"בקרוב עלי מרעים" | זכות הדיבור לנשים דרומיות גיבורות רוח, שרחובות בתיהן נראים כמו זירת קרב. עדיה לוי משדרות, אפרת ירחי מאופקים וחני קוזניץ מנתיבות מספרות על התופת מתחת לבית, ועל שיירת חיילים במדים, רובים שלופים בידיהם | בתוך החרדה הנוראה והכאב המצמית הן חזקות בגלל ההישענות על הבורא, התפילות והקבלות | "אל תסתר פניך ממני"
תושבות הדרום משתפות מהחזית
מישהו כיבה את המתג
אפרת ירחי, אופקים, שמחת תורה, כ"ב בתשרי
השקט החגיגי, מלא הקסם, של שמחת תורה, החג הכי שמח, הכי מואר, הכי רוקד בשנה, הופר באחת באזעקה מנסרת, מצמררת ומקפיאת נשימה. בבת אחת, ללא כל התראה מקדימה, קפצנו כולנו למציאות מטילת אימה.
ועדיין לא ידענו מה לפנינו.
6.30 בבוקר. אמצעה של תפילת שחרית בהנץ. אזעקה בוקעת את החלונות והשחר הבהיר. המתפללות מסתכלות זו על זו, לא רוצות להבין. אבי, בתפקיד החזן, עוצר, קולט את הרגע, מחליט: ממשיכים כרגיל. זה לא הסבב הראשון שאנחנו סופגים. כולם פה מכירים את עזה כקן צרעות, שמביא אך צרות.
אך לא. באמצע קבלת עול מלכות שמיים, כשיהודים בטליתות צועקים שמע, מנסרת עוד אזעקה את הנשמה. המתפללים מתחילים לחפש מחסה, ובית הכנסת הופך למרכז מטיילים שנעים מהכא להתם, ומכאן לשם. התפילה נקטעת אין-ספור פעמים, עזרת הנשים מתרוקנת, וככה בוקעת תפילה חצויה: אנא, הושענא נא נפש מבהלה.
טרוטי עיניים מתעוררים הילדים שכה קיוו ללכת לריקודי ההקפות, רצים למקלטים ברגליים יחפות. אין אפשרות להבין מה קורה. בטח זה רגעי או זמני. מדי פעם נפרץ מעטה השגרה שלנו, וסדרת אזעקות מוציאה אותנו מהדעת. הפעם זה היה נראה חריג. לא חלמנו על טרטור מטורף. עוד אזעקה מנסרת. ועוד. מרחוק נשמעות עוד כמה, מיישובי העוטף. מטוסי קרב ומסוקים צבאיים מזנקים לשמיים בהירים של תשרי, ושגרת השבת והחג פגה. הם סורקים את האזור בטרטור מנועים ופרופלור, מביאים פצועים לסורוקה, מחפשים נ"צ מדויק לחנות בו, מטיסים ציוד לחימה, סורקים ומחפשים אחר מחבלים. צו שמונה. חיילים עם בייבי פייס ועיני שקד גדולות נקראים למילואים. הרגע מלאו להם שמונה עשרה, אבל מי זוכר בכלל. ההורים מלווים אותם בדמעות שאי אפשר לבלוע ולא ניתן להסתיר. השכנים מציצים מתריסים חצי מוגפים. ניידות משטרה עפות כמו טיל בליסטי בכביש הראשי. מצ'קלקות בכחול-אדום. יללות אמבולנס מצטרפות לקולות המלחמה. אזרחים מתבצרים בבתיהם בפקודת המשטרה. ואף אחד עדיין לא מבין מה קורה. הרי ברור שמשהו קורה כאן, מתחת לאף, במרחק נגיעה.
כאוס מתחולל בכרם בית השם. שועלים חיבלו בכרמנו. פרצו את הגדר ונשאו פניהם לארבע רוחות השמיים. הדרג המדיני אינו מעז לשאת עיניים, ועינינו – תלויות.
השכנים שקבעו להתארח בקצה השני של העיר, נותרו בבית. אין להם אוכל חם, מבעבע; רק פחד, מחלחל. אופקים הפכה לעיר שממה. שקט לא טבעי שורר ברחובות לאורך כל היממה, ופחד מטיל אימה. אין הקפות שניות מסורתיות בישיבת אופקים. הכל נעצר. כאילו מישהו בא וכיבה את המתג.
הערב ירד. אנחנו מתבקשים להתבצר, עדיין. להדליק אורות כמה שפחות. מרחוק נראות שרשראות רקטות חולפות כמו זיקוקי די נור מאיימים. פצצות תאורה מזנקות לשמיים, נעצרות, מנסות למצוא מחבלים. מי שיצא מהעיר לקראת החג אינו יכול לחזור, ומי שכאן אינו יכול לצאת. שמועות מתעקשות להיכנס: אהרון חיימוב הי"ד קיבל קריאה בתור חובש מד"א, יצא ולא חזר. שני בני ערובה מוחזקים, כאן, קרוב, בעיר. קרב יריות נשמע מרחוק. אברך אחר שיצא להתפלל בהנץ, לא שב עד עצם הרגע הזה. למחרת, נודע שנרצח. הרב בנימין רחמים הי"ד. עוד אברך מוכרז כנעדר. המשפחה נטרפת. כולם מוכרים, אהובים, טהורים. עד כה נספרו שלושים קורבנות מבני העיר.
אנחנו יושבים כאן, בבית, לומדים הלכות שמירת הלשון לזכות כולם, מחלקים תהילים, מנסים להטות את הכף. בחוץ תשכל חרב, ובחדרים אימה. נוכיח לקב"ה שאנחנו נשארים בדל"ת אמותיו, ואין לנו לאן לברוח, אלא אליו.
אסרו חג, כ"ג בתשרי
בקו הקהילה הודעה על איסור יציאה וסגירת חלונות ודלתות הבתים, הרגע. מניין מתאסף בבניין. החנויות סגורות. חנות ממול נפתחת למספר שעות קצובות, ולצידה מתייצבים שני חיילים במדים. לא רוצה לספר איזו אסוציאציה עולה כאן.
אני שולחת מבט לעבר הרחוב, שנראה זירת קרב. שיירת חיילים במדים, רובים שלופים בידיהם, מהלכת. מחפשת. אבק שרפה חודר. ענן עשן עצום מיתמר מרחוק. ושוב הודעה בקו הקהילה על הלוויית הקדוש אהרון חיימוב הי"ד. כן, ההודעה על הלוויה לא מועברת ברמקול התלוי על רכב. כל הרוטינות המוכרות מקבלות פנים חדשות. פני מלחמה. "תחזירו את בעלי!" צורחת האלמנה הצעירה. בן ובת קטנטנים מחכיםד לאבא. אבל שורר על הכל. סוכות עומדות שוממות. לאן הלך לו ענן הכבוד?
ובכל זאת, החג לא הלך, ככה סתם, מקולות מלחמה. ואולי זה הנס שיש לנו, כאומה. אום אני חומה. הוא היה ונכח, ומי שחגג – חגג. והיו הקפות ראשונות ושירים וחתן תורה וחתן בראשית. הלב היטלטל, אבל הוא מחובר למי שאמר והיה ושמר והחיה. אין משהו אחר להיאחז בו. אין לנו שיור, רק התורה הזאת.
ילדים לא קפצו במשובת ילדות עם שקיות ממתקים. הם ישבו בבתים, מחכים. אבל לבשו חג ואכלו שלוש סעודות ושרו. אמרו תהילים, נשאו תפילות וקיבלו קבלות. היה חג. ושבת. וזה מה שהחזיק והעסיק. בזק עלינו נוחם ואמונה, כי הרי היום החתונה.
תתפללו עלינו, ועליכם. על עם ישראל הנמצאים בצרה ובשביה, שיצאו מאפלה לאור גדול. על מי שנעלם ומי שנאלם. על הנעדרים ועל הנערים. על החטופים ועל הנקטפים. תתפללו על כל המערכה הזאת, שתיפסק ותביא בכנפיה רק שקט וגאולה. שאו תפילה, ואין לי עוד מילה.
תפקיד בעם הנצח
עדיה לוי, אמא לשישה, שדרות
בוקרו של חג שמחת תורה התחיל אצלי בשעה 5:00. קמתי מוקדם, קראתי דברי חיזוק על החג והתחלתי להתרגש מכך שעוד מעט נלך לבית הכנסת לשמוח עם התורה ועם היום הקדוש והמרומם הזה.
בסביבות השעה 6:00 החלטתי לחזור לנוח קצת עד שהילדים יתעוררו, אלא שבדיוק אז התחילו להישמע אזעקות של צבע אדום. בעלי התעורר מייד וכמובן הכנסנו את כל הילדים לממ"ד. לא דאגנו במיוחד, ידענו שבעזה אוהבים להפריע לנו בחגים, והיינו בטוחים שהעניינים יסתיימו במהירות כרגיל. אומנם הבנתי שלא אצא עם הילדים לבית הכנסת, אך קיווינו שלפחות בעלי יוכל לצאת להתפלל.
עברו בקושי כמה דקות, והתחיל מטח יריות מחריש אוזניים שנשמע קרוב מאוד. הילדים מייד הבינו שאלו לא רקטות ושאלו מה זה, ובעלי ואני שהבנו שככל הנראה יש חדירה. ניסינו להרגיע ולומר: 'אולי זה כלי חדש שאנחנו לא מכירים? תכף נדע'. ברגעים הבאים היריות התחזקו ונשמעו קרובות מאוד, כבר לא היה ספק שמתנהלת זירה קשה מאוד סביב הבית שלנו. דחפנו את הרהיטים הכבדים אל דלת הממ"ד ונשענו עליה.
אחרי כמה דקות הירי פסק, ובעלי ואני שקלנו אם זה מצב של פיקוח נפש ויש לפתוח את הטלפון הנייד כדי לקבל הודעות והנחיות. בעלי הכריע שיש לפתוח, ואז נחשפנו להודעות הראשוניות על כך שאכן הייתה חדירה, יש פצועים והרוגים, והתושבים נקראים להתבצר בבתים.
לילדים לא אמרנו דבר, רק ביקשנו מהם לא לצאת מהממ"ד, ושנינו יצאנו בזהירות אל חדרי הבית, כדי לוודא שהכל סגור ונעול. הצצנו בזהירות מהחלון ונחרדנו לגלות מראות נוראיים של נרצחים שאחסוך את תיאורם… הבכי שהתפרץ מפינו היה בלתי נשלט. עמדתי עם בעלי מאחורי התריס המוגף כשאנו קוראים פרקי תהילים לעילוי נשמתו של אחד הנטבחים שהיה בסמוך ממש, לא מסוגלים לעכל את גודל האסון.
מעט לאחר מכן הגיעה למקום דודה של אותו יהודי הי"ד, וכשזיהתה אותו היא פרצה בזעקות אימים. מכיוון שהיו במקום כוחות צה"ל הרשיתי לעצמי לרדת להגיש לה מים ולנסות לתמוך בה, לספר לה שבעלי ואני קראנו תהילים מרגע שהוא נרצח ושהשתדלנו לתת לו את הכבוד הראוי.
הסכנה הייתה גדולה, שתינו לא יכולנו להתעכב עוד, ומיהרנו כל אחת לביתה. אני נכנסתי לילדים בממ"ד כשאני שוקלת איך להציג לפניהם את גודל הזוועה. גיליתי אותם יושבים וקוראים תהילים בצעקות ובבכיות, זה הרעיד לי את הלב. הם הרגישו בעצמם את חומרת המצב, ופשוט הצטרפתי אליהם לתפילות.
אחר כך הבאנו אוכל ושתייה, וכך קיימנו את סעודת החג. מאותו רגע ועד צאת החג לא הייתה לנו כלל קליטה במכשיר הנייד, כך שלא יכולנו להתעדכן בהנחיות והחלטנו להחמיר ולא לצאת כלל מהחדר. בשלב מסוים דפק על דלת ביתנו חייל דתי שביקש לעשות קידוש ולהשתתף בסעודה. הוא נתן לילדים הרגשה טובה והראה להם דרך החלון גדודים של המוני חיילים, במספרים שהם לא ראו מעולם, כשהוא מבטיח להם שכולם באו לשמור ולהגן עליהם. בהמשך עלה לביתנו חבר של בעלי שהוא קצין מודיעין, מסר לנו דיווח קצר ונתן להבין שהמצב קשה יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, אבל עדיין אף אחד לא הבין באמת את ההיקפים המחרידים.
גם בצאת השבת לא חזרה לנו הקליטה, כך שאפילו לא יכולנו להודיע למשפחות שאנו בחיים. רק בסביבות השעה 23:00 ניעור הטלפון לחיים ויכולנו לעדכן ולהתעדכן, לחבק חזק זה את זה ולהתוודע לגודל ההרס, החורבן ובעיקר הסכנה הקיומית הגדולה, שכן היה ברור שישנם עדיין מחבלים המתבצרים בעיר. התוודענו גם לשמות ההרוגים הי"ד מתושבי העיר, בהם בכיר במשטרה המוכר לנו ובן של חברים טובים. מתוך כל הכאב הזה, בעלי זעק אל הילדים: "אנחנו לא מבינים כלום, אבל מבינים לפחות שאנחנו לא מבינים, ושאין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים". הדברים חדרו לכולנו לעצמות.
את הלילה של מוצאי שבת העברנו כמובן בממ"ד, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת הצליח לישון. שניים מילדיי סבלו מהתקף חרדה, הם רעדו בכל הגוף, ואפילו כשחיבקתי אותם בכל הכוח הם לא נרגעו. התעוררנו בבוקר לשמע ידיעות קשות נוספות, ולא הצלחנו לעצור את הבכיות, הצעקות והדמעות.
יום למחרת כבר לא יכולנו להמשיך כך והחלטנו לעזוב את העיר. ארזנו מזוודה אחת לכולם יחד, ובין צבע אדום אחד למשנהו יצאנו אל הרכב ונמלטנו מהעיר בפחד אימים. לאורך כל הדרך ראינו אין-ספור כלי רכב צבאיים ומשטרתיים, המוני ניידות של זק"א ומחזות מחרידים שלא נראה לי שאי פעם יעזבו אותנו. ידענו שאנחנו לוקחים סיכון בעצם הנסיעה, אבל גם ידענו שזו הדרך היחידה לשמור על נפשנו ועל בריאותם הנפשית של ילדינו.
נכון לעכשיו אנו נמצאים אצל הוריי בקריית גת. אומנם גם כאן יש אזעקות, אבל זה בכלל לא בר השוואה. הילדים לא מפסיקים לקרוא תהילים ולהתפלל, ובאופן אישי אני משתדלת לכוון את עצמי ואת משפחתי למקום של תפילות וכוח. מרגע שפרצה המתקפה הלא הגיונית הזו, אני מרגישה כמו זיקוק הדעת עם הבנה ברורה שהקב"ה בלבד הוא המנהל את העולם ואין עוד מלבדו. אנחנו עם ישראל, עם הנצח, ויש לנו כאן תפקיד. המהלך האלוקי נועד לכוון אותנו למהות. אז נכון, טעינו, התבלבלנו בדרך, הלכנו לריב זה עם זה במקום להתחבר ולאהוב, אבל כעת זה הזמן להתאחד ולזעוק יחד לריבונו של עולם, כאיש אחד ומכל הלב, ממש לדרוש את הגאולה ובעזרת השם לראות בבואו של משיח צדקנו במהרה בימינו.
חבוקה ודבוקה בך
// חני קוזניץ, נתיבות
חג שמחת תורה החל אצלנו עם הרבה שמחה. היו לנו אורחים חשובים: הוריי שהגיעו אלינו במיוחד מבני ברק. בליל החג האווירה הייתה מרוממת מאוד. הלכנו עם הילדים להקפות גם בבית הכנסת שבקהילה החרדית בעיר, ואחר כך המשכנו ללכת להקפות בישיבת 'שכר שכיר'.
אבל בבוקר הכל התהפך מקצה לקצה. כבר בשש וחצי ניסרו צופרי האזעקה את האוויר השקט. למרבה הצער אנחנו כבר מתורגלים בסיטואציה הזו, אבל הפעם זה היה חריג, יוצא דופן ממש. הרבה מאוד פיצוצים, מטוסים שחגים באוויר. הרגשנו שיש משהו שונה.
נכנסנו למקלט, כשאני אומרת להורים שלי שהנה, תראו עכשיו עם מה אנחנו מתמודדים. לא העלינו בקצה דעתנו את מה שמתרחש באמת.
בשבע וחצי, כשהמטחים נרגעו למספר דקות, יצאו אבי עם בני הגדול לתפילה. כמה דקות אחר כך יצא בעלי עם הילדים הקטנים, אבל בדרך, בכניסה לשכונה החרדית הוא הבחין במספר אנשים שחוזרים מבתי הכנסת, מוקדם מהרגיל. הם סיפרו שבית הכנסת נסגר בשל חשש לחדירת מחבלים.
בעלי שב הביתה עם הילדים, אבל הוא עצמו לא רצה להפסיד את התפילה במניין והלך בגפו לבית הכנסת. הילדים היו מאוכזבים מאוד, עם דמעות בעיניים ממש. כמו כולם, הם חיכו בקוצר רוח לשמחת תורה, לחג השמח בשנה. הסברתי להם שכמו שהמצטער פטור מן הסוכה אף על פי שהוא רוצה מאוד לקיים את המצווה, אנחנו פטורים כעת מתפילה והקפות בשל הציווי המיוחד של התורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. גוי לא יכול להבין שמי שרוצה לעשות מצווה ולא יכול, הדבר נחשב לו גם כמצווה. יהודי יודע שזה כך.
קשה לי לדעת עד כמה הילדים קלטו את המסר. מאוחר יותר התברר שהמשימה שלי לשמור על אווירה טובה ושמחה הופכת לקשה יותר ויותר: גל הזוי, חסר תקדים של אזעקות שטף את העיר. טילים נורו עלינו ללא הפסקה. נכנסנו לממ"ד שהיה חשוך וניסינו לשיר ולשמוח. אפילו זרקנו סוכריות כתחליף למה שהילדים הפסידו בבית הכנסת.
בעשר בבוקר בעלי חזר עם אבי והבן הגדול. התפילה שאמורה הייתה להסתיים בשתיים בצהריים נגמרה מוקדם מהרגיל בשל הסכנה. השמועות על חדירת מחבלים כבר נפוצו, אם כי איש עדיין לא ידע לומר משהו מעבר. ההקפות היו קצרות ביותר. כל הקפה ארכה שתי דקות בלבד, אבל התברר שבבתי כנסת רבים לא ערכו בכלל הקפות.
כך העברנו את החג בין אזעקות שהיו בתחילה תכופות יותר ואחר כך נרגעו קצת והגיעו בהפסקות של עשרים דקות. באוויר היה מתח, הרבה מאוד עשן וריח של שרפה.
בצהריים בעלי הלך לתפילת מנחה. הוא סיפר שבבתי הכנסת הוציאו את הקוגל והפקלאך שהכינו עבור הילדים כדי שהמתפללים ייקחו אותם הביתה. באותה שעה החלו טפטופי שמועות שיש אירוע חריג, אבל עדיין לא ידענו מאומה.
מייד בצאת החג התחילו הטלפונים לצלצל בעוצמה. בני המשפחה התקשרו היסטריים וסיפרו לנו את החדשות הנוראות, וכך הבנו את גודל הניסים שהיינו מוקפים בהם. אמרנו נשמת כל חי, אבל עדיין לא ידענו את היקפם של החסדים שהרעיף עלינו בורא עולם: כל יישובי העוטף הותקפו בצורה חסרת תקדים, אבל המחבלים לא נכנסו אלינו, אף על פי שאנחנו נמצאים במרחק הליכה קצר מאוד, חמש דקות בלבד, מהיער שסמוך לקיבוץ בארי, שם התרחש הטבח הנורא. בקו אווירי נתיבות קרובה לעזה אפילו יותר משדרות! שמענו גם על המתרחש באופקים, שם היו אירועים קשים של חטיפת בני ערובה. אין הסבר הגיוני מדוע המחבלים דילגו על העיר, וגם אלו שניסו להיכנס לנתיבות ביום ראשון בבוקר משתי הכניסות, נבלמו מבעוד מועד ללא שום נזק.
ככל שנקפו השעות התברר האסון הנורא שפקד את יישובי העוטף, בעוד אנחנו נותרנו חבוקים בצילו של בורא עולם. עמדה לנו הבטחתו של ראש הישיבה הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל שהבטיח שלא יהיו נפילות של טילים בקהילה החרדית בנתיבות, וכמובן זכותו של הבבא סאלי זיע"א שקבור כאן. מי אנחנו שנדע חשבונות שמיים, אבל ראינו בחוש כיצד במקומות והיישובים שמחוברים לבורא עולם היו פחות פגיעות. נתיבות ידועה כעיר שומרת שבת. אין בה שום חנות פתוחה ואפילו לא תחנת דלק שפועלת בשבת. גם קיבוץ סעד וקיבוץ עלומים ידועים כמקומות שומרי שבת, וגם הם לא ניזוקו. בשדרות לא נפגעו בחורי הישיבות בישיבת ההסדר וכמובן בתפרח בניסי ניסים הכל היה שקט ללא פגע רע. השבת שמרה עלינו כפי שהבטיח בורא עולם.
יום ראשון בבוקר, אסרו חג. הילדים בבית, וגם הטילים באוויר. נכנסים מדי כמה דקות לממ"ד, מנסים להתחזק באווירה טובה. אני מרגישה שיש לי בחירה איך לעבור את המצב הזה, וכמובן אחריות כלפי הילדים. משתדלים מאוד לא לחשוף אותם לחדשות הקשות, ובסייעתא דשמיא אפילו העיתונים היומיים לא הגיעו אלינו. את העדכונים שמעתי מאחי ומבני המשפחה שהתקשרו כל העת לברר מה שלומנו.
הוריי רצו לחזור הביתה, אבל הדרך שאורכת בממוצע כשעה נמשכה הפעם חמש שעות בשל הפקקים הנוראים. תחבורה ציבורית לא פועלת בכלל בעיר, לא בתוכה ולא מחוצה לה. חנויות המכולת עבדו בהיקפים מינימליים, וכולנו מיהרנו להצטייד בקמח ובמוצרי יסוד. עדיין יש אזעקות רבות ולצערנו שלושה תושבים מנתיבות נפגעו מפגיעה ישירה של טיל. אבל פה הבית שלנו. אי אפשר לומר שלא היו לנו מחשבות לעזוב. אני בני ברקית, בעלי ירושלמי. אין לנו בכלל משפחה בדרום ולא פעם יש כאן סבבים קשים. אבל תמיד כאשר אנחנו חושבים בקול על מעבר למרכז, דווקא הילדים מתנגדים. הם מזכירים לנו את השקט והשלווה והאווירה הנעימה והנפלאה שיש בנתיבות, מה שמייקר את המקום והופך אותו ליעד שמועדף עליהם למרות הכל.
בינתיים מתחזקים בשמחה, באמונה, בביטחון ובתפילה שהמערכה הזו תסתיים במהרה, ללא אבדות נוספות. שנראה כולנו גם בהמשך את יד השם ששומרת עלינו מכל צר ואויב.
