גזלו לי את עצמי

לכו תכתבו כתבה על תופעה שלא ממש אפשר להגדיר אותה, אי אפשר לתת לה רשימת מאפיינים חד משמעית, קשה לצייר לה תמרורי אזהרה, אי אפשר לדעת בוודאות איך לא להיקלע אליה… אבל זאת בדיוק מהות התופעה הזו: תעתוע. אין הגדרה מדויקת יותר עבורה | 'גזלות הדעת' היא תופעה כואבת והורסת, שכל מי שנמצא במערכת יחסים פוגענית צריך להכיר כדי לזהות, כדי להתרחק, כדי למצוא את עצמו מחדש | ויש גם קריאה: אל תחליטו על דעת עצמכם להתרחק או להישאר, תשאלו דעת תורה, אלו דיני נפשות | כבודי ועצמי

מאחורי הקלעים: האוזנייה מחוברת לי לאוזן כשאני מקלידה את הדברים שגיטי גפני, פסיכולוגית קלינית מומחית, מתארת במקצועיות.

הראש שלי מרוכז לגמרי. אני מוכרחה לעמוד בקצב הדיבור שלה. כל כולי אחוזה בחלקים הקוגניטיביים-טכניים.

פתאום, כשהיא עוצרת לרגע ויש פסק זמן לנשום, אני מגלה שהקרביים שלי מתהפכים, ש… קצת קשה לי לנשום. אני מספרת את זה לגיטי (בכל זאת, פסיכולוגית) והיא מגיבה לי: "בדיוק. זה הסימן. זה מה שאנשים שעוברים גִזלייטינג צריכים ללמוד. כשהעצמי בסכנת פירוק, כשהראש עובר תעתוע, כשהמחשבות מתחילות להתערבל, נותר להקשיב לגוף. וכשהוא מרגיש מתהפך, זה איתות ששווה להקשיב לו ולהאמין לו. כי את הראש, את המחשבות ואת העצמי ניתן לתזז, הגוף נשאר שם נאמן וצועק את הצעקה של מי שעובר גִזלייטינג".

ואם רק משמיעת תיאורים הכל מתהפך שם בפנים, מה קורה למי שבאמת חווה גזלייטינג?

ניסיון להגדרה

כל ניסיון להגדיר את המושג הוא רק ניסיון. אין ספק. בתחומים אפלוליים כמו אלו, בתופעה חמקמקה כמו כספית, ניתן רק לנסות להסביר את התסמינים, אפשר רק ללקט, פיסות פיסות מתוך הערבול הגדול של האמת והשקר המתעתעים.

גִזלייטינג הוא צורה של מניפולציה פסיכולוגית הגורמת לקורבן לפקפק בעצמו, בחוויותיו ובתפיסתו את המציאות, במטרה להשיג שליטה רגשית, פיזית או כלכלית עליו.

תרגום המילה 'גזלייטינג' הוא 'אורות הגז' – מחזה שנכתב לפני תשעים שנה. במחזה ישנה אישה שבעלה מתעתע בה באמצעות מנורת הגז. הוא מגביר ומנמיך את אורה לסירוגין, יוצר צללים בחדר, וכשהיא תוהה על כך הוא מסביר לה ש"הכל בראש שלך!" היא מתחילה לפקפק בשפיותה, כי בעלה מדבר אליה בארשת תימהון על פניו. הוא לא מבין: איך היא רואה בכלל אורות וצללים?

בהמשך הוא מצרף דפיקות על הקירות, וגורם לה להאמין כי דעתה השתבשה עליה לחלוטין: היא רואה אורות וצללים, היא שומעת דפיקות, והוא אומר לה בהשתוממות: "כלום לא קרה".

בעברית נקראת התופעה 'גִזלוּת הדעת', והיא כוללת הזנה שיטתית מכוונת של הקורבן במידע כוזב על עצמו ועל החוויות שהוא עובר, תוך כדי פגיעה בתחושת הזהות והערך העצמי שלו. למשל משפט כמו: "מה פתאום, לא אמרתי את זה. כולנו יודעים שהזיכרון שלך לא משהו"… או: "את ממש מבלבלת אותי ומעוותת את המציאות כשאת אומרת לי את זה!" גם אתן מתחילות להרגיש את התעתוע, למי להאמין?

"תארו לכן", מספרת גיטי גפני, פסיכולוגית קלינית שמטפלת רבות בנפגעות מערכות יחסים נרקיסיסטיות ודומותיהן, והתיאור שלה מפחיד למדי: "תארו לכן בעל שקונה לאישה שלו טבעת יהלום. היא מתרגשת, מרגישה מוערכת, ראויה, בטוחה במערכת יחסים שמעניקה לה כל כך. למחרת הוא אומר לה: 'תביאי לי את הטבעת, אני אשמור לך עליה. את עלולה לאבד אותה'. משהו מתחיל להתבלבל: אני עלולה לאבד? אם מישהו שנתן לי מתנה כל כך יקרה – וזה סימן להערכה שלו כלפיי, חושש שאאבד את הטבעת אז… אני ראויה להערכה שלו?

"בשבת הוא נותן לה לענוד את הטבעת, ובלילה הוא לוקח את הטבעת ומחביא אותה. היא מתעוררת, מחפשת את הטבעת על השידה, שם הניחה אותה, ומגלה שהטבעת איננה. היא שומעת את קולו של בעלה אומר לה 'את עלולה לאבד את זה' ומבינה שאכן, היא איבדה את הטבעת. הוא 'מוצא' לה את הטבעת ומבקש ממנה שתיזהר יותר, והיא כבר מתחילה להאמין שהיא טיפוס לא אחראי, כזה שמאבד דברים. היא נכנסת לפחדים אובססיביים סביב הטבעת וסביב דברים יקרים, והוא אומר לה: 'מה קורה לך? את הופכת להיות פרנואידית!' היא מבוהלת: אולי אני פרנואידית? למה משהו בי מרגיש כלפיו ומולו כזה מין כיווץ? הרי הוא קנה לי טבעת יהלום, הוא האיש שלי! וככה, בתנועה לא פוסקת מצידו, באמירות סותרות ומבלבלות, שיווי המשקל הנפשי שלה מתערער, היא נתלית בבעלה, האיש הכל יודע. לא בוטחת בתחושות שלה, המעורערות כל כך".

משגע? כן. בדיוק כך.

"בגדול", כך גיטי, "המהות של המושג גזלייטינג היא בלבול. מצב שבו אדם מבלבל את האדם שמולו, גורם לו להטיל ספק בעצמו, עד שהביטחון וה'עצמי' כולו הולך ומתערער. זה סוג של אלימות רגשית ומניפולציה שאפשר למצוא במערכות נרקיסיסטיות ופסיכופתיות.

"אומנם ברמה מינורית כולנו עושים את זה. 'לא הבנת אותי נכון' או 'מה פתאום, התכוונתי לזה' וכל מיני גנבות דעת קטנות, בייחוד במצבים שבהם אנחנו מאוימים. אבל הן עדיין לא גזלייטינג.

גזלייטינג נעשה באופן שיטתי, ומשום כך הוא מערער את יסודות השפיות. נשים מגיעות אלי אחרי עשרים שנה במערכת נישואין, או במערכת הורית או מול בוסים, עם יומנים שלמים שהן כתבו. הן מספרות: הפסקנו להאמין לעצמנו שדברים קרו. 'הייתי חייבת לרשום ולתעד הכל כי אחרת – אטיל ספק בעובדה. בזיכרון שלי. הוא או היא יגידו שלא הבנתי, שלא זכרתי שהסכמתי. אני תמיד אצא אשמה, מדומיינת, לא שפויה'.

"ושוב, כשזה קבוע, זה יוצר נזק נפשי מהותי.

"פגשתי בחורה צעירה שיצאה לשוק העבודה ומצאה את עצמה במשרד אדריכלות עם בוסית נעימה ומוערצת. אבל לאט לאט היא התחילה לתת לה עבודות זניחות ומתישות. כשהעובדת הצעירה ניסתה לבקש שינוי הרימה הבוסית זוג עיניים משתוממות: 'אבל למה לא אמרת? אם רק היית אומרת!!!' וכך, בחיוך ענק, גרמה לעובדת להאמין שהנה, אוטוטו זה מסתדר. אבל – הכל נמשך כשהיה, רק הפרויקטים שניתנו לה הפכו להיות זניחים יותר ולא מתגמלים. 'אבל חשבתי שזה בדיוק מה שרצית, עשיתי את זה ממש בשבילך!' הצטערה המנהלת, והצער שלה נראה כן כל כך, שהעובדת נשמה לרווחה. הנה, רק הייתי צריכה לומר! כנראה אני לא באמת יודעת לומר.

וזה נמשך. 'אני אגבה אותך מול הלקוחות', היא הבטיחה כשהעובדת הסבירה שהיא לא יכלה בהתראה קצרצרה כל כך לספק עבודה מוגמרת. אבל אז – מול הלקוחות היא התאדתה. לא קיבלה אחריות, ואחר כך הסבירה באדיבות ש'תראי, יקירה, את עובדת נפלאה אבל הלקוחות לא מרוצים מהקצב, אני תומכת בך אבל אני לא הכל כאן במשרד, אני חייבת לדעת את מקומי בענווה'. והעובדת? היא הלכה והיטשטשה".

חיים ללא היגיון

מירי פנתה למערכת עם הסיפור שלה בבקשה שנכתוב כתבה, אולי כדי לקבל תוקף על גבי העיתון לחוויית השיגעון שליוותה אותה מגיל צעיר כל כך. כיום, כשהיא בעצמה אמא לכמה וכמה ילדים, ופנתה לשחרר את הבעתה התמידית ששכנה בה – אֵימה שהיא תפגע בילדים שלה כמו שפגעו בה, היא מגלה שחוויית השיגעון נדבקה בה כל כך, עד שאת כל תחושות הזוועה היא מחזיקה בתוכה באשמה גדולה.

וכך היא כותבת לנו: "אם אני מתחברת לרגעים כאלו, אני ממש יכולה להרגיש שוב את החוויה הזו שפתאום בלי שאת שמה לב איך זה קרה – את הופכת להיות אשמה כל כך! וכל זה בלי שום סיבה כלשהיא, אבל אין גם שום דרך להוכיח את זה.

"זה תסכול איום ונורא… זו זעקה פנימית כזו שאפשר להשתגע!!! ואם אני אכן משתגעת, ויוצאת לכמה רגעים מדעתי ועונה לה לא ברוגע ובשלווה (כי הוציאו אותי בעל כורחי מדעתי) אז הנה עוד קלף להשתמש  בו נגדי. כי אז היא אומרת: הנה הנה הנה אתם רואים?! (כאן זה הרגע שהיא מוחאת כפיים במרץ ובסיפוק) ואני: דיייייייייייייייייייייייייי לא יכולה עם זה יותר!!! אבל מה? להשתגע יותר? אז יהיו מחיאות כפיים סוערות יותר… אז אני צריכה לכלוא את הגל האדיר הזה בתוכי, ואפילו לבכות אני לא מצליחה, ואם אני מצליחה, אז כמובן זהו עוד קלף נגדי.

"יום אחד החלטתי לבוא אליה, וכמו שכולם אומרים, להגיע להידברות. פשוט, להניח את הרגשות הכנים שלי על השולחן. פניתי אליה ואמרתי: 'בבקשה, פוגע בי כשאת אומרת לי שאני משוגעת'. היא הסתכלה עלי בעיניים משתוממות ואמרה לי: 'אני? אני אמרתי פעם אחת בחיים שלך כזה משפט? אני?!' היא התכרכמה בהבעה נדהמת ושאלה את כולם: 'שמעתם? מירי אמרה שאני אומרת עליה שהיא משוגעת! מירי מאשימה אותי בדברים שלא ייעשו! בעוולות נוראיות!' ואז אני איבדתי את הנשימה שלי ואמרתי לה: 'אני… אני לא מאמינה… את פשוט משוגעת', והיא חייכה את חיוך הניצחון האדיר שלה, שמה ידיים על המותניים והנהנה בהבנה עמוקה: 'הנה, שמעתם מה היא אמרה עכשיו? היא אומרת עלי שאני משוגעת, שמעתם כולכם, נכון? ואחר כך היא תבוא ותטען שאני זו שאומרת עליה שהיא משוגעת, אח איזה דור'…

"בשלב הזה אני משתגעת, סופית. אין לי דרך לצאת מזה. ובעצם – אין שום דרך לפתח שיח נורמלי. בסופו של דבר תמיד אצא אשמה, פושעת, חצופה, מזלזלת. וזה… זה מבלבל גם אותי עצמי. אני מרגישה זוועה עם עצמי. רוצה להיעלם.

"עוד דוגמה? אין לי דרך להוכיח את העובדה שלא אני זו שגרמתי לפירוק של הבית. כל הדודות שלי בטוחות שהכל בגללי. וגם אני לפעמים חושבת: אוף, למה הייתי צריכה לערב גורמים חיצוניים בכאוס הנורא ששרר בבית? אולי לא הייתי צריכה לראות את הזוועות? אולי חיפשתי בעיות?

"באמת הפנימית שלי נשאר קול שפוי שיודע: המצב היה נוראי. אם לא הייתי פונה למחנכת לקבל עזרה הייתי אני וכל אחיי נרקבים שם בסכנת נפשות פשוטה.

"אז כן, סיפרתי, ולדברים שזה הציף היו מחירים. אבל האם אני זו שייצרתי את הזוועות? הרי המצב הידרדר עם כל יום שחלף. ולא, היא לא הרביצה. היא לא הרעיבה. אבל היא נכנסה לתוך הראש שלי ושיחקה בכל העצמי שלי – כרצונה. שיגעה והטריפה את הדעת. והדודות שלי שומעות עד היום: מירי הזו והספרים שהיא קוראת… יוצרת מכלום פיל! ממציאה את מה שהדמיון הקודח שלה רואה, והנה, תראו מה הדמיונות הנוראיים האלו עושים. מי היה מאמין שילדה תפרק ככה את הבית של ההורים שלה? שבת תכניס את המחנכת שלה לבית של ההורים? לאן הגענו?

"אני יכולה לומר", ככה מירי, בצעקה כל כך גדולה שאיש לא ישמע, "שרק כדי להבין את העובדה שהיה כאן משהו לא תקין, נדרשו לי שנתיים בטיפול. ולהגיד שהפנמתי את זה? לא. זה קשה, מציף כל הזמן בתעתוע. יש כל כך הרבה רגעים שבהם אני מתפתה 'לשכוח' את הזוועה, ורוצה, יותר מדי רוצה, לחזור לשפיות של בית עם אמא שרואה את הבת שלה ואוהבת אותה באמת. אני מנסה להתקרב, ונכווית קשות, כמובן. אבל איך אפשר לצוות על הלב להפסיק לרצות אמא? ואיך אפשר לחיות עם אנשים כאלו ולשמור על שפיות?

"אז כן, אנשים מפנים אלי אצבע מאשימה: היא לא בקשר עם אמא שלה, אמא שלה לא הייתה בחתונה שלה, בלי שהם מנסים לדעת למה, כמה, ומה לא עשיתי כדי ליצור איתה קשר ולהזמין אותה.

"וזו קריעה. קריעה איומה. אמא שלי היא… היא ממש נורמלית ועובדת בתפקיד מכובד, אז למה, למה אין לי אמא??? היא לא רוצה בי? לא רוצה נכדים? משפחה? והכל בגלל? בגלל מה? אלוקים, אני שוב נקלעת לטירוף הזה: אני אשמה או לא???"

לא יודעת איך אתן, אבל אני שומעת את הצעקה של מירי מהדהדת מקצה אל קצה. היא צריכה לבחור בין אהבה לבין שפיות.

וזו בחירה קשה. קשה מדי. בלתי אפשרית כמעט, הייתי אומרת.

קווים מתעתעים

איך מציירים תעתוע?

איך מציירים בועת סבון קסומה שמצליחה להיכנס לתוך הראש ולהזיז בתוכו נימים, עורקים, אונות וחלקי חומר אפור?

איך מציירים אותה בקווים? גיטי מנסה:

"כאמור, גזלות הדעת הזו מאפיינת מערכות קשרים של נרקיסיסטים או פסיכופתיים. קיים הבדל גדול בין אישיות נרקיסיסטית לבין אישיות פסיכופתית, אבל לצורך עניין הגזלייטינג, בסיס ההרס הוא חוסר היכולת שלהם לפגוש את עצמם האמיתי, פחד עצום מהמפגש הזה, והעובדה שהם ניזונים רק מהחיות של האחרים ומהשליטה המאסיבית בהם".

בכנות? אפשר לרחם עליהם רחמים עמוקים ואמיתיים מאוד. אבל כאן בדיוק טמון המוקש. כי את הרחמים הם לא ייקחו לצורך ההתקדמות האישיותית שלהם. הם ישתמשו בכך רק כקרדום לחפור את הקבר של הסובב אותם. ולזה… לזה לא נרצה לתת יד, אף על פי שאנחנו ידועים כרחמנים. אפילו גיטי, שהיא כבר שנים ארוכות בתחום, ומכירה אותו לפני ולפנים, כנה:

"אודה ואתוודה: לא הצלחתי להושיע אף אחת או אחד מאלו שהגיעו אלי עם נרקיסיזם קשה ועם יצירת גזלייטינג אצל הקרובים להם. הם בדרך כלל מגיעים לטיפול רק כי הקרובים להם מכריחים אותם ללכת לטיפול ועוזבים את הטיפול מייד כשהם יכולים, בלי יכולת להתבוננות פנימית עמוקה, כזו שמקבלת אחריות ומייצרת עולם רך יותר וטוב יותר לעצמם ולסביבתם.

"ואפילו יותר מזה, גם מולי הם יכולים להשתמש באותם דפוסים בדיוק: ישבה מולי מטופלת ואמרה לי: 'אני לא יודעת איך את עושה את זה, אבל את עושה את הפרצופים הנכונים והם עובדים עלי נהדר'. לרגע התערערתי בעצמי: אני עושה פרצופים נכונים או לא נכונים? אני עושה מניפולציות זולות כדי 'לעבוד' עליה? פתאום גם אני לא סמכתי על עצמי שם, על הכנות שלי והאותנטיות שמחייבת פגישה טיפולית.

"התעתוע הוא באמת גדול כל כך: הגיעה אלי אישה שעל פניה הייתה מקסימה כל כך וטובת לב. באחת הפגישות היא סיפרה איך 'זרקה' מהעבודה מישהי, כי היא אמרה מילה לא נכונה, ו'זה' – הזריקה, הייתה צריכה כבר להיעשות. היא סיפרה את זה בחיוך ביישן ובטון רך, שלקח לי זמן לזהות: האישה הזאת מספרת לי זוועות שהיא עושה, בתעתוע רך ואדיב! אני נופלת בפח שלו!"

ואלו פחים עמוקים ומסוכנים. עם פוגעים צריך לדבר בשפה של פוגעים. ויש לכך מומחים ספציפיים מאוד.

תמרורי אזהרה

איזה כיף להגיע לחלק הזה בכתבה. זה חלק שבו נחלק תמרורים. נעמוד איתם וננפנף בחוזקה תוך כדי תחושה של: הנה, לא יוכלו לשגע אותנו. בשום אופן. אנחנו יודעים מהם התמרורים. אנחנו מזהים. אנחנו נזהרים.

ואוף.

זו פיקציה. בפועל, יכולות התמרון מתוחכמות עד כדי כך, שגם את המומחים – גוזלי הדעת הללו יכולים לשגע. גם גיטי תעיד על כך. הם בעלי קסם אישי גדול ויכולת מפעימה לומר את המילים הנכונות, אלו שיגעו באוושת הלב הכי רכה, זו שתנענע את מיתרי הכינור שלא ידענו שיש בלב שלנו בכלל. רק אחרי שהושג אמון מלא, תתחיל המניפולציה.

גיטי מסבירה למה היא לא תנופף בדגלים. "בפועל, אין אבחנה מסודרת, וקשה ומסוכן באמת לזהות גזלייטינג על סמך סיפור או שניים. עם זאת, המחקרים עדיין לא מפותחים מספיק כדי להכניס את התופעה לאבחנה. אני מאמינה שזה ילך וייחקר עם השנים. בינתיים, אנחנו לומדים 'תוך כדי תנועה'. בפועל, ומכיוון שאני עובדת הרבה עם נפגעי התעללות כזו, אפשר למצא בה סימנים.

"זו התעללות שמשאירה סממנים נרחבים בנפש כמו ב-CPTSD (הפרעת דחק פוסט טראומתית): יוצרת הפרעה מהותית. יש ערעור נורא ביסודות של האדם, אף על פי שלמרבה ההפתעה הפגיעה היא לפעמים בכלל לא ראשונית. יכולה נערה מבית טוב ומילדות בריאה, כזו שהיסודות הנפשיים שלה ניצוקו בטוב, לעבור התעללות כזו ולהרגיש את הערעור היסודי הזה, ונראה אותה לחלוטין כמו מי שעברה פגיעה ראשונית ביסודות הנפש שלה.

"כי העוגן שלנו הוא היכולת לסמוך על ה'עצמי' שלנו: על תפיסת המציאות, על ניסיון העבר, על הבנת המפה, וכשכל זה מתבלגן, אנחנו אבודים ומחפשים מושיע, והמושיע הזה בדיוק משגע אותנו. אנחנו מחפשים הגנה ומקבלים ערעור.

"אפשר לגלות שאדם עובר גזלייטינג לפי רמת הפירוק שבה הוא נמצא. כשמישהי מגיעה לטיפול ואני רואה שמשהו בה מנותק מהרצונות שלה, מהעצמי הפנימי שלה, מהביטחון בקול שלה, אנחנו בודקות מאיזה אזורי נפש זה מגיע. אחד הסימנים הוא כשהיא מספרת על מערכת יחסים של הרים וגבעות, 'היי' גדול של קרבה, דאגה והתמסרות שגורמות לאמון, ואז 'דאון' מפרק. כל זה גורם לתלות גדולה, כי אם נחזור למשל לאותה בוסית ממשרד האדריכלות, העובדת רואה מנהלת מסורה שמעידה על עצמה שהיא ענווה ורגישה, ואז – אותה מנהלת מגיעה, מצביעה בזרקור רב עוצמה על כל הטעויות הקטנות שלה ומהנהנת ב'אנחנו כאן, נתמוך בך'. העובדת מפסיקה להאמין לאינטואיציות שלה, זה הולך ומתפשט, והבוסית שואלת אותה בדאגה: 'למה את לא סומכת על שיקול הדעת שלך?' וזהו. היא כבר באמת מפסיקה להאמין לעצמה.

בטיפול נבדוק ממתי הכל התחיל. האם זה היה מאז ומעולם? האם משהו קרה לאחרונה? באילו רגעים היא מרגישה שהיא מתרסקת? מול מי?

"אחד הסממנים הנוספים הוא תחושת האשמה שמרגיש הקורבן. למשל מי שמכה את הילד שלו ומסביר לו 'אתה הבאת אותי למצב הזה, כי שברת את הכוס!' כשזה מתמשך ומתוחכם, הילד מתחיל להאמין שהוא הגורם לרעה הגדולה, הוא הפגום והלא בסדר.

"בדרך כלל יש עוזרים לאותו אדם נרקיסיסט או פסיכופט, 'קופים מעופפים' (מונח בפסיכולוגיה פופולרית שהסברו בהמשך) שמסייעים לערער לאחרים את השפיות. סיפר לי אדם שאבא שלו היה מתפרץ באלימות קשה בגלל כל מבחן שהציון בו לא היה מאה אחוזים עגולים, ואמא הייתה מחזקת את אבא: 'תראה מה אתה עושה לאבא, יש לו לחץ דם גבוה, בגללך הוא עוד יקבל התקף לב!' והילד הנבוך, שקיבל רק 93 במבחן, מרגיש אשמה איומה: אני הורג את אבא. אני גורם לו להתעצבן. הסימן האדום הזה על הלחי שלי? הוא מגיע לי ומגיע לי גם יותר. וממקום של 'כיבוד הורים' התחושה עוד יותר מתערערת".

שירה, שעברה גם היא חוויה דומה, מספרת בשינוי פרטים כמובן: "מי שהיה פעם בעלי היה אומר לי: 'כשאנחנו הולכים יחד את תלכי בצד הפנימי של המדרכה, ככה אשמור עלייך'. היות שהייתי נשואה טרייה, האמנתי שהוא כנראה דואג לי מאוד. אבל… למה צריך לדאוג לי במדרכה? אני בת עשרים! התבלבלתי. אבל החלטתי להתמסר לדאגה שלו. המעניין היה, שכאשר היה לי רצון משל עצמי, לא הייתה שום אפשרות להשמיע אותו. בסך הכל רציתי שנשכור דירה בשכונה אחת ולא באחרת. זה קרוב לעבודה שלי, ומצאנו דירה מעולה במחיר הגיוני מאוד. גם ההורים שלי גרו קרוב. אבל הוא לא הסכים אפילו לראות את הדירה, והגדיל לעשות ואמר לי שאבא שלו לא מסכים בשום אופן לדירה בשכונה שבה רציתי לגור".

עוד קצת על 'קופים מעופפים':

הקופים הללו יכולים להיות כל אדם מהסביבה של הנרקיסיסט שפועל בשליחותו של הנרקיסיסט, בדרך כלל שלא מתוך מודעות אלא רק מתוך רצון להסתופף בקסמו של אותו אדם שכאמור, יש לו קסם אישי רב. הקוף הזה מאמין לפרסונה המזויפת של התוקפן, פועל בשליחותו ומוסיף שמן למדורה שבה נשרף הקורבן.

אז כן, זו אחת הפגיעות המתעתעות ביותר, והקשות לזיהוי.

איך אפשר לתקן

ד"ר יאיר כספי כתב, בין היתר, את הספר 'הילד שהציל את אמו'. הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספר הוא מתאר אמא חולה מאוד, שמשתילה במוחו את הזיותיה הקודחות. מתעתעת בו, בתפיסותיו ובעולמו הפנימי, כדי שישרת אותה ואת צרכיה כולם. הוא מתאר כמה קשה היה להתחיל לדעת את הזוועה. את השליטה ללא מְצרים של השיגעון על האישיות שלו: "אנשים שאומרים ההפך ממה שהם מרגישים. לא רואים באמת איש מלבדם. מיחסים את הנבזות לזולתם. אסור להם להזדקק בגלוי לאחרים. אנשים שרוצים שאציל אותם ומנסים לכפות את עצמם בטענה – שאני צריך אותם…

"כשנפרדתי מהעולם שהכרתי גיליתי קבוצה שאני שייך לה: קורבנות של פציעות קשות שכדי להתגבר עליהם צריכים לשנות את כללי המשחק שהיו שותפים בו. אנשים שאסור להם לקחת עימם אפילו מעט מן השקר שבו האכילו אותם. מיחס שהתרגלו אליו. מתפקיד שווא. סופגים ומבליגים. אנא הרשו לזעקה הגדולה לצאת מליבכם".

ולא, זו לא יציאה קלה. בכלל. כאבי הלב שסובלים אלו שנאלצים לבחור בשפיות על פני אהבה, כי בביתם שתי אלו לא יכולות לשכון יחד, הם כאבים ש… שנס שהלב לא עשוי מברזל, אחרת הוא היה נשבר מזמן.

וכך כותב ד"ר כספי:

"ליוצאים מסדום אין ברירה והם חייבים לגלות דבר שאנשים דואגים להסתיר מעצמם על משפחה שהיא לפעמים מקום מסוכן.

"ואחר כך לגלות לזוועתם איפה סדום חיה בתוכם, נהייתה לחלק מאישיותם. יש אנשים שיצטרכו לחזור ולעזוב את סדום הרבה פעמים, בכל פעם שתעלה אצלם.

"מעיר הרשע יוצאים בלי הידברות ובלי הסכמה. אין הפרידה הזו דומה לפרידות רגילות, שאפשר לחזור מהן לפעמים, או לשמור על קשר עם הנעזבים… מי שמתעקש לדרוש צדק, יישאר בסדום לעד. מסדום יוצאים ללא אהדת הסביבה. אנשים שלא היו שם לא יבינו את מי שצריך לנתק את קשריו עם עברו. היוצאים מסדום צריכים להתכונן לבדידות בחגים.

"היוצאים מסדום מאיימים על מי שהסתגל למקום. יאמרו לו שהמעשה לא הכרחי. או לא מוסרי. יגידו לו שהדרגה הכי גבוהה היא לרחם על האכזרים ולא לשפוט אותם".

ואנחנו יודעות, שדרך התורה היא להביא גאולה לעולם גם על ידי שאומרים דבר בשם אומרו: שמייצרים סדר בעולם. מה שייך למי. על אכזרים אסור לרחם. סופו של המרחם עליהם, להתאכזר על רחמנים. (מדרש תנחומא לפרשת מצורע).

אם ד"ר כספי מדבר ראשית על השבת הסדר על ידי ניתוק הקשר עם המתעלל שעושה בדעת של האחר כרצונו, מגיעה גיטי גפני ומוסיפה:

"העבודה הטיפולית היא לייצר את האמון העצמי מהתחלה. לפגוש את העולם הרגשי, ולהתחיל להבין שלא ניתן לקום בבוקר וכל הקיום העצמי שלי, הביטחון, האמונה, התפיסות והמחשבות – יהיו תלויים במצב רוחו של מישהו אחר, במחשבות ובתפיסות שהוא מחדיר לתוכי. להתחיל להבין שיש לכל אדם גם קיום משל עצמו: דעות, רצונות, יכולות ושיווי משקל שלא אמורים לערער אותו בכל בוקר מחדש.

"בטיפול אנחנו קודם כל מנסים לייצר את ההבנה שכשמישהו מערער את האמון הבסיסי שלך בעצמך, זה לא דבר תקין. אנחנו מנסים אט אט ללמוד להקשיב בחזרה לקול הפנימי, זה שקשוב לצרכים של העצמי, זה שלא נמחק אם אומרים לו 'את לא יודעת לשמור על הטבעת, אני אשמור לך' ולבחון: האם אני לא יודעת לשמור על הטבעת או שמישהו מערער את האמון שלי בעצמי? רוב העבודה שלי עם נפגעים הוא לייצר נפרדות מהמתעלל או המתעללת, ואמון בעצמי שלהם.

"לעזור להם ליצור 'עצמי' לכיד: כזה שמאמין לכוחות שלהם, לכוח הזיכרון שלהם, כזה שמקבל את החולשות באהדה ונשען על החוזקות. הרבה פעמים הם נתלים בי: תגידי לי מה אני צריכה לעשות, מה אני צריכה לחשוב, מה מרגישים במקרה כזה. ואני צריכה להתיר את השחזור העצוב הזה, ולהחזיר להם את הכוח: למה אני יותר נכונה ממך? בואי נקשיב לך. בואי נחזיר אותך להיות נכונה. נכונה ומחוברת ללב שלך. מה קורה אצלך עכשיו?

"אחת הטקטיקות לנפרדות היא טקטיקת 'האבן האפורה' שבה אנחנו לומדים להפסיק להבין רגשית את המתעלל, ובמקום זאת לזהות מה הוא עושה לנו, לזהות את הפגיעה ולהפסיק להגיב רגשית אליה. לא להגיב כלל לתוכן. ככל שהגבולות ברורים – יש הקלה בקשר".

מתברר שדי מרתק ליצור 'אבן אפורה', וזה דורש הרבה השקעה ועבודה רגשית בכלל לא אפרורית: נדמיין לעצמנו רחוב שוקק חיים, מלא במכוניות, עצים גזומים ופריחה מדהימה. מסתבר שלא נשים לב לאבן אפורה שמוטלת בצד הדרך, נכון? אותו דבר כאן – אם הבוסית מתאפיינת בהתנהגות של גזלות דעת ולא שייך כרגע להתפטר, ואם חלילה קרובת משפחה שלך היא כזו, אם תהיי 'אבן אפורה' כזו שלא מעניינת וחסרת תועלת עבור המתעלל, העניין בך ירד.

בכל מערכת יחסים בריאה, מעורבות רגשית היא סימן לקשר בריא, תורם ונתרם. במערכת יחסים חולה, המעורבות הרגשית מנוצלת לטובת הפוגע. ככל שיש יותר ביטוי רגשי, שיתוף, דאגה ואפילו גם סתם ויכוחים ודרמות, יש יותר 'דלק נרקיסיסטי' לפגיעה.

כדי להיות 'אבן אפורה' צריך פשוט לעשות את ההפך ממה שמעניין את אותו מניפולטור. להגיב באופן מינימלי ושטוח, להוריד תגובות למינימום ללא פירוט וללא הסברים. יבש-יבש. אפור-אפור. מסתבר שלא יהיה קל להיות אבן אפורה בקרבתו של המתעלל, אבל עם נחישות, זה בהחלט יכול לעבוד ולצמצם נזקים.

רק מה? תוך כדי הפיכה ל'אבן אפורה' יהיה חשוב מאוד לשמור על חיים ססגוניים, מלאים ועשירים במיוחד, בכמה שיותר מערכות יחסים אחרות, כדי שהאפרוריות הזו לא תשתלט, חלילה, על החיים, ותכבה אותם.

אין כניסה!

יש סיכוי שלא ניכנס לעולם למערכות הרסניות שכאלו?

מסתבר שלא. העולם שלנו לא חף מסכנות קשות, לגוף ולנפש. ובכל זאת, אנחנו לעולם לא חסרי תקווה. יש גם מה לעשות:

"קשה מאוד לזהות את הפגיעה, כי כאמור, 'העצמי' של האדם: התפיסות שלו, המחשבות שלו, הרגשות, עוברים תעתוע קשה", מזכירה גיטי ומוסיפה: "לכן אחד העוגנים המרכזיים יהיה הגוף: תרגישו מה קורה לכם מול האדם. הגוף מזהה דברים עוד לפני שהחשיבה עובדת. זו יכולה להיות תחושת מתח לא מובנת בגוף, משהו הולם בלב באופן לא ברור, קרביים מכווצים".

וזו באמת בשורה. כי ללמד ילדים להקשיב לאינטואיציות שלהם אפשר להתחיל בגיל צעיר מאוד: תקשיבי רגע למערכת העיכול שלך. מה היא רוצה כעת לאכול? תקשיב לגוף שלך עכשיו, כשאתה יושב מול הים. איזו תחושה יש לגוף? ומה קורה לך בכתפיים כשאת מריחה פרח? והנה, היום כעסתי עלייך בטעות. מה הרגשת בגוף כשכעסתי?

החיבור הפשוט הזה יוצר לילד, ובואו נודה – גם לנו, למבוגרים, היכרות עם התחושות של הגוף ואמון בו. יש לו, לגוף, תבונה עמוקה משל עצמו, תבונה שעוקפת הרבה הגנות ורציונל.

החיבור הזה יכול יהיה לומר לנו מתי משהו פה לא מריח, למרות חיוך קסום, למרות מילים קסומות.

"בנוסף", כך גיטי, "מטבענו, אנחנו נוטים לפרש את האחרים בהתאם לאופן שבו אנחנו מתנהלים עם אחרים. אם אני מסתכלת לזולת בעיניים אז בדרך כלל אני אומרת לו דברים בפשטות ובכנות. למה שאחשוב שאם מישהי מסתכלת לי בעיניים היא לא תגיד לי את הדברים שלה בפשטות ובכנות? למה שאחשוב בכלל שתיתכן גזלות דעת שכזו? למה שנחשוב על מניפולציה?

"ואכן, רוב העולם הוא טוב. רוב מערכות היחסים רחוקות מאוד מהמצב המתואר. רוב האנשים רוצים לעשות טוב ועושים טוב לאחרים. גם כשאנחנו והם טועים – אנחנו והם לא עושים את זה באופן שיטתי. ונקווה שאנחנו גם יודעים לקבל אחריות ולהתנצל. ועדיין, לכולנו חשוב לפתח אמון בחוויה הפנימית שלנו: אם לא טוב לנו מול אדם מסוים, להקשיב לחוויה הזו. לדעת שיש תופעה כזו, ואם משהו בגוף או בנפש מרגיש לא נוח, לא למהר להאשים אך את עצמנו, אלא לבדוק – אולי יש משהו שמאיים על הקיום שלי. אולי אני צריכה להישמר על נפשי".

וזו בהחלט עבודה שאנחנו יכולים לעשות כדי לחדד את חוש הריח הפנימי, ולנוס בעת הצורך.

אבל בשורת הסיום שלנו כן נזכיר שוב: רוב רובו של העולם מלא בטובו ברצון להיטיב. רוב רובו של העולם בוחר בטוב, ומוכן לתקן. רוב רובה של העיר זוהרת. האבנים האפורות והקופים המעופפים? הם מעטים, ובואו נקווה שגם רחוקים. רק אם הם אכן כאן, נדע מה לעשות. ]

אם יש ספק, שואלים!

בספר 'תצילני מפגע רע' שער ההלכה, מביא הרב בן ציון סורוצקין שאלה שהופנתה לגאון רבי יצחק זילברשטיין. השאלה ארוכה וכוללת פרטים מחייבי מציאות בשאלה הלכתית מסועפת. לעולם לא ניתן לפסוק ללא הפרטים שיכולים לשנות כל מקרה לגופו, כך שוודאי אין אנו מתיימרים לפסוק הלכה אלא להביא את פסקו של הגר"י זילברשטיין לשאלה שהובאה לפניו כדי ללמוד מה לשאול:

תלמידה פנתה לטיפול פסיכולוגי בשל דיכאון וחרדה וקשיי ריכוז. אט אט במהלך הטיפול עלתה תמונת מצב של התעללות מאסיבית מצד אביה של הילדה, כשאימה לא מסייעת לה. מצבה של הנערה הידרדר, והיא רצתה להעניש את עצמה על חוסר כיבוד ההורים שלה. המטפלת רצתה להשיב את הסדר לנפשה של המטופלת: להראות לה כי היא הקורבן בסיפור ולתת לה את הכוח לעמוד מול ההתעללות.

והשאלה שעולה: האם מי שערך את הטיפול קיים מצוות "ורפא ירפא" ו"השב תשיבם", או שהוא עבר על איסור בכך שהוא העלה את חלקם של ההורים במצוקותיה למודעות של המטופלת, ובכך הכשיל את המטופלת במצוות כיבוד הורים?

וזו תשובתו של הרב זילברשטיין:

"אם האב לא חזר בתשובה, פסק הרמ"א: יש אומרים דכל עוד שהאב לא חזר בתשובה אין חיוב לכבדו עכ"ד. לאור זאת אין מקום לשאלה כי אין חיוב לכבד אב רשע.

אולם הש"ך שם כתב: אע"פ שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו, יעו"ש. לאור זאת, אם האב ייוודע מהטיפול הפסיכולוגי הניתן לביתו, ושהיא מודרכת לבזות לו, הרי שיצטער ואסור לצערו.

אך ייתכן שגם כשייוודע מהטיפול, מותר לעשות זאת, כי האיסור שאסרה תורה לבזות את האב ולזלזל בכבודו, איסור זה נאמר דווקא כשהמטרה בזלזול באב היא לשם השפלה, אבל לא כשהוא נעשה למטרת ריפוי, ולתועלת של הבת, שהיא בסופו של דבר גם תועלת לאב, שתהיה לו בת בריאה, ואין זה קלון כי אם הבראה והכשרה לנישואין…. ובפרט בנידון זה שהאב החריב עליה את עולמה, וחייב הוא לשאת בצער כדי לרפאותה".

הרב זילברשטיין ממשיך לדון בהלכה במקרה שהאב כן חזר בתשובה ופסק שיש להניח שמן הסתם ניחא לו שבתו תבזהו בליבה כדי שתוכל להירפא ולהינשא, וכדי שתהיה לאב כפרה על מה שעולל לה.

הרב זילברשטיין מסיק שהמטפלת פעלה במקרה זה על פי ההלכה ואף קיימה מצוות רבות כולל "ורפא ירפא".

לא. זו לא תשובה קלה לקריאה. כולנו רוצים עולם מתוקן שאין בו חוליים, כולנו רוצים בתים שלמים עם אבא ואמא אוהבים. כולנו רוצים עבודות שבהן ההנהלה מסבירה פנים ומעצימה ובתים ששורה בהם שכינה. זהו חלום מתוק וטהור של כל אחד ואחת.

ואם בעולם התיקון שלנו מתרחשים דברים קצת אחרים… מוטב שתבוא ההלכה ותשפוך אור טהור על מה שאנחנו צריכים לעשות, שנישמר מאוד לנפשנו.