בני בינה

התמונה המשפחתית שלהם היא חסר תמידי ומציגה את הצד האחר של הניכור: כשההורה הוא זה שבוחר לנתק את הקשר עם ילדו | המציאות של אמא המגדלת את הילדים לבד, גוררת כאב מדמם ושאלות שתמיד מציקות | איפה אבא בתמונה?

בחופש הגדול תיבת הדוא"ל שלי הודיעה שגם היא יוצאת לחופש, קרסה תחת העומס. קיבלתי עשרות מיילים שהפכו למאות, והכל בגלל כתבות שלא אני כתבתי…

"שובר לב לקרוא את כל הכתבות על הניכור ההורי", כתבה לי מרים. "לחשוב שיש הורים שרוצים את הילדים שלהם בכל מחיר, מסכימים להילחם עליהם, כשאצלי בבית גדלים שלושה ילדים מהממים שאבא שלהם לא רוצה לראות. לא הפסקתי לבכות כל השבת…"

"בבקשה, תדאגי גם לנו", ביקשה ציפי, אמא ליוני ש'אין כמוהו' (מילים שלה, והיא לא מוותרת עליהן). "תדרשי מהמערכת מקום גם בשבילנו, אימהות שמתחננות לקשר, שמוכנות לעשות הכל כדי שאבא יהיה בתמונה, אבל הוא מתעקש לצאת ממנה…"

כבר אז, בחופש, ידעתי שיום יבוא ואכתוב עליהן, על כל האימהות האלה, נשים שבזכותן ניגאל, מגדלות לבד בנים, רק הן ואלוקיהן והבינה היתרה שנתן להן.

בכוונה חיכיתי לחנוכה, לא רציתי לפרסם את הכתבה אז, להתערבב בכל המילים שנכתבו על ניכור הורי. מתארת לעצמי שתגענה תגובות גם בעקבות הכתבה הזאת, תבקשנה להזכיר את המציאות של ניכור הורי. לכן אבהיר כבר כעת: הכתבה הזאת אינה עוסקת בניכור הורי. היא עוסקת בצד האחר של הניכור – כשהורה בוחר לנתק קשר, בדגש על 'בוחר'. יש ילדים להורה הזה ויש אימהות שצריך להעלות על נס. והנה הן:

יעל, אם לארבעה – שלוש בנות ובן

מרים, אמא לשלושה מהממים

ציפי, אמא של יוני שאין כמוהו

ופרצו חומות מגדליי

איך הייתן מגדירות את הקשר של הילדים עם אבא שלהם טרום הכל?

ציפי: "יוני נולד חודשיים אחרי שהבית התפרק. כשהבנו שזה הולך לשם, התחננתי לפני אבא שלו שישמור על קשר. כבר אז הבנתי, לפני שהייתי אמא, כמה ילד זקוק לאבא. ההורים שלו העדיפו לנתק קשר, דחפו אותו לכיוון הזה. הם רצו שהוא יינשא שוב, והפחיד אותם הרעיון שברזומה שלו יהיה כתוב 'ג + 1'. הוא ויתר על חלקו בדירה, על כל הנכסים המשותפים, אמר לי: 'קחי הכל, וזהו. נסגור סיפור לגמרי'. התעקשתי לחלק הכל חצי-חצי, לא רציתי שהוא ירגיש שהכסף 'מפצה' כביכול על חיים שלמים בלי אבא. לצערי, זה לא עזר. עדכנו אותו כשיוני נולד. הוא לא הגיב, לא בא לברית, ולא לפדיון הבן. אז בתשובה על שאלתך, אין לי דרך להגדיר קשר שלא היה מעולם…"

מרים: "היה קשר טכני מאוד. מאז ומעולם הוא היה 'אבא של שבת', נסע הרבה לחו"ל במסגרת העבודה. וכשהוא חזר בימי שישי, הוא חזר עייף וטרוד בדרך כלל. לא הייתה בו פניות לקשר עם הילדים. זוכרת בעיקר גערות. שישבו יפה ליד שולחן שבת. שיפסיקו לריב. אחרי שהבית התפרק, המצב דווקא השתפר לתקופה מסוימת, כי כשהוא הגיע לראות אותם בזמן קצוב, זאת הייתה שעת איכות אמיתית לשני הצדדים. לצערי, אחרי שנתיים של קשר יפה, הוא עבר לחו"ל, גר שם עכשיו".

יעל: "כשהיינו נשואים, הקשר היה טוב ומיטיב. אביהם אהב אותם וטיפל בהם במסירות עד לתקופה שבה הדברים השתבשו. אחר כך, לצערי, הוא היה מסוגל אף לפגוע בהם בגלל מצבו הנפשי".

איך אתן מגדירות את הקשר אחרי?

יעל: "הקשר היה פסיבי וחלש. ובעיקר, מורכב. הילדים אהבו אותו, ושמחו לפגוש אותו, אלא שהם כמעט לא נפגשו. לפי הסדרי הראייה הוא היה יכול לבוא פעמיים בשבוע, וקיוויתי שהוא ינצל אותן. בפועל, הוא הגיע רק פעם בחודש. על פי החלטת בית הדין, הם נפגשו בפיקוח מקצועי, בגלל מצבו הנפשי הלא יציב. עדיין, למרות הפיקוח, קרו שם דברים שלא היו צריכים לקרות. אפשר לומר שהיה יחס אוהב מבחינה רגשית, ואולי מילולית. טכנית ומעשית, הוא היה רחוק מלתפקד כאב בוגר, לצערי".

מרים: "בהתחלה נשמר קשר בטלפון ודרך הזום, הוא היה שולח מתנות מדי פעם, והילדים עטו על כל פיסת קשר כמוצאי שלל רב. עם הזמן הלך הקשר ונחלש עד שגווע לחלוטין. הוא טען שפער השעות מפריע לו לתקשר. אולי זה נכון. קשר בשלט רחוק הוא תמיד קשר מורכב. בשנים הראשונות, כשהוא בא לארץ לחגים או לשמחות משפחתיות, הוא קפץ לבקר. היום גם זה לא קורה. לא יודעת אם הוא לא בא, או שהוא בא, אבל לא אלינו".

כי ארכה השעה

ניחשתן שהולך להתרחש פה ניכור ילדי, או שחשבתן שזאת רק תופעה חולפת?

מרים: "ניחשתי שזה יקרה במינונים מסוימים, אם כי לא חשבתי שזה יהיה ניכור חד כל כך. כמו שסיפרתי, הוא מעולם לא היה טיפוס אבהי מאוד, ולכן תיארתי לעצמי שהוא ידלל את הקשר, אבל לא צפיתי את תוכנית ההתנתקות המוחלטת הזאת".

ציפי: "אני הייתי בטוחה שהוא ייצור קשר, לקראת החלאקה או הכניסה לחיידר. לא האמנתי שהוא באמת יוותר על ילד שלו. כשהוא התחתן אחרי כמה שנים, ונולד לו בן, הייתי בטוחה שזה 'ירים' אצלו את המתג של האבהות, יגרום לו להתגעגע. לרצות קשר. אני זוכרת שהסתובבתי מחויכת, וחברות שאלו למה אני מחייכת. אמרתי: 'לבעלי לשעבר נולד בן', והן הסתכלו עלי כאילו השתבשתי לחלוטין… אחרי שנתיים נולדה לו עוד בת, ואז כבר בכיתי. זה כאילו פגע בי אישית, העובדה שהוא בוחר להיות אבא, אבל הילד שלנו הוא מחוץ לתחום. ויוני הוא ילד מדהים כל כך! לא מגיע לו!"

יעל: "גם אני לא חלמתי שזה יקרה! חשבתי שהוא לא יוותר עליהם לעולם! הם הילדים שלו! בדיונים המוקדמים בבית הדין היה משפט מפתח שחזר על עצמו שוב ושוב: 'המזונות יהיו קו אדום! לעולם לא אתן לך או לילדים מזונות!' ואז נדלקה לי נורה אדומה. לזון את הילדים שלך זו זכות, זו לא חובה. וכשהבנתי שאני עומדת לקבל גט רק בתנאי שאוותר על המזונות, הרגשתי אכזבה עמוקה. לא מצאתי בהצהרת המלחמה הזאת אהבת אב אמיתית, ופחדתי שזה סימן לקשר הורה-ילד לקוי, אבל לא חלמתי שהמצב  יידרדר לחוסר קשר בכלל.

"במאמר מוסגר, חשוב לי להתייחס לסעיף המזונות. היום בתי דין יישרו קו עם החוק המקובל בבתי המשפט, והורים לא יכולים לוותר יותר 'בשם הילד' על המזונות. אז, לצערי, בתי הדין הרבניים נתנו שיפוי לדברים האלה. כך נוצרה מציאות שבה הורים השתמשו במזונות כקו אדום – סיפור של 'חיים ומוות, ותמות נפשי עם פלשתים'. שכחו לחלוטין שיש ילדים ברקע, והם העיקר.

"ההמשך הוכיח שצדקתי, לצערי. אבא שלהם לא היה מחויב לכלום. אפיזודה שאני לא יכולה לשכוח: באחת הפעמים הוא איחר מאוד, והיינו חייבים לצאת לתור דחוף במרפאת השיניים. הוא הגיע לפגוש את הילדים שם. כשהטיפול נגמר, הוא יצא עם הילדים החוצה, לאזור הקבלה, ואני התעכבתי אצל הרופא כי רצינו לדבר על הטיפולים הבאים. המזכירה, שלא ידעה דבר, ראתה אותו עם הילדים, הגישה לו בתמימות את החשבון. רוב הטיפול מומן על ידי קופת החולים, אבל נשארה יתרה זניחה של עשרים וחמישה שקלים. כשהוא ראה את החשבון, הוא הודיע לילדים שהוא מוכרח ללכת, נעלם. לא הסכים לשלם, ולא בגלל מצוקה כלכלית נוראית. כי עקרונית, הוא לא משלם עליהם כלום. הוא הגיע כשרצה, נעלם כשרצה. לפעמים קיבלנו הודעה שהוא יגיע היום, בארבע. הילדים חיכו לו ליד החלון עד שש-שבע, סירבו לזוז באמונה תמימה שעוד רגע הוא יגיע. ובכל פעם הייתי 'מסבירה' את אבא שלהם, מתרצת תירוצים כדי להגן על הנפש שלהם. אחרי תקופה הוא נעלם לחלוטין, והם עזבו את החלון…"

ונהייתה לו לפח ולמוקש

איך מסבירים לילדים שאבא שלהם לא רוצה אותם יותר בחייו? איך עושים זאת בלי לפגוע בערך העצמי שלהם?

יעל: "זו שאלה מורכבת מאוד. ברוך השם, הילדים שלי לוו בפסיכולוגית חינוכית וקלינית שנתנה להם מעטפת שלמה מלווה, וגם אני קיבלתי ממנה הדרכה צמודה איך לתווך את המצב לילדים, כל אחד לפי גילו ובהתאם לאופיו. אין ספק שהכאב קיים ושהפגיעה היא פגיעה, בכל מקרה. אבל עם השנים, לאט לאט, הם למדו להתמודד, להסתכל אחרת על החיים בעקבות ההתמודדות הזאת.

"הבכורה הייתה אז כמעט בת עשר. במפגש האחרון שלהם היא הזכירה לאביה שיום הולדתה מתקרב, והוא הבטיח להגיע ביום ההולדת עצמו, לחגוג. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו. עבר עליה ועלינו יום הולדת בסימן אבל והלם גדולים. מאז עברו עשר שנים. שתי הגדולות נחשבות גדולות על פי חוק. שתיהן לא קטינות יותר. הבן חגג בר מצווה. והכל קרה בלעדיו.

"לפני הבר מצווה הבכורה לקחה ללב את המצב. היא השיגה את מספר הטלפון החדש של אביה וניסתה להתקשר. הוא לא ענה. היא השאירה הודעות בתא הקולי, הודעות קורעות לב. הייתי מקשיבה מעבר לקיר ודומעת. אף אחת מהן לא נענתה. היא כתבה לו מכתבים, עודדה את אחיה ואחיותיה גם לכתוב, חיפשה כל בדל של קשר אפשרי. תיווך המציאות היה קשה ומלווה כל העת בגורמים מקצועיים. תקופה ארוכה היא שמרה במגירה מזכרות מאירועים שונים כדי להראות לאבא, כשיחזור. הוא מעולם לא חזר".

ציפי: "לשמחתי, קיבלתי ילד מושלם. בלי עין הרע. הוא חכם, הוא מוכשר, יש לו לב זהב ומידות שאי אפשר להסביר אותן, יחסית לגילו הצעיר. הוא בוגר אבל מלא שמחת חיים, והוא כריזמטי וכובש לבבות. מרגישה שהשותף השלישי קיצר לי את הדרך, קל כל כך להדהד ליוני כמה הוא מיוחד במינו, ואני גם משתדלת לייצר הזדמנויות שתאפשרנה לו להרגיש את זה. יש לו כל מיני רעיונות למיזמים שהוא עושה פה, בשכונה, ואני מעודדת. זה נותן לו גב וביטחון מול הילדים האחרים, מול השכנים המבוגרים. כולם 'מעולפים' עליו ואוהבים אותו, וזה מרגש. אני לא חיה באשליות שזה ממלא את הבור שאבא שלו 'חפר', אבל הקדוש ברוך הוא ממלא אותנו במקומות אחרים, לצד כל החורים שלנו. הוא ילד שופע חן, מעל ומעבר.

"לגבי אבא שלו, כשהוא היה קטן, ניסיתי להסתיר את האמת, סיפרתי כל מיני סיפורים. בשלב כלשהו, בערך לקראת גיל שלוש-ארבע, כשגיליתי שהילד מתייסר כי חסרה לו הגדרה פשוטה של המציאות, סיפרתי לו שיש לו אבא, הוא חי בעיר אחרת, ואולי יום אחד הוא יבוא לבקר. וכשזה יקרה, הוא יגלה איזה ילד מדהים יש לו. במשך השנים היו פה ושם מקרים שיוני שאל אותי בעלבון: 'מה, הוא לא רוצה לראות אותי?' ואז עניתי בפשטות: 'אני באמת לא יודעת איך זה יכול להיות, כי אתה ילד שכל אבא היה שמח לקבל'. תמיד נזהרתי לדבר בקצרה על המצב, ולא להיכנס בכלל לסיפורים על מה שקרה בינינו. רציתי להציב את המציאות, הכי פשוטה, וכפי שהיא. וברוך השם, ככה יוני מקבל אותה".

מרים: "אצלנו, כיוון שהוא עבר לחו"ל, היה קל יותר לתווך את המצב. אומנם, ככל שהילדים גדלים, הם יכולים יותר לכעוס על המציאות הזאת, ועליו. ועדיין, הם מקבלים את העובדה שהמרחק הגאוגרפי שווה מרחק רגשי במקרה שלהם".

רעות שבעה נפשי

עשיתן משהו כדי לשנות את המצב?

מרים: "אני לא עושה הרבה, מודה שאין לי אנרגיות לדאוג גם לקשר שלו עם הילדים. היום-יום כל כך עמוס ומאתגר. ורק למלא אותו בשביל הילדים שלי בשגרה מבורכת, בבית שמח, זה די והותר.

"לא מזמן, כשפגשתי את חמותי לשעבר, ביקשתי שתדבר איתו, תגיד לו שיתקשר, למרות הפער של השעות. היא אמרה שתדבר. לא יודעת אם היא דיברה או לא, הוא לא יצר קשר, אבל משהו טוב קרה בכל זאת – היא וחמי באו לבקר, ושמחתי. לא ראיתי סיבה לנתק את הקשר עם המשפחה שלו, יש לו משפחה נהדרת, וסיכמנו, מייד אחרי שהבית התפרק, שנמשיך לשמור על קשר. בפועל, זה לא קשר במינונים שהייתי רוצה, אבל כשאני רואה מה קורה סביבי, איך ילדים שמאבדים אבא מאבדים גם צד שלם במשפחה, אני אומרת תודה על מה שיש".

יעל: "מהצד, הגנתי על אבא של הילדים שלי כמה שיכולתי. לא ניסיתי להפעיל עליו לחץ אקטיבי שיחזור וייצור קשר עם הילדים. ידעתי שהמצב הנפשי שלו לא ברור, והעובדה שהוא בחר לנתק את הקשר כך, בפתאומיות ובאופן מוחלט, לא העידה טוב על המצב… לכן נהגתי באופן פסיבי אך תומך.

"היום המצב אחר לגמרי. שנים של נתק רגשי עשו את שלהן. כשהגדולות הגיעו לגיל שמונה עשרה, הן ניגשו למשרד הפנים, ביקשו להחליף שם משפחה. אמרתי להן שאין סיבה להחליף כעת, הן תינשאנה בעזרת השם, תחלפנה שם בנסיבות שמחות. הן התעקשו שהן לא רוצות שום קשר. שני הילדים האחרים טוענים שיעשו אותו דבר, כשיגיעו לגיל. אף אחד מהם לא מחפש אותו יותר או מתחנן לקשר. אם כי, לא מזמן גיליתי שהבת שלי שומרת את כל המזכרות ההן. אז אולי במעמקי ליבה עדיין קיימת תקווה כלשהי לקשר? אולי".

ציפי: "אני שלחתי כמה וכמה פעמים הודעות לצד השני, אבל כשהוא התחתן, קיבלתי בקשה מפורשת מאוד שאפסיק להציק, שהוא לא רוצה קשר בשום פנים ואופן, ושעלי להשלים עם המציאות. אני מנסה…"

האם לדעתכן, נכון להילחם בניכור ילדי? לכפות על ההורה המתנכר ביקורים? מזונות? קשר עם הילדים שהוא בחר לוותר עליהם?

יעל: "באופן פשטני: כן! אסור לוותר. קשר בין הורים לילדים הוא קריטי!!! אבל אפשר להילחם כשהניכור בא מצד הילד (כשילד לא רוצה לראות את אביו) אי אפשר להילחם כשהניכור בא מהצד של ההורה. איך אפשר להכריח אבא להיות בקשר עם הילדים? עם ילדים אפשר לעבוד, אפשר לטפל, אפשר לחנך. אבל הורה? איזו שליטה יש עליו? ואם הוא מתנהג הפוך מהטבע האנושי – אני לא בטוחה שטובת הילד היא קשר עם הורה כזה.

"כמובן, מתייחסת רק לקשר הרגשי-נפשי. עניין המזונות הוא סעיף שונה לחלוטין. אפשר לכפות מזונות, ולדעתי, גם צריך. יש מחיר לבחירה להיות הורה, והמחיר הוא אחריות. אוהב – לא אוהב, רוצה קשר – לא רוצה קשר – זה דבר אחד. לפרנס – זה דבר אחר, ואפשר להשתמש באמצעים משפטיים לצורך המזונות, כמובן בכפוף לדעת תורה".

ציפי: "מניסיון מר שלי, אי אפשר להילחם. זה לא עוזר, ורק מבזבז אנרגיות יקרות שאת צריכה לגידול הילד שלך".

מרים: "כשהיינו נשואים, ובעלי בקושי תקשר עם הילדים, היו פעמים שהתעקשתי שיתקשר. זה לא עזר, כמובן. היה קשר טכני, והיו הרבה אמוציות. כי בעלי לשעבר כעס כשהכרחתי אותו לשחק איתם, למשל, והילדים הרגישו את זה והגיבו כמו ילדים, אתגרו אותו בהתנהגות בעייתית. זה היה לא חכם.

"אחרי שנפרדנו, אמרתי לעצמי: 'תרפי, תני לו לתקשר איתם בדרך שלו'. זה הוכיח את עצמו כשהיה קשר. אולי זה יוכיח את עצמו שוב. יש פה פרדוקס שצריך לקבל בלית ברירה – קשר של הורה-ילד הוא חובה לילד, אבל אם ההורה לא מרגיש שזו גם חובתו, זה לא יקרה".

ובואו נדבר על הסביבה שיכולה וצריכה להדהד את הזכות והחובה…

יעל: "הרשויות… זה פרק נוסף כואב מאוד מאוד מאוד. בתור עובדת מדינה אני מתביישת לומר שהרשויות לא השכילו לייצר מנגנון למצבים של ניכור הורי בכלל, וניכור ילדי מצד ההורה – בפרט.

"במהלך השנים הרגשתי לבד והייתי לבד כמעט בכל מישור. בית הדין פעל במנגנון חסר רחמים וקיבל אחריות מעטה מאוד על התוצאות וההשלכות. גם המוסדות הנוספים (חינוך, רווחה, בריאות) בקושי היו ברקע. הייתי לבד. נשארתי לבד. אני מול המערכות. מבחינתי המדינה לא קיימת בתחום הזה.

"מוכרחה להתייחס גם לציבור היקר שלנו. בקהילה החרדית אין מקום לילדים ממשפחות חד הוריות בכלל, ואלה שעוברים ניכור ילדי – בפרט. הם יתומים חיים. קרועים בין העולמות וזרוקים מכל מקום. לשמחתי, בתוך הקהילה, תמיד היו פה ושם אנשים אמיצים שראו את ילדיי מול העיניים, למרות הממסד הקהילתי ולא בזכותו. אולי בזכות הריאיון הזה ועוד כמה מעשים של אנשים טובים, כל אחד בגזרתו – יהיה שינוי מתישהו…

"בינתיים הקושי הוא כפול ומכופל, כשחיים בתוך מסגרת קהילתית שמורה. אני שמחה שבורא עולם פקח את עיניי, ומצאתי בכל עת את הקהילות החרדיות הייחודיות לחיות בהן כדי לצמצם את הנזקים החברתיים ולהפוך את החיים לטבעיים ונכונים יותר בעבורנו. לא היה קל לעבור מעיר לעיר, אבל המאמץ היה שווה. גם לילדים, גם לי, יש היום מקום מבוסס ומושרש במסגרת שבה אנו חיים. הכלים לא נשברו, הם נבנו אחרת".

גם שם לא שקטתי

מותר לשאול מה התחושות שלכן מול הניכור הילדי? רק כאב על הילדים, או שנמהלת בו גם הקלה קלה?

יעל: "חשוב לזכור שהמקרה שלנו הוא חריג ולא מייצג שום מציאות רווחת בזירה החד הורית. אצל אבא של ילדיי אובחנה מחלת נפש לא פשוטה, וזה משפיע על ההתנהלות שלו, כמו שלי. אישית, מאמינה שבכל מצב ובכל מקרה ילד צריך קשר עם הוריו. תמיד תמיד, לא משנה מה. ככה השם ברא אותנו, וזה מה שהופך אותנו לאנשים שלמים. הזהות והשייכות הן צרכים אנושיים, טבעיים ובסיסיים. אבל לאחר מעשה, ולאחר שילדיי נפגעו שוב ושוב עד לקרע הנורא שקרה, אני יכולה לשמוח שכך קרה. הם מתמודדים עם כאב גדול וחור בלב, אבל אני לא חוששת יותר מפגיעות חוזרות ונשנות שאין לי שליטה עליהן. עם הזמן, וזאת תשובה על השאלה הקודמת, ככל שהילדים גדלו, הם קיבלו יותר פרטים שעזרו להם לתפוס את התמונה המלאה ולהבין שהקרע אינו קשור אליהם כהוא זה. כמובן, הכל נעשה בליווי מקצועי ובהתאם ליכולת הנפשית שלהם להכיל. אני מדגישה שוב ושוב את הליווי המקצועי כי במקרים כגון אלה אסור לוותר עליו".

מרים: "האמת היא שאני כל כך רגילה לגדל את הילדים לבד. גם לפני שפירקנו את הבית, גידלתי אותם לבד, בכל התקופות שהוא היה בחו"ל. אז מבחינתי, אין פה הקלה. הוא לא הציק לי מעולם. יש הרבה כאב על הילדים. וגם כעס, אם אני מרשה לעצמי לחשוב על זה. כי עם כל הכבוד לאורח החיים שלו עכשיו, והאתגר וכולי, אלה הילדים שלו. אני לא דורשת הרבה. רגילה לפרנס לבד, לטפל בהם בעצמי. אבל הוא באמת לא יכול להרים טלפון פעם בשבוע? את יודעת מה? שיתקשר פעם בחודש! שיקנה מתנות ליומולדת, זה יכול להיות גם משהו בדולר! משהו מן המשהו, לא יותר. אבל רוב הזמן אני משתדלת לא לשקוע בכעס, כי הוא לא אפקטיבי ולא יכול לשנות את המצב".

ציפי: "אני חושבת שליוני יותר קל מאשר לי… הוא גדל לתוך מציאות שיש בה רק אמא, זה המצב הרגיל מבחינתו, ואין לו שום סיבות להתגעגע או לכעוס. אנחנו יכולים לכעוס או להתגעגע רק מול מי שאנחנו מכירים. לי היה ממש קשה. נעלבתי בשם הילד שלי, ונפגעתי מאוד, והכל התערער אצלי בעקבות הניכור הזה. כאילו איבדתי אחיזה באקסיומות שתמיד גדלתי עליהן, אקסיומות פשוטות כמו: 'ילד גדל בבית שיש בו אבא ואמא' או: 'אבא ואמא תמיד אוהבים'. כשיוני היה בן שנתיים וחצי, בערך, קבעתי לו תור לפסיכולוגית ילדים. אמרתי לה שאני מודאגת מכך וכך, המצאתי בעיות מתחת לאדמה. היא דיברה איתו, שיחקה, צחקה. הוא ילד מצחיק, הוא תמיד היה. אמרה לי אחר כך, בעדינות: 'תראי, הוא ילד נהדר, ואין לך סיבה לדאוג'. פירטה למה. 'וגם את נהדרת, ואם תרצי לדבר עלייך, את מוזמנת בחום. מותר לך לדאוג גם לך'. פתחה אצלי את כל הברזים… רק אז תפסתי שמותר לי להרגיש, ולכאוב במקום שלי, ולבנות לעצמי תפיסות עולם חדשות, כי גם לי קרה משהו, וכשהילד שלי נשאר בלי אבא, אז אמא שלו נשארה עם ילד בלי אבא…"

תיכון בית תפילתי

מה המצב כיום, שנים אחרי? יש השלמה מלאה או שרגשות קשים צפים מדי פעם? אם כן, מתי זה קורה? ואיך אתן מתמודדות כאימהות? וכנשים?

ציפי: "ליוני ולי קרה נס לפני כמה חודשים. זכיתי להתחתן עם אדם מדהים, חסד שלא חשבתי שיקרה לי בכלל. מהרגע הראשון שהוא ויוני נפגשו, נוצר ביניהם 'קליק' לא הגיוני. לא חכמה לשאול אותי אם אני חשה השלמה, כשיש לי בית שלם עכשיו, ברוך השם. גם מבחינתו של יוני. הוא אומנם יודע שבעלי הוא לא אביו האמיתי, אבל מבחינת הקשר והתחושה, הוא אומר לו כל הזמן: 'אתה אבא שלי'. ובעלי אומר לו: 'מה השאלה בכלל! תראה כמה אנחנו דומים. יש לנו אותו אף!' לא נכון, אגב…"

יעל: "לא יכולה להיות 'השלמה מלאה' אף פעם. זה חור, זה בור בלב. אבל אחרי שנים של טיפולים וליווי מקצועי אני חושבת שיש בגרות מסוימת להכיל את המציאות הזאת ולהסתכל קדימה. לשמוח ולחיות את החיים באופן מלא וחיוני. אולי כשהילדים שלי יזכו להיות הורים בעצמם, דברים יצופו שוב. אם זה יקרה, תמיד עומדת לרשותם האופציה ללכת לטיפול ולפתוח את הדברים ממקום אחר ולקבל נקודות מבט מחזקות נוספות.

"החסר הוא דבר נוכח בבית. אפשר לצחוק עליו, לבכות, לדבר, אבל הוא לא תופס את קדמת הבמה. אנחנו משפחה של חמש נפשות, אמא, שלוש בנות ובן, ויש לנו סדר יום משלנו, צורת חיים שרק אנחנו חיים אותה, כמו בכל בית. אני זוכרת שהבן שלי היה בן תשע בערך, הוא שאל אותי שאלה מכוננת: 'אמא, איך שרים אצלנו 'מנוחה ושמחה'? אני יודע איך שרים אצל סבא וסבתא, ואצל הדודים איקס, ואצל השכנים וואי, וכל אחד שר את זה אחרת. איך אנחנו שרים?'

"פתאום הבנתי שאני חיה חיים שאולים. מתארחת אצל אחרים, בורחת מהבית, אבל לא מבססת לילדים זיכרונות ומסורת, כאילו אם אין אבא, אז אין בית בכלל. הזעזוע שחשתי באותו רגע גרם לי לעשות שינוי משמעותי. הלכתי לקנות גביע חדש לקידוש וכלים יפים לשבת ולחגים. ומאז הקפדתי לעשות שבתות בבית ולחגוג חגים (גם לבקר אחרים, אבל הכל במינון סביר), ולייצר לי ולילדיי בית חדש, עם זיכרונות משלנו, מסורת משלנו, אורח חיים שלנו ומנהגים שלנו. לחיות באופן מלא למרות החסר המובנה. בד בבד, ללמוד להיות עצמאיים ובלתי תלויים באחרים. ברגע אחד הפסקתי לעשות 'עסק' מהבדלה, בטח מקידוש. וגם להסתדר עם 'עבודות גבריות' ביתיות, הכל במידה סבירה. זה היה החינוך הכי טוב שקיבלתי מהילד שלי – ובזכותו גדלנו כולנו.

"אני חושבת שזה מה שייצר את הפשטות שבה אנחנו חווים את המצב המשפחתי שלנו. כיום גם הילדים מתייחסים לזה בפשטות. כשהם פוגשים אנשים חדשים שחוקרים אותם על שורשיהם, הם לא מתבלבלים ולא מנסים לברוח משאלות. הם מדברים בכנות ועונים על כל אחת מהשאלות, כאילו נשאלו 'איזה יום היום?'

"מהצד האחר, הם גם לא מנפנפים במציאות הזאת. המצב המשפחתי אינו המאפיין הראשי באישיות שלהם או בסיפור חייהם. כל אחד מהם הוא עולם מלא, ויש בעולם הזה גם מצב משפחתי לא רגיל, בדגש על 'גם'. אחרי שנים של עבודה וליווי מקצועי צמוד – מה לעשות, אמשיך להזכיר אותו, כי לרוב, הוא עושה את ההבדל – הגענו לאיזון בריא ונכון לנו. מותר לדבר על המצב, לחוות. אחר כך ממשיכים הלאה. החיים יפים, ברוך השם".

לך נאה לשבח

מדמיינת את התרחיש הבא – הבכורה מתארסת, ופתאום אבא שלה מגיח מהעבר, דורש להיות חלק בחייה – איך תגיבי? איך תרצי שהילדה תגיב?

יעל: "גם אני מדמיינת לא מעט תרחישים דומים, ושואלת את עצמי אם זה יקרה יום אחד, אם פתאום הקשר יתחדש. קודם כל, מקווה כל כך להיות שותפה למציאות הזאת. שאף אחד מהילדים שלי לא יפחד לשתף אותי ולספר לי. רוצה להיות שם בשבילם ולעזור להם להכיל ולהתמודד עם כל מה שיבוא. היום אני לא חוששת עליהם כי הם קנו לעצמם כלים אישיותיים חזקים, ברוך השם, אבל הם עדיין ילדיי, ותמיד יהיו. ואני תמיד ארצה לגונן עליהם ולהיות שותפה בחייהם.

"ואני אגיד יותר מזה, אילו רק הייתי יכולה להיות בטוחה שחידוש הקשר ייטיב איתם, הייתי מעודדת אותם באופן אקטיבי לנסות שוב כעת, אבל רק בורא עולם יודע מה טוב ונכון לנו, וזה בידיים שלו. אני אנסה לעשות את הכי טוב שאפשר בכל מקרה שיצוץ פתאום".

מרים: "מותר להתערב אפילו שהתרחיש הזה ממש רחוק מאיתנו כרגע? אני לא יודעת איך אגיב בעוד שנים, אבל אני מקווה שאגיב כמו שנראה לי כרגע שאגיב – אני אשמח בשביל הילדים שלי, אני מקווה, ואעודד אותם להיות בקשר עם אבא שלהם. אני חושבת שכך צריך להיות, ומוטב מאוחר מלעולם לא".

ציפי: "בכנות, לא יודעת איך אגיב. אם אני מפליגה בדמיוני לחופה של יוני, אני לא יודעת אם אסכים שאבא שלו יוביל אותו לחופה, ולא בעלי שנותן לו עכשיו את כל הלב והנשמה. מעדיפה לא להפליג עד שם. זה מעמת אותי עם תחושות קשות… אני כן יכולה להגיד שאני מתפללת כל הזמן להיות אמא טובה, לא לטעות, ולא לתת לאגו שלי להתערב".

אמא במאתיים אחוז.

ציפי: "אהמ, כן. אני אקח את המחמאה. עכשיו, כשאני נשואה, ברוך השם, ברור שהעול מתחלק בין שנינו, בפרט שבעלי באמת קיבל עליו את התפקיד במלואו, דבר שגורם לי להשתאות ותודה עמוקות. לא מקבלת את זה כמובן מאליו, ואני גם אומרת לו את זה. אבל במשך שנים אני הייתי ההורה היחיד של הילד שלי, וגידלתי אותו לבד, ועשיתי עבודה של שני הורים. ורק עכשיו, במבט לאחור, ואחרי שקיבלתי את ה'הפי אנד' שלי, אני יכולה לקחת אוויר, להגיד לעצמי: 'וואו, תקשיבי, היית אמא מדהימה! עשית מעל ומעבר! את אישה בלתי אפשרית!'"

יעל: "משתדלת לענות על ההגדרה, ובמקביל, יש פה מסר שחשוב לי להדגיש: במהלך השנים לא הייתי בשביל ילדיי 'אמא ואבא'. אני רק אדם אחד, ולמעשה, אני רק אמא. לעולם לא אוכל להיות אבא. אבל אני כן יכולה להיות הכי אמא שאפשר! אמא במאתיים אחוז, אמא בריבוע, אמא טובה יותר, או טובה דיה, כמו שאנשי המקצוע ממליצים. ואת זה אני תמיד משתדלת לעשות ממקום של צניעות, בידיעה שאני לא יודעת הכל, ולבקש עזרה מקצועית. אני סובייקטיבית מדי, מגוננת מדי. כשיש עין מקצועית שרואה את הדברים מהצד, הכל נעשה באופן מדויק יותר, ואת זה התאמצתי לעשות כמה שיכולתי.

"הילדים שלי גדלו בלי אבא, אלה החיים שלהם, ואיתם הם מתמודדים. לכל אחד חסר משהו, לכל אחד יש קושי או ניסיון בזירה אחרת, והשם נותן את הכלים באופן מותאם להתמודדות שנגזרת עלינו. אישית, זווית המבט שלי השתנתה לטובה, כשהפסקתי לראות בילדיי יצורים חלשים שעלי לשמור עליהם מכל רע, וכשהבנתי שהניסיון הזה הוא לא רק שלי, הוא גם שלהם, והשם יתברך מצייד אותם בכוחות בדיוק כמו שהוא מצייד אותי. בעקבות זווית המבט הזאת למדתי לשחרר ולאפשר לילדים להשתמש בכוחות שקיבלו משמיים".

מרים: "למה מאתיים? אלף!"

אז אגמור בשיר מזמור

יש צד חיובי בניכור ילדי?

מרים: "לדעתי, לא. זאת מציאות שאסור לה לקרות".

ציפי: "אילו היית שואלת אותי לפני שנה, הייתי אומרת שאין צד כזה. כמו לשאול אם יש צד חיובי ברצח… ניכור ילדי הוא רצח של הנפש הרכה. איך אפשר לראות בו משהו טוב? היום, מהמקום שלי כנשואה שנית, אני אומרת באופן מעט אנוכי שהרבה יותר קל לכונן כך בית חדש, אין שום צד שני שמנסה לקלקל, להפריע, לתפוס שליטה בילדים. אני שומעת מחברות שנישאו שנית כמה קשה לילדים לעכל לפעמים את המציאות המורכבת של שני אבות… והם נלחמים בה ומסרבים לפנות בעצמם מקום לדמות הורית נוספת. אצלנו, ברוך השם, יוני פתח את כל הלב למציאות של 'אבא חדש'. הייתה לנו התמודדות, במקום אחר. לעבור ממשפחה של 'אמא-בן' למשפחה של אבא-אמא-בן', כשהמשמעות היא שאמא היא גם אישה כעת, ולא רק שלו… זה היה משהו ללמוד. אבל בסך הכל, חסד".

יעל: "כן, בהחלט. קודם כל, מהזווית של השידוכים. יש משפחות שפוחדות לגשת למשפחות חד הוריות כי הן חוששות ממריבות ברקע ויחסים עכורים בין ההורים. אנחנו יכולים להבטיח 'שקט', וזאת נקודת זכות בעיני משפחות מסוימות.

"במבט לאחור, גידלתי את ילדיי בנחת ובשקט, ובדרך שחשבתי שהיא נכונה להם, בלי להתגושש עליה עם עוד צד. זה נשמע אידיאלי. במציאות היו רגעים קשים מאוד, רגעים של בדידות גדולה שבהם התפקעתי מנחת או מדאגות ונכנסתי למיטה בוכה מצער, שאין עוד מישהו לשתף אותו או להתייעץ איתו. כללית, אין צד חיובי או שלילי בשום מציאות. היא תמיד מורכבת, וכך צריך לחיות איתה, בידיעה שזאת המציאות, ולצד ההתמודדות, קיימים גם ה'בונוסים'".

איזה מסר הורי אתן לוקחות מההתמודדות הזאת? משהו שאפשר להעביר הלאה, לקוראים?

ציפי: "סיפרתי שאצלי, בעקבות הניכור שיוני חווה, התערערו אקסיומות יסוד של החיים. כשבניתי לעצמי תפיסות עולם חדשות, עשיתי עבודת עומק בנוגע להורות שלי. ממש הגדרתי אותה מחדש. הגדרתי לעצמי איזו אמא אני רוצה להיות, איזו אמא אני מסוגלת להיות, מה אפשרי לי בתוך ההורות, מה לא אפשרי לי. כשסיפרתי על השאלות האלה לחברה טובה, נשואה באושר ואמא לשישה, היא אמרה לי בפליאה: 'אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלות האלה'. היא כתבה אותן לעצמה, סיפרה לי כמה ימים אחר כך שהן טלטלו אותה, הכריחו אותה לעצור את המרוץ של היום-יום, להתייחס להורות כאל תפקיד שצריך להיבחר אליו, מכרז שצריך לזכות בו, ולא כעוד שגרה שקורית לנו כמעט מאליה".

יעל: "זו שאלה יפה! אילו היינו יכולים לתכנת את עצמנו על הכפתור של 'טובת הילד באופן אבסולוטי', זה היה המסר שלי. תכנתו את עצמכם כך! הילדים הם לא אמצעי לחיות דרכם את החיים שלכם. אבל צריך גם לדעת שפעמים רבות, טובת הילד עוברת דרך שלוות הנפש של ההורים, לכן דאגו לעצמכם כדי שתוכלו לדאוג לילדים שלכם. ואיך אפשר בלי המסר – אל תוותרו על הקשר עם הילדים שלכם אף פעם! אף פעם!! אף פעם!!! וקשר לא מתחיל בגיל חמש עשרה, או בגיל שמונה, כשיש מבחן, ואבא נדרש ללמוד עם הילד. קשר מתחיל בגיל אפס. למעשה הוא מתחיל בקשר טוב בין ההורים… תשקיעו מההתחלה. מהחלפת טיטולים, מהקשבה לכל הסיפורים מהגן, מסיפור בלילה לפני השינה. תחבקו בלי הפסקה ותקשיבו, תהיו הורים עם הלב – לא רק על הנייר, לא רק בתעודת הזהות. ואל תנסו לייצר את הדמות ההורית המושלמת, כי היא לא קיימת בשומקום. להפך, מותר להיות אנושיים ורצוי להראות לילדים שאנחנו כאלה, וזה בסדר להיות עם פגמים, עם חסרונות, עם חולשות. אנחנו בני אדם. אולי הורה מושלם הוא הורה אנושי שמוכן להודות בזה גם בפני הילדים שלו. ותאהבו, תאהבו באמת – במילים, במעשים, בכוונות. איזו זכות זו הזכות לאהוב! לא כל אחד זוכה".

מרים: "אני לקחתי את הזווית המודה. כשקשה לי לפעמים, והבית חוגג מבלגן, כי גם שלושה מהממים יכולים להפוך בית, אני חושבת על בעלי לשעבר, מדמיינת אותו בבית ריק, אי שם. זה תמיד דמיון שמצמרר אותי, שם את הדברים בפרופורציות. נכון, הוא בחר לחיות כך, אבל תודה לריבונו של עולם שבחרתי אחרת, שאני יכולה לחיות אחרת. כל יום הולדת, כל חג, כל ציון דרך בחיים של הילדים שלי, הוא סיבה להודות. וגם החיים עצמם, היום-יום, הבלגן, העומס, כל רגע הוא סיבה להודות שזכיתי, אני אמא. במקביל, אני זוכרת שזו גם חובה, לא משהו שאני יכולה להתייחס אליו בקלילות. אני לא יכולה להטיל את העול על מישהו אחר, וזה מחייב אותי לפעול באחריות, בזהירות. אם אני אקלקל, בטעות חלילה, אין הורה אחר שיתקן…" ]

קץ הישועה

אסתי בראון, עו"ס בהתמחות קלינית (MSW), מטפלת זוגית ומשפחתית, מתמחה בטיפול בפרדה ובגירושין, מכירה היטב את המציאות הזאת, ומכמה פנים שלה: "לא מזמן פגשתי באירוע מסוים מישהי מדהימה, אמא חד הורית לשלושה ילדים, והיא בדיוק סיפרה לי שהוצע לה שידוך – מישהו שפירק את הבית. יש לו ילד מנישואין קודמים, אבל אין לו קשר איתו. השדכנית ציינה זאת בתור מעלה, אבל היא בחרה להוריד את השידוך בגלל הנתון הזה, ומזווית מבטה, בצדק".

איפה התופעה מצויה יותר? בזירת האבות או האימהות?

"מתארת לעצמי שהתשובה משתנה ממקום למקום. בדרך כלל, רווחת יותר המציאות שההורה שאינו ההורה המשמורן בוחר לנתק את הקשר, וכיוון שבציבור שלנו פחות רווחת משמורת משותפת, ומטבע הדברים האם היא המשמורנית, אנחנו רואים יותר אבות שבוחרים לנתק את הקשר. וחשוב לי להדגיש, כבר עכשיו: אנחנו מדברות על הורה שבחר לנתק קשר, ולא אולץ לנתק קשר, כמו שקורה, לצערנו, במקרים של ניכור הורי. כמו כן, אנחנו מדברות על הורה בעמדת בחירה – דהיינו, הורה כשיר, מתפקד, עובד או חי במסגרת בוגרת אחרת. זה לא מקרה קצה ולא מישהו מאושפז במחלקה סגורה. אין שום תביעה מאדם שאינו מסוגל לתפקד כאדם, שיתפקד גם כהורה. אנחנו מדברות אך ורק על ההורים הכשירים, שקשר אפשרי להם".

למה ומתי זה קורה – הבחירה להתנכר לילד?

"זה יכול לקרות בכל מיני סיטואציות. שתי הסיטואציות הכי פופולריות: ההורים בוחרים להיפרד לפני לידת הילד או כשהוא תינוק טרי ממש, והאב, לרוב, מוותר על התינוק בהנחה שכך יהיה לו קל יותר להתחיל חיים חדשים.

"גם מהצד של האם זה נראה הסדר נוח. היא צעירה, מקווה להינשא שוב, יהיה אב אחר לילד, בעזרת השם, ולכאורה אין פה חוויית נטישה כי הילד לא מכיר את אביו בכלל. מניסיוני, בדרך כלל, אלה זוגות צעירים מאוד, אין בהם בשלות לראות את העתיד לטווח הארוך, וההורים משני הצדדים מניעים את ההסדר הזה. הם מונעים מרצון טוב ומתקווה לחתוך את הקשר סופית. מוכנים לוותר על מזונות, על ביקורים ארוכים בבית הדין, העיקר שהצד השני יעוף מהתמונה והילד או הילדה יוכלו להשתקם ולהתחיל חיים חדשים.

"למותר לציין שזה לא עובד במבחן המציאות, וילד הוא חוזה לכל החיים, לא משהו שאפשר להשליך לפח והלאה, לגרסה חדשה של חיים בלעדיו".

מה הסיטואציה הפופולרית השנייה?

"נישואין. וזאת אחת התופעות הכי מפתיעות, הכי שוברות לב. כי בהרבה מקרים, כשהבית התפרק, התנהלו מלחמות עולם על המשמורת. ברוך השם, הגיעו להסדרי ראייה הוגנים לשני הצדדים, ופתאום, ביום בהיר אחד, אבא נעלם. התחתן שוב, לא טרח ליידע אף אחד. מבינה שלא קל לנהל הורות במקום חד הורי, זו הורות מורכבת יותר, ואם מולה ניצבת האופציה לחיות חיים קלים ובלי עול, אז למה לא? ועדיין, זה צעד ששובר את ליבי – הרי נישואין לא נופלים על שום אדם בלי הודעה מראש. הכי נכון והוגן לילדים זה לתווך להם שאתה מקווה להינשא שוב. במקרה של אירוסין, להציג להם את האישה שלה תינשא, בעזרת השם. וכמובן, למצוא כל דרך לשבץ אותם בחייך החדשים. בדיוק כמו שכל אמא חד הורית שמבקשת להינשא שוב תחפש אבא ולא רק בעל. זה הפרמטר בנישואין שניים שמעורבים בהם ילדים. הורות היא משרה מלאה למאה ועשרים שנה, ואחריות הורית צריכה להיות לפני אחריות זוגית".

אמא צריכה להילחם על האחריות ההורית של אבא? לנסות לכפות עליו לבוא?

"אין לי תשובה מוחלטת על השאלה הזאת. במסגרת של הדרכת הורים, הייתי מייעצת לה להילחם על זה, ואפילו למען הילד שירגיש כמה לאמא אכפת, ושהוא לא לבד בכאב הזה. אבל אם היא הייתה באה אלי כמטופלת פרטנית, ייתכן מאוד שהייתי ממליצה להרפות. בסוף-בסוף זה להמשיך לחיות בשדה הקרב, ולחיים כאלה יש מחיר. הייתי רוצה שתרפה, תשתקם. גם לה יש זכות לחיים טובים יותר. זה מצב כל כך מורכב ועדין, ואין 'נכון או לא נכון' אחד. ככלל לגבי הכפייה, הורות צריכה לבוא מבפנים. יש תוכניות הכשרה וטיפול, מרכזי סיוע וקשר, ואפשר להיעזר בכל אחד מהגופים האלה. ובעיקר להנגיש מידע, מה שהכתבה הזאת עושה. הלוואי שהיא תעזור, תפקח עיניים להורים, ולא רק להורים בתהליכי פירוק בית. לכולנו נכון לזכור שהורות פוגענית או נעדרת היא בכייה לדורות".

בדרך כלל, כשמנסים לתווך לילד מציאות של בית מתפרק, משתמשים בהסבר השחוק והנכון בדרך כלל: 'אבא ואמא נפרדים, אבל הם לעולם לא ייפרדו ממך, כי אי אפשר להיפרד מילד'. ואז זה קורה בכל זאת… בבקשה, תני כלים ומילים לאמא.

"זאת מציאות מזעזעת ושוברת לב. וכשילד בא עם הכאב הזה ומצטט את המשפט הנ"ל ותובע סנכרון בינו ובין המציאות, אפשר רק לומר לו את האמת: 'אני מצטערת, לא חשבתי שככה יהיה. אני מתפללת שיום יבוא ואבא ירצה קשר איתך. כדאי לו. אתה ילד מדהים'. פשוט להיות עם הילד בכאב שלו. כשבית מתפרק ויש ילדים בתמונה, הם מאבדים יציבות של בית, וזו תמיד חוויה לא קלה, גם אם התהליך נעשה בכבוד הדדי. כשנזרקת לתוך ההתמודדות הזאת גם חוויית נטישה, זה סיפור כואב פי מיליון.

"ההמלצה שלי לאמא הגיבורה והמדהימה הזאת – לשים בצד את הכעס, גם אם הוא לגיטימי, על האב שמדלג לשיכרון החושים של הרווקות, ולהתרכז בילד ובכאב שלו. לתת לו תמיכה אין-סופית ואהבה גדולה. להבהיר שוב ושוב: 'אני אוהבת אותך, ואני לא עוזבת אותך!' ובעיקר, להבהיר שהוא לא אשם, בשום מצב. ושהוא הילד הכי שווה בעולם, בכל מצב. אפשר לייצר קשר, אבל ברמה מינורית שלא תגזול מדי הרבה משאבים חשובים לשיקום: לשלוח תזכורת להורה המתנכר לפני ימי הולדת וחגים, לעודד את הילד להתקשר מדי פעם, אבל לא בכוח, ולא להטיל אחריות לקשר על הילד. זה לא העול והתפקיד שלו! והכלי הכי משמעותי שאני נותנת לאימהות שבאות אלי, והוא נכון גם כאן: תפילה. לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה. הוא שומע תפילה, ואת ילדה שלו, והילד שלך הוא הילד שלו. הוא לא נוטש אתכם אף פעם".

במקרה של תרחיש א', ילד נולד, אמא נישאת שוב, יש אבא אחר בתמונה. להסתיר או לא להסתיר את האב האמיתי, הנעדר?

"תשובה שתלויה בכל כך הרבה גורמים, ואני איזהר לא לענות עליה פה. כן רוצה לשים נתון אחד משמעותי: גם סוד קריטי הוא סוד. וזוגיות שיש בה סוד היא זוגיות שיש בה סוד. יש פה משהו שמנהל את המשפחה, מעבר לקשרים, והוא דורש אמוציות ומייצר חרדות לא קלות למשא. כל סוד גובה מחיר כבד מבעליו, וזה עוד לפני שנדבר על ההיתכנות של סוד להישאר סוד. כדאי להביא את זה בחשבון, להתייעץ עם אנשי המקצוע המתאימים, האם לספר? איך לספר? ומתי?"

ולפעמים אבא חוזר. הילד איננו ילד עוד, ואבא פה פתאום.

"קורה לא מעט. אנשים מזדקנים, מתפכחים משיכרון החיים שחוו בצעירותם, נזכרים שיש להם ילד, ומה חשוב בחיים. ואז, בגיל שישים, הם הולכים לחפש אותו, מבקשים ליצור קשר. יש ילדים שיסכימו לסלוח, לתת מקום להורה בחייהם. יש כאלה שלא יאפשרו את הקשר. אם בגלל נקמנות, אם בגלל העובדה הפשוטה שאין חלל פנוי בחייהם להורה הזה. הם למדו לחיות בלעדיו, מילאו את עצמם בדרכים אחרות. לא כל קשר פרום הוא בר תיקון. זה מסר עצוב שחשוב להדהד".

עוד מסר שחשוב להדהד?

"קודם כל, מסר לכל הורה באשר הוא: הורה יכול להיות הורה גם ממרחקים של זמן ויכולת. ואם הוא יכול, הוא חייב. הורות היא זכות וחובה גם יחד, ואין אופציה להתפטר. בחרת להיות הורה? זאת בחירה לכל החיים. ועוד מסר לאלו שנישאות לאבות הללו: לעיתים אלו בחורות מבוגרות שהסכימו להתפשר על אב חד הורי, העיקר לזכות בבית. ובמקרים רבים, ובלי להכליל, כמובן, הן אלה שמציבות את התנאי לנתק את הקשר עם הילדים מהנישואין הקודמים, כי מבחינתן, החלום הוא להעמיד פנים שאלה נישואין ראשונים לשני הצדדים. במבחן המציאות, זה לא עובד ככה. יש פה אדם שחווה נישואין קודמים, ויש ילד שאי אפשר לזרוק לצד, להתעלם. וגם בשבילן, מוטב להינשא לאדם שלם, עם כל המחירים שזה גובה, ולא לאדם שבחר לקרוע חתיכה מליבו, להשליך".