשותפים וביצרנים. רק לאחר שהרגישו על בשרם צמצום כלכלי גדול, התפנו לשוחח בצורה גלויה ומטהרת על הטינה שיש להם בנושא ולהרגיע את האגו, והוא כבר היה יכול להרגיע את המגננות מפני חוסר אמון בבן הזוג סביב כסף”.
לפעמים המצב בקשר נראה ‘בסדר’, אבל יכול להיות ‘מצוין’. איך עוברים ומתפתחים לרמה גבוהה יותר?
“קשר שהוא בינוני אבל מספק את בני הזוג, מגיע לרוב משתי סיבות עיקריות:
- חוסר מודעות לכך שאפשר לתקשר ברמה גבוהה יותר. זה יכול לקרות למשל מכיוון שבבית הוריהם לא חוו תקשורת חיי נישואין ברמה גבוהה, המביאה מעבר להבעת דעות, גם הבעה של הפחדים, החסרונות, הטעויות והצרכים הרגשיים.
- חוסר אמונה כי הם יצליחו להגיע לרמה גבוהה יותר של קשר. זה יכול לקרות בגלל ערך עצמי ירוד, ניסיונות של בניית קשר שכשלו בעבר, אמון ירוד, חוסר הבנה או קצרים אחרים בתקשורת ובהתנהלות.
“הבשורה הטובה היא, כי בייעוץ נישואין אפשר גם ללמוד לפעול נכון ולהגיע לרמת קשר חברית וקרובה בכל מצב, וגם לרפא את האמון העצמי וההדדי ולבנות אותו מחדש כדי לשפר את רמת הקשר”.
מה מגלים אחרי שיוצאים מאותו אזור נוחות? ואיך אפשר לשמר את התוצאה?
“מה מגלה תינוק לאחר שיצא מאזור הנוחות והפך מזוחל למהלך? הוא מגלה כי הוא רואה עולם!” היא מתארת תהליך עוצמתי. “עד היום הוא ראה בעיקר את הרצפה, ואילו מעכשיו הוא רואה פרחים, עצמים, אמא, אבא. הכל נגיש, הכל ברור, אפשר להיות כאחד האדם!
“אזור הנוחות הוא מרחב הגנה רגשי שמסביר לנו כי ככה טוב לנו, אך בפנים איננו מרגישים כך, והמצב הזה יוצר דיסוננס רגשי בין מה שהמוח מנסה לשדר לבין תחושת הלב. כשאדם בוחר לצאת מאזור הנוחות, לבחור בריפוי עצמי, בהקשבה נקייה לבן הזוג, בהכלה עצמית של הנפילות שלו – ובצורה הדדית, גם של החסרונות והטעויות של בן הזוג, הוא מגלה עולם חדש: רגשות נעימים ומקרבים שלא חש מעולם! תחושת שותפות ו’ביחד’ המעניקה טעם לחיים! ועוד הרבה יותר מזה: חיבור לעולם, לילדים, ללקוחות ואפילו שינוי בקשר עם הבורא. צורת השיח משתנה, והוא הופך להיות מזוחל למהלך.
“קחו לדוגמה אישה שהייתה רגילה לרצות את בעלה. היא הייתה זקוקה מאוד לאישור שלו שהיא טובה ובסדר. למעשה דפוס ההתנהגות הזה היה קיים אצלה מאז שהייתה קטנה. היא חשה תמיד שהיא חייבת להימחק ולהעניק את כל כולה במערכות הקשרים שלה כדי לקבל אישור ואהבה מהסביבה. בעלה ניצל את עמוד השדרה הרכרוכי שלה והפך להיות תקיף יותר ויותר, וכל השיח ביניהם התנהל כמין מתן פקודות וביצועים.
“בשלב מסוים היא חשה שעליה לשנות את הדרך והגיעה לתהליך אישי, שבו פרקה את כאבה הגדול, ואט ואט התחילה לעבור מסע ריפוי מיוחד של הכרה עצמית, ניהול רגשי, העלאת הערך העצמי, ריפוי פצעי עבר בקשר עם הוריה ועוד. אזור הנוחות שלה היה להיות ‘אישה טובה’, והיא ניסתה לשנות גישה ולהתחיל להביע את הרצון והצרכים שלה ולהיות היא.
“וזה לא תמיד היה קל. פתאום היא מצאה את עצמה מתמודדת עם קולות פנימיים מחלישים שזרעו בה אימה ופחד כמו: איזה מין אישה את? מה את חושבת שאת עושה? האם זו האישה הכשרה שחלמת להיות? היא כמעט הרימה ידיים כמה פעמים בדרך, אבל בכוחות מיוחדים וברצון עז להגיע למטרה שהציבה לעצמה, למדה לענות לקולות האלה, לשחרר את הפחדים ולהיות שם עד הסוף. כיום בעלה מעריך מאוד את השינוי שיצרה, הוא מכבד אותה באמת ושמח שיש לאשתו אישיות יציבה משלה שרק תורמת לקשר ביניהם”.
