אום אני חומה

צא ולמד מה קורה בדור של קוצר רוח ועבודה קשה, שהיא מנת חלקן של האימהות היקרות והדגולות בימינו | בכתבה יהודית אמיצה, שוברת מוסכמות מוטעות, מסביר הרב גולדווסר מה נשתנה. איך הפכה האם היהודייה מ'מושיבי עקרת הבית' ל'כולנו חכמים, כולנו נבונים', ואיך היא מתמודדת כשמשמיים העניקו לה פרויקט גדול דווקא באחרית הימים – להיות הדומיננטית. זו שעליה מוטל עיקר העול והאווירה | היא נפלאת בעינינו

יש לי חידה היסטורית.
אנחנו עם של מסירות נפש. מגדלים אצלנו ילדים על סיפור חנה ושבעת בניה וגר הצדק רבי אברהם – הגרף פוטוצקי.
כשסיפרו את זה לפני מאה שנה, הסיפור השתלב מאוד ברקע. הילדים ששמעו את הסיפורים האלה, היו צריכים אחרי תקופה לחרף את נפשם ללמוד תורה בגטאות ולשמור מצוות ברוסיה הקומוניסטית. מסירות הנפש הייתה אכן הסיפור שלנו.
בדור האחרון קרה משהו מוזר. בורא עולם כביכול הוציא אותנו ל'פנסיה מוקדמת' בלי להודיע. המשיח עוד לא פה ובכל זאת תמה מסירות הנפש. אין יהודי בעולם שרוצה לשמור מצוות ולא יכול. 'רק תשמור מצוות' – אנחנו אומרים לילד – 'אתה תיכנס להגרלה, תצליח בבחינה, ילך לך טוב בשידוכים… רק תלמד ותקיים מצוות הכל יהיה טוב'.
וכאן הבן שואל, מה נשתנה?

מתחילה… היו אבותינו
כל אישה שחושבת להיכנס לשוק העבודה, צריכה ראשית לברר מהו גיל הפרישה. 'חכם לא נכנס לבוץ לפני שהוא יודע איך יוצאים ממנו'.
גיל הפנסיה לנשים בארץ עמד בעבר על 60 וגברים פרשו בגיל 65. נכון להיום אצל גברים גיל הפרישה הוא 67, ואצל נשים 62.
עם העלייה בתוחלת החיים ברוך השם, הגיל הזה הולך ועולה, אבל כל העת נשמר הפער בין הגברים לנשים. ואני הקטן דוגל בשוויון, בזכויות הפרט, בזכויות הגברים ובחוק שעות עבודה ושנות המנוחה, ותוהה מהי האפליה הזאת.
יש נשים שחושבות בתמימות שהמחוקק ראה כנראה את עבודתן הקשה. הוא צופה על עבודה וילדים, בית ומשרדים, מחשבים ובישולים ולכן החליט לקצר להן את העבודה, כמו במצרים. 'קושי השעבוד השלים'. צר לי, לא מיניה ולא מקצתיה.
הסיפור מתחיל בכך שעד לפני מאה שנה נשים כמעט לא עבדו, בשום מקום בעולם.
הפריצה הגדולה של נשים לשוק העבודה קרתה סביב מלחמת העולם הראשונה. הצבאות באירופה נמתחו עד קצה גבול היכולת, המפעלים נותרו בלי ידיים עובדות, ואז היו חייבים לגייס נשים לשוק העבודה.
מייד אחרי המלחמה עלתה השאלה מהו גיל הפנסיה של אישה. המקובל באירופה היה אז שהבעל מבוגר מהאישה בחמש שנים. הוא היה יוצא צבא, הוא היה המפרנס, כך שברוב המקרים הגברים היו מבוגרים יותר. אילו נשים היו מסיימות לעבוד באותו גיל של הגבר, הוא, המבוגר יותר, היה משתחרר לפניה. הנסיך יצטרך לטגן לעצמו חביתה? לא יקום ולא יהיה. הם יצאו לפנסיה יחד, כדי שהיא תוכל לנהל את הבית לשביעות רצונו.

אם הבנים שמחה
ארגוני הנשים תקועים עם הידיעה הזאת, יש כאן הנצחה של אפליה, אבל מה הם יעשו כדי לתקן אותה? ידחו את גיל הפרישה של הנשים? אי אפשר. כך נשאר לנו השריד הזה מהמנטליות העתיקה.
הרבה שנים נשים לא יצאו מהבית, לא עבדו, לא למדו, לא מקצוע ולא השכלה כללית.
גם נשות העם היהודי, הסבתות שלנו, ישבו בבית, הטליאו גרביים ושרו 'אדון עולם'. בספרי הפוסקים אפשר לראות שנשים לא ידעו לקרוא, לא ידעו להתפלל, לא הבינו לשון הקודש. הגברים בירכו ברכת המזון בקול ונשותיהם יצאו דרכם ידי חובה. היו צריכים ללמד את הנשים לא לדבר תוך כדי הברכה והקידוש.
בתוך מאה שנה התחולל מהפך. בעולם הכללי נשים הפכו למשכילות ועובדות, בעולם היהודי הוקמה תנועת 'בית יעקב', והיום הן גם המפרנסות העיקריות.
אני מאמין באמונה שלמה שתהליכים גדולים ועוצמתיים כל כך, מהפכות קיצוניות שכאלו, לא מתרחשים סתם. הכל משמיים, כולל השינוי העצום הזה, ויש לו מטרה.

עמלנו אלו הבנים
בכל בית יש אבא ואמא, שכל ורגש, תורה ותפילה, מוח ולב.
"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, ומכבד את אמו יותר מאביו" (קידושין ל ב). אבא שם גבולות ומנחיל כללים ומסגרת, אמא נותנת כבוד, לב, הערכה, קרבה, חמימות ואהבה.
אני אשאל באומץ: מי העיקר בבית, אמא או אבא?
עד לפני מאה שנה התשובה הייתה בוודאות – אבא. אמא כאמור ידעה מאוד מעט, ישבה בפינתה בירכתי הבית. אבא היה הדומיננטי. סגנון החינוך היה גברי 'הבן מתיירא מאביו'. 'חושך שבטו שונא בנו' לא היה סיסמה על הקירות, חשנו אותו על בשרנו… עונשים ועונשי גוף היו דבר נפוץ ושימושי מאוד בחינוך. כל גבר מעל גיל 45 שקורא את הטור הזה ייזכר בחיוך במלמד שהגיע לכיתה עם הגמרא, הסנדוויץ' והמקל, 'מה לא עושים בשביל חינוך'.
הילדים של הדורות הקודמים היו צריכים את זה, כי אותם ילדים שהתחנכו בדרך החזקה והחד משמעית היו צריכים אחר כך להתמודד במחנות צבא כקנטוניסטים, או בתקופת הצנע ובהתמודדויות פיזיות.
לאמא היו זקוקים פחות, כי ילד שהתמודד – גדל מחושל. פעמים רבות הילדים רעבו, חלקו מיטה עם אחים, חטפו מכות וקריאות ז'יד ברחובות, ועל ידי החינוך הזה גדלו כברזל יצוק. הם לא היו חייבים מילה טובה על כל פסיעה.
החינוך הזה עבד. הנחנו תפילין בבוכנוולד, התאמצנו במעברות לשלוח ילדים למוסדות תורה, בנינו סוכה נסתרת במוסקבה, ירדנו למחתרת ללמד ילדים תורה תחת המגף הקומוניסטי, התאמצנו לשלוח ילדים לישיבה עם אפס תנאים, וגדלו דורות דורות של יהודים יראי שמיים שמנצחים כל קושי.
באותו עולם של פעם, היה קשה פיזית וטכנית לקיום מצוות, אבל לאווירה הייתה נוכחות משמעותית. כי מי שהתמסר למצווה נקשר אליה. בחור שכדי ללמוד בישיבה, טיפס על קירות ישרים, נחרט בליבו קשר פנימי לתורה.

כולנו יודעים את התורה
יום אחד (ונראה לי שאני יודע את התאריך, איפה שהוא בחורף של שנת תש"ן עם נפילת מסך הברזל) אמר בורא עולם לעם ישראל כביכול: 'כל הכבוד, עשיתם את זה'. מהיום והלאה הוא לא מנסה אותנו בחלק הביצועי, ביישום המעשי. בזה כבר הוכחנו את עצמנו אלפי פעמים. אין יותר סכנה לקיום תורה. 'מסירות נפש' וסיכון חיים לשמירת מצוות הם מושג שעבר מהעולם.
מאותו יום הוא לא בודק את 'דמות האב' של התורה, רק את 'דמות האם' שלה. לא את הגבולות אלא את הלב. בואו נראה איך אתם מתייחסים לילדים ואיזה לב אתם נותנים למצוות.
מאותו יום הדומיננטית בבית היא אמא.
התפקיד של אבא עבר היום 'מיקור חוץ'. מוסדות תורה, מסגרות תורניות, הכשרים, עירובין, ציבוריות חרדית תוססת ומספקת שירותי חרדיות לכל דורש.
בעולם כזה שבו פחות מתמודדים, גדלים ילדים רכים ורגישים שחייבים-חייבים מילה טובה מאמא. בעולם כזה שבו קיום המצוות הפך קל יותר, לא נוצר קשר רגשי למצוות אם לא עמלים להחדיר אותו, ועל כל זה אמא אחראית. הדמעה, התפילה, ההערכה וסדרי העדיפויות של החיים הם שעושים את העבודה.
זה השלב שבו בורא עולם שולח את אמא לעבודה מחוץ לבית.

והיא שעמדה
תמיד לימדו אותנו שאם אנחנו רוצים לבדוק מה השליחות שלנו, צריכים לבדוק מה קשה לנו.
בת באה למורתה ואומרת: "אני סקרנית, לא הוגן שציוו אותי על שמירת הלשון. זה טוב לחברה שלי שאוהבת מתמטיקה, מתעניינת במספרים ולא באנשים. אני לא מסוגלת".
מה המורה עונה לה? "את נשלחת בשביל שמירת הלשון, אבל עם אמא את בקשרים מצוינים. לחברה שלך קל לשמור על הלשון, אבל היא נשלחה בשביל כיבוד הורים".
בדיוק באותה מידה, כל זמן שעיקר העול היה הביצועים, והבחינה הייתה אם מצליחים ליישם בתוך הקושי, עיקר המשימה היה על אבא העסוק להביא טרף לביתו ואמא ישבה בבית.
החל מהנקודה שעיקר העול עבר אל הלב והאווירה, הפכה אמא להיות האחראית המרכזית. ואכן, כעת אמא עסוקה. החיים הסיזיפיים של האימהות של דורנו הם הראיה שזהו הפרויקט הגדול שלנו.
כאן נמצא הקושי ופה מונח הפתרון והתפקיד.
ראשית, יש להיישיר מבט. לדעת שהפרויקט לא פשוט, אבל מעולם הוא לא היה פשוט.
למעשה, בהתמודדות מרובת החזיתות של האם היהודייה של היום, היא ממשיכה את ההתמודדות של האמא במרתף בספרד או בגטו וילנה. לא מטאטאים את המצב, יודעים שהוא קשה, אבל אנחנו יכולים.
שנית, כשהבעיה שמתמודדים איתה היא פיזית או כלכלית, צריך פתרון מבחוץ. כשהבעיה היא בלב שלנו, בידינו הדבר ואנחנו יכולים לפתור אותה בעצמנו.
לא לחיות רק עם סימוני וי על התפקוד הטכני, למשל להכין כל יום אוכל, לדאוג כל יום לבגדים. זה נפלא, אבל כדאי להתאמץ לסמן וי גם על מעבר לזה: על רגע שבו מצליחים להתרגש מהעשייה. על רגע שמצליחים לתת לילד הקשבה אישית ונקייה ממפריעים.
לא לסמן וי אם שמרנו שבת, הגשנו סעודות והשלמנו שינה. להתעקש על כך שתהיה לנו בשבת שעה של התרוממות.
על זה רמזו חז"ל שלקראת אחרית הימים עיקר העול ייפול על נשות ישראל, ובזכות נשים צדקניות ניגאל.