היא גרה באשקלון עשרות שנים, טיל נפל בבית שלה, ויש לה מיזמי חסד יוצאי דופן. ריאיון מיוחד עם הרבנית יפה סלומון.
כנערה צעירה היא חייתה לבד שש שנים בדירה בירושלים, אחראית על שלושה אחים שובבים, רחוקה מבית הוריה שבאשקלון, שסומכים עליה. כשחזרה לביקורים בבית, ויתרה בשמחה על מקום ליד השולחן בשביל האורחים ולפעמים גם על מנה. היא הייתה בטוחה שתגור רק שנה-שנתיים בדרום ואחר כך תחזור לירושלים, אבל שידוך יפה נרקם בין בעלה לבין העיר הדרומית # הרבנית יפה סלומון, אשתו של הרה"ג אריה שליט"א ראש כולל 'משכן פז', ובתו של הגאון רבי יוסף חיים בלוי זצ"ל רבה של אשקלון, בשיחה מרתקת על ילדות מעצימה, על בית החסד שלהם הפתוח לכל חתונה ולכל אירוח, לא רק בשעת אזעקה, על הטיל שנפל בביתם, ועל מיזמים של קידוש השם שעוד היד נטויה עליהם # סוף העולם דרומה
הסמל של אשקלון: חמישה כוכבים. עמוד שיש. גלגל שיניים. גלי ים. שמי תכלת.
השיחה עם הרבנית יפה סלומון משאירה בי את התובנה שהיא סמל העיר. מדליקה אור בכל מקום אפשרי. עמוד ומשענת לכל מי שזקוק לה. היא עושה ועושה, מגלגלת הלאה תעשייה שלמה של חסד. שולחת לחמה על פני המים, לא שוכחת לשאת עיניים לשמים.
במקור, היא בכלל מירושלים.
חוף הסלע
"אני ילידת ירושלים, דור שמיני בארץ. אבי, הגאון הרב יוסף חיים בלוי ז"ל, הוא נכדו של מרן הגר"ח זוננפלד, עם מגילת יוחסין שמגיעה עד לרש"י. גם אימי ירושלמית מלידה. נולדתי וגדלתי בירושלים במשך שש שנים. אפילו הספקתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר 'המרכז', ואז עברנו לאשקלון. עד היום, אף שאני אשקלונית בהגדרה הרשמית, אני גם ירושלמית. לא עבר לי. לא יעבור".
מה גרם לכם לעזוב את ירושלים?
"אבי אמר שירושלים כבר בורכה בתורה, והוא הרגיש צורך להפיץ את התורה החוצה, מעבר לחומותיה של ירושלים. בראשית ימיו התורניים באשקלון, הוא היה ר"מ בישיבה גבוהה בעיר. הוא נסע לישיבה בתחילת שבוע ושב רק לקראת שבת. היו פעמים שאנחנו נסענו לאשקלון, לשבתות שעשינו איתו בישיבה. השבתות האלה שייכות לחוויות ילדותי. גרנו ב'גאולה', וכל שבת במרחבים של הדרום הייתה שוות ערך לנופשים בצימרים של ימינו.
"אחרי כמה שנים על ציר ירושלים-אשקלון, אבא ואמא החליטו על מעבר משפחתי לאשקלון, ועברנו".
איך אשקלון קיבלה את פניכם?
"בשמחה גדולה. ואפשר באמת לומר שהיא קיבלה את פנינו. תרתי משמע. אבא בורך בהדרת פנים מיוחדת. היה לו זקן לבן, ארוך. הוא היה אדם מרשים ולבבי. כשתושבי אשקלון ראו את אבא, הם נהגו לומר שהם רואים את אליהו הנביא.
"באחת השבתות הלך אבא ברחוב וראה אדם זר מעשן סיגריה. אבא לא אמר לו מילה, אבל ההוא, מרוב בושה, זרק את הסיגריה על הרצפה. אבא ראה במאורע מסר עבורו ואמר לנו: 'אם רק המראה שלי גרם לו להפסיק לעשן, כנראה יש לי תפקיד פה'.
"ואכן, גרנו בכוונה תחילה בשכונה מעורבת. כדי להשפיע על הסביבה, כדי לאפשר לשכנים להכיר חרדים מקרוב. גם בעלי ואני גרים כיום בשכונה מעורבת, דוגלים באותה שיטה.
"בבית שבו גרנו, היו תמיד מלא אורחים. בימי חול ובשבתות. לפעמים לא נשאר לנו, הילדים, מקום ליד השולחן. אז אכלנו במרפסת, במטבח, במסדרון. לא תמיד גם נשארה לנו מנה. גדלנו על הידיעה ש'קודם כל, לאורחים'. הבית היה קטן, אבל לא הייתה מציאות שאבא ואמא יגידו לא לאורחים בגלל אי-מקום.
"שנים לאחר מכן, כשנישאתי וכבר לא יכולתי לראות במצוקת הסלון, וכמה הבית של הוריי מתקשה להכיל את כל האורחים שמבקשים למצוא בו מקום, לקחתי עלי את הפרויקט למצוא להם בית גדול יותר. בחסדי השם, מצאתי בית מתאים, בממדים שיתאימו למינוני האורחים. ובכל פעם היה לי תענוג אישי להשקיף על שולחן השבת הרחב והמרווח".
שילמתם מחיר על האורחים של אבא ואמא.
"שילמנו אותו בשמחה. לא סבלנו. ילדים שסובלים גדלים בהחלטה שהדברים ייראו אחרת בבית שיקימו, אבל אני גדלתי בהחלטה שכך בדיוק תיראינה גם השבתות בבית שאקים. הכנסת האורחים של הוריי השתרשה גם בבית שהקמתי. גם אצלנו בבית התחושה היא ששבת שאין בה אורח היא שבת 'מבוזבזת'".
שבת לירושלים אחרי שמונה שנים.
"נכון. בגיל ארבע עשרה נשלחתי ללמוד בסמינר הישן בירושלים. באשקלון לא היו מוסדות חינוך מתאימים לי ולאחיי הקטנים. אבא שכר לנו דירה, ואני וחברה גידלנו את שלושת אחיי הקטנים שלמדו ב'המסורה'. הייתי בת ארבע עשרה, וכבר עשיתי הכל: קניות במכולת, ביקורים באטליז, בישולים, כביסות, ניקיונות, אספות הורים ו… 'שולם'.
"הם היו שלושה בנים אנרגטיים ושובבים, שרבו כמו שרק שלושה בנים אנרגטיים ושובבים יכולים לריב, ופעמים רבות נאלצתי להרגיע את הרוחות, להפריד, לפשר. ניידים לא היו אז. אפילו טלפון קווי לא היה לנו. כשהייתי צריכה לדבר עם ההורים, הייתי יורדת למטה, הולכת מרחק חמש דקות עד הטלפון הציבורי. פעם, כשאחיי 'הלכו מכות', ירדתי להתקשר לאבא שלי, סיפרתי שאני לא מצליחה להפריד ביניהם. אבא לקח רכב מחבר, נסע מאשקלון לירושלים. נסיעה בת שעה וחצי. כשהוא הגיע לירושלים, הם עדיין היו באמצע המריבה…
"כאשר אני חושבת על השנים ההן, אני מבינה כמה אבא ואמא נתנו בי אמון. במשך שש שנים חייתי בירושלים, לבד. בלי שום מבוגר קרוב שישגיח. בלי שום עין פקוחה. יכולתי לעשות מה שאני רוצה, אבל אבא ואמא סמכו עלי שארצה את הדבר הנכון. ובאמת, הייתי ילדה טובה".
אזור התעשייה הדרומי
ילידת ירושלים שבה לירושלים, ואז חוזרת לאשקלון. איך זה קרה?
"גם זה היה 'תרגיל' של אבא. כשנכנסתי לתקופת השידוכים, אבא חיפש עבורי את המתמיד של עולם הישיבות. למדנות תמיד הייתה במקום הראשון אצל אבא. כשאבא הגיע ל'חברון', הוא שמע על בעלי, הרב אריה סלומון. לפני הפגישה שלי ושלו, התקיימה פגישה בינו ובין אבא. בבית הכנסת. אבא בחן אותו בגמרא, ורק אחרי שעבר את המבחן, הוא קיבל את ברכתו של אבא ורשות להיפגש איתי.
"גם בעלי הוא בן למשפחה שורשית וותיקה בירושלים. בזמן שהשידוך נרקם, בעלי סיפר שהוא רוצה לגור בירושלים אחרי החתונה. אבא אמר: 'אין בעיה. רק תעשו שנה-שנתיים באשקלון ואז תעברו לירושלים'. גרנו שנה-שנתיים באשקלון, והתרגיל של אבא תפס… מהר מאוד התברר שאשקלון ובעלי הם 'שידוך משמים'. בעלי ממשיך את דרכו של אבי. הוא התחיל להרצות, ומיום ליום הלך שמו וגדל. היום הוא נחשב מרצה מבוקש מאוד, בארץ, בעולם. מתאים עצמו לכל קהל, לכל רמה. הוא גם הקים כולל, והלימודים בו מתקיימים במסירות נפש, בכל זמן".
עוברים עליכם זמנים לא קלים. שומעת את ה'בומים'.
"לא שמענו אזעקה, אז סימן שהירי הוא על דרום העיר. האזעקות בעיר נקודתיות. ואלה זמנים לא קלים, אני מסכימה. הכולל עצמו לא מסוכן. יש בו מקלט, אבל הדרך הלוך וחזור מסוכנת בזמני מתיחות ביטחונית. הרחובות מתרוקנים מאדם. רוב החנויות סגורות. ורק האברכים בדרכם לכולל".
לא תכננת לגור בשדה קרב.
"תכננתי לגור בירושלים. עד היום אני חולמת לגור בה. ברוך השם, מצאתי את המקום שלי באשקלון, אבל אני מודה, נמצאת כאן בעיקר בשביל בעלי, ובזכותו.
"יש לנו שבעה בנים, ברוך השם, והם עברו מסלול דומה למסלול ילדותי. בגיל ארבע עשרה שלחנו אותם לישיבות מחוץ לעיר. רובם לא גרים פה, והלב נמשך אוטומטית לגור קרוב אליהם, ובו זמנית, מבקש שנמשיך לגור כאן, כי יש מה לעשות באשקלון, והרבה".
בבקשה, ספרי על אנשיה של אשקלון.
"אנשים מיוחדים. טובים. עם הרבה צמא ליהדות. מגרדים שכבה אחת, ומגלים אצל כל אדם עולם שלם. ככלל, אני אוהבת לאהוב אנשים. רואה בכל אדם עוצמות עזות, מביטה מבעד למעטפת, ורואה איך כל נפש מלאה מצוות כרימון. מבחינתי, יום שלא פגשתי בו מישהו חדש הוא יום שדורש שדרוג.
"אבל לא צריך לגור באשקלון כדי למצוא אנשים מיוחדים ונפשות מלאות. בכל מקום, בכל זמן, אפשר להחליט שאנחנו עושים מה שביכולתנו כדי לעזור לזולת ולשפר את העולם. לקבע במוחנו את המשוואה: יום טוב = יום שעשינו בו טוב למישהו אחר".
גן שעוני השמש
הקורונה אתגרה אותך בשנה שעברה.
"אתגרנו אותה בחזרה… בזכותה מצאנו נישה חדשה לעשייה".
בזכותה פתחתם את 'לב ברכה', תעשיית השמחות שלכם. בבקשה, ספרי עליה.
"לא פתחנו עמותה רשמית, ובטח לא חשבנו על תעשייה. הצעד הראשון היה בחודש אדר, בשנה שעברה, אחרי שהקורונה התפרצה ארצה. בשתים עשרה בלילה שמעתי שכל האולמות נסגרו, והרבה זוגות שהיו אמורים להתחתן למחרת נשארו בלי אולם. אמרתי לבעלי: 'לנו יש חצר גדולה, אולי נתרום אותה לחתונות של עם ישראל?' והוא אמר: 'בשמחה'. ככה התחלנו.
"הרעיון נדלק בראשי בזכות חתונה שעשינו בעבר, בחצר. בין תפקידיו הרבים, בעלי עורך חופות. והוא גם חיתן את הזוג שהתחתן אצלנו בחצר. החתונה ההיא הייתה אירוע מרגש מאוד. הילדים ניגנו, והייתה שמחה אותנטית תוצרת בית. קיוויתי שנוכל 'לייצר' שמחה כזאת שוב. העברתי הלאה את ההודעה שהחצר שלנו מוכנה ומזומנה לארח בה חופות. באחת בלילה כבר התקשרה הכלה הראשונה. ובבוקר התחיל מבול! מאות טלפונים מכל הארץ. כל היום הייתי עסוקה בשיחות, ותאריכים התחילו להיתפס בזה אחר זה. קלטתי שאני צריכה יומן. קניתי יומן בשביל לרשום בו את התאריכים, שלא אאשר בטעות לשתי משפחות שונות לקיים אצלנו חתונה באותו יום.
"אחר כך, אגב, זה קרה. בכוונה תחילה ובגלל הצורך הגדול. היו ימים שנערכה אצלנו חתונה באחת עשרה בבוקר, והשנייה התקיימה בערב. התחלנו מכלום. לא הבנתי שום דבר בתחום החתונות, וראיתי שהזוגות מצפים שאבין. שאייעץ להם. אדע איפה כדאי להזמין אוכל, ואיפה לשכור שולחנות. לאט לאט, בזכות החתונות ולכבודן, צברתי ידע ותשובות. נערכו אצלנו חתונות מרגשות ממש. בחלק מהן בעלי היה גם מסדר הקידושין. עד היום אנחנו שומרים על קשר עם כל הזוגות שהתחתנו אצלנו, ומארחים לשבתות את אלה שרוצים להתארח. הם מתייעצים איתנו על נושאים אישיים, וזכינו אפילו להשתתף בבריתות".
נשמח אם תספרי על חתונה מרגשת אחת.
"היו הרבה, ברוך השם. זוכרת, לדוגמה, חתונה מסוימת של בת למשפחה חסידית שעזבה את הדרך, לצערנו. ההורים שלה רצו מאוד שתתחתן, והיא לא ידעה איך לקיים חתונה שתתאים גם להם, גם לה. חתונה אצלנו, קטנה ומשפחתית, הייתה האופציה הכי מתאימה לכל הצדדים.
"זו הייתה חתונה טעונה, עם משקל כבד של רגשות. ושמחה. למרות כל המטען הרגשי. התקיימו בה כל המנהגים, והסלון שלנו התמלא בקופסאות שטריימלך של אביה ואחיה. הייתה אפילו מחיצה, משולחן פינג פונג מתקפל שהבאנו מהמחסן. והכל זרם והתאים לכולם. ממש ראינו סייעתא דשמיא.
"עוד חתונה שאני זוכרת, חתן וכלה שהבינו שהם מוכרחים להתחתן מייד, מקסימום מחר, אחרת החתונה תידחה. הם לא מצאו שום מקום. גם אצלנו התאריך היה תפוס. הכלה הייתה היסטרית. היא דיברה איתי בטלפון, ובכתה: 'לא אכפת לי. אני אתחתן ברחוב'. ושמעתי כמה אכפת לה… אמרתי לה: 'אין על מה לדבר. את לא תתחתני ברחוב. את תתחתני אצלנו. נכון, החצר כבר נתפסה לערב, אז נעשה לכם חתונה בבוקר'. ובאמת, 'הרמנו' חתונה בבוקר, והייתה חתונה מקסימה, ומיוחדת. הזוג הצעיר בן בית אצלנו עד היום. הם באים לשבתות, ואנחנו זכינו להיות בחנוכת הבית שלהם. ברוך השם.
"פגשנו בתקופת הקורונה בסיטואציות מורכבות. כלות חוות תמיד לחץ, והקורונה הוסיפה רובד נוסף של מתח. כלות באו לדבר איתי, והשתדלתי להרגיע אותן, גם כאלה שלא התחתנו אצלנו, ולהבטיח שתהיה חתונה שמחה, בעזרת השם, למרות המצב. היו חתונות שההורים לא היו. אנשים מבוגרים, או חולים, שהשתייכו לקבוצת הסיכון ולא יצאו מהבית. ובעלי ואני ליווינו לחופה את החתן או את הכלה. עשינו מה שיכולנו, בכל מקום ומצב".
לא חששתם להידבק?
"שמרנו על כל החוקים, שהשתנו מיום ליום. הקפדנו עליהם מאוד. קרובי המשפחה שלנו דאגו לנו, והיה שלב שהפסקנו לשתף בחתונות שנערכו אצלנו, כי ריחמנו עליהם ולא רצינו שיפחדו יותר מדי. אמנם היינו חשופים לסכנת הידבקות. אבל ברוך השם, בחסדי שמים, לא נדבקנו. ולא היינו היחידים. לא התקיימה אצלנו אף חתונה, שבעקבותיה מישהו נדבק או נאלץ להיכנס לבידוד.
"ראינו ממש סייעתא דשמיא. אישית, הרגשתי שהחתונות 'מפייסות' אותי על הקורונה. אני אישה חברותית, מטבעי, וכאבה לי המציאות שהקורונה כפתה עלינו – הצורך להתרחק זה מזה, מפחד שנידבק זה מזה. הרגשתי איך 'אדם לאדם – אויב'. החתונות שנערכו אצלנו בחצר העניקו לי הזדמנות לפגוש שוב אנשים, לארח".
מה התוכניות הלאה, כעת כשהאולמות שוב פתוחים?
"חשבנו שנמשיך. אמנם האולמות פתוחים שוב, ברוך השם. אבל אני מרגישה שלא סתם צברתי ניסיון בתחום, ואני רוצה להמשיך לתרום אותו. אנחנו מקווים להמשיך לתרום את החצר למשפחות מעוטות יכולות, לאנשים שרוצים או מוכרחים לצמצם בהוצאות. החלום שלי הוא שהשם ירחיב גבולנו, ונוכל לרכוש גם את הציוד הקבוע, שנמצא בכל חתונה, כדי שהמשפחות לא תצטרכנה לשכור אותו ולשלם עבורו כסף שהולך לאיבוד".
מגדל השעון
ומקורונה למירון, ואז 'שומר החומות'.
"תקופה קשה. הקורונה שפגעה באחוזים גבוהים בציבור החרדי. ואז אסון מירון. לא הכרתי אישית אף אחד מהנפטרים אבל הסתובבתי עם מועקה כבדה בתוכי, הרגשתי כאילו נפטר לי קרוב יקר. וזה אכן כך. כולנו עם אחד, וכשאחד מבני החבורה מתייסר, זה משפיע על כולנו.
"ואז בא מבצע 'שומר החומות'. צרה נוספת. והיא הכתה מבפנים ומחוץ. הטילים מעזה, הערבים מבית. אולי רשמית יש הפסקת אש, אבל כולנו עדיין בתהליך החלמה".
לצערנו, לטילים אתם רגילים.
"נכון, לצערנו. ורגילים לשמור ולהיזהר. עקבתי אחרי המרכז שנקלע לקו האש הפעם, והייתה לי תחושה שההוראות של פיקוד העורף נלקחו יותר בקלילות, והיו גם נפשות שקיפחו את חייהן, כי לא היו בממ"ד או במקלט.
"גם בכולל, בשנים עברו, היו אברכים שאמרו לבעלי בזמן אזעקות: 'אין סיבה לרדת למקלט, אנחנו הרי לומדים תורה, והיא מגנא ומצילא'. והוא אמר להם: 'מה פתאום! אנחנו יורדים למקלט. עכשיו. שום אדם לא יודע כמה זכויות צבר, ומה בדיוק ישמור עליו. אנחנו מחויבים למצוות 'ונשמרתם', ואנחנו נקפיד עליה'".
משפחת סלומון יודעת על מה היא מדברת. במבצע 'עופרת יצוקה' טיל נפל על הבית שלהם.
"בעלי בדיוק חזר מהכולל. אכלנו ביחד ארוחת צהריים. לא שמעתי את האזעקות, אז פתחתי חלונות, למרות הקור, כדי שנוכל לשמוע אזעקות, אם תהיינה. בדיוק הייתה אזעקה. ירדנו למקלט. כשהסתיימה ההתקפה, עלינו. התיישבנו שוב במטבח. ברגע שהתיישבנו, הייתה שוב אזעקה. מישהו אחר אולי היה אומר: 'די, כמה אפשר. קודם נגמור לאכול'. אנחנו אמרנו אחרת. הפסקנו עוד פעם לאכול, ירדנו עוד פעם למקלט, וזאת הייתה האזעקה של חיינו. אפילו לא הספקנו להיכנס למקלט, כאשר שמענו 'בום' מטורף. וזכוכיות מתנפצות. ריח של אבק שרפה התפשט באוויר. הייתי בטוחה שכל הבית נהרס מעלינו, קבר אותנו, ויצטרכו לפנות בטון ולבנים כדי לחלץ אותנו. עוד לא ידענו שהטיל נפל בחצר, והפגיעה שלו בבית הייתה חלקית".
איך הגבתם?
"פרצנו בצחוק. זאת הייתה התגובה האוטומטית שלנו. אמרנו 'הודו להשם כי טוב', נשטפנו בשמחה אדירה שנשארנו בחיים. זה היה המבצע הראשון אחרי ההתנתקות. מתקפת טילים הייתה מאורע חדש ולא מוכר לכל המדינה. הפצצה כזאת, ולהישאר בחיים? רק הודו להשם! ראינו כמה הנפילה מדויקת.
"במוצאי שבת הבן הקטן שלנו חלם שהולך ליפול טיל על הבית. כשהוא סיפר לי על החלום, לא התרגשתי. טבעי שילד יחלום חלום כזה, כשאנחנו תחת מתקפת טילים. אבל בערב, כשבעלי התכונן לנסוע לחתונה בירושלים, הצעתי שייקח איתו את הילד, ישאיר אותו בירושלים. לא באמת האמנתי בחלום, אבל רציתי, בשבילו, שיתרחק קצת. למחרת, בשני בצהריים, נפל הטיל. החדר שלו היה החדר שספג את ה'זבנג' הכי רציני…"
הפכתם לנציגי הנפגעים.
"היום מתקפות טילים הפכו לשגרה, לצערנו. אבל אז זה היה מאורע היסטרי. הגיעו לארץ עיתונאים מכל העולם שישבו וחיכו לפצצות. בקושי עברו חמש דקות מאז שהטיל נפל, והבית התמלא עיתונאים מהארץ ומכל העולם. בעלי ואני מצאנו עצמנו 'דוברי המדינה'. התראיינו בעברית ובאנגלית. שאלו אותנו איך אנחנו מקבלים את המצב, אמרנו שאנחנו מתפללים על החיילים שיחזרו לשלום. שאלו אותנו איזה צד צודק, לדעתנו. ערכנו להם סיור בבית, הראינו להם את החדר של הילד הקטן, את החלונות שעפו מהמקום, את הזכויות המתנפצות, את הכריות והשמיכות הקרועות. אמרנו להם: 'זה החדר של הילד הקטן שלנו. דמיינו שהוא היה בחדר שלו, כשהטיל נפל. עכשיו תחליטו אתם איזה צד צודק…'
"היה פה בלגן הזוי. חוץ מהתקשורת, כל אשקלון עלתה לרגל. אנשים נכנסו הביתה, הסתובבו. מכל החלונות ראינו ראשים מציצים. זה היה מחזה סוריאליסטי. ראש העיר דאז גר שני בתים לידנו. הוא הגיע להתראיין וסיפר לכולם ש'סלומון הם שכנים שלי ובאתי לחזק אותם'. הייתה לנו מערכת יחסים ידידותית שאפשרה לי לומר בהומור: 'הייתי מעדיפה שהטיל ייפול אצלך ואני אבוא לחזק אותך…'
"באמת השתדלנו לחזק. אני זוכרת שרוני בראון, שר האוצר דאז, גם הגיע, והוא סיפר לתקשורת שהוא מגיע למקומות נוספים שנפל בהם טיל, ובכל מקום הוא רואה אנשים מבוהלים, ובוכים וחרדים. אבל הרב סלומון ואשתו לא מפסיקים לחייך. לא תכננו לחייך בלי הפסקה. וגם לא התכוננו לתפקיד 'המחזקים'. המילים באו לנו באופן טבעי, וכך גם החיוך.
"כשקיבלנו הצעה להתפנות לבית מלון, סירבנו. העדפנו להישאר בבית, למרות החלונות החשופים, כי הרגשנו שהקדוש ברוך הוא שם אותנו במקום שבו אנחנו יכולים לדברר את הארץ, לספר כמה היא טובה. גם שנה אחרי נפילת הטיל, מכוניות נעצרו לידנו ברחוב, ואנשים זרים הודו לנו שחיזקנו אותם".
ממשיכים לחזק גם היום?
"כן, אני משתדלת ללכת לבתים שחוו פגיעות ולהגיד שהכל בסדר, גם אם זה לא נראה ככה כרגע. גם בעלי משתתף בהסברה. מדבר בכולל. מוסר שיעורים מכל הסוגים. שנינו מחפשים הזדמנויות לחזק, לתמוך".
שכונת הטייסים
המבצע האחרון החזיר אותך אחורנית, לימים ההם?
"כהוגן, היה מטח של טילים על הרחוב שלנו וברחובות הסמוכים. נפל טיח מהתקרה, מעוצמת ההדף. והחשמל קרס. היינו לילה שלם בלי חשמל. והיו אזעקות. ואין אור ברחוב, ובבית. וצריך לגשש בחושך את דרכנו למקלט. ואי אפשר להטעין את הטלפון ולדבר עם הילדים המודאגים… הימים ההם בהחלט חזרו אלי.
"האתגר האמיתי בזמן מתקפה הוא בחוץ. מילא, כשנופל טיל ואנחנו בבית, אנחנו יכולים לרדת למקלט. אבל מה קורה כשאנחנו ברחוב בזמן אזעקה? לא תמיד יש כתובת קרובה לרוץ אליה, להתחבא בה.
"כמה ימים אחרי שהטיל נפל על הבית שלנו, הלכתי ל'איש אלומיניום' לבחור חלונות ודלתות חדשים. הייתי ברחוב כשנשמעה אזעקה. הסתכלתי סביב, זה היה רחוב של בתים פרטיים, כולם מגודרים. אין לאן להיכנס והיכן להסתתר. נשכבתי ברחוב, ליד גדר נמוכה של חצר פרטית. האזעקה צרחה, והרגשתי איך ליבי מתכווץ ומאבד נשימה, ועוד אחת. רק אז התעורר בי הפחד שמשהו עלול לקרות. אחרי החוויה הפרטית שלנו לא יכולתי להתעלם מהעובדה שטילים נופלים, וכשהם נופלים, הם עלולים להרוג. חזרתי הביתה, מזועזעת מהחוויה. דיברתי עם בעלי על המציאות הזו, שבה אנשים נמצאים ברחוב בזמן אזעקה, ולא תמיד יש להם מקום להיכנס אליו.
"באמצע הלילה הייתה אזעקה. רצנו למקלט, ופתאום דלת הבית נפתחה בסערה, וגבר זר נכנס פנימה. שאל, היסטרי: 'איפה המקלט?' בלי 'שלום'. בלי 'מי אתם, מי אני'. הצבענו לכיוון המקלט, כאילו זאת האפיזודה הכי טבעית בעולם, שמישהו זר ייכנס לנו הביתה. ושלושתנו רצנו ביחד, למקלט. רק אחר כך הוא סיפר לנו שהוא היה ברחוב בזמן האזעקה. לא מצא מקום להתחבא, אז הוא נכנס דרך הדלת הראשונה שראה. אמרתי לבעלי: 'אנחנו חייבים לשים שלט בחוץ שיזמין את כל העוברים ושבים להיכנס אלינו בזמן אזעקות'. ומאמירה למעשה. לקחתי לוח ולורד שחור. הכנתי שלט מעשה בית. תלינו בחוץ. ומאז הבית שלנו הוא מוקד עלייה לרגל בזמן אזעקות. התחלתי לקנות כיבוד.
"לא מזמן הגיעו אנשי פיקוד העורף, התאספו אצלנו. הגיעו גם קיבוצניקים שעברו באזור. יש אנשים שאנחנו פוגשים שוב ושוב, יש גם אנשים חדשים. לא רק חתונות מכירות לנו אנשים חדשים".
מקשיבה לשלווה שבה את מדברת. איפה את 'קונה' אותה?
"מתנה משמים. ברוך השם, הייתה לי ילדות נהדרת, ואני משתדלת היום, ממקומי הבוגר, לשמח אחרים. משאירה כל דבר בפרופורציות".
ובכל זאת, איך חיים עם פחד מוות?
"לכל מציאות אפשר להתרגל. בזמן 'עופרת יצוקה' לא הייתה עדיין 'כיפת ברזל', וכל טיל פגע. במבצעים הבאים התרגלנו לקיומה של 'כיפת ברזל', ואז בא המבצע האחרון, ועוד פעם נחשפנו לנפילות ישירות, כי המערכת לא הצליחה ליירט את כל הטילים שנשלחו אלינו. אנחנו נעים ממצב למצב, ובכל מצב מוצאים את הדרך להתמודד עם הפחד.
"אגב, בזמן 'עופרת יצוקה', הבית שלנו אמנם נפגע אבל לא עלה באש. במתקפה האחרונה הרבה בתים שנפגעו עלו באש. אמרתי לבעלי שאנחנו צריכים להקדיש מחשבה לשאלה מה קורה אם פוגע בבית טיל, ופורצת שרפה. אני לא מאמינה במימרה שטיל לא פוגע פעמיים באותו מקום. חושבת שבגזירתו של השם יתברך הכל יכול לקרות, והתחלנו לחשוב יחד מה נעשה, חלילה ולא עלינו, במקרה של פגיעה ושרפה. מה נציל. מקדישים מחשבה גם לתרחישים כאלה.
"לתחושתי, אלה שנמצאים בחוץ נלחצים יותר מאיתנו. גידלתי ילדים באשקלון, תחת מתקפות טילים, והם יצאו בלי צלקות, ברוך השם. המציאות הזויה, אבל אני משתדלת לקחת כל תקופת חיים כחוויה, למצוא בכל מאורע את הזווית המעניינת, המחכימה".
איך מקיימים שגרת חיים כשהמציאות הזויה?
"לא מקיימים. אין שגרה בזמנים כאלה. בין האזעקה לנפילה יש לנו שלושים שניות לרוץ למקום מקלט. איך אפשר לקיים ככה שגרה? בזמנים כאלה אני משתדלת לא להיות בחוץ. בכל פעם שאני בחוץ, ונשמעת אזעקה, אני חוזרת אחורנית לימים ההם. שומעת שוב את הקולות, מריחה את הריחות. כבר יודעת כמה ההרס עלול להיות גדול, וקשה לי לחשוב עליו.
"הילדים הנשואים שלנו לוחצים עלינו שנעבור לירושלים. לעת עתה, מעבר לא נמצא בתוכניות שלנו, אבל לכבוד שבועות, שהתקיים בדיוק באמצע 'שומר החומות', נסענו לירושלים. בעלי הוזמן למסור הרצאה בליל שבועות ב'בית וגן'. הוא לא רצה לנסוע, אבל כאשר הוא שמע שבית הכנסת נסגר בגלל מתקפת הטילים, הוא הבין שזה סימן משמים, ונסענו. שמחתי שנסענו, כי הרגשתי בימים שקדמו לחג שאני קופצת באופן לא רצוני בכל פעם שנשמעת אזעקה. הגוף שידר שהוא מתוח, ומשהו לא רגוע בו. כנראה נזקק להפוגה מהאש.
"בזמן הנסיעה לירושלים, תפסה אותנו אזעקה. יצאנו מהרכב מייד. נשכבנו על שולי הכביש. אחר כך הבן שלנו אמר לנו שזה היה מעשה מסוכן, ובנס לא קרה לנו כלום. אם נשמעת אזעקה, לא עלינו, כשאנחנו בדרך, אסור להישכב על שולי הכביש, כי נהגי המכוניות שדוהרות על הכביש ורוצים לעצור גם כן, לא רואים אם מישהו שוכב על השוליים, והם עלולים לפגוע בו. במקרה כזה צריך לעבור את מעקה הבטיחות ולהישכב מעבר לכביש.
"ראיתי לא מזמן תמונה של אם אשקלונית בזמן אזעקה. הצלם תיעד אותה; יוצאת מהרכב, עם שני ילדים קטנים. מתכופפת אליהם, מחבקת אותם. הפנים שלה, וכל שפת הגוף סיפרו כמה היא מבועתת. בחסדי השם, לא קרה לה כלום. אבל במקרה של אזעקה בזמן שהייה בחוץ, צריך לשכב. כשהטיל נופל, הוא פוגע ברצפה, והרסיסים עפים מחצי מטר ומעלה. אצלנו, למשל, גם הגג נהרס. הרובד הבטוח יותר הוא חצי המטר התחתון בין הקרקע לאוויר. לכן צריך לשכב, 'לאבד גובה', בזמן אזעקה. שלא נצטרך ליישם, אבל ההנחיות האלה קריטיות, וכדאי להכיר אותן".
מה הרגע הכי קשה?
"הלילה. אל תגלו לחמאסניקים, אבל אם הם רוצים לשבור אותי, שיירו רק בלילות. ביום, כשיש אזעקה, אני לוקחת הפסקה, יורדת למקלט. בלילה, עד שסוף סוף מגיעה מנוחה לגוף היגע, נשמעת אזעקה, מקפיצה למקלט. ושוב למיטה, ושוב למקלט. המעברים החדים האלה ממצב של שינה למצב של ערות משאירים את הגוף דרוך כל הזמן, וזה מתיש. וגם היקיצה החדה, בלי שום שנייה של התאוששות, עושה טראומה לגוף.
"היו לילות שמצאתי את עצמי מחכה לאזעקה של חצות, ורק אז הולכת למיטה. לחסוך לעצמי יקיצה מבוהלת אחת. הגענו למצב פרדוקסלי שבו אנחנו מחכים לאזעקה כדי להיות אחריה. מחזיקה מעמד בזכות התזכורות שאני נותנת לעצמי בלי סוף, שזאת תקופה קצובה, ותכף נהיה אחריה בעזרת השם".
משכן פז
מרגישה שאתם לבד, בדרום? מנותקים מהמרכז והצפון השקטים?
"ממש לא. מרגישה שכל עם ישראל איתנו, בכל מקום שבו הוא נמצא. אנשים פותחים דלת לאנשים זרים, מזמינים אותם להתארח. במבצע האחרון, ההזמנות האלה היו משמעותיות ממש, כי לצערנו, חלק מבתי המלון הפקיעו מחירים ולא אפשרו לאנשים שרק רצו הפוגה לקבל אותה במחיר הוגן. אבל ברוך השם, עם ישראל אינו לבד, ואנשים פתחו דלת, ולב. שלחו לכאן כמויות של אוכל.
"אלי, אישית, הגיע משלוח של מנות חמות שמישהו תרם לתושבי אשקלון. פרסמתי שכל מי שרוצה לבוא לקחת אוכל חם, מוזמן. ואנשים אכן באו. אגב, הרבה פעמים מגיעים אלי משלוחים חמים. אנשים עושים אזכרות, ונשארות להם כמויות של אוכל טוב. הם שואלים אותי מה לעשות באוכל, כשאני באה לנחם, ואני מציעה להעביר אלי הביתה, מבטיחה לחלק אותו לכל מי שזקוק לו. ומבקשת בהזדמנות זאת גם מאנשים שעושים שמחות ורואים שנשארו להם מנות מיותרות: אל תזרקו שום מנה. תעבירו אלי, אני כבר אמצא את האדם שישמח בה".
אנשים מבקשים גם מזון לנשמה?
"בוודאי. בזמנים כאלה יותר מתמיד, אנשים מחפשים כוח, מחפשים חיזוק אמוני. מייד לאחר אסון מירון שמעתי את הרב אביגדור חיות שאיבד ילד ותלמיד באסון הנורא, והבחנתי כמה כוח המילים שלו מעניקות, לחרדיים, לדתיים, לכולם. חשבנו, בעקבות האסון, להתחיל לקיים בחצר שלנו הרצאות קבועות שתקרבנה לבבות. הרב חיות הבטיח להיות המרצה הראשון של המיזם. התפילה שלנו היא שיבואו אנשים, ונזכה לקרב. זאת הסיבה שאנחנו גרים כאן, בסביבה חילונית. זאת המורשת של אבא. אנחנו חלון הראווה של הציבור החרדי, ולפעמים אנחנו ההזדמנות היחידה של הציבור החילוני להיפגש, להכיר.
"בזמן 'שומר החומות' הגיע לכאן צוות של אחד מערוצי התקשורת הגדולים בארץ. הם ראו את השלט בחוץ שמזמין כל עובר ושב להיכנס בזמן אזעקות, נכנסו, שאלו מי היה אצלנו. תיווכנו בינם לבין קיבוצניק מ'אור הנר' שהתארח אצלנו, אדם לא דתי. הם היו המומים, שאלו: 'מה, אתם מקבלים כאן כאלה?' צחקנו. אמרנו להם: 'אנחנו מעדיפים כאלה'.
"גם בתקופת הקורונה, רוב הזוגות שהתחתנו אצלנו לא באו בכלל מהסקטור החרדי. היו בהם אנשים שפגשו לראשונה, בגלל החתונה, אנשים חרדיים. אנשי התקשורת שאלו אותנו, מה 'החוקים' שלנו, איך צריך לבוא אלינו. השבנו שאין חוקים. בואו איך שתרצו. העיקר, בואו". @3=אייקון סיום כתבה
