הבית התפרק, למרבה הצער, הילדים גדלים עם אמא, אבל פעם או פעמיים בשבוע הם הולכים לאבא, וכאן מתעוררות דילמות סבוכות • האם האבא הזה יודע להיות אבא? מי בוחן אם הוא יודע לטפל בילדים הקטנים? מי עוקב לראות שהדבר לא מזיק להם? • ומצד שני, איך אפשר למנוע מאבא להיות עם ילדיו? איך אפשר למנוע מילדים להיות עם אביהם? מי בכלל קובע מהו 'אבא טוב'? • ויש עוד שאלות קשות. ואין עליהן תשובות ברורות. יש רק הבנה למציאות של קרעים, ומאמצים לנהל אותם נכון • הזכות להיות אבא
מירי היא אמא לשני ילדים קטנטנים וחמודים, עובדת במשרה מלאה, ופעמיים בשבוע הלב שלה נגזר לשניים:
"לפני שנתיים פירקנו סוף סוף את החבילה, אחרי שנתיים של נישואין שהיו לי לא קלות בכלל. היו ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות את המצב, לשפר, לתת סיכוי לטיפול ולעוד סוג של טיפול. הניסיונות לא צלחו. הלכנו לשאול רבנים ובברכתם הוחלט לפרק את הבית, ואז נשארה לנו שאלה לא פחות קשה וקודחת: מי מלמד את האבות הצעירים, היחידנים, איך מטפלים בילדים?
"בתחילה, ההורים שלי הציעו שנלך על הסכם ללא הסדרי ראייה וללא מזונות, אבל לצערנו זה לא צלח. כשנפרדנו, הייתי עם בני בן השנה, ורגע לפני שהתינוקת המקסימה והמנחמת שלי הגיעה לעולם. הם ילדים מקסימים, כל העולם שלי, ופעמיים בשבוע הם הולכים לאבא שלהם. מה הוא עושה איתם? אני לא יודעת. לאן הם הולכים? אני לא יודעת. האם יש מעקב ושמירה עליהם? אני לא יודעת. אני רק יודעת שפעמיים בשבוע אני צריכה למסור אותם בחיוך ולא לשאול שום שאלות, כי העו"סית שמלווה את הסיפור המשפחתי שלנו היא אישה קשה ולא נעימה. היא לא מקשיבה לדאגה שלי וטוענת שאני מנסה לנכֵּר את הילדים מאבא שלהם.
"רק השם בשמים יודע כמה אני רוצה בשביל הילדים שלי אבא, אבל אבא שומר, דואג וקשוב, ולא אבא שהילדים – שבקושי יודעים לדבר – מביעים בכל תוקף את ההתנגדות שלהם ללכת אליו. למעון הם הולכים בשמחה, בוכים יום ויומיים ומתרגלים. אבל כשאני שולחת אותם לאבא, עם העגלה האהובה, עם שמיכי ועם הדובונים שאליהם הם קשורים בכל לב – הם פורצים בבכי שאני לא מפסיקה לשמוע עד שהם מתרחקים מטווח השמיעה שלי.
"ומה אומר? אני פוחדת לעשות בלגן. גם המשפחה שלו לא משפחה נעימה מדי. אני פוחדת שאם אדרוש מדי בקול שהילדים לא יבואו אליו, הם יפנו את האש והגופרית אלי ועלי. מי שצריך לקבל כאן את האחריות זה הגורם המקצועי, השלישי, הרווחה, אבל אין שם מי ששומע את הקול שלי, כאמור…
"אז הנה, אתמול הילדון שלי בן השלוש ניסה לברוח כשהגענו למקום המפגש. הוא ברח לכביש, ואני, שהייתי עם העגלה של התינוקת, נאלצתי לרדוף אחריו ולמסור אותו – לידי מי? לידי מי שהוא אמנם אבא שלו, אבל הוא לא יודע איך לטפל בילדון קטן בן שלוש ובתינוקת בת שנתיים! הוא לא יודע לשבת איתם על הרצפה ולגלגל כדור, הוא לא יודע להאכיל אותם בפרצוף של ציפור וקולות של חתול, ומי מדבר על הפינוקים האלו. הוא פשוט לא יודע להיות איתם.
"זה עצוב! מדובר בבחור שגדל במסגרת מצוינת, אבל אין לו טיפת ידע על עולמה של אישה, על עולם הילדים, ובכלל, על הנפש, וחמור מאוד לתת לו לגדל ילדים חסרי ישע בשם החוק בלי לתת לו כלים מקצועיים על מה זה ילד, מהו עולמו, איך ילד בן שלוש תופס את העולם, לאן כדאי ללכת ומה לעשות איתם.
"אני יודעת ומאמינה בכל ליבי, שלכל ילד יש אבא שאותו השם שלח לו, והוא האבא הכי טוב עבורו. אבל אני גם מאמינה שהאבא הזה צריך כלים וידע כיצד לגדל את הילד, גם אם זה רק במשך ארבע עד שש שעות בשבוע, כי אלו השעות שלו עם אבא שלו, שעות משמעותיות ביותר!
"אני חושבת שכל אבא שפירק חבילה צריך הנחיית אבות, כדי ללמוד איך מתנהגים עם הילד שלו בהסדרי הראייה. חולמת שיהיה חוק כזה. כמו בהערכת מסוכנות – כשבודקים אם ההורה לא פוגעני כלפי הילד שלו, כך שיהיה מעקב אחרי ההורה – שילך להנחיית הורים או לטיפול אישי אצל מישהו מוסמך שילווה אותו באבהות שלו. מישהו שיעשה ביקורי בית ויראה איך הוא מתנהל עם הילדים שלו בזמן המשמורת. כי ילד הוא עולם ומלואו, וצריך להתייחס לנפש שלו בכל הכבוד שראוי לה.
"והכי חשוב… שהעו"סיות ישמעו מה שיש לי לומר… שלא יגידו לי 'נו, את רגשנית, קשה לך להיפרד לשעתיים מהילדים'. או 'הם בוכים סתם כי הם מרגישים שאת לא אוהבת את אבא שלהם'. אלו הילדים שלי. אני כואבת אותם. אני מרגישה אותם. אני ניזוקתי מאבא שלהם, הצלקות שלי עדיין קיימות, רק שהם לא יצאו מצולקים. כל כך מופרכת הבקשה שלי?"@3=
זה אבא שלו
המכתב הזה, שהגיע למערכת, צבט את הלב עמוקות. הוא צועק ובוכה, הוא כואב וקורע, הוא אמיתי ונוקב והוא מציב שאלות לא פשוטות בכלל.
לקחנו את המכתב הזה לאנשי מקצוע מהרווחה, הגורמים השלישיים האמורים לטפל בדילמות השוסעות הללו, ולאנשי המקצוע הללו היו גם תגובות.
לא תשובות, תגובות.
כי כן, הכאב נשאר כאב, הקונפליקט ממשיך לקרוע, המצוקה עדיין בוערת, השאלות לא נותנות מנוח, אבל גובה הלהבות יורד. או אולי, אנחנו לומדים שהתגובות למצבי חיים לא פשוטים בהכרח יהיו מורכבות, תמיד יהיו להן לפחות שני צדדים, לפעמים גם שבעים ושבעה צדדים, לאותה מטבע של חיים.
ר' משה שולדינגר, עו"ס ומטפל, לשעבר עו"ס בסדרי דין, מסביר עד כמה זה מורכב:
"בואו נפתח בסיפור קשה, שכל הפרטים בו מדומיינים אבל הוא יכול להתרחש גם במציאות: בית צעיר התפרק, אבא הלך לגור בשכונה סמוכה, אמא נשארה בבית, וילד קטן אחד נקרע בין שניהם. אמא, היא לא רק אמא, היא גם אישה שנפגעה מבעלה לשעבר. יש מתח ביניהם, יש לה משקעים, יש כעס. היא לא רוצה לשלוח את הילד שלה, בבת עיניה, לאדם שהרע לה. היא דואגת מאוד, מוצפת רגשית ומפחדת על הילד שלה.
"פקידת הסעד, על פי ההנחיות, מורה לה שהיא צריכה לשמור על הסדרי הראייה ולשלוח את הילד לאבא שלו, והאמא זועמת: זה הילד שלי! אני צריכה לשמור עליו ולא לתת אותו פעמיים בשבוע לאיש הזה!
"אבל הבעל לשעבר הוא לא רק בעל לשעבר. הוא גם אבא, שעד לפני חצי שנה היה לוקח את הילד הבכור שלו למעון ושר איתו 'תורה ציווה'. הוא אולי לא יודע לשחק איתו בלגו ולא יושב איתו על הרצפה, אבל הוא אבא טוב דיו. ופתאום הילד שלו נקרע ממנו. הוא רואה אותו רק פעמיים בשבוע למשך שעתיים, הגננות במעון מכירות את הילד שלו יותר טוב משאבא שלו מכיר אותו, אשתו לשעבר מביאה אותו לפגישות בפנים מכווצות וכועסות, הרווחה לא מאמינה לו: בודקת שוב ושוב אם הוא יכול להיות אבא, מבררת עליו במעון ובבית הכנסת.
"אילו הוא היה נשוי, הכל היה לגמרי בסדר, אף אחד לא היה חוקר אותו כל כך הרבה, היו מניחים לו להיות אבא רגיל. אולי לא כזה שמזייף קולות של ציפור, אבל כן כזה שעושה 'אביויו'.
"הסיפור הזה מדומיין, כאמור, אבל גם בלי להכיר את הזוג אני יכול לומר: היא צודקת, הוא צודק. אז מי צודק?
וזה הפער הגדול שאיתו אנחנו, עובדים סוציאליים לסדרי דין, עובדים.
"פער עצום, תהום פעורה וילד שמתנדנד בין אבא ואמא. אולי זה לא בדיוק סיפור של צדק, ולא סיפור של מלחמה. זה סיפור של כאב ופחד. ואולי, אם מסתכלים עליו כך, כסיפור של כאב ופחד, אפשר גם לראות אותו קצת אחרת".
ביקשנו לשמוע גם את דעתו של ד"ר נתי בקר עו"ס ומנהל המחלקה לשירותים חברתיים בקריית יערים, מרצה ב'קמפוס שטראוס' של מכללת 'הדסה' ועוסק בתחום הבתים שהתפרקו בחברה החרדית:
"ראשית, אני רוצה לציין את מה שאולי ברור מאליו: כמה כל ילד זקוק לדמות של אבא שלו. ההבנה הזו למהות של תפקיד האבא בחיי הילד, תספר על הדילמה הזו מנקודת מבט מעמיקה יותר.
"מבחינה יהודית, כידוע לנו, המשמעות של אבות בעיני התורה ובעיני ההלכה, היא רבה מאוד.
"גם מבחינה חברתית, אין ספק שבחברה החרדית במיוחד, דמותו של אבא עבור הילד משמעותית מאוד: מהי המסורת המונחלת מבית אבא? מהי החצר החסידית שהילד משויך אליה? לאיזה בית כנסת הולכים, של איזו עדה? מהו נוסח התפילה ואיך נוהגים בשמיטה בבית שלנו? כל אלו דברים שילד לומד מאבא. כשהבית מתפרק מתרחש משהו מבלבל מאוד בנפש של כל ילד, בייחוד חרדי: מה המסורת עכשיו? איך ננהג הלכתית, כשאבא עזב את הבית?
"סיפר לי פעם אבא יחידני שהוא פגש את בתו בת השש וקנה לה גלידה, והילדה בחנה את העטיפה ואמרה לו: 'לא, אבא, אנחנו לא אוכלים את ההכשר הזה'. זו דוגמה קורעת לב על ילדה שאיבדה את דמותו של אביה כמנהיג רוחני בבית בגלל בעיות בינו לבין אמא שלה, ולא בגלל התקררות רוחנית זו או אחרת. זה סיפור על ילדה שאבא שלה הופך להיות רק כינור שני בבית, ולא דמות אבהית שמתווה דרך וחינוך. ההיררכיה פתאום מתערערת.
"גם מהבחינה הנפשית, דמות של אבא היא יתד לנפש הילד. אריקסון, פסיכולוג שניסח את התאוריה ההתפתחותית של הנפש, מדבר הרבה על הבניין המנטלי של הילד כמתעצב על ידי דמות האב. הגבולות נבנים על ידי אבא, ה'סופר אגו' – קולו של המצפון והמוסר, יחד עם הכללים והגבולות, נטבעים בנפש מכיוונו של אבא.
"כך שמכל בחינה אפשרית, הערך לדמות האב, גם במקרים של בית מפורק, הוא רב מאוד. לכן, למשל, בארגונים שמסייעים לילדי הורים שפירקו את החבילה, מנסים למצוא לכל ילד חונך שישמש מעין 'דמות אב'. זה לפעמים עוזר ולפעמים פחות, כי ילד צריך את אבא שלו".
ולא רק כל ילד צריך את אבא שלו. גם כל אבא צריך את הילד שלו, וכשיש לו את הילד שלו, הוא מקבל הרבה יותר מוטיבציה ונכונות להיות אבא מיטיב. ד"ר בקר מספר:
"לפני כחודשיים נפגשתי עם קבוצה של אבות יחידניים בירושלים. לקבוצה הגיעו 15 אבות, וכמות הכאב שנשפכה שם הייתה לא סבירה בעליל. אני עצמי הייתי על סף דמעות. הם בעלי רצון עז לגדל את הילדים ולא להרגיש שוליים, מיותרים, כאלו שצריכים לספק כסף ומזונות, כמו פרה נחלבת ותו לא. מעבר לכך כביכול אין להם תפקיד. זו הרגשה קשה, ובגללה, המצב המנטלי של אבות יחידניים לא פשוט בכלל.
"כיום אנחנו יודעים שמשמורות של אבות הן חלופה שצריכה לקבל יותר מקום והתייחסות. זה יתרום לילד, ויתרום לא פחות מכך לאבא שירגיש פרודוקטיבי, בעל ערך ובעל משמעות בגידול של הילד שלו. יש לו מה להציע, והילד שלו זקוק לו.
"כיום, משמורות משותפות שבהן גם אבא וגם אמא מקבלים את הילד, זו אפשרות שבתי הדין בוחנים הרבה יותר לעומק, כי הם מבינים כמה חשובות לילד דמות של אבא ודמות של אמא, וגם לאבות וגם לאימהות חשוב להיות שותפים בגידול של הילד שלהם. כל עוד יש לכך אפשרות כלכלית והקונפליקט לא בעצימות גבוהה מדי, ולא עלול להיות מצב שהילדים יהיו 'שגרירים' בין אבא לאמא, זו אפשרות שיכולה להיות טובה מאוד. אמנם יהיה מי שיאמר ששני בתים גורמים לילד להרגיש חסר יציבות, אבל מנגד, שני הבתים ייתנו לו, במצב הנוכחי, להרגיש כמה יש לו גם אבא וגם אמא, כל עוד המשמורת אכן יציבה וניתן לקיים הסדר כזה".
אבא טוב דיו
על אימהות נכתבו המון דפים. אימהות לומדות להיות 'טובות דיין', הן בתהליכים של למידה לסלוח לעצמן כשלא הכל מטופטפ ושלא נורא אם יום אחד היא לא הצליחה להקשיב לבת שלה שביכתה את המבחן בגאוגרפיה. אבל על התפקיד של האבות, והרכוּת כלפי התפקוד המושלם הנדרש מהם, לא סיפרנו די.
ד"ר נתי בקר פוגש את האבות היחידניים ומספר עליהם:
"כיום יש לאבות מודעות גבוהה יותר לתפקיד שלהם ולמה שמצופה מהם. אנחנו רואים אבות צעירים שפירקו את בתיהם, והם נעזרים באימהות שלהם ובאחיות ואפילו קוראים ספרים כדי להתאים את עצמם לילדיהם. וזה לא קל. אני רואה אבות שמבינים שהילדים שלהם צריכים יצירה ומשחק ומחפשים את הפרקטיקה כדי לתת את זה לילדים.
"פעם ראיתי אבא מגיע למרכז קשר עמוס שקיות: הוא החליט להכין עם הבת שלו כדורי שוקולד, ולשם כך הביא קערות וביסקוויטים ואפילו כירה ניידת לערבב את הקקאו עם הסוכר עליה. כך שאנחנו כן פוגשים אבות נגישים לילדים שלהם, קשובים ומתאימים את עצמם לצרכים הרגשיים של הילדים.
"עם זאת, אודה ואתוודה, ואפשר לכתוב את זה בעיתון: גם אני, בבית שלם ובנוי, לא יושב פעמיים בשבוע על הרצפה לשחק עם הילדים שלי בלגו או בפאזל. אז אולי לא נדרש מאבא להיות אמא?
"אני לא חושב שבאופן כללי יש סכנה לילד במשמורת של אבא, יותר מאשר במשמורת של אמא יחידנית. כי בכל מקרה המצב של בית מפורק הוא מצב לא פשוט. זה להתמודד לבד עם כל צורכי הבית, עם ארנונה, מיסים, גיהוץ, כביסה, בישול, בריאות וחינוך. ואם הממוצע של ילדי משפחה חד הורית בחברה החרדית הוא ארבעה-חמישה ילדים למשפחה, אז העול המוטל על כתפי כל הורה יחידני הוא עול עצום, ואינני חושב שהורה כזה יכול להיות מושלם.
"וכאן מגיעה השאלה: מהי הזנחה? האם ילד בחולצה לא מגוהצת הוא ילד מוזנח? האם ילד שלא קיבל בכל יום מנה בשרית טרייה, סובל מחסר? האם אבא שלא מקריא סיפור לפני השינה הוא אבא לא טוב? האם אמא שלא מכינה שיעורי בית עם הילדה שלה בכיתה ד', היא בהכרח אמא מנותקת?
"הורים, כל הורים ובוודאי הורים יחידניים, מתמודדים עם חזיתות רבות ולא תמיד יש להם פניות מלאה. כל עוד ההורה 'טוב דיו', אז כל ילד יתמודד גם עם חלקים חסרים של ההורה שלו".
טיפול מותאם אישית
את המכתב ששלחה מירי למערכת, שלחנו לאנשי הרווחה. הם שאמורים לבחון ולבדוק איך הילד מרגיש אצל אבא שלו. הם שאמורים להיות הגורם המתווך. בפניהם השאלות הקשות מוצבות. ואיך אמרנו? יש להם תגובות, מורכבות. דורשות מאיתנו יכולת של ראיית שבעים אלף הגוונים.
ר' משה שולדינגר שואל שאלות קשות:
"בואו ונצא מתוך נקודת הנחה ששני ההורים רוצים את הטוב ביותר לילדיהם, ושני ההורים מעוניינים להיות ההורים הטובים ביותר שניתן. על אחת כמה וכמה שהם רוצים לעשות את הכל כדי שלא להזיק לילדיהם. איך פתאום אנו רואים הורים שיכולים לייצר נזק לילדיהם בלי להבחין בכך?" הוא שואל וגם משיב:
"כשיש פרידה עם קונפליקט בעצימות גבוהה, כלומר כשיש הרבה מתח בין שני ההורים, כל אחד מהם כאוב, קרוע ומלא ברגשות קשים כלפי הצד השני. לעיתים, בגלל עומק הכאב והפגיעות הפנימית, שני ההורים מתקשים להבחין בין הצרכים האישיים והזוגיים שלהם לבין הצרכים של הילד, והרי לכל ילד יש צרכים נפשיים ורגשיים עמוקים מאוד, ובשביל לספק צרכים אלו בצורה מלאה הוא זקוק גם לדמות של אבא וגם לדמות של אמא. גם אם אבא ואמא האלו הם לא מושלמים, הם שלו. וגם אם נדמה שבגיל שנה ילד לא כל כך זקוק לדמות אבהית, האם גם בגיל שבע הוא לא יזדקק לדמות הזו? ואם בגיל שנה לא תהיה לו דמות אבהית מלווה, איך הוא יסתגל לדמות הזו בהמשך החיים?
"במצבים כאלו, שבהם נראה כי שני ההורים מתקשים לראות במדויק את צורכי הילד בכל הקשור לנוכחות הורית בחייו, בית הדין מבקש מהיחידה לסדרי דין להיכנס לתמונה כדי לשקף ב'זום אאוט' את הצרכים של הילד, ולהתמקד בו ובצרכיו בלבד.
"לדוגמה: מתוך כשלושים עמודים של כתיבת תסקיר, כעשרים וחמישה עמודים נכתבים על הילד עצמו, והמיקוד בהורים הוא רק לשיקוף יכולות ומיומנויות הוריות. הבחינה היא ארוכה, כוללת ביקור בית אצל האבא, אצל האמא, צפייה במפגשים של האב והאם עם כל ילד בנפרד ועם כולם יחד, אנחנו מדברים עם המלמד בחיידר ועם הגננת, עם אחות טיפת חלב ועם רופאת המשפחה, ולפעמים אפילו צריכים לבדוק אם יש תיק במשטרה, כדי לקבל תמונת מצב כמה שיותר מדויקת וכמה שיותר ספציפית לטובת הילד.
"אנחנו מקשיבים לגננת שמספרת אם הילדה רצה לזרועותיו של אבא או בורחת ממנו, אם המורה מרגישה שאמא מתפקדת תפקוד טוב דיו או לא. אנחנו בוחנים: כמה האמא או האבא מסוגלים לצאת מהמצב האישי שלהם, לשחרר את החרדות שלהם בגלל עבר כאוב עם ההורה השני, ולראות את הצרכים של הילד ואת טובתו בנפרד מצורכיהם וכאביהם האישיים? כמה אבא מסוגל להיות נוכח עם הילד שלו בלי להעביר מסרים סמויים על אמא, או להפך?
"ההמלצות חייבות לכלול, מעבר להמלצה מפורטת כיצד אנו חושבים שתהיה טובת הילד בצורה המיטבית ביותר מבחינת זמני שהייה, גם תוכנית טיפול מקיפה למשפחה ככלל ולכל ילד בנפרד, תוך התייחסות לקשיי למידה, קשיים רגשיים או אחרים. וכן, כמובן אם יש צורך, גם הפניית האב או האם או שניהם לטיפול או להנחיית הורים, במקרה שאנו מתרשמים שהמצב מחייב זאת.
"לעיתים, כדי למנוע חיכוך או מתח מיותר, אנו ממליצים שהמעבר של הילד מהאם לאב יהיה דרך המעון או הגן: אמא תיקח אותו בבוקר לגן, ואבא יחזיר אותו משם לביתו, ולא שיהיה מפגש שבו הילד יועבר, כדי למנוע טלטלות רגשיות לילדים.
"וכן, אנחנו יודעים שאנו עובדים בתוך מצב של חוסר אמון מובנה. בשונה ממפגשים עם גורמי טיפול אחרים, לרוב, ההורים לא פנו אלינו מיוזמתם. ברוב המקרים אין מעורבות של עובדים סוציאליים לסדרי דין.
"הסיבה שהחוק הסמיך את בתי הדין להתערב במשמורות ולהחליט על חלוקת זמני השהייה היא כי למרבה הצער, בלהט הוויכוחים והמריבות, ההורים לפעמים לא רואים את הילד שלהם ואת הצרכים שלו. הם בתוך מערבולת רגשית, ולטובת הילד צריך שייכנס גורם שלישי שיעשה סדר.
"וזה התפקיד של פקידי הסעד, או בלשון העכשווית, עו"ס סדרי דין: לבחון את כל הגורמים שקשורים לילד, לבחון את טובתו, לכתוב תסקיר ארוך ומפורט ולהביא אותו בפני שופט שיכריע מה טובת הילד. לפעמים הדיין מקבל את דעתו של העו"ס, ולפעמים גם לא. יש לזכור כי הדיין הוא שמכריע, בסופו של דבר,
"אודה ואתוודה", נאנח הרב שולדינגר, "זה תפקיד קשה, מפחיד ובעל אחריות מסמרת שיער. המחשבה על עתידו של ילד, או הצורך להיות פה עבור ילדים אשר לא תמיד ההורים מצליחים להבחין דיים בצרכיהם הנוכחיים, לעיתים מדירים שינה בלילות. אנו ניגשים לכל תסקיר שכזה בחרדת קודש ובתפילה עמוקה שלא לשגות חלילה. מה שנותן את הכוח הוא שלרוב, כשנעשה סדר ומשפחות מקבלות אותו, הרי במרבית המקרים אנחנו לא נפגשים איתן יותר: משהו נכנס למסלול, הן משקמות את עצמן, יש מסגרת מובנית והחיים ממשיכים הלאה.
"לצערנו, יש גם משפחות שבהן ההתערבות כרונית: מנסים ליישם את הנכתב בתסקיר, אחד ההורים מתלונן בבית משפט, שוב בוחנים את התסקיר, שוב פונים לבית משפט, הפעם ההורה השני מתלונן, וכך שוב ושוב, תהליך מתמשך שבו אנחנו בוחנים את כל הגורמים: האם משפחת המוצא של האם לוחצת? האם האב מנכר? אולי הילד טראומטי? לכל קושי בקשר יש סיבה אחרת, ובהתאם לכך – סוג טיפול אחר".
וד"ר בקר מוסיף ומחזק: "על פי רוב, משפחות חד הוריות הן משפחות שמוכרות במחלקות הרווחה השונות. העו"סים והעו"סיות ערים להתמודדויות ויודעים לחשוב הן באופן פרטני והן באופן קהילתי על מענים להורים המתמודדים. אלו למשל יכולות להיות הדרכות הורים לאבות משמורנים או קבוצות תמיכה, לוודא שהילדים גדלים בסביבה מיטיבה ולהיות בקשר עם המורות והמלמדים.
"כשבית הדין לא בטוח שקורים דברים טובים, שולחים את ההורה שמודאגים ממנו לבדיקת מסוגלות הורית שנערכת על ידי פסיכולוגים – אבחון פסיכודיאגנוסטי על היכולת להיות הורה. בית הדין בוחן את האבחון על מנת לקבוע נכונה את הסדרי המשמורת".
המסקנה היא שההחלטות לא שרירותיות כל כך. הן פוגשות את המשפחות ברגעים כואבים מאוד שלהן, ומול כאב מורכב כל כך, המענה גם הוא לא פשוט בכלל. אף אחת מהנפשות בשדה המדמם הזה לא פנויה ללקק גלידה.
ניהול קרעים
איך אפשר בכלל לנהל גם את הקשר בין אבא ואמא של הילד, כשברקע יש ים של רגשות מבוהלים, מבועתים, קשיי הסתגלות לטייטל החדש, זיכרונות קשים ואין ספור התמודדויות חדשות ולא מוכרות?
איך אפשר לשמור על ילד שיהיו לו אבא ואמא למענו, כשברקע יש עבר מעיק, חונק ומלא זעם, ועתיד לוט בערפל?
איך אפשר לבסס כך שבריר אמון באבא של הילד הזה, או באמא של הילדונת הזו, ולתת לילד שבתווך זוג הורים נפרדים אמנם, אבל לפחות זונחים קצת את הקושי שלהם ונמצאים שם עבורו?
זה נשמע בלתי אפשרי.
ובכל זאת, זה נדרש.
נתי בקר מתאר את העבודה הזו: "זה אתגר לא פשוט כלל. ישנם מאפיינים של עוינות וקונפליקטואליות, יש הרבה מאוד מטענים בין האב לאם שנפרדו, יש נושאים כלכליים שמהווים מכשול וחילוקי דעות חינוכיים, לפעמים אחד ההורים ירד מהדרך מה שמהווה סכנה חינוכית לילדים. לא פשוט לנהל את הקרע הזה.
"אבל זו העבודה שלנו. לרכך, ולרכך עוד, כדי שההורים יהיו למען הילדים שלהם, כדי שהילדים יוכלו לא להיות בתוך הקונפליקט.
"לשם כך אני משתדל תמיד לדבר עם שני ההורים. גם אם הם נפרדו, הם עדיין הורים לאותו ילד. אנחנו מחזקים את ההבנה והתודעה שלא מדברים מאחורי הגב, ולא מניחים מטענים זה מאחורי גבו של זה. יש בכך מעלה: זו פרקטיקה שמערבת את הנוכחות שלהם כהורים למען ילדיהם.
"כאנשי מקצוע במקום הסבוך הזה, אנחנו משתדלים לשמור על ניטרליות. לא להצדיק ולא להכפיש שום הורה, ודאי מול הילדים שרוצים כל כך שנכריע להם בין העולמות, שרוצים שנצדיק צד אחד כדי 'לסדר' להם את העולם שנקרע. אבל אני מאמין שכאנשי מקצוע אנחנו צריכים להחזיק את שני הצדדים של הקריעה. גם עבור החוויה המקצועית של היכולת להיות קשוב לשני בני הזוג, וגם עבור החוויה של הילדים שיבינו, שבעולם שלהם יש שתי אמיתות וצריך לחיות איתן בשלום.
זה לא פשוט ולא קל, זה קורע, אבל אלו הם החיים של הילדים האלה: הם חיים עם שתי אמיתות קרועות והם צריכים לחיות איתם בשלום.
"כן, יש גם מצבי קצה שבהם יש רק צד אחד צודק וצד שני אפל. אבל אלו מצבי קצה, וגם שם אסור לנעול את הדלת בפני אבא או אמא שאולי יעשו שינוי ותשובה. צריך לתת להם פתח תקווה. אולי יום אחד הילד ירצה שההורה הזה יהיה נוכח בחתונה שלו; אולי יום אחד היא תרצה שאמא הזו שסובלת מהפרעת אישיות תלווה אותה ללידה.
"יש לנו נטייה לברר בתוכנו מי צודק; מה שחור ומה לבן; מי צדיק ומי רשע. זאת כדי שנישאר שפויים בעולם המבלבל הזה. ואנחנו צריכים לנטרל את הרצון עבור הילדים וגם עבור ההורים. כי האמת הרבה יותר מורכבת ברוב הפעמים, ויש חלקים שונים, אפורים, מעורבבים. אפשר לפעמים להבין את שני הצדדים ולראות שיש אמת בשני עברי המתרס. זו עבודה משמעותית, וצריך להיזהר לא להחמיץ שום דבר למרות ים המטענים הרגשיים ששוצף".
וגם ר' משה שולדינגר יודע: "בתוך כל זה, אנחנו עובדים במצב של חוסר אמון. לפעמים מראש אנחנו 'שרופים' בעיני ההורים שמחויבים להגיע ל'עובדים הסוציאליים הקשוחים חוטפי הילדים'. פעמים אחרות כן נוצר אמון ביכולת המקצועית שלנו לראות את טובת הילד, נוצר רצון שמישהו יהיה שם כדי לעזור לבת שלהם שנקרעת בין הבתים, ואז ניתן לבצע שינוי מבורך יותר, להיטיב יותר, ולהפוך את כאבי הלב והקרע לטיפ טיפה פחות נורא.
"אסיים כמובן בכך שהעדיפות היא לא להיפגש איתנו כלל. טובת הילד היא לראות כיצד הוריו מצליחים, למרות הכאב האישי, לשתף פעולה, אף אם באופן קונקרטי ומכני, בכל הקשור אליו, ונמנעים מלהעביר דרכו או אליו מסרים שיכולים לפגוע בשלמות נפשו ובקשר עם ההורה האחר".
הר האוורסט נשמע קל יותר לטיפוס. אוויר ההרים הגבוהים שם פחות דליל. ומי שצולח את כל זה, אפילו רק לרגעים, למען הילד שלו, ראוי למדליה.
- • •
בקצה הסקאלה
על מצבי הקצה נכתוב ממש בקצרה. הם לא אופייניים ופחות מקובלים. דינה הוא שם בדוי לאמא אוהבת מאוד שעברה טראומות קשות בילדותה. בעקבות כך היא עברה משבר קשה אחרי הלידה החמישית, אושפזה ושוחררה וחוזר חלילה. אחר כך, כשהיא שבר כלי, היא החלה לצרוך חומרים משני תודעה והתרחקה משמירת מצוות.
לבעלה לא נותרו כוחות לטפל בה ובקשר ביניהם, וכשהיא החליטה לעזוב, הוא נעתר לבקשה לגט. איפה יהיו הילדים הקטנים? מה יקרה אם הם ישהו עם אמא שלהם שמועדת ומסוכנת? מה קורה במצבים שבהם, למרבה הצער, הורה יכול לפגוע בילד שלו בשלל דרכים?
ד"ר בקר מסביר:
"במקרי קיצון, כאשר עו"ס סדרי דין מתרשמים שקיימת סכנה מהיבט כלשהו, הרי שהפגישות מתקיימות במרכז קשר בנוכחות עו"ס.
"כל אלו הן השתדלויות. השתדלויות ומאמצים כדי לוודא שילד נמצא בסביבה שומרת ומיטיבה.
"ואך על פי כן, הילד נמצא בבית פנימה, המשפחה סוגרת את הדלת, ואיש לא יודע בצורה מלאה מה מתרחש מאחורי הדלת הסגורה. אנחנו לא מכוסים לחלוטין. אנחנו אף פעם לא בטוחים במאה אחוזים, ואם שואלים אותי מי מלווה את האב היחידני, מי בודק שהוא יודע איך להיות אבא, הרי שהתשובה שלי תהיה פחות טובה מהשאלה… זה נכון, לא תמיד לכל אבא צעיר יש כלים מפותחים מספיק כדי לגדל את הילדים הקטנים שלו לבד, במשמורת שלו. מי שירים את הכפפה עבור האבות האלו, יבורך.
"מנגד, ישנן גם אימהות שהמסוגלות שלהן נמוכה. לפעמים קיים דפוס כזה שבו ברור שילדים הולכים עם אמא. אני חושב שהדפוס התקבע בגלל החוק של חזקת הגיל הרך, שלפיו ילד עד גיל שש הולך לאמא: 'ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת'.
"הסעיף קובע חזקה משפטית לפיה הגיל הרך של הילד הוא שיקול מכריע המעניק לאם את המשמורת הפיזית במקרי מחלוקת בשאלת החזקה הפיזית. משם זה התגלגל והמשיך שילדים עד גיל 18 הולכים לאמא, אבל כיום בוחנים יותר את החוק הזה ואת האפשרויות, עם תסקירים של עו"ס סדרי דין.
"לא פעם אנחנו פוגשים במשמורות שניתנות לאב כי המסוגלות של האם מסיבות שונות לא הייתה טובה דיה. אנחנו מתייעצים רבות עם גדולי תורה וסמכויות רבניות, ותמיד מרגישים כמו במשפט שלמה: הילד נגזר לשניים".
והרב שולדינגר רק מדייק לנו ביטוי שהפך להיות קצת שגור מדי, והוא שייך למצבי קצה בלבד:
"ואולי כאן המקום לציין: הביטוי 'ניכור הורי' הפך לביטוי שכיח, אבל הוא ממוקם רק בקצה הקיצוני של הרצף, שליטה פסיכולוגית של אחד ההורים על הילד, כשבשליטה הוא מעוות את תפיסת המציאות של הילד כלפי ההורה השני, ללא קשר לנעשה בשטח. על הרצף יש עוד ביטויים, כמו כעס של אחד ההורים על ההורה השני, מילים קשות שמתווכות בין הילדים וכדומה, ואת כולם אנו מכנים 'קשיי קשר'" .
